בדיקות הנידה, האם קינוח חיצוני, או קינוח פנימי כפי יכולתה

נושא הדיון שלפנינו, כשכתב הרמב"ם קינוח מה היה בדעתו, האם קינוח חיצוני, או שמא גם לשון קינוח משמעו קינוח פנימי.

והנה הרמב"ם בהל' מטמאי משכב ומושב פרק ג כתב

[ד] הנידה, והזבה, ושומרת יום כנגד יום, והיולדת אף על פי שלא ראת דם--כולן מיטמאות למפרע מעת לעת, או מפקידה לפקידה; וזה הוא הנקרא מעת לעת שבנידה.

כיצד:  אישה שהייתה טהורה, ואין לה וסת, ובדקה עצמה בשחרית ומצאה טהור, ובחצי היום בדקה עצמה ומצאה דם--הרי כל הטהרות שעשת משעת פקידה ראשונה עד פקידה שנייה, טמאות למפרע.

וכן אם בדקה היום ומצאה טהור, ולאחר שניים או שלושה ימים בדקה ומצאה דם--כל הטהרות שעשת מעת שמצאה דם עד עשרים וארבע שעות, למפרע טמאות.  ועד שלאחר התשמיש, הרי הוא כפקידה; ושלפני התשמיש--אינו כפקידה, מפני שאינה בודקת בו יפה.

עוד כתב הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פרק ד

[יד] דרך בני ישראל ובנות ישראל, לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש.  כיצד:  מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו, ומקנחת האישה עצמה במטלית נכונה לה; ורואין בהן, שמא ראתה דם בשעת תשמיש.  ויש לאיש להניח אשתו, שתבדוק במטלית שלו--מתוך שנאמנת על שלה, נאמנת על שלו.

[טז] הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן תחילה, קודם תשמיש.  ואישה שאין לה וסת, אסורה לשמש עד שתבדוק; לפיכך היא משמשת בשני עידים, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש.  אבל אישה שיש לה וסת, אינה צריכה עד לפני התשמיש, אלא משום צניעות.  אבל אחר תשמיש--הכול צריכין שני עידים, אחד לו ואחד לה.

ההלכות בהל' מטמאי משכב ומושב, מקבילות להל' בהל' איסורי ביאה, והבדיקה שלפני ואחרי תשמיש היא זהה בשניהם, והנה הרמב"ם באיסו"ב כתב, עד שיבדקו עצמן תחילה קודם תשמיש, אם לבעלה די בקינוח, מדוע כתב הרמב"ם שיבדקו עצמן ולא שיקנחו עצמן???

נמשיך להשוות, בהל' משו"מ כתב הרמב"ם שעד שלאחרי תשמיש הבדיקה בו כהוגן, ושלפני תשמיש אינה בודקת בו כהוגן, והנה באיסו"ב העד שלאחר תשמיש נקרא קינוח, והוא כהוגן, מכאן שקינוח הוא בדיקה כהוגן, כלומר שתכניס את העד כפי יכולתה, וזהו בדיקת חורים וסדקים שבש"ס, והוא הנצרך ולא יותר.

***

ראיה פשוטה לכל הנ"ל, פרהמ"ש נידה

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת נדה פרק א משנה א
אבל הבגד שמקנחת עצמה בו לפני התשמיש כמו שיתבאר שזה רצוי אינו עולה במקום פקידה, לפי שאנו אומרים שמא דם מועט ירד ממנה ומחמת להיטותה לתשמיש לא תדקדק להכניס את הבגד כפי יכלתה.

הרמב"ם משתמש כאן בלשון קינוח, והיא לא תדקדק להכניסו כפי יכולתה, מכאן שבדעת הרמב"ם קינוח אינו בדיקה חיצונית, אלא בדיקה פנימית כפי יכולתה.

מעולם לא עלתה על דעתו של הרמב"ם שקינוח זה הוא חיצוני, היא היתה צריכה להכניס את העד כפי יכולתה, והכניסתו רק קצת, נמצא שבקינוח צריכה להכניס כפי יכולתה.

***

מקורו של הרמב"ם לפרהמ"ש זה, נידה דף ה

תלמוד בבלי מסכת נדה דף ה עמוד א
והמשמשת בעדים כו'. אמר רב יהודה אמר שמואל עד /ע' צרויה/ שלפני תשמיש - אינו ממעט כפקידה. מ"ט? אמר רב קטינא: מתוך שמהומה לביתה. וכי מהומה לביתה מאי הוי? מתוך שמהומה לביתה - אינה מכנסת לחורין ולסדקין.

תדקדק להכניס כפי יכולתה היא בדיקת חורים וסדקים, והרמב"ם בפרהמ"ש כינה בדיקה זו כקינוח, כי בעברית של הרמב"ם בקינוח היתה צריכה להכניסו כפי יכולתה, ואינו בדיקה חיצונית.

***

לעומת כל הנ"ל, ראה נודע ביהודה, קמא יו"ד סי' מו ד"ה והנה פשפשתי, שכתב בדעת הרמב"ם, שכל הבדיקות לבעלה אין צריך אלא קינוח, בלי בדיקת חורים וסדקים.