| נשלח ב-20/12/2010 08:37 |
 |
| |
האם מה שאני חושב קיים? הכשל הפרמנידי (לבלודי ולכולם)
מבחינה מסויימת, אפשר לראות את תולדות הפילוסופיה כעיון בצורת החשיבה האנושית, כולל השפה שאנו משתמשים בה. (יש אני ויש מה שלא אני. מה שאני חושב ואיך שאני חושב משקף את המציאות "בחוץ", מחוץ לתודעה שלי). מבחינה מסויימת, התקדמות הפילוסופיה והמדע היתה על ידי זיהוי צורות החשיבה שלנו, ואחר כך ההבדלה בין צורות החשיבה שלנו לבין המציאות שם "בחוץ", והעיון בשאלה איך אנו מצליחים להכיר את העולם כאשר הצורות של חשיבתנו מגיעות אצלנו "מבפנים". אחת התשובות הפשוטות, והראשונה שבהן, היתה שבאמת מה שאני חושב ואיך שאני חושב מקביל בדיוק למבנה העולם. למעשה, זה כה פשוט ומתבקש עד שאדם שלא למד פילוסופיה ולא נחן בספקנות טבעית יתקשה להבין על מה אני מדבר ומה קשה כאן. נסתכל בדוגמאות מן ההיסטוריה של המחשבה וראשית המדע. אריסטו חילק את העולם לקטגוריות, כלומר סוגי על (=סוגים של סוגים), בהתאם לסוגי המילים במשפטים ביוונית. יש עצמים, כלומר ישים בעלי מהות. ויש תכונות. שולחן הוא עצם. הצבע החום שלו הוא תכונה. שימו לב: היום כמדומה כולנו מבינים שזו אמירה גרידא, והעולם הממשי נראה אחרת לגמרי. אנו רק משליכים את הסדר שלנו על המציאות. לא כך האמין אריסטו. עוד קודם לו, שאל אפלטון מה אנו קובעים כאשר אנו מזהים שולחן בתור שולחן, חום בתור חום, וטוב בתור טוב. ("השולחן החום הזה הוא טוב"). תשובתו היתה שיש אידיאה של שולחן, כנראה אידיאה של חום, ואידיאה של טוב. השולחן החום הטוב משתתף לפחות בשלוש אידיאות אלו. מה הן אידיאות? זה קשה לומר. אבל אלו הם ישים שמציאותם עולה על המציאות בעולם החולף שאנו מכירים. קדם לשניהם פרמנידס, שקבע בפשטות כי "היש ישנו והאין איננו". בניגוד לאפלטון ואריסטו, יש לנו מעט מאד קטעים פילוסופיים ששרדו ממנו, אך השערה סבירה מאד היא שפרמנידס בא לשלול את האפשרות לשוחח על משפטים נוגדי מציאות. כלומר משפטים לא נכונים, או משפטים ששוללים טענות לא נכונות. מה שהטריד את פרמנידס הוא האפשרות לומר משפט כמו "זה לא נכון שיש דרקונים" (אני מניח שבאמת אין דרקונים). אם באמת אין דרקונים, אז: 1. על מה בדיוק אני מדבר? איך מבינים אותי? 2. אם יש משפט כמו "אין דרקונים" אז יש רמה מסויימת של מציאות שיש לייחס לדרקונים. כאשר אני אומר "ראובן לא היה היום בישיבה" אין קושי בהבנת הרקע האונטולוגי (=המציאותי) שמאפשר לנו להבין את המשפט הזה. יש ראובן. יש ישיבה. בדרך כלל ראובן שם. היום לא. (למעשה הדוגמא הזו פחות פשוטה ממה שהצגתי אותה. הרי ה"ראובן" שאני כותב עליו אינו אדם אמיתי. אני משאיר לקורא לפענח היכן יש לחפש את המציאות של "ראובן"). כאן אנו מכירים בעיה פילוסופית עתיקת יומין. האם ניתן לדבר בלי שלתוכן האמירות שלנו תהיה חייבת להיות איזה רמה של מציאות? _________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2010 08:37 |
|
| |
הפסקה מילונית לפני שנמשיך, אני רוצה להציג כמה מילים חדשות. אלו מונחים טכניים. החסרון שלהם שצריך להתרגל אליהם. היתרון שלהם, כמו של כל מונח טכני, שהם מאפשרים להביע במילה אחת אוסף רעיונות. כמו כן, כאשר לומדים אותם, לומדים שפה מקצועית. שפת הפילוסופיה. זה כדאי למי שמתארח בפורום. זה כדאי גם בכלל כי העיסוק הפילוסופי הוא הפאר האינטלקטואלי של האדם (טוב, אני בורח ממשיכת הדיון לכיוון זה. סמיילי). אז מה היה לנו? מילה. משפט. משפטים מורכבים ממילים. יש משפטים שמביעים טענות. טענה היא משפט שאומר משהו על העולם או המציאות. ("ראובן היה בישיבה". "היום יורד גשם". אלו הן טענות. "לך הביתה!" אינה טענה, למרות שהמשפט הזה מובן רק אם מניחים הנחות יסוד שהן טענות, שיש "אתה" ויש "בית"). משפט נוגד מציאות. COUNTERFACTUAL. משפט שמתאר דבר שלא היה או שאיננו. ("הכוכבים נעים במסילותיהם בשמים, כלומר על גלגלים". "בין הכוכבים יש אתר שבו נעות קרני השמש"). העדר. מונח שמציין שמשהו "לא נמצא". NON EXISTANT. אידיאה. המונח הזה קיבל משמעויות רבות וגם שונות בתולדות הפילוסופיה. במאות השנים האחרונות המילה "אידיאה" מציינת את המושגים שאנו משתמשים בהם. "אטום". "אלקטרון". "מיימוני". האם המושגים קיימים בפני עצמם? האם יש "אטום" מעבר לאוסף של כך וכך תכונות? היום, כוונתי בעשרות השנים האחרונות, התשובה הברורה היא כמדומה שבעולם הפיזיקלי אין "עצמים" ואין "אידיאות" אלא יש תוהו ובוהו (שנענה לחוקי הפיזיקה) שבו ניתן להפריד בכוח המחשבה ולהתמקד באוספי תכונות ולכנותן "עצם". זו למעשה שאלה פיזיקלית. אבל בתולדות הפילוסופיה השאלה הזו נחשבה לשאלה מטפיזית. הרבה קולמוסים נתחדדו עליה, האם יש איזה עולם עליון של ישים, או עולם כלשהו של ישים. ודי בהקדמה קצרה זו. אונטולוגיה. מחלקה בפילוסופיה שעוסקת בשאלה מהו "יש", מה יש במציאות, וכיצד זה להיות "יש" ו"נמצא". יש שטוענים שכל או רוב מה שנאמר בתחום הוא סיבוך של דברים פשוטים ובזבוז זמן על טעויות. אולי. אזכיר שהפילוסופיה, מבחינה אחת, היא טיהור של מחשבותינו מטעויות. כך שיש לעיסוק הזה ערך חשוב. _________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2010 08:38 |
|
| |
הכשל הפרמנידי אני אומר: כאשר אנו משוחחים בינינו, אנו מדברים על הרבה דברים שלא כולם נכונים ולא כולם אפשריים. אנו יכולים לדבר על דרקונים, על הארי פוטר. למעשה, רוב מה שאנו משוחחים עלינו אינו קיים. אנו יכולים להבדיל בין רמות שונות של העדר. יש דברים שהיו קיימים ואינם עוד. יש דברים שיכולים להיות. יש דברים שנמצאים היום אבל לא במקום מסויים. יש דברים שלא היו ולא יהיו (דרקונים) אבל ניתן לדמיין מה הם ואיך הם. יש דברים שכנראה אי אפשר לחשוב ואולי גם לא לדמיין (מרובע משולש). אבל האם כאשר אני שולל את מציאותם של דרקונים, הרי חשבתי עליהם ודיברתי עליהם. אם הבנתם אותי, גם בתודעתכם יש איזה ציור (דמיוני) של דרקון. האם זו לא רמה של מציאות? האם לא צריך שדרקון יהיה מצוי כדי שנדבר עליו? אם דבר הוא אפשרי, כלומר יכול להיות (למרות שאיננו), האם זה לא אומר שיש לו רמת מציאות של "אפשרות"? בשאלות אלו יש תשובות שונות בפילוסופיה. עמדתי שלי היא שאנו יכולים לדבר, ובמיוחד לדמיין, גם דברים נוגדי מציאות, גם טעויות. אבל זה לא הופך אותם לבעלי רמה של מציאות שצריך לברר. להשלמה, אני מצטט מן הרמב"ם. הרמב"ם יצא נגד פילוסופים ערבים שסברו שגם מה שהוא דמיוני יכול או חייב להיות ממשי. החטא הפילוסופי הכבד, לדעת הרמב"ם, הוא לא להבדיל בין דמיון לבין אמת. הרמב"ם אם כן סבר גם כן שלשוחח על משהו או לדמיין אותו אינו מזקיק שלאותו משהו תהיה גם מציאות. כנגד זה, יש כאלו שאמרו כי אם ניתן להשתמש במונח כמו "העדר", הרי זה בגלל שיש כזה משהו, "העדר". משהו שהוא שלילה. אם נרצה, נוכל לחפש כאן אחרי השורשים העתיקים של הדואליזם (טוב מול רע, שני אלים הנאבקים זה בזה, ועוד). (זה עשוי להזכיר קצת את הפירוש המעניין כי החושך במצרים לא היה רק העדר של אור אלא מציאות ברואה מיוחדת. מכאן אפשר לקפוץ ולומר כי חושך, כל חושך, אינו העדר אור אלא מציאות). הכל סובב, בדיון הנוכחי, על שאלה מרכזית אחת. האם ניתן לנו לשוחח, לחשוב ולדון על רעיונות ומשפטים נוגדי מציאות גם אם הם לא קיימים כלל. אני מייחד את הכינוי "הכשל הפרמנידי" לתופעה שיש כאלו שסבורים שאם הם מעלים רעיון, אז הוא חייב להיות נכון. כדי לעשות צדק היסטורי עם פרמנידס, אם הבנתי אותו, אז הוא בא לשלול את הכשל הזה... _________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2010 08:41 |
|
| |
בלודי490 כתב/ה
(וברוך/ה הבא/ה אל הפורום!)
זה ברור שאין כ"כ מה לעשות עם לוגיקה שהרי ברור שכל כלל לוגי צריך להגיע מדבר לא לוגי ודוגמא לזה שאני שואל כמה זה שתיים ועוד אחד אז חייב להיות שהאחד קיים שאחרת איך תוסיף לו את השתיים וזה שהאחד קיים זה דבר מציאותי וא"כ יוצא שכל הלוגיקה זה רק אחרי המציאות וההגיון הפשוט קימיים וגם הם חשובים אבל פחות מההגיון שלא כל דבר אפשר להסביר בצורה לוגית
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2010 08:41 |
|
| |
הערה על דקארט והקוגיטו שלו הפילוסוף הצרפתי דקארט הציג את המשפט "אני חושב אז אני קיים" בתור משפט שחייב להיות נכון. אני חושב שהוא צודק, אבל זה לא בגלל הנמקות מהסוג של הכשל הפרמנידי. הטענה של דקארט היא שאם חשבתי שאני קיים, אז לא יכולה להיות טעות בחישוב שלי. שהרי מי השמיע את המשפט הזה? האם זה לא אני? קוגיטו ארגו סום. (=אני חושב אז אני קיים). יתכן שה"אני" הזה אינו מי שאני חושב. לא מיימוני. לא האני שאני רגיל לזהות עם עצמי הכותב מילים אלו. לא עם הביוגרפיה שלי ולא עם גופי. אולי אני בעצם גוף בעל צורה שאיני יכול לדמיין המחובר לאלקטרודות במעבדה כלשהי (הסרט המפורסם "מטריקס", שבו מתגלה כי בני האדם בעצם חיים בעולם שבו גופותיהם מחוברים למכשירים במעבדות והעולם שבו הם מדמים לחיות הוא רק דמיוני, פותח על סמך הדיון של דקארט). אבל אותו "אני" הוא "אני" אם כי מלבד מציאותו וזהותו כ"אני" איני יודע עליו מאומה. זה מה שטען דקארט. לא יותר אבל גם לא פחות. (הקורא אינו יכול לדעת מי באמת עומד מאחורי שורות אלו. אולי הן נכתבות בידי חבורה של מחברים, או שהם יצירה של מכונה משוכללת ללא תודעה... הקוגיטו הוא פרטי). _________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2010 08:42 |
|
| |
הראיה האונטולוגית כבר היה אשכול על זה ואיני רוצה לפתוח את האשכול הזה לדיון בנושא זה, אלא אם כן זה ממש קשור. אבל מה שכתבתי כאן יכול להיות רקע לדיון ההוא. ההוכחה האונטולוגית נוצרה באופן מודע בידי אחד מאבות הכנסיה, אנסלם, שהציג אותה (עם הרבה תוספות של שמחה של אדם דתי באמונתו) בערך כך: גיליתי שהאלקים חייב להיות קיים. הוא היש שמציאותו הכרחית. וכיון שחשבתי כך, גיליתי שאין אפשרות אחרת. גם השלילה של המשפט "אלקים קיים" היא בלתי אפשרית. אפשר להתפלפל הרבה בהוכחה האונטולוגית. אבל כמדומה שעל סמך ההקדמות שכתבתי לעיל יתברר שזה שימוש בהנחה הסמויה או הסמויה למחצה כי מה שאני חושב חייב לבוא לידי רמת מציאות כלשהי. (התומך בהוכחה יטען אולי שיש מעמד מיוחד למחשבה על אלקים. אולי הוא צודק. עוד אעיר שלנכונותה של ההוכחה אין קשר לכך שיש אלקים. יש אלקים אבל אי אפשר להוכיח את קיומו באופן של אנסלם. לדעתי). _________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2010 09:10 |
|
| |
כיצד אנו יודעים שהעולם שאנו חווים אמיתי?
הויכוח שהתעורר כאן כאן וכאן, , המחיש לי שהלכתי, כנראה, בדרך הלא נכונה כדי לתאר בעיית יסוד בפילוסופיה. הסקתי מתוצאות הדיון, שיותר משאני צריך לסקור את עבודותיהם של פילוסופים אחרים, אני צריך להשאיר לנו להתחבט להתלבט. אני מקווה שאני צודק… בואו ננסה…
בפוסט הנוכחי, אציג שאלה מטרידה מאד, שהעסיקה פילוסופים רבים.
אני מזמין אותכם לנסות לפתור את הבעיות הללו. הרגישו חופשיים לכתוב את תשובותיכם כאן בתגובות, או אצלכם בבלוג (ולקשר לכאן). אלו מכם שבקיאים בפילסופיה, מוזמנים גם להביא מדברי אחרים, ואלו שלא למדו פילוסופיה, מוזמנים לנסות לפתור את הבעיה באמצעות חדות מחשבתם. בואו נהנה מכמה מהחידות המענינות שיש בפילוסופיה.
כיצד אנו יודעים שאנו חיים בעולם אמיתי?
על פי הפילוסופים, קאנט, הוסרל ורבים אחרים, אנו חווים את העולם דרך התופעות. כלומר כל מה שאנו רואים, חשים, מריחים, שומעים, טועמים, הם תחושות של מה שאנו עלולים בנחפזות להסיק, כ"עולם שמחוץ לנו". אחת הבעיות שאיתה עסקו פילוסופים היא השאלה כיצד ניתן לדעת שהעולם שם בחוץ הוא אמיתי? אולי, כמו במטריקס, התחושות הללו משודרות אלינו על ידי מחשב? או שמא חולמים את התחושות הללו ?
דוגמא נחמדה לבעיה הציג הנס ריכנבאך,, שדימה אותנו לאנשים החיים בתוך קופסא. האנשים
אילוסטרציה על פי ציור שמופיע בספרו של ריכנבך
הללו שחיים בתוך קופסא, יכולים לחוות את העולם החיצוני (אם קיים כזה…), רק דרך ההשתקפות שלו על קירות הקופסא האטמוים למחצה (כלומר דרך החושים). אותו אדם הצופה, רואה צללים נעים של ציפורים על קיר הקופסא. כיצד אותו אדם יכול לדעת שהצללים הללו נוצרים על ידי ציפורים אמיתיות, ולא על ידי, למשל הדמיית מחשב, או סתם מישהו מניפולטיבי שמניע דמויות גזורות של ציפורים?
מה דעתכם?
כיצד ניתן להגיע לוודאות שהעולם שם בחוץ קיים?
מחכה לתשובותיכם ולדיונכם,
תוקן על ידי הגוילם ב- 20/12/2010 09:16:04
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2010 13:10 |
|
| |
תודה שפתחת ע"ז פורום
יש לי הרבה להאריך ע"ז
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2010 13:30 |
|
| |
הגוילם כתב "כיצד אנו יודעים שהעולם שאנו חווים אמיתי?".
"אמיתי" פירושו ניתן לחויה - אז אם אנו חווים אותו הוא אמיתי ע"פ ההגדרה.
סכיזופרן שחווה דברים לא אמיתיים בדרך כלל יקבל סתירות בתוך החוויות שלו (קרא או ראה את נפלאות התבונה). באם לא יקבל סתירות - ניתן לומר שעבורו העולם האמיתי הוא X ועבור אחר העולם האמיתי הוא Y. לשלאלה מי צודק אין משמעות כשלא ניתן להכריע בה. כי צודק פה פירושו ניתן להכרעה ע"י ניסוי.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2010 13:53 |
|
| |
מיימוני, לא קראתי את הכל די הצורך, אבל הרי הערה צדדית.
לגבי הראיה האונטולוגית אתה טועה. אין שם הנחה שמה שאני חושב חייב להיות קיים. כל העוקץ של ההוכחה הוא שהיא לא בנויה על ההנחה הזו. ההגדרה של אלוקים היא היש השלם ביותר שאדם יכול להעלות בדעתו. ישנה הנחה שאם היש הזה אינו קיים אז ניתן להעלות בדעתנו יש שלם יותר, אותו יש שהוא גם קיים. וזה סותר את ההגדרה הראשונית. איחן כל שום הנחה על קשר בין המחשבה למציאות.
הטעות המהותית בראיה הזו היא ההנחה שקיום הוא תואר או שלימות. אין לזה קשר לשאלת היחס בין החשיבה לעולם.
הנחה על קשר הכרחי בין המחשבה למציאות קיימת אצל קאנט (בטיעונים הטרנסצנדנטליים, כאשר ה'מציאות' היא כמובן הפנומנה). גם שטייניץ באחד מספריו מעלה טיעון מעניין (אני כותב מהזיכרון). הוא טוען שכל הוכחה שמדברת על העולם ונעשית בדרך השלילה היא בעצם ראיה אונטולוגית. היא מניחה שמשהו משכיל סתירה פנימית לא יכול להיות קיים, על אף שסתירה קשורה ללוגיקה (=לחשיבה) ואין לגזור ממנה מסקנות על המציאות.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2010 13:57 |
|
| |
זה קישור לבלוג שלי שם כתבתי מאמר שלם בעניין אשמח אם תקראו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2010 13:59 |
|
| |
| דון_קיחוט כתב: |  | הגוילם כתב "כיצד אנו יודעים שהעולם שאנו חווים אמיתי?".
"אמיתי" פירושו ניתן לחויה - אז אם אנו חווים אותו הוא אמיתי ע"פ ההגדרה.
סכיזופרן שחווה דברים לא אמיתיים בדרך כלל יקבל סתירות בתוך החוויות שלו (קרא או ראה את נפלאות התבונה). באם לא יקבל סתירות - ניתן לומר שעבורו העולם האמיתי הוא X ועבור אחר העולם האמיתי הוא Y. לשלאלה מי צודק אין משמעות כשלא ניתן להכריע בה. כי צודק פה פירושו ניתן להכרעה ע"י ניסוי. |
|
ההבדל הוא לא בסתירות, שכן הסתירות עצמן הן פרי תפיסה. גם בהבנתינו את קרני האור יש סתירות, כי תפיסתינו את העולם לא מייצגת את הדבר לכשעצמו אלא את החוייה שלנו. ואעפ"כ עדיין יש מקום לומר שיש "הדבר לכשעצמו" שגורם לחוייה.
ולכן לשאלה יש משמעות עצומה, האם המציאות היא אך ורק חוייה הנמצאת בנפשנו מוחינו או כל דבר שהוא "אנחנו" יותר נכון "אני". או שיש "דבר לכשעצמו" מציאות נפרדת מעבר, הגורמת לחויה שלנו. ואולי יש למציאות זו עוד השלכות, כגון שהיא גורמת לחוייה של אחרים, או שהיא מתקנת את העולמות העליונים בשעות הפנאי.
'צודק' אינו חייב להיות ניתן להכרעה על ידי ניסוי, הספקות הגנוסטיקניים אינם ניתנים להכרעה על ידי ניסוי, אבל הספק הוא ספק.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2010 14:08 |
|
| |
השאלות הפילוסופיות האלה שייכים לימי חופש על חוף הים ותו לא,
אולי בגדר "יגדיל תורה ולהאדירה"
_________________
|
|
|
|
|
