<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">בגשמיות; אף אחד לא יסתפק באוהל. כל אחד רוצה שיהיה לו בית ורצוי גדול ונוח. גם נקי ומסודר, אם לא מפואר. פרשת השבוע מלמדת אותנו כי המשימה שלנו היא להשקיע בבית הרוחני שלנו לפחות באותה מידה שמשקיעים בבית הגשמי ועוד הרבה יותרבפרשת השבוע כתוב הפסוק (דברים כ''ב): ח כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. בלשון הקודש וגם בעברית המדוברת, סתם בית הוא דירת מגורים לאדם. בלשון חז''ל – בית דירה. בלשונם יש גם 'בית הבקר' 'בית התבן' ועוד, אבל כאמור, כשכתוב סתם 'בית' זה מקום מגורים לאדם. עקרונית, אדם יכול לגור גם באוהל. או בקרוואן מתגלגל. או להיות חסר בית לא עלינו. בכל אלה הוא פטור כמובן ממצוות מעקה. אבל אם יש לו בית בעל גג שטוח, הוא חייב לבנות מעקה. להיות חסר בית, אף אחד לא מאחל לעצמו וכמובן, גם אנחנו לא מאחלים את זה לאף אחד. בקרוואן מתגלגל – אנשים שמצבם הכלכלי מאפשר והם גם קצת הרפתקנים – גרים בימי חופשה. באוהל גרו פעם הנוודים וגם מי שלא השיגה ידם לבנות בית של קבע. שכן בגשמיות, כל אחד רוצה שיהיה לו בית, שתהיה לו קורת גג יציבה מעל ראשו.

בית ברבדים שונים

השאלה היא מה קורה ברוחניות, מה עם הבית הרוחני? הרי בית יכול להיות כל כך חשוב עד שהר שלם ייקרא על שמו: 'הר הבית'. וזה לא בגלל הפאר החיצוני של אותו בית, זה בזכות המעלה הרוחנית שלו, הקדושה ששרתה בו. והרי הכלל הוא ש''קדושה אינה זזה ממקומה'' ועל כן, המקום בו עמד הבית הקדוש נותר בקדושתו מאז ועד בכלל. ולמרות שכעת עומד שם מבנה המייצג את ההיפך הגמור מהיעוד של הבית המקורי, המקום נותר בקדושתו. מה שמביא אותנו לרעיון שהקדושה יכולה, והיא גם אמורה לשכון בכל מקום ובלבד שירשו לה להכנס. ובהקשר הזה כל יהודי צריך לשאול את עצמו מה עם הבית הפרטי שלי, האם הוא מהווה מקום משכן לקדושה? וכיצד מתנהל ה''בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל''? יש לו נקודות חיבור לקדושה או שהעיקר הוא המעטפת הגשמית?

למי בונים את הבית?

פתחנו את הרשימה בפסוק המורה לעשות מעקה לגג הבית, שזו מצווה שלא מוכרחים להתחייב בה. כי אם גרים באוהל או אפילו תחת גג משופע, אין צורך במעקה. העניין הוא שהפרשה כולה מנחה אותנו כיצד לעשות דירה לו יתברך פה בעולם הזה. שהרי בשביל זה הוא ברא את האדם, כאמור במדרש (תנחומא נשא, טז): אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב''ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים; ברא את האדם וצוה אותו ואמר לו מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. (בראשית ב'): יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָעלֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ... ועבר על צוויו. אמר ליה הקב''ה כך: הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים ודבר אחד צויתי אותך ולא שמרת אותו; מיד סלק הקב''ה שכינתו לרקיע הראשון. אחר כך היו חטאים נוספים והשכינה נסתלקה מעלה מעלה עד שבא אברהם אבינו והתחיל תהליך של הורדת השכינה בחזרה.

גם הקב''ה רוצה בית

האנושות הכללית איכזבה כביכול את הבורא יתברך בכך שלא שמה בראש מעייניה את רצונו שתהיה לו דירה בעולמות התחתונים, עד שבא אברהם אבינו והציב לעצמו את המשימה הזאת כתכלית חייו. הוא הוריד את השכינה מַדְרֵגָה אחת, מהרקיע השביעי לשישי. יצחק בנו המשך בדרכו והוריד את השכינה מהרקיע השישי לחמישי. אחריו יעקב, לוי, קהת, עמרם ואת התהליך של הורדת השכינה לארץ השלים משה רבנו, הדור השביעי מאברהם אבינו, כאשר קיבל את התורה בהר סיני. מאז ועד בכלל אנחנו אלה שמופקדים על בניית הדירה לו יתברך בעולם הזה התחתון. וכמובן, לא מדובר בבית גשמי דוקא, מדובר בבית רוחני. מדובר באורח חיים שבמהלכו חותרים בהתמדה למילוי הרצון העליון, לקיום מצוותיו של הבורא יתברך בהידור הכי גדול האפשרי מתוך מודעות לתכלית הזאת של בניית דירה בתחתונים.

בין אדם לחברו

כאמור, פרשת השבוע מנחה אותנו בפרטים ואף בפרטי פרטים, בריבוי המצוות הכתובות בה, כיצד לבנות לו יתברך את הדירה שהוא כל כך מתאווה לה. ומעניין שרוב ככל המצוות בפרשה עשויות להשתייך למחלקה של ''מצוות שבין אדם לחברו''. דווקא באלה – בהקפדה על שמירת כבודו, רכושו ורווחתו של הזולת – בונים לו יתברך את הדירה שבה הוא ייהנה לשכון. אמרנו שהמצוות שבפרשה שייכות למחלקה של ''מצוות שבין אדם לחברו''. מישהו עלול להתבלבל חלילה ולחשוב שזה ביני ובין החבר ולא נוגע לקב''ה. אבל התורה מגדירה אותן כמצוות כדי לומר לנו שהעניין נוגע גם נוגע. ואדרבה – אם עברתי עבירה ובכך פגעתי כביכול בקב''ה – הוא מוחל על עלבונו שלו מיד כשמתחרטים ומבקשים סליחה. אבל אם פגעתי בחבר חלילה, הקב''ה לא סולח אלא אם כן החבר כבר סלח לי. על כן, דוקא במצוות שבין אדם לחברו בונים דירה לו יתברך.

העיקר להילחם

לכאורה נראה שהרבה יותר קשה להיזהר במצוות שבין אדם לחברו מאשר במצוות שבין אדם למקום. כמובן, מי שניחן בלב טוב ובאופי נוח לבריות, יותר קל לו בתחום הזה, אבל הכלל הוא כנ''ל. מובן מאליו שמדובר במי שיש להם מודעות לעצם עניין החיבור שנעשה בינינו ובין הבורא יתברך על ידי קיום המצוות. אצלם שייך לחלק בין קשה יותר וקשה פחות. אצל מי שאין לו מודעות כזאת, הרי הכל תלוי באופי ובחינוך שקיבל או שחינך את עצמו. אלא שגם עם האופי הכי טוב, קורה שנתקלים באדם ש''לא בא לנו טוב בעיניים'' או שהרגיז אותנו, ופתאום נעלם לו האופי הטוב שלנו. שלא לדבר על מצב שבו נראה לנו שמישהו פגע בנו בכוונה או דיבר בזילזול על ערכים או הרגלים היקרים לנו, כפי שזה קורה לא מעט לאחרונה לצערנו. בהזדמנות כזאת עלול להתנדף לו האופי הטוב שלנו.

המלחמה הפנימית

אז בין אם מדובר במי שמודע לחשיבות קיום המצוות ובין אם מדובר בסתם יהודי טוב, לגמרי לא פשוט לעמוד ברמת ההתמסרות לטובת הזולת שדורשת מאתנו פרשת השבוע. כדי להצליח בכך צריכים להשקיע המון בחינוך, בעיקר בחינוך עצמי. ומטבע הדברים, חינוך כזה כרוך במלחמה פנימית לא פשוטה בכלל. אולי לכן כל המצוות האלה כתובות בפרשה של מלחמה (דברים כ''א): י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָוְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. את דיני המלחמה למדנו כבר בפרשה הקודמת (פרק כ'): א כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָלֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וגם: [י] כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָוְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם. שתי פרשיות קצרות הדנות בהכנות ובמהלכי מלחמה מול אויב חיצוני. הפרשה שלנו מדברת על המלחמה הפנימית, על ההתמודדות שלנו עם הנטיות הטבעיות שלנו.

מצוות לעיצוב האופי

כאמור, תכלית המלחמה הזאת היא בניית בית, דירה שבה יוכל, ואף ישמח לשכון הקב''ה. זה מתחיל בעיצוב הבית הפרטי של כל אחד ואחת, ועד שמכלל הבתים הפרטיים נזכה לבית הכללי, הבית הלאומי של כלל ישראל. את המלחמה הזאת אפשר וחייבים לנצח, אבל צריכים לזכור שהניצחון היחיד האפשרי הוא בנקודות. אין מציאות שבה ננצח ב''זבנג וגמרנו''. כי הצד השני אינו מוותר בקלות או בכלל. ועל כן, ברגע שנדמה לנו כי ניצחנו ובאופן טבעי יורדת הערנות שלנו, הוא מנצל זאת כדי לתקוף שוב ולהכשיל אותנו בתחום שלא עלה בדעתנו כלל. למעשה, כל מצווה הכתובה בתורה בכלל ובפרשת השבוע בפרט, מצביעה על נקודת חולשה אפשרית באופי שלנו ומלמדת אותנו כיצד להתגבר עליה ואף להפוך אותה למקור עוצמה.

מלחמה יזומה ומלחמה כפויה

המלחמות (הפנימיות) בפרשה מתחלקות לשני סוגים כלליים, מלחמות שיוזם האדם ומלחמות שבאות עליו מבחוץ. את הסוג השני אפשר לכנות ''ניסיונות'' ורוב ככל המצוות מתייחסות אליו. אבל הפרשה פותחת ומסיימת דוקא במלחמות יזומות. את הפסוק הראשון ציטטנו כבר; ביחס אליו אומר רש''י: כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. לענייננו, מלחמת הרשות פירושה שהאדם יוזם שיפורים בבית הפרטי שלו, בדירה שהוא בונה לקב''ה בעולם הזה, ואינו ממתין עד שיתגלו סדקים-מגרעות בעבודתו. במלים אחרות, הוא מתאמץ להדר במצוות שבין אדם לחברו, לעשות הרבה מעבר למצופה ממנו, והכל לכבודו יתברך. ובסיום הפרשה מורה לנו התורה: יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק... יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב... ...תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.

בית זמני ובית נצחי

מהעובדה שהפרשה פותחת ומסיימת במלחמה יזומה, אפשר להסיק כי הדרך הקצרה לבנות לו יתברך דירה פה בעולם הזה היא דרך המלחמה היזומה. שכן בלי מלחמה כזאת, אפשר לקיים את כל המצוות הכתובות בשולחן ערוך אבל במקום בית מפואר נבנה אוהל במקרה הטוב. כי אפשר לקיים את כל המצוות במינימום ההכרחי, אבל כדי לבנות בית ראוי למלך מלכי המלכים הקב''ה צריך להתאמץ קצת יותר. דומני כי הרעיון הזה מובן לגמרי בגשמיות; אף אחד לא יסתפק באוהל. כל אחד רוצה שיהיה לו בית ורצוי גדול ונוח. גם נקי ומסודר, אם לא מפואר. פרשת השבוע מלמדת אותנו כי המשימה שלנו היא להשקיע בבית הרוחני שלנו לפחות באותה מידה שמשקיעים בבית הגשמי ועוד הרבה יותר. כי הבית הגשמי – כך או אחרת הוא זמני, בעוד הבית הרוחני הוא נצחי. וחשוב מזה – הבית הרוחני שלנו הוא בעצם בית דירה לקב''ה. זה מה שהוא מבקש מאיתנו.

יצאנו מיום כיפור וכעת אנחנו בדרך לחג הסוכות. ארבעה ימים יש לנו להכנות, לבנות סוכה ולהצטייד בארבעת המינים. לפני יום כיפור היה ראש השנה ולאחריו קיבלנו שבעה ימים להתכונן ליום הקדוש. ולפני ראש השנה היה לנו חודש שלם להתכונן לקראתו, חודש אלול. ושלא נשכח, חג הסוכות מסתיים בשמיני עצרת, שהוא חג בפני עצמו, שמחת תורה. ובהתאם לרצף הנ''ל אפשר לומר שהימים של חג הסוכות – כולל כמובן מצוות החג, ארבעת המינים והמגורים בסוכה – מהווים הכנה לשמיני עצרת שמחת תורה. שהרי לכל חג יש את ימי ההכנה שלו ואין סיבה לקפח את שמיני עצרת. כלומר יוצא שחמישים ואחד יום רצופים אנחנו עסוקים בחגים ובהכנות לקראתם. במאמר מוסגר נוסיף כי יש מי שמקדימים את ההכנות ליום העשרים בחודש אב ואפילו ליום החמישה עשר בו. בסך הכל למעלה משישים יום.

ממה מטהר אותנו יום כיפור?

תהיתי ביני לבין עצמי מה עניינם של חגים אלו. כלומר, מה הם מציעים ליהודי שחי במילניום השלישי ואולי ביומיום מזהה את עצמו כישראלי ולא כל כך זוכר את היהודי שבו. ובעיקר מה עניינו של יום כיפור? כי בראש השנה ובסוכות אפשר לחדש ולרענן קשרים, משפחתיים וחבריים. זה עשוי להעניק סיפוק וזה משהו שלא בכל יום יש הזדמנות לעשות אותו. אבל מה העניין ביום כיפור, מעבר לירידה הקיצונית בזיהום אוויר כתוצאה מהשבתת כלי הרכב ליממה שלמה? והשאלה הזאת תקפה לכאורה גם ביחס לשומרי מצוות. אמנם ביחס ליום הזה הקב''ה מבטיח: ל כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ. אבל אנחנו הרי לא אמורים להתלכלך במהלך השנה, ולכאורה, אם לא מתלכלכים, לא זקוקים לטיהור הזה. אבל העובדה היא שגם מי שלא התלכלך כלל במשך השנה, צדיק גמור, מקיים את כל מצוות היום הזה.

לא שחור ולבן

ואדרבה, די בטוח שדווקא מי שלא התלכלך כלל במהלך השנה החולפת, מי שלא הוציא מפיו מילה רעה, ואפילו לא חשב רעות, על יהודי, שלא לדבר על לכלוכים גסים ובולטים יותר, דווקא הוא מקפיד לקיים את מצוות היום בדקדוק מירבי. האם גם הוא זקוק לטיהור שבא מלמעלה? ולאיזה סוג של טיהור, בדיוק, הוא זקוק? מפגש אקראי עם חבר מתלבט העלה בדעתי את הפתרון; אותו חבר התלבט בין שתי אפשרויות קיצוניות, נניח בעניין העיסוק שלו, האם ללמוד כל היום ושמישהו אחר ידאג לפרנסה, או לצאת לעבוד ושאחרים ילמדו? לשלב בין שתי המשימות לא נראה לו אפשרי, כי הוא רוצה לעשות הכל מושלם. או לבן או שחור. תוך כדי דיבור עלה ברעיוני שאולי גם לזה נועדו החגים בכלל ויום הכיפורים בפרט, להזכיר לנו כי אמנם מצד עצמנו אין אנו מושלמים אבל הקב''ה מתנדב להשלים אותנו. 

שיפור מתמשך

כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, מכל התסכולים שצברתם במשך השנה על העדר השלמוּת בחייכם בכלל ובהתנהגותכם בפרט. לזה נועדו חמישים ואחד הימים של אלול ותשרי עד שמיני עצרת, כולל. בעשרים ותשעה ימי אלול משתדלים להשתפר ברובד המעשי, היומיומי; בשיפור המעשה, הדיבור, המחשבות והרגשות שלנו. בראש השנה מקבלים עלינו את מלכותו יתברך ובכך מודים כי הוא יתברך, רק הוא, השלמוּת האמיתית והיחידה. ביום כיפור אנחנו מוותרים על כל הנאות העולם הזה ומתרכזים בקשר אתו יתברך. על הקשר הזה אנחנו מתענגים ובתמורה הוא יתברך מטהר אותנו כנ''ל. עד כאן זו בעיקר עבודה אישית של כל אחד, אבל בחג הסוכות התכלית היא ה'ביחד' והעבודה בהתאם. וגם השמחה. וכדי למנוע אי הבנות, חותמים בשמיני עצרת, שמחת תורה, בריקודים עם ספר תורה להזכיר לנו שזה הביחד האמיתי והיחיד שלנו. 

כמיהה לאחדות

וכל הנ''ל בא על רקע הנטיה הטבעית שלנו ללכת אחר נטיות לבנו ולבחור בנתיב ההתנגדות הקלה. זה הרי התוכן של פרשת השבוע, האזינו. הנה למשל (דברים ל''ב): טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.כאן, בפעם הראשונה אנחנו נקראים בשם יְשֻׁרוּן אומרים המפרשים שזה מלשון אֲשׁוּרֶנוּ, רְאִיָה. שם שמבטא את המעלה של עם ישראל, שזכו לראות את כל הנפלאות. ובפרט אנשי המעלה לכאורה שבעם ישראל, שדווקא אצלם רואים את התופעה של וַיִּבְעָט. ולא מסתפקים בבעיטה במסורת, בהתפרקות מערכים, אלא מרחיקים לכת ומביעים זילזול מופגן ר''ל: וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. והכל נובע מעודפי שומן – שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ – שנוצרו כתוצאה מהתמכרות לחומר, לתענוגות עולם הזה. אמנם זו נטיה טבעית שלנו אבל חגי תשרי, ובפרט יום הכפורים, אמורים לעזור לנו להתגבר על הנטיה הזאת להשמנה מופרזת. והלוואי שנצליח לחגוג כראוי, באחדות, את סוכות ושמחת תורה.

בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה', א) וכולם כתובים בפרשת השבוע, בפרק הראשון של התורה. זה מתחיל: א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ואחר כך כתוב עשר פעמים וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי... מה שצד את תשומת לבי השבוע הוא השוני שבין המאמר הראשון לתשעת המאמרות הבאים; המאמר הראשון הוא: ג וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. בפעמים הבאות כתוב: וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי... ...וַיְהִי-כֵן. לדוגמא: יא וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. מה נשתנה האור מיתר הנבראים? מדוע רק בו נאמר וַיְהִי-אוֹר ולא וַיְהִי-כֵן? 

לאיזה מרחק רואים

ובכן, האור שונה מיתר הנבראים בכך שהוא לגמרי יחסי. לכל הנבראים האחרים יש מציאות נתונה שאינה משתנה לפי הנסיבות. האור לעומת זאת, עוצמתו מושפעת מגורמים שונים ומשתנה בהתאם. אבל מה שנראה לי הכי חשוב זה מה שנהוג לומר אצלנו: ''תלוי בעיני המתבונן''. מהניסוח החריג של הפסוק הנ''ל לומדים חז''ל כי באופן כללי נבראו שתי רמות של אור, אור שנגנז ואור גלוי. עוצמתו של האור הראשוני היתה גדולה מכדי שהנבראים יוכלו להשתמש בו בחופשיות, ועל כן הקב''ה גנז אותו בתורה. והוא עתיד להתגלות לעתיד לבוא, לאחר שיסתיים זיכוך העולם. 

מבט סוקר

בהמשך הפרשה שוב ושוב אנחנו פוגשים את השימוש בכוח הראיה. לפעמים לטוב אבל לפעמים גם למוטב. כבר בפרק הראשון כתוב שש פעמים: וַיַּרְא אֱלֹקִים, כִּי-טוֹב. ובפעם השביעית כתוב: וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד... אחר כך הקב''ה מטיל על האדם את המשימה ראשונה, להעניק שמות לכל הנבראים (פרק ב'): יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹקִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. לאדם היתה ראיה מצוינת והוא העניק לכל יצור את השם המתאים לו בהתאם לתכונות שראה בו. 

ראיה חיובית

לא בכל האירועים מוזכר בפירוש כוח הראיה, אבל מן ההקשר ברור שהכוח הזה היה גורם משפיע ביותר. כמו למשל במפגש הראשון בין האדם ואשתו: כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. זו היתה פגישה ראשונה, אבל בראיה הטובה שלו הוא זיהה מיד את ההתאמה ביניהם. בהמשך מסופר בפשטות: כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.כדי לומר כי באותו שלב הם היו תמימים כתמימותו של תינוק, שאין לו שום מודעות לחשיפת גופו.

ראיה שלילית

אבל לסובבים יש מודעות (פרק ג'): א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹקִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. כך הוא מתחיל במהלך הפיתוי, בדיבורים לא מחייבים. האשה אמנם מתווכחת איתו: ... מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּןאָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. אבל הוא מנצח בוויכוח. הוא מבטיח לה: ... לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹקִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹקִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ואז האשה רואה: ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. 

לחשוב על העתיד

והתוצאה המיידית היתה: ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם... הם באמת לא מתו, אבל איבדו את התמימות. גם המוות הגיע, אבל הוא פקד אותם יותר מאוחר. והכל התחיל מראיה מצומצמת של מה נוח או מתאים לי לעשות כאן ועכשיו. בלי לקחת בחשבון את ההשלכות על העתיד. כך גם בסיפור של קין והבל; קין ראה שמנחתו של הבל התקבלה בעוד מנחתו שלו נדחתה. במקום להשתפר, במקום לבנות לעצמו איזו גבעה כדי להגביה את עצמו, כמו שהמליץ לו הקב''ה בכבודו ובעצמו, הוא בחר להוריד את אחיו לקבר. עכשיו הוא גבוה כי אין לו מתחרים. 

השפה של הרוע

דומה כי שני האירועים האחרונים הם הסיפור של ההיסטוריה האנושית מאז ועד שתבוא כבר הגאולה האמיתית והשלמה, מכישלון לכישלון. בוחרים בהקלה המיידית; בהבלגה, בהרגעת השטח, בפיוס התוקפן, ובכך מעודדים אותו להחריף את הצקותיו. והניסיון להרגיע מידרדר למלחמה שאותה ניסו למנוע. זה לא קורה מיד, כמו שהמוות של אדם וחווה לא בא מיד. אבל כל מי שעיניו בראשו רואה שזה הכיוון. רק שכדי לראות זאת צריכים להשתמש נכון בכוח הראיה, לא לחפש הקלה מיידית אלא לחתור מראש לפיתרון יסודי.

פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית ו'): ט אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַנֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹקִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. הסיוג הזה, בְּדֹרֹתָיו, צד את עינם של חז''ל ורש''י מביא את דבריהם: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. אין שאלות על מי שדורש אותו לשבח כי זו דרכה של תורה, להצביע על החיובי, אבל מה העניין של מי שדורש אותו לגנאי? ודבריו גם נכתבו בתורה שבעל פה. לשם מה?

גבולות הלשון הנקיה

הרי מהפרשה שלנו לומדים חז''ל שצריכים להקפיד על לשון נקיה (פסחים ג/א): אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו. שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (פרק ז'): ח מִן-הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה...התורה יכלה לכתוב ''טמאה'' כניגוד לטהורה, אבל העדיפה להאריך ובלבד לשמור על לשון נקיה. אז מדוע ביחס לנח לא שומרים על ההוראה הזאת? אחד ההסברים הוא שמתוך הכתוב אנחנו למדים שנח לא היה נקי ממגרעות. המגרעת העיקרית שעליה מצביעים היא שלא התאמץ בעד אנשי דורו.

אל תהיה אנוכי

אם לא היו דורשים אותו לגנאי, היינו עלולים ללמוד ממנו שזה בסדר לדאוג לעצמי, להיות צדיק לפני האלקים ולא להתעניין בזולת. יוצא שהדרשה לגנאי מסמנת עבורנו את הכיוון הנכון, שהוא לצאת מקונכיית הנוחות שלנו כדי לסייע לזולת. אבל למרות הדרשה לגנאי, למרות החסרונות שלו, נח מוגדר צַדִּיק תָּמִים כי כזה הוא היה באמת. וכאן ראוי להעלות את השאלה מה ההבדל בין צדיק ובין אדם שאינו כזה? ברמה האישית – זה ברור, הצדיק (נח) אינו שותף לחגיגת השחיתות של בני דורו. אבל מדוע דורשים ממנו יותר מזה?

למה מצפים מהצדיק?

נח היה דור עשירי מאדם הראשון ובדורו הוא היה היחיד שדבק בדרכו. מכיוון שכך, הציפייה ממנו היא שיהיה מורה דרך לאנשי הדור, שיתאמץ להעלותם על הנתיב הנכון. וכאשר הקב''ה הודיע לו: יג... קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי—כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ. היה עליו לצאת ולהתריע ברבים מפני השואה המתקרבת. אבל הוא לא עשה זאת, הוא הסתפק בכך שמילא את ההוראה לבנות תיבה ולהציל את משפחתו ואת בעלי החיים שעליהם נצטווה. לא נקט שום יוזמה בניסיון להציל את בני דורו.

הצדיק צריך להנהיג

בעצם, מה שהיה חסר אצל נח זו מנהיגות, נטילת אחריות. על זה מגנים אותו. ואם כבר הזכרנו מנהיגות, אין אצלנו מצב שלא יטיחו במנהיג (התורן) ביקורת, ידרשו אותו לגנאי. ספק אם אי פעם היה אצלנו מנהיג שלא הוטחה בו ביקורת חריפה. לפעמים בצדק, אבל לא תמיד. והיום, במציאות הגועשת סביבנו, רק טבעי שמפלס הביקורת על המנהיגות עולה. גם לח''מ, בערך כמו לכל יהודי, יש ביקורת על המנהיגות. זה לא חדש. במסגרת הזאת כתבתי אותה הרבה יותר מפעם אחת. ועיקר הביקורת (שלי) היא על ההתחמקות מאחריות. 

הבלגה מתפרשת כחולשה

יותר מפעם אחת כתבתי כאן שאת מדיניות ההבלגה וההכלה שלנו ביחס לאלימות הערבית הם מבינים כחולשה וזה מעודד אותם להגביר את נסיונות הפגיעה בנו. לא אחת טענתי שאין לבזבז אנרגיות יקרות על אירן כי הבעיות שלנו הן בתוכנו. אני לא בא לומר ''אמרתי לכם''. זה חסר תועלת. אני כן בא לומר שלמרבה הצער אני מתרשם כי הלקח לא נלמד. שמערכת הביטחון עדיין מוטרדת מ''הטרור היהודי'' כמו מזה הערבי ואולי אפילו יותר. וזה בא מלמעלה, בלי ספק. ממערכת המשפט ומהמנהיגות המבולבלת. 

להביט לאמת בעיניים

המערכת מסרבת להודות כי ''הטרור היהודי'' צמח על מצע מחדליה בתחום שהיא מופקדת עליו, בטחון היהודים, ושאם היא תדאג לביטחון, יתאיין ה''טרור היהודי''. ואמנם דומה כי בדור האחרון הקו הזה של חיים בשקר הוא המאפיין את המנהיגות שלנו על כל רבדיה. אבל האמת היא, וכעת זה כבר גלוי לגמרי, שהבעיה האמיתית שלנו היא לא אירן וגם לא ה-BDS. חז''ל אומרים כי ''הרוצה לשקר ירחיק עדותו'' וזה מה שנעשה כאן. לא מזדון חלילה, רק מבילבול. מתריעים על הסכנה שמבחוץ בעוד האויב המסוכן באמת נמצא בתוכנו.

מה מאפיין מנהיג

מנהיגות אמיתית מודעת לאחריות העודפת שיש לה ביחס לדורות הקודמים בהיותה המשך שלהם, וביחס לדורות הבאים שעבורם היא מכינה את התשתית. דומני כי בממשלה יש כמה אישים בעלי מודעות כזאת וזה טוב, אבל במערכת המשפט נראה שאין בכלל וזה פחות טוב. 

פרשת השבוע מספרת על לידתו של ישמעאל לאברהם אבינו, מֵהָגָר שפחתו (בראשית ט''ז): טו וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם, בֵּן; וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם-בְּנוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה הָגָר, יִשְׁמָעֵאל. ברקע הדברים עמדה הצעתה של שרי לאברם: ב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶתבֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי. הסיפור הבא בפרשה, שלוש עשרה שנים אחרי לידת ישמעאל, הוא הציווי על ברית מילה והבשורה אודות יצחק שעתיד להיוולד משרה. אברהם מתקשה לעכל את הבשורה והוא מגיב בכך שהוא מסתפק במה שיש (פרק י''ז): יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹקִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. 

מי היורש האמיתי?

הקב''ה עונה לו: יט וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ, יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. וגם את בקשתך אמלא: כ וּלְיִשְׁמָעֵאל, שְׁמַעְתִּיךָהִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, בִּמְאֹד מְאֹד: שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד, וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. אבל, שלא יהיו אי הבנות: כא וְאֶת-בְּרִיתִי, אָקִים אֶת-יִצְחָק, אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה, בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. על המתח הזה שבין (זרעו של יצחק) ובין ישמעאל כתוב בזוהר (בתרגום חופשי ובקיצורים): רבי חייא בכה, פתח ואמר (פרק י''א): וַתְּהִי שָׂרַי, עֲקָרָה: אֵין לָהּ, וָלָד. אוי על זה, אוי על הזמן ההוא שהגר ילדה את ישמעאל. 

תאונה היסטורית

אמר לו רבי יוסי, מדוע? והרי שרה ילדה אחר כך בן קדוש? אמר לו, כך שמענו מר' שמעון (בר יוחאי) מכיוון ששרה איחרה ללדת, כתוב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם... בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי... וכך נוצרה מציאות שהגר כביכול ירשה את מקומה של שרה, ונולד לה בן מאברהם, בן משורש קדוש. ואברהם אמר, לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ, ואף על גב שהקב''ה היה מבשר לו על יצחק, ביקש אברהם את טובת ישמעאל, עד שהקב''ה השיב לו וּלְיִשְׁמָעֵאל, שְׁמַעְתִּיךָ... אחר כך נימול ישמעאל ונכנס לברית הקודש עוד לפני שנולד יצחק. ובוא וראה, המלאך הממונה על בני ישמעאל בא בטענה לקב''ה, מדוע אין לישמעאל חלק בקדושה? הרי גם הוא נימול.

הארץ תְּנוֹעַר כמו שמיכה

מה עשה הקב''ה – הרחיק את ישמעאל מהקדושה העליונה אבל נתן לו חלק בקדושה התחתונה, בארץ הקודש. והם עתידים לשלוט בארץ הקודש, כשהיא שוממה, זמן רב. ועתידים לעכב את שיבת בני ישראל לנחלתם עד שתשלם זכות המילה שלהם. ואז הם יעוררו מלחמות בכל העולם גם מול בני אדום כאשר ירושלים נמצאת במוקד, אבל בני אדום לא יזכו לאחיזה בירושלים. וכאשר המלחמה תגיע לשיא עוצמתה, יתעורר כביכול הקב''ה ויתקיים בהם הפסוק (איוב ל''ח, יג): לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה. ויבער את בני ישמעאל ממנה וישבור את כל הכוחות הרוחניים של אומות העולם. ישאר רק הכוח (הרוחני) של עם ישראל.

מוסר כפול

אחרי הציטוט (החלקי) הזה, דומני שכבר אין צורך בהבהרות לגבי השלב ההיסטורי שבו אנו מצויים. מישהו כבר המציא, בהקשר אחר אמנם, את הביטוי ''סוף ההיסטוריה'' וזה בדיוק השלב שבו אנחנו מצויים. רק שהשלב הזה מתמשך יותר מדי זמן וממילא מתרבים הסבל והשכול. והוא מתמשך כי אנחנו מתעקשים לאנוס את המציאות, להשליט עליה את השקפת עולמנו הנאורה. אבל זו נאורות חד צדדית, לאויב יש את כל הזכויות ולנו את כל החובות. לכן אנחנו ''מכילים'' את ההסתה שבה מלעיטים את ילדיהם הרכים ונוקטים יד קשה כלפי יהודי שמעז לומר מילה רעה על ערבי. 

נאורות הזויה

לכן אצלנו לומדים על ''הנכבה'' כי זה נאור ואצלם לומדים על הכיבוש ועל הכובשים שצריכים להשמיד היל''ת. ואנחנו מקווים כי הנאורות שלנו תדבק בהם. שאם נגלה הבנה למניעיהם, הם ירצחו פחות. אבל אין מה לעשות, המציאות מסרבת להתיישר עם הנאורות ההזויה שלנו. המציאות היא שישמעאל שואף להחריב את העולם. זו משימת חייו והוא לא הולך לוותר עליה. ועדיין לא זה עיקר הבעיה שלנו, זה רק ענף, תוצאה. הבעיה העיקרית היא שאנחנו לא באמת מאמינים בזכותנו על הארץ הזאת. על כל פנים, לא אמונה מוחלטת שאינה מותירה מקום לעירעור כלשהו.

להסתמך על ההבטחה

כי לא הפנמנו את האמור בפרשת השבוע בפירוש, את הבטחת הקב''ה לאברהם: ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹקִים... כא וְאֶת-בְּרִיתִי, אָקִים אֶת-יִצְחָק, אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה, בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. לכן אנחנו לא אומרים את האמת, שמי שנלחם בנו, מי שמנסה לקחת מאיתנו חלק מהארץ, נלחם בקב''ה שהבטיח לנו אותה. אמירה כזאת נשמעת לנו מנותקת, אבל רק לנו היא נשמעת כך כי התנתקנו. אצל הגויים זו טענה מנצחת. הטענה המנצחת. לא מאמינים לי? נסו ותיווכחו. ונא לעדכן. תודה.

הרצחנות הערבית שהתפרצה בעוצמה בשבועות האחרונים היכתה קשות בתודעה של יהודים רבים וטובים. פתאום מדברים על זה שה-'דו קיום' בינינו ובין הפלשתינים נפגע קשות. נדמה לי ששמעתי אפילו משפט האומר שהתברר כי אין שום סיכוי לדו קיום. זה מצד יהודים שאינם נושאים בתפקיד רשמי, רק מתבטאים בתקשורת כשיש להם הזדמנות. מצד שני שמעתי את ראש הממשלה מדבר על כך שאין שום סיכוי לשלום כל עוד הפלשתינים מתעקשים שלא להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. על רקע זה עלה בדעתי לבדוק מה אומרת פרשת השבוע על הסיכוי לדו קיום. 

בירושלים רואים

האמת היא שגם בשנה שעברה התייחסתי לאותו עניין, למלחמה על ירושלים, אבל מה לעשות שהאירועים היומיומיים אצלנו משתלבים בדיוק עם האמור בפרשת השבוע? וחוץ מזה, ספק אם מישהו זוכר מה שכתוב באיזה מאמר שקרא אשתקד. ובכן, פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית י''ח): א וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. להתגלות זו זכה אברהם בהמשך ישיר למסופר בסוף הפרשה הקודמת אודות ברית המילה שעשה אברהם לעצמו ולאנשי ביתו. תורת החסידות מצביעה על כך שהתורה אינה כותבת ''וירא ה' אל אברהם'' אלא וַיֵּרָא אֵלָיו. 

מי זוכה לראות

הלימוד מכך הוא שכל יהודי יכול לזכות לגילוי הזה, שהקב''ה ייראה אליו, אם רק תהיה לו מסירות הנפש של אברהם על הדבקות בה'. יתרה מכך, כל יהודי זוכה ל''וירא אליו'' בזכות היותו בנו יורשו של אברהם אבינו. ואמנם, הקב''ה מתגלה אל כל אחד ואחת מאתנו ביומיום, השאלה היא רק אם אנחנו ערניים להתגלות הזאת. הקב''ה נראה אלינו בהמון פרטים קטנים וגדולים הקוראים לנו להבין ולהפנים שיש מנהיג לעולם. בכך הוא קורא לנו לחשב מסלול מחדש, לבחון האם אנחנו חותרים אל היעד הנכון והאם בכלל יש לנו יעד מוגדר. הבעיה היא שאנחנו ישנים ולא שומעים את הקריאה.

הבלגה והדרדרות

לא אחת התרענו כאן על השאננות של גופי ההנהגה השונים, על ההתעלמות שלהם מההסתה הממוסדת נגד היהודים ונגד מדינתם, אצל הפלשתינים ואצלנו. אנחנו מממנים להם את מערכת ה''חינוך'' שמשרישה בתוצריה, מגיל אפס, את שנאת היהודים, ומגלים סובלנות ואף פתיחות לאירגונים ''שלנו'' המסיתים נגד צה''ל ונגד עצם הקיום של מדינה יהודית. וגם כאשר חווים בשטח את תוצאות ההסתה, את הפרעות ביהודים, מבליגים ומכילים. כאילו, לא נורא, זה פוגע רק בשוליים, במתנחלים. עד שזה גולש מהשוליים אל המרכז. ואז כבר קשה מאד לשלוט על גובה להבות השנאה.

יש מי שאסור לו להבליג

ההבלגה וההכלה הן תופעה אנושית טבעית לגמרי. כל אדם מתבקש מדי פעם להבליג על פגיעה, אמיתית או מדומה, ולפעמים זה בסדר. עד הרגע שיש לו אחריות על אחרים, כמו האחריות שיש לאנשי השלטון על ביטחון האזרחים. כאן הבלגה היא פשוט פשע. והמסר הזה עולה בבירור מהתנהלותו של אברהם אבינו. כאשר לקחו בשבי את לוט אחיינו, ברגע שנודע לו (פרק י''ד): ... כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן. טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. טז וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב...

יש גבול להבלגה

כך הוא מגיב, בנחישות ובעוצמה, כאשר הזולת נמצא בסכנה. מצד שני, בפרשת השבוע מסופר שנולד לו הבן שימשיך את דרכו. הוא שמח שמחה גדולה (פרק כ''א): ... וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק. ומיד אחר כך מתעוררת בעיה עם הבן הגדול: ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם—מְצַחֵק. התגובה של שרה החלטית: י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. אברהם נקלע למצוקה: יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. הוא טוען שאפשר להבליג קצת, להכיל, לא? למה להיות קיצוניים? אז מי מהם צודק?

זיהוי מדויק

יב וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָכֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. מכאן לומדים חז''ל ומובא ברש''י: שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. הזוהר לומד זאת מן הדיוק בפסוקים, שאברהם חשב עליו כעל בְּנוֹ, בעוד שרה זיהתה שמדובר ב-בֶּן-הָאָמָה ולא יעזור כלום, כי הוא לא ילך בדרכו של אברהם. גם הבינה שלא יתכן דו קיום בינו ובין יצחק וצדקה. ואנחנו – רק כעת אנחנו מבינים עד כמה צדקה שרה, עד כמה הרחיקה ראות.

שמה של פרשת השבוע הוא חַיֵּי שָׂרָה, לכאורה כי היא פותחת בפסוק (בראשית כ''ג): א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִיםשְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. והרי מקובל ששמות הפרשיות וכן שמות ספרי התורה לקוחים ממילה או מצירוף מלים הכתובים בתחילתם. אלא ששמו של כל דבר בלשון הקודש מלמד על תוכנו, וצריכים להבין כיצד, או שמא מדוע, פרשה שכל תוכנה מתייחס לימים שאחרי פטירת שרה, נקראת בשם חַיֵּי שָׂרָה. מה גם שכבר בפסוק הבא כתוב: ב וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן—בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ. 

מה ההגדרה של חי

אמנם חז''ל אומרים לנו ש-צדיקים במיתתם קרויים חיים וה'אור החיים' הקדוש מצטט את דבריהם בפירושו כאן, אבל נראה לי שפירוש זה אינו מספיק עבורנו, עבור יהודים החיים בסוף ההיסטוריה. אולי כדאי לברר בהזדמנות הזאת, מה ההבדל בין חי למת. כל אחד יודע שהחי ניכר ביכולת התנועה שלו. בלשון קדמוננו: כל חי מתנועע. יש הבדל נוסף שלא כל כך שמים לב אליו והוא שבחי מוטבעת יכולת הצמיחה. המת מפסיק לצמוח כמו שהוא מפסיק לנוע. אצל האדם, כמו אצל בעלי החיים בכלל, הצמיחה הגופנית נעצרת מתישהו ויותר מאוחר מתחילה נסיגה. עד שזה נגמר.

צמיחה רוחנית

ככה זה בגשמיות וכך, מן הסתם, גם היה גם אצל שרה אמנו. אבל ברוחניות, הצמיחה אינה כפופה למגבלות הגוף ועל כן אדם יכול, ולכן גם צריך, להמשיך לצמוח בלי הפסקה. ומאמר חז''ל שציטטנו לעיל בדבר הצדיקים שגם במיתתם קרויים חיים, אומר בעצם שהם ממשיכים לצמוח גם לאחר מותם. יש הרבה אמירות של חז''ל בכיוון הזה. כמו למשל ((ברכות סד/א): אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר (תהלים פ''ד): ח יֵלְכוּ, מֵחַיִל אֶל-חָיִל; יֵרָאֶה אֶל-אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן. הם ממשיכים להתעלות ברוחניות, כהמשך לעבודתם בעולם הזה, עד אין סוף.

צמיחה אחרי המוות

הצמיחה הרוחנית הזאת בעולם האמת נכונה לגבי כל הצדיקים (וְעַמֵּך כּוּלָם צַדִּיקִים [ישעיהו ס']). אבל יש צדיקים חריגים שהצמיחה שלהם, של מפעל חייהם, נמשכת בגשמיות העולם הזה לגמרי בגלוי. גם בדור שלנו רואים את התופעה הזאת אצל כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ'. רואים איך שמפעל חייו ממשיך לצמוח והצמיחה אף מתגברת מזמן לזמן, למרות שלא רואים בעיני בשר שום מנהיג שמוביל את הצמיחה הזאת. הראשונה בין הצדיקים שמפעל חייהם המשיך לצמוח לאחר מותם, היא שרה אמנו. שעל כן הפרשה כולה נקראת חַיֵּי שָׂרָה למרות שרוב התוכן שלה הוא אירועים שקרו לאחר מותה.

חיים לאחר המוות

מיד לאחר מותה אברהם רוכש את מערת המכפלה ובכך קונה בעלות רשמית על חלק מארץ ישראל. עד אז הוא היה בגדר ד גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם... כעת, כדי לקבור את שרה, הוא עומד לקבל בעלות על קרקע שרכש במיטב כספו. כלומר, מותה של שרה הניע את המהלך של הרכישה. כידוע, שרה היתה קנאית מאד לעתידו של יצחק עד כדי כך שדרשה מאברהם (פרק כ''א): ... גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. והנה לאחר מותה אברהם דואג לשידוך של יצחק ומתברר שזה שידוך מוצלח ביותר: סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. 

הרוחניות מתגלה בגשמיות

רש''י מפרש: הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו. שכל זמן ששרה קיימת – היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מסביר שאת זה למד רש''י מדיוק הניסוח: הָאֹהֱלָה – מציין אוהל ידוע – ענן קשור על האהל. שָׂרָה – בפרשה הקודמת ראינו שאברהם מבקש ממנה שתכין עוגות – ברכה מצויה בעיסה. אִמּוֹ – את נרות השבת מדליקה האם. ואף שבהעדרה מדליק האב, ומן הסתם כך נהג גם אברהם, אבל אצלו הם לא דלקו כל השבוע. כך הבין יצחק שזכה בהעתק של אמו.

לחתור אל האין סוף

ולפני מותו הוא ממלא את רצונה של שרה בעניין הירושה (פרק כ''ה): ח וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. יצחק ממשיך לצמוח ברוחניות, וגם בגשמיות לא חסר לו דבר, כפי שנראה בפרשה הבאה בע''ה. יש בפרשה עוד כמה עניינים שלא נגענו בהם, אבל כאמור, המשותף לכל העניינים בפרשה היא הצמיחה המתמדת שנובעת מהשאיפה להתקרב יותר ויותר אל האין סוף ברוך הוא. עבורנו, זהו מסר נצרך מאד. הגיע הזמן שנפעל בהתאם למה שהקב''ה מצפה מאתנו וכך נתקרב אליו יותר ויותר.

על הפסוק הראשון בפרשת השבוע (בראשית כ''ה): יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. אומר רש''י: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק - יעקב ועשיו האמורים בפרשה. שניהם בניו של יצחק אבל הבדלים עצומים בין אח לאחיו. כי מראש נקבע ונאמר לרבקה אמם: פסוק כג ... שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. כלומר מדובר בשני אחים שמאבק נצחי, לכאורה, נטוש ביניהם. בחסידות מבואר שהאישיות של כל אחד מאתנו מורכבת מיעקב ומעשיו. קוראים לזה גם יצר טוב ויצר רע. פעם היצר הטוב גובר ופעם להיפך.

עכשוויזם צרוף

ההבדל היסודי בין עשיו ליעקב מנוסח בפסוק כז ... וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. לכאורה, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', לגבי עשיו היה צריך להפוך את הסדר – אִישׁ שָׂדֶה, יֹדֵעַ צַיִד. שכן קודם יוצאים לשדה ואחר כך לומדים לצוד. אלא שאצל עשיו ה-יֹדֵעַ צַיִד קדם לאיש שדה. הציד כאן הוא, כמו שאומר רש''י: לצוד ולרמות את אביו בפיו. הוא גם היה צייד כפשוטו. כי בעיניו העניין העיקרי בחיים זה לחיות טוב, כפי שהוא מבין באותו רגע מה טוב לו. במלים אחרות, עשיו חיפש אתגרים שיעניקו לו סיפוקים מיידיים. את זה הוא מצא בשני המובנים של ציד.

חתירה לשלמות אישית

ליעקב היתה דרך אחרת: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. יעקב חתר אל המשמעות הפנימית של החיים ואת המשמעות הזאת לא ניתן להשיג על ידי התמכרות לסיפוקים מיידיים. אותה ניתן להשיג רק על ידי התבוננות פנימית מעמיקה וממושכת. השגה של המשמעות הפנימית פירושה גם הגעה לשלמות אישית ולזה חתר יעקב, כמו שמפרש התרגום את המילה תָּם בפסוק שלנו. אנחנו אמנם בני יעקב אבל כאמור, איש מאתנו אינו חף מנטיות עֵשָׂוִיוֹת. העניין הוא שאנחנו אמורים לדחות את הנטיות האלה, להתגבר עליהן ולהיצמד לדרכו של יעקב.

על סף הכרעה

כעת, בסוף ההיסטוריה, דומה כי המאבק בין עשיו ויעקב – בכלל (כלומר ישראל מול האנטישמיות המערבית) ובפרט (ישראל מול האנטישמיות הפנימית) – מגיע לשיאו, לקראת הכרעה. ההכרעה הזאת מתעכבת עקב מחדלים שלנו. לומדים זאת מהנביא מלאכי הקובל בהפטרת השבוע שלנו על כך שאנחנו מקפידים לשמור מרחק מהקב''ה, למרות האהבה שהוא מפגין כלפינו: ב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה', וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-ה', וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב. ואילו אתם מזלזלים בכבודי: ו בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת... 

כל עושה רע – טוב

למנהג רוב העדות ההפטרה מסתיימת בפסוק (פרק ב'): ז כִּי-שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה'-צְבָאוֹת הוּא. זו הבטחה שבסופו של דבר כולנו נתאחד תחת מנהיגותו של איש צדיק. זה יקרה אחרי שנגיע להכרה כי זו הדרך ואין בלתה. אבל מה יהיה עד אז? ובכן יש גם מנהג שממשיכים לקרוא בהפטרה עוד ארבעה עשר פסוקים ושם יש תיאור יותר חד ויותר משקף את מה שקורה אצלנו: יז הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ; בֶּאֱמָרְכֶם, כָּל-עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה', וּבָהֶם הוּא חָפֵץ... דומה כי ההתרסה: כָּל-עֹשֵׂה רָע – טוֹב בְּעֵינֵי ה', וּבָהֶם הוּא חָפֵץ,... מוּכָּרים לנו.

מוסר יהודי?

קוראים לזה ''מוסר היהודי'' ועליונות החוק והם המככבים בטיעוני המנותקים ממורשת יעקב. אלה בחרו לזרום עם הנטיות הָעֵשָׂוִיוֹת. תרבות המערב, כן? ולבטל את תרבות ישראל יעקב. מכאן הזילזול בכל הקדוש לעם ישראל (בין אם מדובר במקומות ובין אם במנהגים) מצד אחד, ומצד שני המון כבוד לתרבות ולמנהגים של עמים אחרים. ביחוד אם הם אויבים. מכאן ההתעקשות על הריסת בית כנסת – עליונות החוק, והתעלמות מקיומם של מאות מסגדים שבהם החריגה מהחוק היתה הרבה יותר בוטה. אכן, כמו שקובל הנביא: ח וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה...

מקור החוקים

כל התאגדות של קבוצת יחידים להיות עם, חייבת שיהיו לה חוקים וגם מערכת משפטית שתדון ותחליט בכל מחלוקת. אלא ש-בשונה מעמים אחרים שניסחו לעצמם מערכת חוקים בהתאם לנסיבות, עם ישראל קיבל את החוקים שלו מלמעלה. עוד לפני שידע כי הוא עם. וכל החוקים תואמים את מערכת הערכים של יעקב שהוא בחיר האבות ועל שמו אנחנו נקראים. ההתנתקות שלנו מחוקים אלו, היא שמעניקה כוח לעשיו (העולם המערבי) נגדנו. הגיע הזמן שנתעשת, נשוב לדרכו של יעקב וננצח.