בחירה חופשית. בעד ונגד

עכשיו, נראה לי שההתנגדות האינטואיטיבית שלכם לטענה של הרב היא משהו בסגנון: "מה, האם אנו יכולים להבין הכל?? הרי ברור שלא! האם צריך לכפור בכל מה שאיננו מבינים? האם האדם הקדמון היה צריך לכפור במולקולות?..." וכדומה וכיוצא בזה.

הרב מנסה להסביר להם שטענה שאף אחד (אנושי) לא מסוגל להבין אותה היא טענה חסרת משמעות.

עכשיו, עמדה זו בנוגע למשמעות נשמעת סבירה לאדם המערבי המודרני (ואני סבור שהיא גם נכונה אבל אכמ"ל) אבל בחשיבה התרום-מודרנית או הלא-מערבית, בהחלט יש תפיסה הקושרת בין מילים להוראה שלהם באופן אובייקטיבי.

כלומר, תפיסה האומרת שהשפה איננה רק כלי תקשורת בין אנשים, איננה רק יצירה אנושית, אלא דבר מה אובייקטיבי - שקיים יחס אובייקטיבי בין מילים לאובייקטים וכדומה.

כך זה בחשיבה מאגית למשל (השבעות, קמיעות וכו') כך זה גם אצל אפלטון ב"קראטילוס" וכך זה במחשבת המקובלים. רבים מן הדתיים (וגם סתם אנשים שלא חשבו על זה אף פעם) תופסים כך את השפה - במיוחד את לשון הקודש.

עכשיו, ניתן לנסות לשכנע אתכם שתפיסה זו שגויה אבל אין אני מתכוון לעשות זאת.

אני טוען שזה כלל לא נצרך כדי להעביר את הנקודה שהרב מנסה להעביר. אינכם צריכים לוותר על התפיסה האפלטוניסטית של השפה כדי להשתכנע להפסיק להשתמש בתירוץ האוניברסאלי על כל קושי שלא יבוא: "זה משהו שאין אנו מסוגלים להבין...."

אני רוצה להציע לפניכם כמה ניסויים מחשבתיים:

נדמיין שיש לנו מפה של אי המטמון. עכשיו, נגיד שידוע לנו שיש בה רמזים למקום הימצאו של האוצר אבל אין אנו יודעים לקרוא סימנים אלו.

עתה ננתח את מצבינו האפיסטמי:

מחד, אנו יודעים שהמפה אכן "אומרת" (למבין) את מקום המצאו של המטמון.

מאידך, מקום המצאו של המטמון איננו ידוע לנו.

ואין שום סתירה בין השניים.

ידוע לי שישנו מרחק מאד מסויים בין השמש לבין כדור הארץ (יותר נכון: טווח מרחקים מאד מסויים) אך מאידך, אין אני יודע להגיד מהו.

[למבינים בלוגיקה: אני יודע ש-ExPx אבל לא ש-Pa.]

עד כאן אין בעיה.

עתה נדמיין סיטואציה אחרת:

נגיד שהכרתי חכם סיני עליו אני סומך בעיניים עצומות ונגיד באמת שאותו חכם סיני אף פעם לא מוציא דבר מוטעה מפיו. קיבלתי ממנו בירושה טקסט סיני עתיק ועל ערש דווי החכם הסיני אמר לי: "הטקסט הזה, בני, מספר על הדרך אל האושר".

אז מה קורה פה מבחינה אפיסטמית [אפיסטמה=ידיעה]?

(בהנחה שאני לא יודע סינית, ובהנחה שאותו חכם לא גילה לי את הדרך אל האושר לפני כן , ובהנחה שרק הוא יודע אותה, ובהנחה שיש רק אחת כזו, ובהנחה שאני יודע את כל הנ"ל)

מחד אני מאמין שהטקסט מספר על הדרך אל האושר.

מאידך, אני לא יודע את הדרך אל האושר. לא רק שאינני יודע - אף אינני מאמין שהדרך אל האושר היא  a {כלומר, אין לי האמנה מסויימת בנדון}. וזאת משום שתוכן הטקסט איננו ידוע לי - הגם שידוע לי משהו עליו.

(ניתן גם לספר את אותו סיפור על פיצוח האניגמה במלחמת העולם השניה בדבר מצבו האפיסטמי של קוואיין לפני שהוא פיצח אותה. אבל אני מעדיף חכמים סיניים על פני מלחמות)

האות p באנגלית תסמן מעתה והלאה טענה מסויימת כלשהי (זהו קבוע, לא משתנה – למבינים במתמטיקה).

כלומר: (א) להאמין ש"p" אמת אין זה בהכרח להאמין ש-p.; (ב) אם האינפורמאציה ש-p מסופקת לי רק על ידי הטענה "p" (ואין לי האמנות מוקדמות בענין ואין לי עתה ניחושים בענין), הרי שכל עוד אינני מבין טענה זו, אינני יכול להאמין ש-p.

עתה נדמיין סיטואציה שלישית:

נגלה לי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ואמר לי: "אני יודע הכל!"

עכשיו, אם אני מבין את הביטוי "אני יודע הכל!" ומאמין שכל דבר היוצא מפי הגבורה הוא אמת, אזי אני גם מאמין שהקב"ה יודע הכל.

מאידך, אם אני לא מבין את משמעות הביטוי הזה אבל מאמין שכל דבר היוצא מפי הגבורה הוא אמת , אזי אני מאמין שהביטוי "אני יודע הכל!" מביע טענה אמיתית אבל אינני מאמין שהקב"ה יודע כל.

אי לכך, אם אנו מצווים להאמין ש-p, ולא רק ש"p" אמת, אנו צריכים להיות מסוגלים להבין את הטענה "p" המופיעה בציווי זה.

יתר על כן, אם אינני מבין טענה זו, הרי שאינני יכול להסיק ממנה מסקנות ואין לה שום נגיעה אלי. אין שום נפקא מינא לאמונה שלי שטענה "p" אמת במקרה זה. טענה p לא מספקת לי במקרה זה שום אינפורמאציה (גם אם היא אמת). אין שום טעם לדון בה, לטעון אותה. אדם לא יכול לטעון אותה בכנות (זה כמו שאני אטען משהו בסינית בלי להבין). אם אדם ברצינות טוען אותה, הרי שהוא מעמיד פנים - עושה פוזות - צבוע וכו.

עכשיו, מה בנוגע לסתירות מפורשות?

מה בנוגע לקוניונקציות המכילות סתירה?

 (קוניונקציה היא טענה המורכבת משתי טענות המחוברות על ידי הקשר "ו". כגון: "קוראים לי יוסי ואני גיבור". כל תת-טענה כזאת נקראת "קוניונקט").

 מה קורה כשאני מסוגל להבין כל אחד מהקוניונקטים בנפרד אבל לא מסוגל להבין איך שני הקוניונקטים יכולים להיות אמיתיים בו בזמן?

ובכן, פה המצב יותר מסובך.

סתירה מפורשת, כגון "אלוקים יודע ולא יודע" (בהנחה ואני מבין את פירוש הביטוי "אלוקים יודע" ובמידה שיש לביטוי זה אותה משמעות ברישא ובסיפא של המשפט) היא שונה מסתם טענה חסרת משמעות כגון "הירח עץ את הירוק חול".

[ליודעי הלוגיקה: טענה חסרת משמעות אי אפשר להצרין בתור נב"כ ואי אפשר להגיד עליה שהיא אמיתית או שקרית. סתירה מפורשת, לעומת זאת, מהסוג p&~p , היא נב"כ , היא בעלת ערך האמת F ושלילתה היא אמת לוגית (טאוטולוגיה). ניתן להסיק ממנה מסקנות (למעשה - ניתן להסיק ממנה כל מסקנה - Ex Falso Quodlibet) וכן הלאה. ]

זו  טענה לגיטימית ביותר ובעלת משמעות .

לכן, פה הדוגמא של הסיני לא מספיקה. פה נדרש משהו נוסף.

לשם כך נניח שאותו טקסט שהוריש לי אותו חכם סיני לא היה בסינית אלא בעברית אך הוא הכיל סתירה "הירח כדור ולא כדור". ונגיד גם שהסיני אמר לי שלא צריך לחפש פירושים מטאפוריים לטענה זו אלא להבין אותה כפשוטה - כמו שזה נשמע לאדם רגיל.

עכשיו, מה אני אמור לעשות עם הטענה הזאת?

מחד, אני כן מבין אותה (אחרת לא הייתי יודע שזו סתירה מפורשת). מאידך, אינני מסוגל להאמין באמיתותה. יתר על כן, כפוי עלי להאמין בשקריותה וגם לנהוג בהתאם לכך. לא יכולה להיות שום נפקא מינא לטקסט הזה בחיי (חוץ מאולי לשכנע אותי שהחכם הסיני הזה הוא שרלטן) ואני לא באמת הולך להסיק מהטענה הכתובה בטקסט שום מסקנות - אחרת הייתי חייב להסיק את כל הטענות כולן  [למי שלא מבין למה http://en.wikipedia.org/wiki/Principle_of_explosion - זה כלל ידוע בלוגיקה]

אוקיי, אז מה שיוצא פה הוא כדלהלן:

אם נצטווינו להאמין בסתירה מפורשת (או סתירה סמויה שאנו במקרה הגענו למסקנה שנובעת ממנה סתירה מפורשת) אזי איננו יכולים לקיים מצווה זו. יתר על כן, איננו יכולים אלא לכפור בסתירה זו. זאת אומרת, איננו יכולים אלא לעבור עבירה (אונס רחמנא פטריה).

כלומר, סתירה היא מקרה יותר חמור מסתם טענה שאינני מבין אותה:

כי לגבי טענה שאינני מבין, אני עדיין יכול להאמין שהיא אמת - מה שאין כן לגבי סתירה - דווקא בגלל שאני מבין אותה.

 יתר על כן אם ניהיה כנים עם עצמינו ולא נפחד להסתכל לאמת בעיניים, אזי יוצא שאם סתירה זו מתחייבת מהיהדות, אזי איננו יכולים שלא לכפור ביהדות כולה - וזאת באונס גמור.

ואם לא ניהיה כנים עם עצמינו, ייצא שאנו ניהיה כופרים במעמקי נפשנו (כמו רובד ב' שהרב אברהם דיבר עליו באשכול המקביל "מהי כפירה") אבל לא נודה בזה אף לעצמינו.

לא נוכל להסיק שום מסקנה מטענה זו - אחרת נצטרך להסיק ממנה את כל המסקנות ואת הפכיהן.

 באותה מידה בה טענה זו מנביעה כל טענה, היא גם סותרת כל טענה - כך שלא נוכל למדוד לאורה שום האמנה אחרת שלנו - אם היא כפירה או לא.

גם אם נחליט לבודד טענה זו מכל שאר היהדות ולשים אותה "בסוגריים" ("Epoche"), לא נוכל לעולם בכנות לטעון אותה.  

בקיצור, אחריתו מי ישורנו...

לכן, אין מנוס אלא לנסות ליישב אמונות העקרוניות לנו והסותרות לכאורה.

והבן.