יעקב אבינו לא מת

משמעות המושג "מוות" בתורה איננו מבואר דיו. משום שגם המושג "חיים" איננו מחוור.
 
ברור שההבדל המוכר בין החי שגופו פועל לבין המת שגופו מושבת ניכר לכל אז כהיום. אבל מה היא אותה נשמת-חיים אותה נפח ה' בבריאת האדם, ומה היא הגוויעה והאסיפה על אבותיו ועמו האמורה בכל מת. איננו מבואר. מהו אותו עץ-החיים ואיך היה צריך להיות מצב האדם לולי חטא, מה השתנה לאחר חטאו וגזירת המוות עליו ומנין נשמת החיים של תולדותיו של אדם, ומהו דם-הנפש המוקז על המזבח לרצון והאסור באכילה. מדוע משתכרים או נענשים בנים ודורות-המשך מחמת מעשי אבותיהם. מה עובר על המתים לאחר מותם או האם ישנו יחס מסוים בין גופת המת לחיים שעזבוהו. אין רמז קטן בתורה ל

עובדה היא שבתורה מצויה אמונה בדבר תקשור עם המתים והעלתם באוב, מצויה גם דגש והקפדה על קבורה ושמירת עצמות או שכיבה עם אבות המשפחה. תופעות ואמונות דומות היו נפוצות בתרבויות קדומות כמו מצרים לממלכותיה או מסופוטמיה וגרורותיה. היו שם אמונות ורעיונות מגוונות על הנשמה וחיי-אחר מוות, ועל אוטופיות למיניהם, על פולחני-מוות ועל שאול ונצח.
בתורה לא נרמז דבר מכל אלו. ורעיון החיים והמוות די סתומים בה.

בנ"ך גם לא מובא מנודב ידע רב על החיים או המוות. ישנם מעשי אוב ופלאי קבורה או תחייה. אך הדברים בכללותם סתומים

בתקופת חז"ל כבר היה הנושא מפותח מאוד. ידעו על נשמה המחייה את הגוף -אפילו על שעת כניסתה ועל צורת יציאתה נאמרו מימרות רבות. ידעו על תחיית מתים ועל שיח נשמות, ידעו על גן עדן וגהינם וגם על חיי עולם הבא. התנהלו שיחות בין חיים למתים אפילו היו מי שפגשו את האבות במערת המכפלה.

מפליא ביותר דרשה שנאמרה בקשר לפרשת השבוע בה מוזכרת גויעת יעקב ללא המילה וימת. והיא "יעקב אבינו לא מת" -כמובן שמספר הדרושים הרמזים והסודות הנקשרים למימרא זו מוסיף והולך מדור לדור. אך הגמרא עצמה נשארת ב"קשיא" מדוע בכלל חנטו או ספדו אותו (מכאן הרי ראיה שמקושיה לא מתים...) סימן הוא שהיא התייחסה למימרא זו כמשמעותה הפשוטה.

[הרמב"ם בתחילת הקדמתו לפירושו למשנה, מפרש מימרא דומה על משה שלא מת בצורה אליגורית. אך שם זוהי כוונת הגמרא שהרי נאמר במשה מיתה].

האם ניתן להבין מה משמעותה של גויעה ללא מוות. המדובר כאן במעין שיתוק או קומה שנגזרו על יעקב למרות שהוא עצמו חשב שהוא הולך למות כמו שאמר ליוסף בתחילת הפרשה.