-
סרט השואה זוכה האוסקר 'הפסנתרן' (מאת הבימאי רומן פולנסקי, 'ירח מר'), מבוסס על סיפור אמיתי, ומשלב בין סיפורו האישי של ולדיסלב שפילמן, פסנתרן יהודי מוכשר מוורשא [איזה שם סמלי, שְׁפִּיל-מַאן = נגן באידיש], לבין הרקע הכללי של ימי השואה בגיטו וורשא.
קל להתאהב בדמותו הרחפנית-חולמנית משו של ולדיסלב. יש בה יופי טהור, תמים, חולמני. לאורך כל הסרט, לא ניתן לדעת האם הוא פסימי או אופטימי, הוא כמעט ואינו משתף את מחשבתיו. הפחד תמיד שורה בעיניו, אך לא ניתן לראות בהם יאוש. התמימות הנאיבית והרחפנית שלו, היא זו שמצילה את חייו, ומאפשרת לו לשרוד בגיהנום. המשאלה היחידה שיש לו, היא לשרוד ופשוט להמשיך ולנגן, כפי שהוא עונה בסוף הסרט למצילו הנאצי.
ובעיקר, המוזיקה. גם ברגעיו הקשים ביותר של ולדיסלב, כשהוא נמלט על נפשו ממקום למקום ומסתתר במקומות מחבוא, רוחה של המוזיקה מלווה אותו תמיד, ענוגה וקסומה. באחת הסצנות היפות והסקסיות בסרט, יש לו פסנתר בדירת המסתור, אבל נבצר ממנו לנגן עליו מחשש השכנים. אז ידיו מרחפות מעל הקלידים, כמעט נוגעות ולא נוגעות, עיניו עצומות, והוא כאילו מנגן, או שמא: הוא מנגן באמת לאמיתה, נוגע באידאה הטהורה והעירומה של המוזיקה.
[הזכיר לי את מה שכתבה אמנית הצילום המדהימה פסי גירש: "בגיל שמונה נכלאה אימי בגטו שאוולי שבליטא. היא ציירה לעצמה פסנתר על השולחן, והמשיכה להתאמן באין מפריע" - 'חדרים', הדפסי דיו ארכיביים, 2006-2011).
המוזיקה, בסופו של דבר, לא מהווה לולדיסלב רק מפלג רגשי ונפשי, אלא גם הסיבה להצלתו ע"י קצין גרמני שתפסו במקום מסתרו, ולאחר שולדיסלב ניגן בפניו לבקשתו, הוא נשבה בקסמו, עוזר לו לשרוד ומציל את חייו.
[וחשבתי לעצמי; יד המנגנת על פסנתר, חזקה יותר מיד הלחוצה על ההדק. או כמו שכתבה המשוררת הפולנית ויסלובה שימבורסקה: "כף היד \ עשרים ושבע עצמות \ שלשים וחמשה שרירים \ יש בכל כרית של אצבעותינו החמש \ הרי זה די והותר \ כדי לכתב את "מיין קמפף" \ או את "פו הדב"].
-
וכבר כתבתי לאחרונה, שהשיר המפורסם של לאונרד כהן, "הַרְקִידִי אוֹתִי אֶל סוֹף הָאַהֲבָה, הַרְקִידִי אוֹתִי לְצְלִילֵי יוֹפְיֵיךְ עִם כִּינוֹר בּוֹעֵר בָּאֵשׁ" שבניגוד לשאר שירי לאונרד שהם הם קצת עצובים, שוקולד מריר כזה (בטעם תות), כמו תיאור מונוטוני של חייל שהובס בקרב, או צליל של עצב יהודי שנמצא תמיד בגלות ומתגעגע לשכינה; השיר הזה הוא כמו וואלס קצבי, בניחוח של שקיעה באביב משכרת; מסוג הוואלסים שהיו פעם מנגנים בנשפים בוינה, בתקופה עתיקה כשעוד האמינו באהבה.
ולאונרד כתב אותו דווקא בהשראת התזמורת היהודית שהוכרחה בהוראת הנאצים לנגן מוזיקה קלאסית באושוויץ, ברקע עשן המשרפות. ועל כן שורות כמו 'הַרְקִידִי אוֹתִי אֶל סוֹף הָאַהֲבָה, הַרְקִידִי אוֹתִי לְצְלִילֵי יוֹפְיֵיךְ עִם כִּינוֹר בּוֹעֵר בָּאֵשׁ', משמעותן היא השלמה של החיים, קץ הקיום והאלמנטים התשוקתיים שבו.
כי לאונרד, גם באושוויץ, מול עשן המשרפות והמצבה הדוממת של רוח-האדם; גם שם אינו מתייאש מהאהבה, ואולי דווקא שם הוא מבין ומתעורר שזה כל מה שיש לנו בחיים. ומאידך, גם בשיר האהבה הקסום הזה, בוואלס הקצבי הזה, עולה מתוך הכינור הבוער אנחה יהודית שתקנית, קינה של נווד בודד.
וזו מעלה נפלאה עד מאוד, לשיר את שיר השירים ולקונן את מגילת איכה - כאחת.
-
והרבי מפיאסעצנא, בדרשה שדרש בגטו בוורשא לחסידיו [ופורסמה בספרו 'אש-קודש'] סיפר על ה'מגרפה' שחז"ל אומרים עליה שהיא שימשה מחד ככלי לגריפת האפר מעל המזבח, ומאידך גם שימשה ככלי נגינה לתזמורת הלווים בבית המקדש. ואמר הרבי, שהעמידה אל מול האפר, המסמל את המוות, פסימיות, ועצב; יכולה גם לעורר באדם שירה גדולה, עמוקה מיני שאול ומלאת יופי וחיים [וזה ממש אותה בחינה כמו שרבינו לאונרד הכהן הגדול מאחיו אמר: "שִׁירָה הִיא רַק עֵדוּת לְחַיִים. אִם חַיֶיךָ הֵם בְּאֵר בּוֹעֶרֶת, הַשִּׁירָה הִיא הָאֵפֶר"].
וכמה סיפורים יש על החסידים שלפני שנכנסו להתקלח באושוויץ, או אפילו בתוך המקלחת עצמה; היו רוקדים בְּבְּרֶען (להט) חסידי שירי אמונה ודביקות. וכמו שצעק ושורר אותו חסיד - "אלוהיי, את הכול אתה יכול לקחת ממני, את המשפחה, את החירות, את החיים; אבל את אמונתי - לעולם לא, גם את תזרקני לשאול תחתיות".
-
ואתמול ישבתי עם החכם הכולל הבימאי הרב David Volach, בעמח"ס 'חופשת קיץ', ועסקנו בתורת הקולנוע, ושמעתי מפיו בזה הלשון: "תמונה היא עובדה, סאונד זה פרשנות'. למשל כשנראה על המסך איש ישיש עולה במדריגות, הרי לפנינו מציאות. אבל היא משתנה בהתאם לסאונד, שהרי אם נשמע ברקע מוזיקה מלנכולית-טראגית, נניח שהוא חוזר מלוויית אשתו ע"ה ומהרהר על סופיות החיים. אבל אם נשמע מוזיקה שמחה וקצבית, נניח שהוא אולי חוזר מביקור אצל הנכדים וכולו רווה נחת.
-
וזה מעניין ויפה איך בסופו של דבר -
רומן פולנסקי, לאונרד כהן והרבי מפיאסעצנא;
שרים את אותו השיר ומספרים את אותו הסיפור.
כי הרי כולנו בני אדם, והלב הוא אותו לב, והנשמה אחת היא.
והחיים הם כמו סרט.
ישנה מציאות ריאלית, לפעמים מאושרת ויפה ולפעמים כואבת וקשה.
אבל המציאות היא רק תמונה. ויז'ואל.
לאדם ניתנה הבחירה והזכות והיכולת לערוך את הסאונד.
גם כשאנחנו חיים בתופת - אנחנו יכולים לבחור האם לחוות את החיים ברקע מוזיקה עצובה, פסימית, אפרורית. או לחוות את החיים כמסע נועז וריקוד טנגו, כשירה בוערת ומלאת תשוקה ואהבה.
הן האדם חופשי לנגן, גם כשאין לו פסנתר;
חופשי לרקוד גם בתוך הגשם;
ובעיקר - חופשי לאהוב,
גם כשהירח מר
-
בתמונה: 'הפסנתרן' (פורטרט של אביתר בנאי מנגן), מאת Korin Abisdris
