גם לי יש את ההרגשה הזו לפעמים.
לא מזמן כתבתי שיר בהקשר הזה (פרסמתי גם במבט לשידוכים)
גן נעול
יופי מוסתר בגדרות תיל
שאולי אף אחד לא רוצה בו
שאולי יתחיל להצמיח צמחי בר
שאולי ינבול בטרם תשזפנו עין
בטרם תעבור יד מלטפת על עלי הכותרת
בטרם ישמע בו צחוק פעמונים של זוג אוהבים
של ילד חמד
בטרם יבחינו בחסרון יחודיותו בין שאר הגנים
בטרם יאמר מישהו שהוא אינו מיותר
ובטרם תספיק השמש לזרוח ולהאיר את הגן
כבר יבלו הפרחים, כבר לא יוכלו להתחמם בקרניה
ואולי תאיר השמש בעוד הגן בפריחתו
האם יתאבל הגן על השנים הארוכות בהן היה עזוב
על כל הטוב שבו שלא חלק עם אחרים
