מיכי וכולם
אני רואה שאי אפשר בלי להתייחס קצת להוכחה האונטולוגית.
אתה ודאי צודק שההוכחה מתבססת, לעתים, על ניתוח מושג ה"מושלם" והזיהוי שיש במושלמות גם מציאות.
יש מקומות לערער על הניתוח הזה (מדוע מציאות היא שלמות? האם "מושלם" זו תכונה ראשונית שאנו רק מזהים את מרכיביה או שאנו בונים אותה על ידי איסוף של תכונות, ואז חייב להיות גם, לדוגמא, אי מושלם - הערעור של גאונילו, בן דורו של ממציא ההוכחה ה"רשמי").
אולי מוטב, לפני שאמשיך, שאפרט את המבנה הפשוט למדי של ההוכחה.
א. כשאני חושב, אני מגלה שיש תכונה של מושלמות ויש "יש מושלם" שנחן בה.
ב. היש הזה רק במחשבתי, אבל מצבור התכונות שכלולות ב"מושלמות" כולל גם את המציאות. (להיות קיים).
ג. אילו היש המושלם הזה היה רק במחשבה, אז הוא היה פחות מושלם מאשר המושלם ביותר, כי המציאות היתה חסרה לו.
ד. לכן במחשבתי אני מגלה שהוא נמצא.
מה לא בסדר בטיעון הזה? לדעתי יש כאן עוד חור. והחור הוא מה שאני מסיק בדעתי. אני מנתח את המושג של מושלמות ויש מושלם, ואני מזהה את המציאות, וקופץ החוצה מתוך מחשבתי אל העולם וטוען שיש בו יש מושלם הוא האלקים.
אנסה להבהיר מה ההבדל בין השימושים השונים במחשבה כדי להסיק על מציאות. נשווה בין כמה ניתוחים.
1. ניוטון רואה תפוח נופל. מתוך הנתון האמפירי (=שנלמד מן הנסיון, במיוחד מנסיונו של מי שהתפוח נופל על ראשו) הוא מעלה תיאוריה: כל דבר ייפול כלפי מטה כי יש כוח משיכה בין אובייקטים בעלי מסה.
עכשו הולכים ועורכים ניסויים נוספים ומוכיחים שהחוק נכון (או, לפי פופר, שהוא לא הופרך עדיין, ומצד שני הוא פשוט יותר מאחרים וכו' וכו' כאשר נאמר בפילוסופיה של המתודולוגיה של המדע).
2. אריסטו רואה תפוח נופל. הוא שואל את עצמו את השאלה של ניוטון. ומשיב כי התפוח מכיל חלקים של היסוד אדמה, מארבעת היסודות שמהם עשוי העולם. ואדמה נמשכת למקום הטבעי שלה, למטה. אילו התפוח היה עשוי יותר מאש, הוא היה מרחף באויר כלפי המקום הטבעי שלו, למעלה.
בודקים ומגלים לפי ניסויים אחרים שהתיאוריה של אריסטו מופרכת.
3. אנסלם מתבונן במושג של "יש מושלם" ומזהה שיש בו, בין שאר התכונות שנכללות ב"שלימות", גם את המציאות (=היות מצוי).
מה עכשו? האם צריך ללכת ולחפש אם המחשבה שלי חופפת למציאות?
לי נראה שבאירוע הפילוסופי השלישי קיימת קפיצה לוגית, שבה אני עובר מניתוח של מושג אל ההנחה שהניתוח שלי נכון. אני סבור שכאן הצבעתי על חסרון חדש, לא אחד מהמקובלים, או לפחות אלו שהוזכרו בידי מיכי ואחרים. אני קורא לחסרון הזה "להסתמך על המחשבה כחושפת מידע" להבדיל מ"להסתמך על המחשבה כדי למצוא סתירות". הדרך השניה אכן לגיטימית וכך אנו מתקדמים בידע שלנו (כלומר באופן שלילי, על ידי השלכת מה שאינו נכון הכרחית). אבל המחשבה יכולה לחשוף סתירות ודברים נמנעים, אבל לא לגלות ישים חדשים, אלא רק לשער את מציאותם.
ניתן להקשות על עצמי: מה עם המקרה הבא.
4. עשיתי תרגיל חשבון. 2 ועוד 2 הם 4. האם אנו זקוק לבחון את המציאות כדי לדעת אם זה נכון?
אם לא, אם זה ברור באופן לא אמפירי (בלי לדון אם זה אפריורי סינתטי או אנליטי...), מה בין זה לבין ההוכחה האונטולוגית? מדוע להסתמך על הכישורים השכליים שלי בתחום המתמטי זה לגיטימי (ומהיכן יודעים שזה לגיטימי, אבל זו שאלה רק לפילוסופים. כולם יודעים שהמתמטיקה נכונה וחייבת להיות נכונה, לפחות באריתמטיקה פשוטה). ומדוע כאשר אנסלם עשה זאת אני תוקף אותו כמי שעשה שימוש חריג בשכלו? חריג במובן של מתעלם מחובתו לבדוק את מסקנותיו מול העולם?
איני יודע מה לענות. גיליתי חור שלא חשבתי עליו מספיק בתוך מערכת האמונות שלי. יתכן שהמסקנה היא שגם המתמטיקה אינה צריכה להנות ממעמד מועדף. (גילוי של ידע במובן החיובי). יתכן שאנלסם צדק, וגם מיכי. יתכן שלא עיינתי מספיק.
אני משאיר מה שכתבתי מפני שאני עדיין סבור שהדברים בעלי ערך, למרות שעלי להודות שכולנו, ממיכי ועד עצמי, הקשינו עלי מה שאין בידי כרגע להשיב.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
