באופן בולט, הרעיון הכללי של פרשת השבוע, וָאֶתְחַנַּן, הוא הדבקות בה' יתברך, שהרי משה רבנו אומר לנו כי (דברים ד): [ד] וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּה', אֱלֹקֵיכֶםחַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם. הפסוק פותח באות ו' שהיא ו' ההיפוך, שכן בפסוק הקודם כתוב: [ג] עֵינֵיכֶם, הָרֹאוֹת, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה', בְּבַעַל פְּעוֹר: כִּי כָל-הָאִישׁ, אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹרהִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, מִקִּרְבֶּךָ. ואתם שחיים היום, זה מכיוון שנשארתם דבקים בה' אלקיכם. כאמור, הרעיון המרכזי של פרשת השבוע שלנו הוא הדבקות בה' והדרכה מפורטת כיצד לשמור על הדבקות הזאת. יש גם קצת תוכחות על אירועים מן העבר שבהם לא שמרו על דבקות, כמו בפסוק שציטטנו לעיל בנוגע לחטא בעל פעור, אבל הכיוון הכללי הוא הדבקות, כנ"ל. נתבונן מעט בהדרכות של פרשת השבוע בניסיון להבין מהי הדבקות הנדרשת ואיך זה נוגע לנו היום. 

תפילה, תורה ותשובה 

קודם כל שם הפרשה, וָאֶתְחַנַּן, עניין של תפילה. התפילה היא הדרך המוצעת ליהודי כדי להידבק בקב"ה מלמטה למעלה, להעלות את עצמו למדרגה רוחנית גבוהה יותר. כלומר, שמה של הפרשה רומז למה שאמרנו, שכללות התוכן שלה היא הדבקות בה'. אבל לדבקות יש צד נוסף, מלמעלה למטה, מהקב"ה אלינו, ואת הדבקות הזאת אפשר להשיג על-ידי לימוד התורה שניתנה מאתו יתברך, וניתנת לנו כל יום מחדש. הפרשה כוללת את שני הממדים האלה, כפי שנראה בהמשך בע"ה, ובנוסף לכך היא מציעה ממד נוסף; מי שנכשל, חלילה, באחד משני הממדים של דבקות, או בשניהם - פתוחה לפניו דרך שלישית, דרך התשובה שגם היא מוצעת בפרשתנו. התפילה היא עבודה שבלב, לחוות אהבת ה' (פרק ו): [ד] שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד. [ה] וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. 

חייבים להתאמץ 

לימוד תורה - בפרשה הזאת מזכיר לנו משה רבנו את מעמד הר סיני ואף חוזר באזנינו על עשרת הדברות במלואן. לפני כן הוא מזכיר לנו כי באותו מעמד, בהר סיני (פרק ד): [לה] אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. והוא ממשיך בתיאור החוויה העוצמתית שחווינו: [לו] מִן-הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת-קֹלוֹ, לְיַסְּרֶךָּ; וְעַל-הָאָרֶץ, הֶרְאֲךָ אֶת-אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. לכאורה, אחרי חוויה כזאת הכל כבר ברור לנוכחים, הם ישמרו על הדבקות בה' בלי שום סטיה. כי אחרי מה שחוו בעצמם, שום דבר לא ישכנע אותם שיש משהו מלבד ה'. אבל משה רבנו יודע שזה לא עובד כך; הוא יודע שחוויות, גם העוצמתיות ביותר, מתעמעמות עם הזמן ולכן הוא מנחה אותנו להתמיד בשימור המודעות שלה זכינו בהתגלות הגדולה: [לט] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. 

מדוע לא שומעים? 

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כל מקום שכתוב הַיּוֹם הכוונה היא להיום ממש, בכל יום מחדש. שבכל יום יהודי צריך להזכיר לעצמו כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. ולכאורה, מדוע שלא תישמר הדבקות שחווינו במעמד הר סיני? הרי שם התגלה לנו ה' ובמו עינינו ראינו כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. ומדוע נפסקה אותה התגלות? מדוע אינה נמשכת? הרי לכאורה, הקב"ה יכול להתגלות אלינו בכל רגע נתון כמו שהתגלה במעמד הר סיני, ואז (גם כן לכאורה) לא תהיה שום בעיה של דבקות בה', כולם ישמרו על הדבקות. אז מדוע הוא אינו מתגלה אלינו? ומהתיאור של מעמד הר סיני בפרשת השבוע מתעוררת עוד שאלה. אחרי שמשה רבנו חוזר על עשרת הדברות הוא אומר (פרק ה): [יח] אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם בָּהָר, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל—קוֹל גָּדוֹל, וְלֹא יָסָף; וַיִּכְתְּבֵם, עַל-שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים, וַיִּתְּנֵם, אֵלָי. 

הקול הגדול נטמע בבריאה 

על הביטוי קוֹל גָּדוֹל אומר המדרש "שלא היה לו הד". הד נוצר כאשר גלי הקול נתקלים במחסום שמאלץ אותם לשוב לאחור. מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שלקול הזה לא היה הד כי הוא נספג בחומר של העולם, שכן החומר אינו מהווה מחסום בפני הקול האלקי. ממילא מתברר שהעולם אינו מתנגד ואינו יכול להתנגד לאלקות. את הביטוי וְלֹא יָסָף מתרגם אונקלוס "ולא פסק" שהקול הזה הוא נצחי. וכאן אנחנו באים לשאלה הנוספת, הקשה יותר לכאורה, אם הקול נספג בחומר של העולם והוא גם נצחי וקיים היום כמו אז, איך זה שאנחנו חווים התנגדות לאלקות? אך זה שאנחנו עצמנו לא תמיד מצליחים לשמור על דבקות בה'? התשובה הפשוטה היא שהקול הזה אומנם ספוג בחומר הבריאה אבל בהעלם. וההעלם הזה הוא הבסיס לבחירה החופשית שיש לנו, למלא את ההוראה של משה רבנו: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. 

דבקות כתוצאה מתשובה 

אמרנו שבפרשת השבוע יש גם דבקות שבאה בעקבות תשובה, אז הנה היא: [ל] בַּצַּר לְךָוּמְצָאוּךָ, כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; בְּאַחֲרִית, הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כדי להבין את הרעיון ואת השייכות שלו אלינו, צריכים לשים לב לחלוקה הפנימית של הפסוק; שלב א': בַּצַּר לְךָוּמְצָאוּךָ, כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... ורק אחרי שזה יקרה במשך זמן קצר או ארוך, או אז: ...בְּאַחֲרִית, הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. זה מין מצב מוזר שלא יודעים להתפלל ובטח לא ללמוד תורה, רק חוזרים אל ה' כי הרגש היהודי התעורר. ועדיין אפשר לשאול איך בדיוק זה עובד? מה, ברגע שהתחרטתי על העבר הוא נמחק? כל האירועים והמעשים השליליים שעשיתי בעבר מתאיינים? התשובה היא "כן". אבל לא בגללי, אלא: [לא] כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ; וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת-בְּרִית אֲבֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם. 

מעדיפים מתווך 

ועדיין נותרה פתוחה השאלה מדוע נעלם אותו קוֹל גָּדוֹל, מדוע אין אנו שומעים אותו? התשובה היא שזה מה שביקשנו. הנה, משה רבנו מזכיר לנו את התגובה שלנו להתגלות הגדולה: [יט]וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כָּל-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. [כ] וַתֹּאמְרוּ, הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ וְאֶת-גָּדְלוֹ, וְאֶת-קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם וָחָי. [כא] וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹקֵינוּ עוֹדוָמָתְנוּ. והמסקנה המעשית שלהם היתה: [כג] קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹקֵינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹקֵינוּ אֵלֶיךָוְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. משה רומז כאן כי הוא אישית לא אהב את הרעיון. הוא העדיף שכולם ישמעו את דבר ה' ממנו ישירות ללא צורך בתיווך של נביא. אבל זה מה שהם ביקשו. 

הקב"ה רוצה מאוד שיהיה לנו טוב 

משה רצה שכולם יגיעו למדרגה שלו, כמו שקראנו לא מזמן שהוא מייחל למצב שבו כולם יהיו נביאים. היה זה כאשר יהושע נסער מהדיווח: ...אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה והציע לכלוא אותם; משה לא הבין ממה הוא מתרגש (במדבר יא): [כט] וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה', נְבִיאִיםכִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם. משה העדיף שישמעו את דבר ה' ישירות ממנו, הוא לא ביקש לעצמו את תפקיד המתווך. אבל הקב"ה דוקא הסכים עם העם: [כד] וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם, בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, שָׁמַעְתִּי אֶת-קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָהֵיטִיבוּ, כָּל-אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. כנראה מפני שלא כולם מוכשרים או מסוגלים לשמוע את דבר ה', עדיף שהמתאימים לכך יהיו המתווכים. וכאן בא פסוק שכדאי מאוד להפנים אותו: [כה]מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתַיכָּל-הַיָּמִים: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם. 

דרך רשעים צלחה? 

הקב"ה מייחל לכך שנשמור על הדבקות שלנו בו לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם. כאמור, הבריאה כולה ספגה את הקול הגדול שבו ניתנה לנו התורה והקול הזה קיים בה. זה אומר שכל מה שקורה או לא קורה בעולם חייב להתאים לגמרי לרצון העליון כפי שהוא נתון בתורה. זה אומר שאם רואים חריגות, אם רואים התנהלות המנוגדת לאותו רצון עליון, הרי ברור לגמרי שבהמשך העניינים יתפתחו בדיוק כפי שאומרת התורה, אם לטוב ואם למוטב. במלים אחרות, גם אם לזמן קצר או ארוך אנחנו מוטרדים מכך שרואים מה שראה ירמיהו וגם שואלים כמוהו (פרק יב): ... מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד. צריכים לדעת שזה זמני. לקב"ה יש את החשבונות שלו. ולמרות שאנחנו מצווים להתאמץ להבין, לא תמיד אנחנו יכולים להבין הכל. בין היתר כי לא הכשרנו את עצמנו לשמוע את אותו קול גדול. 

כיצד נעלם הביטחון האישי? 

על יסוד הדברים הנ"ל, גם אם הגשת הרעיון רחוקה משלמות, דומני כי אנחנו יכולים להבין טוב יותר את תהליכי החורבן המתחוללים במדינה בשנים האחרונות, וכעת הם מתגברים מיום ליום. המדינה הזאת איבדה לגמרי את שפיותה ביחסה לערבים מחד-גיסא, בהרשותה התפרעויות קשות ואף מעשי חבלה שלהם, ומאידך-גיסא, להבדיל, ביחסה ליהודים, שאינם מורשים להגיב על פגיעות של ערבים אפילו לא בצעדי התגוננות במצבים של הגנה על החיים. שורש ההידרדרות הזאת טמון בניתוק מאותו קול גדול שקבע, גם בפרשת השבוע שלנו, כי את הארץ הזאת נתן הקב"ה לאבותינו ולנו. וזו גם הדרך לבלום את ההידרדרות, להאזין לאותו קול הנתון בתורה הקדושה. וזה לא עניין של כן או לא מניחים תפילין או שומרים שבת, עם כל החשיבות של מצוות אלו. זה עניין של שמירה על החיים. רק בהאזנה להוראות התורה נצליח לחזק את הביטחון האישי.