כל שנה זה קורה. בריטואל מפתיע, כשמתקרב לו – בצעדים חורפיים רטובים משלוליות וטפטופים – החנוכה, אני מוצא את עצמי נתקל בה בכל מקום. ניבטת לה מקולאז'ים מדהימים במודעות רחוב, מהארגז החום במכולת וממדפי הקונדיטוריה, נוטפת שמן ומכוסה במעטה סמיך של תערובת אבקת סוכר ודמויי ריבה.
לאחרונה, השתכללה לה הגבירה. עטויה במחלצות שוקולד וסוכריות, לבושה בקרם ורדרד מתוק-עמוק עד כדי הקאה. אנשים עוברים סמוך אליה ובלי להקדיש יתר מחשבה מכניסים לתוך קופסאות פלסטיק, אם בקונדיטוריה יוקרתית עסקינן, או לשקית נייר, במקרה הנחות יותר.
הצד השווה שבהם, אם ניתן להצמיד לסופגניה את המילה שווה, העובדה שהיא נאכלת כמות שהיא, קרה או חמה, עמוסה או ריקה. עיסת בצק שמרים שאיש לא שם לב אליה בימים כתיקונם, מוצאת עדנה בימי גבורות המכבים.
ואני עומד מולן שוב ושוב, מביט בקנאה על הארגזים המתרוקנים משל היו מחלקים אותן בחינם, ועיני כלות.
בוודאי עולה במוחך המחשבה לתרום לי שקל ומחצה – מחיר העונג – אך תנוח דעתך, יש בכיסי די מעות לקנות כמה מהן. הבעיה מתחילה בשעת בוקר מוקדמת בה אני מוצא את עצמי מנסה לתחוב את שולי חולצתי למכנסי, משימה מורכבת בעליל….או בעומדי מול המראה בוחן את דמותי המשתקפת ואיני יכול לומר בוודאות שהנני כאן ואיני יכול לערוב לאיש שאכן אני הוא המשתקף…
כשאני מסיט את עיני ימינה אל המזנון עליו מונחות תמונות מימי עלומי ואני מנסה להשוותם לדמות המשתקפת, אני מגלה, ומזה זמן רב כבר לא בהפתעה, כי מאז הגיעי לגיל 28 גבהי לא השתנה במאומה. להיפך, במבט חטוף נראה לי כאילו נמכתי במעט, דבר שאיני יכול לומר על רוחבי… 35 קילו יותר.
כך היה בפעם האחרונה שנשקלתי, ואם אדייק יותר, הפעם האחרונה שנשקלתי הייתה לפני שנתיים. מאז, מי יודע כמה כאלו התווספו למאזני.
לפני כמה חודשים הגעתי למסקנה שזהו. די. אני והשומנים חייבים להיפרד, ויהי מה!
זה קרה כאשר בערבו של חומיוליאוגוסט מהביל שכזה נקלעתי לביקור אצל ידידים הגרים בקומה השביעית, דא עקא שהמעלית נתקעה לה ונאלצנו לשרך את רגלנו במעלה המדרגות. טיפוס של 7 קומות אינו דבר קל ונעים כלל, גם לאיש שאינו בעל משקל עודף, על אחת כמה וכמה אחד כמוני שממש נאלץ להתגלגל כלפי מעלה.
ברגעים כאלו אתה מעלה בדמיונך תיאוריות כמו: לו כוח המשיכה היה פועל במהופך או נעליים שמטפסות מדרגות מאליהם ועוד כהנה וכהנה שטוזים שחשבתי שחלפו מהעולם כשהייתי בן 8… בסופו של טיפוס האוורסט, הגעתי אומנם לביתם של ידידי, אך דומה כי השלתי מעלי כליטר ומחצה של זיעה מהבילה שנותרה ספוגה בבגדי, וכך מצאתי את עצמי עם שתי תובנות חשובות.
האחת, שאומנם הכנרת צחיחה וזקוקה למנת מים דחופה, אך אני לעומתה ספוג כולי כאילו חלפה לידי מונית באמצע שבר ענן. השנייה, שזהו! די! אני אהיה רזה.
תמונות עליזות ורודות מימים עברו בהן הייתי חנוט בחליפות דקיקות גזרה ואת סנטרי עיטרו זיפי זקן ולא פימות שומן חלפו במוחי כבסרט נע. הגעתי להחלטה החשובה שהנה מרגע זה אני פוצח בדיאטה.
על ארוחת הערב של אותו יום ויתרתי כשאני ממלא את קיבתי בקפה ודיאט קולה. בינתיים תוקנה המעלית ואת 7 הקומות ירדתי כשאני יבש, כמעט.
מאז אני מתאמץ נואשות לשמור על משטר הדיאטה. כל יום הוא בשבילי מלחמת עולם, כל עוגייה ובייגלה נראים לי כמו שכית-חמדה מעולם אחר, ליד חנויות ממתקים הפסקתי לעבור, וכשאין לי ברירה אני עובר לידן ומשתדל שלא להסתכל לעברן, עושה את עצמי כאילו לא ראיתי אותן, מקווה שהן לא שמו לב שזה אני שחולף לו כאילו הן אוויר.
מתאמץ זו המילה הנכונה, כי עם הזמן השיטות לעבוד על המצפון משתכללות. קורה לעיתים, ולא כ"כ נדירות, שאני פותח את דלת המקרר ומוצא בפנים גלוסקאות נאות.
אני לא עומד בפיתוי ו"מיישר" את החלבה, וכשזו לא יוצאת ישרה כ"כ, אני דואג שהמראה האסתטי ישמר.
עוגות לא נועדו להיחתך עקום. זה הכלל שאימצתי. אז נכון שאני לא אוכל כבימים עברו, אך "גונב" פה ושם כשאף אחד לא רואה, ומוודא שהגניבה נעשית באופן שגם המצפון שלי לא שם לב.
ואנחנו חיים בשולם – אני והמצפון שלי. הוא דואג שלא אפריז באכילה, ואני דואג שאם אני כן שובר את הדיאטה, זה יקרה כשהוא עסוק במשהו אחר…
ועכשיו מצאו להם המכבים זמן לחגוג בדיוק כשכבר ירדתי 7 קילו… ואני מוצא עצמי מנסה את כל השטיקים ולא מצליח להתעלם.
אני בטוח שאני נראה כמו אוגוסטוס שלוק בממלכת השוקולד של ווילי-וונקה, אבל לא אכפת לי. ניסיתי להעסיק את המצפון, להסיח את דעתו, אך משום מה לא הצלחתי. כל פעם ששלחתי ידי אל הזכר לנס, הוא התעורר. אז לא אכלתי סופגנייה שמונה ימי נס ועוד כמה, לפני ואחרי.
עברה שנה. שוב חג הטוגנים והיא שוב עומדת מולי. משוכללת יותר, בצבעים חדשים. אותה גברת בשינוי אדרת. שוב אני מוצא עצמי באותה סיטואציה, רק עם כמה ק"ג פחות, 18 ליתר דיוק. ובכל פעם שאני עומד בפני פיתוי לפלח איזה שוקולד או ליישר עוגה או סתם כי בא לי, אני נזכר בנס משנה שעברה ויודע שאני יכול להתגבר…
ת'אמת רק מי שהצליח להתגבר על סופגניה יבין…
