ומקונן בי הספק האם ע"י הפגישות אפשרי לדעת שהפרטנרית שלך אפשר להתווכח איתה אך בסופו של יום יהיה את החיבוק והנשיקה, וגם אם מסיבות מובנות זה לא יהיה מבחינה פיזית, אך תאורטית  ובאווירה זה יהיה קיים.
שהויכוח לא ילך לכיוון אישי. ושתהיה עם דעות ועקרונות שתוכל לבטא אותם, מבחנתי אין כמעט הנאה גדולה מזו.

מה דעתכם, האם ניתן לגלות זאת בשלב הפגישות?
או רק לאחר האירוסין שאז יורדים המחיצות וניתן להבחין בפני מה אתה עומד,
חבל לי שאשתי לעתיד תכנס לאותה הקטגוריה של אנשים שאינני מביע את דעתי ליד דעתם. אך זה ידחיק את מה שיש בי וחבל.

למה לחיות את החיים בויכוחים   ...........? מה ההנאה שבדבר? מה הקניטש...?

לא התכוונתי לחיות את החים בויכוחים, אלא להנות גם מויכוחים.
ומי שתגיד לי שהיא בחיים לא תתוכח, אני ירשום לה כמה שנים באיזשהוא מוסד (לא ישיבה)

הבינותי, רק שההגדרה בינינו היא כנראה שונה למונח ויכוח, וממלא מובנת התגובה שלך מלפני כן. ו--- תודה על העצה.. למה שאת קוראת להתפלסף אני קורא להתווכח. (אגב, לא תמיד אני מצליח לשמור על אווירה ענינית, רק משתדל)

אוקיי אענה לך מנסיוני אחרי הנישואין
הטבע שלי בדיוק הפוך ממך, אני אחרי החתונה קבלתי כל בר גם על מה שהיה לי לערער קבלתי ושתקתי, וחשבתי לתומי שזה הדרך נכונה, וגם אשתי היתה אחת כזאת,  אבל במשך הזמן הגענו שנינו להסכמה שטוב ואף חייבים להעיר מה שיש להעיר, בבחינת להאיר ולהעיר, והאהבה ק התחזקה.
כמובן שלא בפגישה הראשונה ואף לא בשניה לעשות את, אבל באופן עקרוני חייבים להעיר אם יש על מה 

קרונ' יקר,

זה טוב שאתה מעמיק,
מצוין שאתה חושב קדימה,
מבורך שאתה עומד על דיעותיך גם אם אין להם קונצנזוס.

אבל אל תשקע בזה, אם אתה בכלל עוד לא שם.
(או שתלך לשם, יש לך מספיק לדעתי)

חבר אתה חופר.

_________________