קשה לי לסלוח לך, השכנה מהבניין, השכונה או האוטובוס. קשה לי לסלוח לך. את, שדבש מתקתק על שפתייך, עיניך רחומות ופוזלות להפליא ומילותייך כחכת ציידים. כי איך אסלח לך?
שראית, אולי דמיינת או דימית לחשוב את שראית, את שעיניך רואות בלבד ביכולתן המצומצמת.
בלי לפקפק, בלי לשאול, בלי ראיות, מיהרת לחייג אליהם, אל ה"ראשים" ולדווח להם על התלמידה הסוררת שלהם.
אולי עטפת את זה בדאגה, באמפתיה ורצון טוב להחזירני אל המוטב -
לשם כבר לא אחזור.
אולי אמרת: "לשם מצווה", והזרמת את המידע כזוכה בפיס, בארשת חשיבות.
וכי מה, מהי תחושת העונג הזו? המזוכיסטית, הסדיסטית שבהלשנה?
וכי מזומנים את מקבלת בתמורה?
כבוד, יוקרה?
אולי, אולי בעקבות כך תזכה גם הבת היקירה שלך "להתקבל לסמינר" בנקל?
כן, ראית אותי גב' שכנה, במעשה לא כל-כך מקובל, חריג בנוף וזר לך, האמירות שלך, האם חשבת פעם, "לשם שמים" הן?
האם יודעת את את השלכות מעשייך עבורי ועבור דורות היוצאים ממני, בעזרת השם?
האם כך, סתם בשם הצדק, ההגינות והרצון הטוב מיהרת לחרוץ את גורלי בפיסת רכילות נוספת?
גרמת לי למשבר אמון, עזרת לי למצוא את השקר והשחיתות במערכת ולרצות לברוח מכך.
רצית שאראה תככנות, העמקת מריבה?
לשונך המתגלגלת קידמה אותך ומי שמעבר לאפרכסת סמן "וי" בראש לגבייך.
קידום מכירות יפה עשית לעצמך, ומה איתי?
מה עם חברות שלי שבגלל שיחה בסלולארי ובעזרת תיווך שלך סולקו מהמסגרת והידרדרו לפי פחת?
מה איתן, ואיתי?
לא. אינני רוצה להיות כמוהן! לא רוצה להתנודד בין תקווה לייאוש ולמצוא את עצמי בחברה זולה!
את צדקת, נניח. המעשה שנעשה והמראה שראית לא היו מתאימים.
וכי את אינך מועדת?
לא קורה לך שאת כועסת?
שאת מדברת לשון הרע?
שאת מאבדת עשתונות ואחר-כך מצטערת על-כך?
הן את היא המקוננת ומרצה על הניסיונות המקיפים אותנו.
הנה, נפלתי ואקום, ושוב אפול ואקום בתקווה לא לשגות שוב, להיות טובה יותר.
רציתי לומר לך שגם ה' נותן לנו הזדמנויות לחזור אליו והוא מוחל וסולח ופותח לנו דף חדש על כל חטא, "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" למדתי פעם בבית הספר. צריך לנהוג כלפי בני אדם, צלמי אלוקים ברחמים, בסלחנות, לדון לכף זכות, אולי אלך אני אל הבוס שלך וארמוז לו כי ראיתיך ממלמלת ברכה ללא כוונה?
נכון, זה ילדותי להשוות כך! אבל כל אחד עם הניסיון שלו, אמר פעם מישהו, אני עם החריגות שלי ואת עם הברכה הזנוחה שלך וכל אחד מתמודד בדרכיו הוא עם ניסיונו הוא. מישהו אמר לך כמה דרך עשיתי? כמה כן בלמתי, וויתרתי למרות מה שנראה לך עכשיו? אז לפני שאת מחפשת את השגיאה הבאה שלי, עשי טובה, חפשי את התמודדויותיך את, ואז נדבר…/p>
אבל לא נתת לי צ'אנס, מיהרת אל השפופרת, לספר לה, למנהלת, היכן בדיוק ראית אותי היום, כיצד, מתי ובאיזו "פוזה".
באותו הרגע נטלת אחריות לבית אותו אקים ולהשלכות ההחלטה להשעותני מבית הספר בעקבות פנייתך "היקרה"…/p>
אילו היה אכפת לך באמת, היית מדברת אתי, מסבירה לי ונותנת לי כוח, כיוון, אך לא האמת היא שעמדה בראש מעייניך אלא הרווח האישי שלך, ועל-כך צר לי.
אני נאבקת בציפורניי, משתדלת להתגבר, להתחזק, לשכוח. אבל אני בחוץ, בלי מסגרת, בלי תומך, בלי הכוונה.
ואז את מתפלאת למה קשה לי לומר לך שלום כשאת נכנסת לבניין.
בכאב רב, המסולקת.
(נכתב על ידי תלמידת בית יעקב שסולקה מהסמינר, וביקשה להישאר בעילום שם, מחשש שמא השכנה תקרא ותלשין שוב
