"ויכוח, ולא ויכוח" שאלה אישית.

לצורך העניין אספר קצת על עצמי,
אני בחור שיש לו על כל דבר בחיים שהרבה פעמים שונה מהחשיבה הרגילה והמקובלת...
כן. הבנתם מהר. בקלות אפשר להתווכח ולהתפלסף איתי גם על הדברים הפשוטים בחיים.
אך אני משתדל לשמור על אווירה של ויכוח עניני.
כשהתבגרתי, ביחד עם פצעי הבגרות נולדה בי התובנה שלא ליד כל אחד אפשר להשמיע את דעתך. לא כולם מקשיבים..
יש כאלו שלוקחים זאת אישית,  ויש כאלו שאינם יכולים להחליט לחשוב אחרת ממה שהורגלו ורק אדיוט יכול להתווכח איתם.

באופן רשמי אני עדיין לא בשידוכים,
ומקונן בי הספק האם ע"י הפגישות אפשרי לדעת שהפרטנרית שלך אפשר להתווכח איתה אך בסופו של יום יהיה את החיבוק והנשיקה, וגם אם מסיבות מובנות זה לא יהיה מבחינה פיזית, אך תאורטית  ובאווירה זה יהיה קיים.
שהויכוח לא ילך לכיוון אישי. ושתהיה עם דעות ועקרונות שתוכל לבטא אותם, מבחנתי אין כמעט הנאה גדולה מזו.

מה דעתכם, האם ניתן לגלות זאת בשלב הפגישות?
או רק לאחר האירוסין שאז יורדים המחיצות וניתן להבחין בפני מה אתה עומד,
חבל לי שאשתי לעתיד תכנס לאותה הקטגוריה של אנשים שאינני מביע את דעתי ליד דעתם. אך זה ידחיק את מה שיש בי וחבל.

בעיני רוחי אני רואה את תגובותיכם המחכימות. תודה מראש! ומי שאינו יכול לעשות זאת כאן, יותר ממוזמן לעשות זאת בתיבה הפרטית.

יש עלייך, נאות..

צריך לתקן עוד כמה דברים....

גרושין שהתחילו והסתיימו בוויכוחים, אני כמעט יכולה להיות ערבה לכך שכל הוויכוחים הללו היו וויכוחים על דברים טכניים וחוסר גמישות של שני הצדדים.

ולא וויכוחים תאורתיים על עניינים אידאולוגיים ודרך חיים.


על מה תתווכח בפגישה? איפה לשבת? אם להזמין קולה או מיץ תפוזים?
מה שייך???