הסדר ההיסטורי הוא כך:
מדינא דגמרא, כנראה (כך פירשו רוב הראשונים) אין האשה יכולה לחייב את הבעל לגרשה, ואפילו בטענת מאיס עלי.
בתחילת תקופת הגאונים (תתקס"ב לשטרות, לפי ספר העיטור), תיקנו הגאונים מר רבא ומר רב הונאי שאשה יכולה לתבוע מבעלה גט, (לאו דוקא בטענת מאיס עלי), ואינה מפסידה משלה (את נכסי צאן ברזל כולם ונכסי מלוג שבעין, כדין גירושין מרצון הבעל), אלא שאין הבעל נותן לה תוספת כתובה (דהיינו שאינו נותן משלו). ולפי חלק מהמקורות היא מקבלת מהבעל מנה או מאתים של עיקר כתובה, "שלא תהיינה בנות ישראל הפקר"!
התקנה נהגה בבבל בזמן רב שרירא גאון, ואפילו בזמן רב שמואל בן עלי ראש ישיבה (זמן הרמב"ם), ובזמן הרי"ד היו בארץ רומניאה (ביזנטיון) כפיות לתת גט שהכשיר על פי התקנה (וגם כפיות שפסל, כשהרוצה בגירושין היה אבי האשה ולא האשה עצמה)
הרי"ד סבר שלגאונים היה כח לתקן כפייה לגט, (ז"ל (תשובה כ"ב): ונ"ל שהמורדת על בעלה אף על פי שאינו מן הדין לכופו להוציא כדתנן האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, כיון שתקנו ראשי ישיבות ז"ל לכופו ליתן גט מצוה לשמוע דברי חכמים הוא שהישיבות לנו היום הזה במקום סנהדרין גדולה ואין לזוז מתקנתם וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וגט כשר הוא) אבל הרבה ראשונים אחרים לא סברו כן, וניסו לדייק מדברי התלמוד (או "להבריג" לתוכו) את הדין, ולא התחשבו בתקנה (או שלא הגיעה לידם בנוסח ברור, כמו התוספות והרא"ש שלא היה בידם מקור שמפורש בו שהתקנה כוללת כפייה)
הרמב"ם פסק שבטענת מאיס עלי כופין את הבעל לגרש. אבל בעלי התוספות לא סברו כן, (כתובות ס"ד ריש ע"א), ולפיכך בטלה זכות האשה להכריח את הבעל לגרש.
(אבל באשכנז באה תקנה בכיוון ההפוך: חרם רגמ"ה, שגם האיש אינו יכול לגרש בעל כרחה).
(אגב, זכורני שקראתי שאצל המוסלמים האשה יכולה למחול את "המאוחר" (כמו כתובה) ולצאת, אבל לא מצאתי עכשו מקור. לפי זה תקנת הגאונים היתה בהתאמה למשפט הגוים של אותו זמן)
ציטוטים:
תשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער ד סימן טו
רב שרירא גאון ז"ל. וששאלתם: אשה שהיא יושב תחת בעלה ואמרה לו גרשני איני רוצה לישב עמך, חייב ליתן לה כלום מכתובתה או לא, כגון דא הויא מורדת או לא.
- כך ראינו: ששורת הדין היתה מעיקרא שאין מחייבין את הבעל לגרש את אשתו אם בקשה גירושין, חוץ מאותן שאמרו רבותינו בהן שכופין אותן להוציא. וכשהאשה נמנעת מתשמיש ומן המלאכות שחייבת לעשות לו זו היא המורדת שפוחתין לה מכתובתה כלום בכל שבת ושבת וצריכה התראה. ואחר כך התקינו תקנה אחרת שיהו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ושולחין לה מבית דין הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת. ... לסוף התקינו שמכריזין עליה ארבע שבתות ומפסידה את כולן. ואף על פי כן, לא היו מחייבין את הבעל לכתוב לה גט. .. והתקינו שמשהין אותה כשתובעת גירושין שנים עשר חדש שמא יתפייסו ואם לא יתפייסו לאחר שנים עשר חדש כופין את הבעל וכותב לה גט.
ואחרי רבנן סבוראי כשראו חכמים שבנות ישראל הולכות ונתלות בגויים ליטול להן גטין באונס מבעליהן ויש כותבין גיטין באונס ומסתפק גט מעושה בדין או שלא בדין וקא נפיק מינה חורבא תקינו בימי מר רב רבה בר מר הונאי נוחם עדן למורדת ותובעת גירושין, שכל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו משלה ישלם ואפילו מה שבלה או אבד ישלם לה תחתיו, ומה שכתב לה על עצמו, מה שאינו מצוי לא ישלם לה, ומה שהוא מצוי נמי אף על גב דתפוסה לה מפקינן מינה ומהדרינן ליה לבעל. וכופין אותו וכותב לה גט לאלתר ויש לה מנה מאתים. ובזאת אנו מתנהגין היום כשלש מאות שנה ויותר. אף אתם עשו כן.
הרמב"ן במלחמות ה' בכתובות (כ"ז ע"א בדפי הרי"ף)
לשון דברי רבינו הגדול מכוון ונכון ופשוט שהוא ז"ל פי' דין המורדת שאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ודין המורדת שאמרה מאיס עלי דלא כייפינן לה ומפסדא לכתובתה כולה לאלתר ואמר דהדין הוא דינא דגמ' בכל מורדת בין במורדת דבעיא ליה ומצערא ליה ובין מורדת מחמת מיאוס אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא דייני באומרת מאיס עלי דיני אחרינא דכייפי ליה לבעל ולא מפסדא כל נכסיה ומה שאמר בעה"מ ז"ל שתקנת הישיבה הוראת שעה היתה הלא רבינו הגדול ז"ל יודע תקנת הגאונים יותר מכולנו ומדבריו ניכר שלדורות תקנו אבל אין דבריו של ב"ה ז"ל בכאן אלא פתוי שהוא רוצה לחלוק עליהם ולומר דבדינא דגמ' דיינינן ואמרה בלשון נקיה אבל הם באמת לדורות תקנו ונהגו בה עד ימיו של רבינו ז"ל בחמש מאות שנה שלא זזה תקנה זו מביניהם כמו שידוע אצלם בתשובות שלהם ג"כ תמצא זה מפורש בהלכות הראשונות לרב שמעון קיירא ובכל חבורי הגאונים הראשונים גם בדברי האחרונים ז"ל והם ידעו היאך תקנו אבל מי שרוצה להחמיר שלא לכוף בגט כדין הגמ' לא הפסיד ותבא עליו ברכה:
