בעבר יצא לי ראות המון סרטים ( יש שאומרים ע"ז בעוונותי הרבים ) סרט איכותי הוא כמו ספר איכותי, אמנם צורת העברת התוכן שונה במהות והזמן קצר מאוד אבל בכ"ז. עד היום זכורים לי סרטים שממש שינו אצלי דברים בהשקפת עולם, למשל כשהייתי בן בערך 14 ( לפני יותר מעשרים שנה ) ראיתי סרט שנקרא בעברית "ללכת שבי אחריו" סיפור על מורה לא שגרתי שמדרבן את תלמידיו להיות מי שהם בלי להתחשב במוסכמות, בעזרת שירתו של וולט וויטמן האמריקאי הוא סוחף אותם למסע לגילוי עצמי, זה היה אצלי ארוע מכונן ממש מבחינה אישית והשפיע על תפיסת עולמי כנער. ( וגם חשף אותי לשיריו של וויטמן)
סרטי איכות ( כמו ספרי איכות ) אין הרבה אבל אלו שיש הם פנינים
מקס
הסרט אושפיזין אינו מתאר קהילה, הוא מתאר חייו של זוג, הערכים המודגשים בסרט הם כמעט אוניברסאליים (לפחות בחברה החרדית), חוץ מהמונולוגים עם הקב"ה ועניין ה"נס" שמתרחש בעקבות ההתגברות על הנסיון שזו גישה חסידית ברסלבית. הדיאלוגים בין בני הזוג אוטנתיים בצורה נפלאה. גם הסביבה החרדית בה הם חיים מוצגת במהימנות שובת לב ( אמנם החברים העברינים מוצגים בצורה סטראוטיפית אבל זה כנראה מכוון ). כל סרט שתעשה על חרדים ייצג באופן די מוחלט פן אחד בחברה כיוון שהחברה מגוונת ביותר ( כמו שהוכחת בשירשור על חברי הפורום מי אתם) עכ"פ יש בסרט אוטנתיות מופלאה שראוי ללמוד ממנה ולישמה למגוון רחב יותר של נושאים העוסקים בחברה החרדית מלבד זאת הסרט הוא יצירת פאר קולנועית, מהשוט הראשון ועד האחרון ( ואני אומר את זה כמי שעסק בקולנוע בעבר )
תוקן על ידי חי_רגעים ב- 15/12/2010 10:55:39
נשלח ב-15/12/2010 12:47
סגסג:
תמשיך לא לראות, אבל רק בתנאי שאתה לומד מוסר כל יום לפחות חמש דקות ביום, ואני הסביר,
אין דרך יותר מוצלח מזה להעביר מוסר וערכים, אם בחינוך ואם לגרום לתשומת לב לעניין הצריך תיקון, (כמו גזענות, להכיר בסטיות שונים, נגד סמים ולמנוע פשע ועוד ועוד)
ההצלחת הנאורות בעולם כהיום באים רק מתוך הבמות בידור והמשחק ומופעי זמר ומשחקי ספורט וכדומה,
החרדים למדו\לקחו מהם את המושג של עיתון וספרות עלילתית,
אבל משום מה פספסו את הדבר הענק הזה,
אם זה משחקי ספורט, (להעסיק את הנוער במשחקי ספורט במקום מלחמות קהילתיות)
אם זה מופעי זמר, (הצורך של אלילות לנוער מתבקשת פסיכולוגית, ולכן במקום לתת להם אלילות שמתפוגג מעליו בגיל הבגרות, אנו נותנים להם אלילות אמיתית שלא מתפוגגת לעולם, והם האלילות לקודמיהם או לקברים ובאבות)
התכנים של השירים משפיעים מאוד, קח לדוגמא את ליפא שמלצער עם השיר יהודי פשוט, או השיר לגבי זמן ק"ש
הם משפיעים פי אלף מהמשגיח החנון במקרה הטוב, והרשע במקרה הרע,
ואם זה משחק, (קולנוע\תיאטרון) רוב בני אדם לא לומדים מוסר, אין חשק ורצון אמיתי ללמוד בהם,
והנה יש כלי שמכניס בך את המוסר והצורך תיקון חברתית בדרך הטוב ובשכנוע אמיתית,
איך אומרים חכמייני ז"ל ? שבחטאת שאדם מביא היה האדם צריך לחשוב שהוא היה צריך למות במקום,
הרבה יותר מזה יש במשחק, שאתה רואה את עצמך (מדותיך\התהגותך וכדומה) בסרט ?! אז אתה רואה כמה אדיוטים אנו,
זה נכנס לך לעצמות עמוק עמוק,
אבא קשה לבניו בסרט, (לעולם כבר לא תהיה אבא רע,)
מורה טוב בסרט,
התנהגות לא טובה מול נשים, מול בן הזוג בסרט,
אין דבר גדול יותר מזה לראות את עצמך במראה, ובכדי להשתכנע באבסורדיות של התנהגותינו,
אין לך בושה יותר גדולה מתוכחה של סרט, אין לעמוד מול תוכחה כזאת, כמו אחי יוסף שנודע להם שהוא יוסף,
עוד משהו שפספסנו (החרדים)
ילד\בחור\ילדה\בחורה, שהם לפי התלם כלומר אוהב ללמוד גמ' וכדומה, הם בדרך כלל מסודרים חברתית,
אבל יש הרבה כשרונות שלא באים לידי מעשה, ואין לנו מה לעשות עם נוער שכזה,
אצל החסידים עוד מהעסיקים אותם איך שהוא, אם זה בזמר הצגות בפורים או שמש לרבי וכדומה,
אבל היום זה כבר לא מספיק, כמה מנגנים צריך ? כמה משמשים צריך ? וכמה שחקנים בהצגה צריך ?
אצל הליטאים ?! אין בכלל במה להעסיק אותם,
אצל הספרדים ?! אין לי מושג מה קורה איתם,
ולכן אני טוען שאם אנו נדע איך להעסיק אותם במשחק וגם ילמדו את הפילוסופיה של העניין וכוח ההשפעה שלהם,
אז נרוויח בשניהם,
(באים העסקנים המפגרים ועוד נלחמים נגד זמרים וכדומה)
תוקן על ידי maxmen ב- 15/12/2010 12:51:58
נשלח ב-16/12/2010 00:06
לסגסג, ניתוח קולנוע הוא לא בילוי, אלא חשיבה על האמירה של היוצר וההשפעה על הצופה. לדוגמא בסרט "מרחק נגיעה" אני יכולה לראות שהצופה יזדהה עם האהבה כדבר מקודש שהדת או המשפחה מפריעים לה. רציונל זה נוגד את ערכיי. אין סרט על חרדים שעשו בו מחקר מעמיק באמת על אורחות חייהם, אבל הם לא חשים צורך כי בין כה הסרטים הללו סוחפים את הקהל. בדרך כלל הגבר בסרטים אלו הוא מקפיד נורא על ההלכה ואין לו שום רגש לאשתו, שהיא כמובן תמיד שוחרת מין אבל אין לה סיכוי לאהבה. אין שם את המציאות החרדית המוכרת לנו של אישה צדקת הבוכה על בעל הולל השקוע בגשמיות. פעם חשבתי לכתוב פרק לסדרה אמיתית על חרדים בטלויזיה, אבל איך אני אעיז לעשות על עניינים שהצנעה יפה להם, כדי להראות את היופי בחיי אישות על פי תורה? אף חרדי לא יעשה זאת. והסרטים החרדיים רחוקים מלהראות את המציאות, כיון שהחרדים אוהבים להראות רק את הרצוי ולא את המצוי
נשלח ב-22/2/2011 18:31
(ההמלצה לסרט שנתתי באשכול סמוך מתאים גם לאשכול כאן)
חייבים להודות שיש אלוקים,
בדיוק אתמול בערב ראיתי סרט שחובה לראות אותו,
(בהמלצת אשתי שטענה שזה היה מתאים שאני אכתוב את המחזה, כלומר, לסרט יש בדיוק את המסר שאני מטיף לו הרבה,)
הסרט היא כנראה ממקור שמאלני, אבל אל לימניים להימנע לראות את זה, (מבחינתכם אפשר לומר שלפעמים גם מלאך רע יענה אמן)
מדובר על שתי גיבורות\בנות
1, רחל (חרדית)
2, נאסירה (מוסלומית)
שניהם נלחמות על שלהן בתוך החברה, (פמיניזם)
ובאותו גבורה נלחמות בחוץ (כביכול מול הנאורות, ולא נכנעות לפיתויים) ובכבוד גדול בעד תרבותם שלהן,
במיוחד אהבתי את תשובתה של הגיבורה "רחל" למנהלת שלה, ראו בדקה 1:17:14 בסרט,
והכי מגניב ?! בסוף (בדקה 1:28:00 ) יש שיחת נשים (שתי הגיבורות) נחמדה ומתוקה, שגבר אסור לו לשמוע,
הירגשתי את אותו הרגשה שמרגישות נשים שהן מאזינות לשיחת הגברים בתלמוד, לתשומת ליבך אמשלום היקרה,
סרט חובה "צפיה מהנה" לכולם, (אנא אם אפשר להתקן אותי איך התרשמתם, תודה מראש)
תוקן על ידי maxmen ב- 22/02/2011 19:09:44
נשלח ב-22/2/2011 20:45
ראשית, אני מצטרף לדברי סגסג. אבל כנראה אני חרדי מדי מכדי להעריך סרטים. אולי באמת זו תופעה חיובית. ודאי שאפשר ללמוד מסרטים.
שנית, לצענע, במה לדעתך החמצתי דברים עיקריים ב"אושפיזין"? אשמח לדעת.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
נשלח ב-23/2/2011 00:40
maxmen כתב:
איך זה ששוב ושוב אנשי הקולנוע מאכזבים אותנו בזמן שהם משחקים בתפקיד חרדי\חרדית,
למשל:
קונינמל: היא קומדיה, במילא אנו לא מצפים מהם הרבה,
החצר: בכלל לא מתחיל אפי',
איזה אדמור היה מתנה השתלת כליה ? (זה נשמע מתאים לנאצים)
בכלל כל העלילה שם מדי מתוכננת, ואצלינו אין תיכנונים ארוכי טווח, בין החצרות,
מרחק נגיעה: לא רציני,
לסביות בבית יעקב ??
בחור רוסי מתחיל עם בת חרדית ?? איפה אתם חיים ??
בקיצור איפה אנשי מקצוע רצינים ?
איפה סרט\הצגה\סדרה שנותן את הנשמה של אברך ואשת חבר, ילד ילדה בחור בחורה, חיי משפחה חסידית\ליטאית
אפי' הקולנע החרדית לא מצליחה בזה,
אפשר להבין כי הם ברובם לא מכירים באמת את נשמת המשפחות החרדיות,
אבל היום יש כבר הרבה חוזרי וחוזרות בשאלה,
וגם הם כושלים בגדול,
_________________
אני חושב שהסרט "חופשת קיץ" של דוד וולך (חוזר בשאלה), די מצליח מבחינת האמינות והעומק. המסר בו הוא אמנם מאד אנטי דתי , אבל אין שם הצגה מעוותת של החרדים, אלא ביקורת נוקבת על עולם הערכים של האדם החרדי (או לפחות על עולם הערכים של ליטאי עם אורנטציה בריסקאית). אלי צויק סוקר את הסרט בצורה טובה מאד בבלוג שלו, אני ממליץ מאד.
נשלח ב-23/2/2011 01:47
עץ, הסרט חופשת קיץ אינו אנטי חרדי. הוא מציג את החיים כיהודי ליטאי על כל דרישותיהם וחסרונותיהם [וגם מעלותיהם...] חוץ מהקטע האחרון. [בו, אשת הרב משליכה סידורים, על הרב, שזה יותר נראה כהתפרצות רגשות כלפי האל העליון, ובעלה שמייצג אותו מאשר ככפירה.] מרחק נגיעה. בשונה מהחצר, הוא סרט שמשקף סיטואציה אפשרית תיאורטית. ומה שיפה בו במיוחד, זה המאבק הסמוי בין האב לאם הרכה, ובין הבכור ה"בלעבת" לאח ה"בנתיירה".
נשלח ב-23/2/2011 02:01
אני מבין ש "סימני שאלה" לא שווה אפילו התייחסות... (ואני אפילו מסכים עם זה (-: )
נשלח ב-23/2/2011 03:08
אישדעה כתב:
עץ, הסרט חופשת קיץ אינו אנטי חרדי. הוא מציג את החיים כיהודי ליטאי על כל דרישותיהם וחסרונותיהם [וגם מעלותיהם...] חוץ מהקטע האחרון. [בו, אשת הרב משליכה סידורים, על הרב, שזה יותר נראה כהתפרצות רגשות כלפי האל העליון, ובעלה שמייצג אותו מאשר ככפירה.] מרחק נגיעה. בשונה מהחצר, הוא סרט שמשקף סיטואציה אפשרית תיאורטית. ומה שיפה בו במיוחד, זה המאבק הסמוי בין האב לאם הרכה, ובין הבכור ה"בלעבת" לאח ה"בנתיירה".
חופשת הקיץ הוא הסרט עם הביקורת הכי נוקבת על הדת שראיתי, דווקא בגלל שהוא לא מזייף. לאורך כל העלילה מודגש הניתוק התהומי של הרב מהרגשות הטבעיים ומהמוסר הטבעי, כאשר כל ההיסתכלות שלו על החיים היא דרך פריזמה של קיום דיני התורה בצורה טכנית, וזאת לעומת היחס הטבעי והנורמלי שמגלה הילד. דוגמאות: היחס לכלבים, היחס לגויים, היחס לצער היונה במצוות שילוח הקן, היחס לקלף של הילד. הניתוק של הדת מהחיים מגיע לשיאו בסוף הסרט שבזמן שהאבא "עטוף בזרועותיו של הקב"ה" לאחר שקיים את מצוות שילוח הקן שבזכותה "זוכים לבנים" הבן שלו טובע לו מתחת לאף. כלומר, האב חי בעולם דמיוני בו התפילה ומאמרי חז"ל הם המכתיבים את המציאות, כאשר בחוץ יש עולם המונהג לפי חוקי הטבע האכזריים ובו אין שום רמז להשגחה אלוהית כל שהיא. זריקת הסידורים על ידי האמא, הם לדעתי הבעה סימבולית של המסקנה הזו. ההרגשה שהכל פיקציה, דמיון, שבעצם אין השגחה והכל לא אמיתי, מבוטאת באמצעות זריקת הסידורים על ידי האמא.
נשלח ב-23/2/2011 08:52
נראה לי שקראתי סיכום של הסרט. (בן של ראש ישיבה טובע בים המלח וההורים צריכים להתמודד עם השכול).
כיון שלא ראיתי במה מדובר אם כי קראתי את הבלוג עד לקטע של הזכרונות האישיים שלו מהבמאי, אני מעתיק מה שנראה לי עיקרי:
אף אחד לא מטיל ספק שאחד מהפסגות האומנותיות (לחילונים) והנוסטלגיות (לחרדים) שבסרט הזה היא הרגע שבו מנחמק'ה הילד מביא הביתה "קלף" שבו רואים במטושטש מין דמות-פרצוף אבסטרקטית מנגנת בידיים חסרות פרופורציה על כלי הקשה חסר צורה. (קלף שהילד "קנה" מילד אחר בחיידר. ילד מונגולואיד, אלא מה? חיידר חרדי...ותמורת מה? תמורת ארבעה או חמישה גוגואים...) הוא מראה את זה בשמחה לאמא שבהרהור קל קוראת לאבא-ראש-ישיב'ע שפוסק שזו "עבודה זרה", וצריך לקרוע את זה. ומנחמ'קה הילד לא מתמרד בצרחות, לא מנופף בידיים, לא מנסה אפילו להתווכח עם הטוטאליות המטורפת שבלהוולד בן-של-ראש-ישיבע. הוא רק מביט באבא, ובוכה לאט, בשקט מרוכז, הגוף הקטנטן מתקומם כנגד כל מה שנראה לו שמח כל כך, מאושר כל כך.אמא-רבנית-מודעת-אבל רכה מנסה לנחם: נקנה לו קלף אחר, יותר שווה, אבל אבא-ראש-ישיב'ע לא עושה את החיים קלים הוא אומר בשקט של גדולי-הדור: "פרס? אולי ניתן לו פרס שהוא לא נוסע בשבת? תקרע את זה מנחמק'ה, אתה שומע? אצלי בבית לא תהיה עבודה-זרה"
"כמה אלפי הנחות-יסוד והסברי-קדם צריך בשביל להבין מה מקופל בסיטואציה הזו? נכון, פעם לפני כמה שנים טובות היו פה ושם ילדים שהעולם שלהם לא כלל סרטים והצגות ילדים אלא רק קלפי "חבורת הזבל", אבל היום? תחשבו על זה: את המקום של הפסטיגל, של עודד מנשה, של "החדר של חני" של ערוץ הילדים, טלנובלות, סוני פלייסטיישן 3 , משחקי כדורגל, טורקיה בחופש, חוג קפוארה, חוג קולנוע, טלויזיה, טלויזיה, ותכניות בטלויזיה – מחליף אצל מנחמק'ה הקלף המצו'קמק הזה. שיחד עם אמבולנס ברחוב, יונה על החלון בחיידר, וסיטואציה קטנה עם כלב מביאים לו את הניחוח היחיד של העולם הזה. החופשי, הקליל, זה שלא קשור לתפקיד הבולע-דורס של אבא. אכן, הראש הבלתי מזוהה שמתופף שם בידיים מוזרות, מביא לילד הגטו ריח חריף ומאושר של חוץ. לא בתאווה לעברה, אלא בתמימות של חוסר מודעות. ריח של עולם שעוד מעט הוא ילמד להפרד ממנו בגבורה, לפתח אליו שנאה ואלפי מגננות, אבל עכשיו, בנשמת ילד, הוא עוד כמה אליו. וגם אבא-ראש-ישיב'ע מרגיש את זה. והמושג "עבודה-זרה" הוא קלישאה שמאפשרת לו לתרץ את חוסר הנוחות שמעורר בו ה"חוץ" שמקופל שם, והעובדה שאין בדיוק סיבה דתית שבגללה ילד לא יחזיק אצלו תמונה של בובת-אדם מוזרה מנגנת על תוף. או כמו שאמר אז הרב זילברשטיין, לחבורת הילדים המאוכזבת שלנו כששאלנו למה לא נראה ב"מתמידים לבין הזמנים" את הסרט מבצע אנטבה (בגרסה מצונזרת כמובן) "אולי רואים שם חיילים שחרפו את נפשם על קידוש השם – אבל את הסטייפלער לא רואים שם..." ומעל הכל ובתוך הכל הקונפליקט החרדי הבלתי נפתר: אמנם ילד, אבל הילד של היום הוא ה"ישיב'ע בוחע'ר של מחר... דקה קלונועית אחת, וכל כך הרבה רגעים ודקויות ותילי תילים של תהום תרבותית שאין שום סיכוי לגשר אותה לתוך הראש החילוני. אין סיכוי. לעולם. על זה יש לשאול: האם זוהי החרדיות?
אני משוכנע שזוהי החרדיות של הבמאי ושל המבקר מהבלוג. אני גם מאמין שיש רבים בינינו שיש להם קטעים כאלו בעברם.
אבל דווקא ההתמקדות הזו עלולה להטעות.
ההנחה היא כמסתבר לי שאלו דוגמאות אופייניות לכלל. אבל האם זה מה שהאב היה מסוגל לתת או מה שהבן היה מסוגל לקבל - או המפיקים?
אפשר להשוות זאת לקטע הראשון הראשון בספר "הכל לאדון הכל" של רוחמה שיין. גם שם יש קטע דומה להפליא. אני מצטט מזכרון מלפני שנים, אז אני מקוה שאיני טועה. מצד שני, זה מראה מה לוקחים מסיפורים וזכרונות.
היתה לה בובה. והיא היתה ילדה. אבל האבא, בתקיפות אם לא באכזריות, ציווה לשבור את האף של הבובה. החלטה שיש לה הצדקה לפי השולחן ערוך.
אבל האם לא היו רגעים אחרים בחייה של שיין? איך נולדה האהבה הגדולה וההערכה העצומה שלה לאביה? הווה אומר: זה היה רגע אחד קשה בחיים שהכילו הרבה יותר. לדוגמא, הטיול להזמין את ראש הישיבה מאירופה להתארח אצלם בבית, שהיא באה איתו.
החיים שלנו מורכבים מהמון רגעים. אם יש אבא, גדול בתורה ככל שיהיה, שאינו מעניק לבנו רגעים משותפים, זו בעיה. אבל זה יכול לקרות לא רק אצל חרדים. האם החרדיות דוחפת לכיוון כזה?
הטענה של מפיק הסרט ושל בעל הבלוג היא שאכן כן. יש לכך כמה גורמים בחברה שלנו שאכן דוחפים בכיוון זה. למשל התמונה שמוצגת בספרות (אם זה יכול להיקרא ספרות) או בסיפורים בעיתונות החרדית "מטעם". שם העיסוק היחיד בחיים הוא "רק תורה" ו"רק מצוות".
אני מבקש להעלות השוואה מעולם רחוק, אם כי אני מסתמך על ציטוט של שמואל ברגמן. ג'ון סטיוארט מיל, עילוי, גדל בבית של פילוסופים תועלתניים שחינכו אותו לנצל כל רגע. הוא קם מוקדם, אולי ב"נץ", התעמל ולמד לטינית וחשבון. כשרונותיו פותחו להפליא, אבל הוא גם רצה להתאבד לפני גיל 20. לפי ברגמן, הוא קרא שיר שהפעים אותו וגרם לו לבכות, וכך מצא מחדש טעם בחיים. אני מבין מכך: הוא גילה שהעולם עשיר ממה שחשב.
הסרט, כך אני מבין, מציג דלות. אולי עושר במצוות ובתורה אבל הרבה דלות בכל הקשרים והחויות שיש ואפשר להשיג. זה חבל מאד. וראוי מאד לתקן את התופעה הזו. עבורי, קריאה של הסיפור הזה גם בתמציתו וגם בצורה עקיפה כמו פה היא תזכורת במה להשקיע.
אילו המפיק של הסרט היה נשאר בינינו, אילו היה רוצה לתקן מבפנים ולא מבחוץ, אולי היה יכול לכתוב ספר הדרכה מהסוג שמתחיל להיות נפוץ, כזה שמדגים ומביא מקורות עם חתימה של גדולים על כך שיש להשקיע בילדים וכו' וכו' עם דוגמאות.
כמעט שכחתי: חויות הילדות שבעל הבלוג מציין לשבח הן בעיני רעות ופסולות. אני סבור, כנראה כמוהו, שצריך לתת לילדים להיות ילדים. אבל לא על ידי קלפים של רובוטריקים ולא על ידי ערוץ הילדים בטלויזיה (אני מכיר רק את השם ולא את התכנים, אבל אולי זוהי חרדיות, לפסול בגלל העיקרון). מצד שני, לתת לילדינו עונג ושמחה וחויות והפעלת הדמיון. יש מרחק בין המחוייבות להענקת חויות לבין אימוץ החויות שיש בעולם השכן, החילוני. לא צריך להיות דיכוטומי, או לדגול בחבילות, ולהניח שאם כאן אין מספיק מהעושר החווייתי, אז מה שיש אצל שכנינו הוא האידיאל.
ושאלה אחרונה: האם צריך סרט כדי להעלות את השאלות האלו לדיון?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
נשלח ב-23/2/2011 09:08
עץ נטוע שלום לך למה אתה לא עוזר לי ב1+1 כמו שעזרת לי מאוד בבחירה החופשית.
(אני מכיר משהייתי ילד את ו., אז הוא עזב את הדת. תשמעו, הואלא חכם במיוחד)
נשלח ב-23/2/2011 14:10
צורעפאכע. אני מכיר את ו. מיום היוולדי. והא די חכם. אם אתה מכירו, היית יודע עד כמה הוא מדייק בתיאור הנתונים. נתוניו שלו.
נשלח ב-23/2/2011 20:54
צורעפאכע כתב:
עץ נטועשלום לך למה אתה לא עוזר לי ב1+1 כמו שעזרת לי מאוד בבחירה החופשית.(אני מכיר משהייתי ילד את ו., אז הוא עזב את הדת. תשמעו, הואלא חכם במיוחד)
לצערי, הידע שלי בפילוסופיה של המתמטיקה אינו גדול, ואין לי הכרעות ברורות בנושאים שהועלו באשכול ההוא.
נשלח ב-24/2/2011 12:16
למיימוני
מה שהחמצת באושפיזין וגם מה שהחמצת בבלוג שציטטת חלק ממנו זה עצם המהות של סרט.
הרי הסרט אושפיזין הוא דרמה קומית ואתה מתייחס אליו ברצינות תהומית.
ושוב ברור מכאן שאינך מבין שסרט בא לענות על צורך אחר מאשר דיון שכלתני.
אבל בעצם כל הביקורת שלי היא עבורך מחמאה גדולה. מבחינת החרדיות שלך.
השאלה האם אתה מפסיד בגללה משהו מאד חשוב?שאלה זו נותרת פתוחה.
נשלח ב-24/2/2011 13:09
עץ_נטוע כתב:
אני חושב שהסרט "חופשת קיץ" של דוד וולך (חוזר בשאלה), די מצליח מבחינת האמינות והעומק.
המסר בו הוא אמנם מאד אנטי דתי , אבל אין שם הצגה מעוותת של החרדים, אלא ביקורת נוקבת על עולם הערכים של האדם החרדי (או לפחות על עולם הערכים של ליטאי עם אורנטציה בריסקאית).
אלי צויק סוקר את הסרט בצורה טובה מאד בבלוג שלו, אני ממליץ מאד.
בזכותך ראיתי אותו אתמול:
1, סרט מורח את זמן עד טירוף (נווו,,, הרבה סרטים ישראלים הם כך)
2, אנטישמי בעליל, ולכן לא אמין,
3, הצילום יפה וטוב
