<* style="padding: 10px; font-family: 'Times New Roman'; font-size: medium; background-color: #c0dcf0;">''העולם כולו נגדנו'' זו כבר לא רק שורה מפזמון קליט, זו מציאות שמובילה את העולם ליעד שהוא מסרב להודות בקיומוספר שמות כולו מכונה ספר הגאולה, אבל אודות התהליך שמוביל אל הגאולה אנחנו מתחילים לקרוא השבוע, בפרשת וָאֵרָא. בני ישראל משועבדים במצרים; שיעבוד גופני קשה ושיעבוד תודעתי שהוא עוד יותר קשה. הקב''ה שולח את משה להוציא אותנו ממצרים, מהשיעבוד הגופני וגם מהשיעבוד התודעתי. המצרים מסרבים לשחרר את העבדים כי לדעתם, יש להם זכות מלאה לנהוג בהם כרצונם. שום כוח בעולם לא ישכנע את פרעה לשחרר את העבדים (שמות ה'): ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹהמִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. הבעיה היא שגם העבדים התרגלו לרעיון שהם משועבדים וגם לדעתם יש למצרים זכות לנהוג בהם כרצונם. 

שינוי תודעה בשני הצדדים

לפיכך נוצר הכרח בשינוי המודעות, גם של פרעה והמצרים וגם של בני ישראל, לפני שמגיעים לשלב של להוציא את בני ישראל ממצרים. זה מתחיל בניסיונות שיכנוע בלתי מזיקים, מופת התנין למשל (פרק ז'): ... וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיווַיְהִי לְתַנִּין. נו, עבור המצרים המורגלים בתופעות כאלה, הניסיון הזה נראה מעורר רחמים: יא וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶםכֵּן. יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם;... כאילו, מה אתם מנסים להרשים אותנו בתרגילי הוקוס פוקוס? וגם המופת המפתיע הבא לא עזר: ... וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם. יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'. ככה זה כשנעולים על משהו, שום עובדה אינה משכנעת.

בהתחלה כולם דומים

מכאן ואילך החלה סידרת מכות מצרים; עשר במספר שמתוכן שבע בפרשת השבוע. במכה הרביעית מודיע משה לפרעה שכתוצאה מהסירוב שלו לשלח את ישראל: ... הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ, אֶת-הֶעָרֹב... תערובת של חיות טרף שיפשטו על מצרים. והפעם צפוי שינוי בהשוואה לשלוש המכות הקודמות (פרק ח'): יח וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם, עָרֹב;... ומה תכלית האפליה הזאת? לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. מסתבר ששלוש המכות הראשונות לא פסחו על ארץ גושן וגם בני ישראל חוו את הפיכת המים לדם, את מכת הצפרדעים ואת הכנים. במכה הרביעית התחילה אפליה גלויה ומוכרזת מראש לטובת בני ישראל. מה הרעיון? מדוע רק כאן התחילה אפליה?

קצב שונה בשינוי התודעה

מכיוון שכאמור, היה הכרח בשינוי תודעתי אצל המשעבדים וגם אצל המשועבדים, צריכים לומר שיש כאן מסר לשני הצדדים; לבני ישראל הספיקו שלוש המכות הראשונות כדי להפנים את הרעיון שפרעה אינו כל יכול ושבאמת הם עשויים להשתחרר משיעבודו. מבחינת המצרים, המכות הראשונות נועדו לערער את בטחונם בעוצמת אליליהם. אם חלק מארץ מצרים לא היה נפגע, היו עלולים לחשוב שעוצמת אליליהם באותם אזורים גדולה יותר. התפשטות המכות על כל ארץ מצרים לימדה אותם שאין גבול לכוחו של הקב''ה המכה בהם. וגם אין גבול לכוחו להיטיב למי שהולך בדרך שהוא מתווה. זה משהו שהמצרים בכלל לא הכירו, הם ידעו להרע, אבל להיטיב לא היה בכוחם. 

יודעים רק לעשות רע

שעל כן הם ידעו להפוך את המים לדם ולהוציא צפרדעים מהיאור, אבל כדי להשיב את המצב לקדמותו הם נזקקו לחסדי ה'. וזה עוד מופת שאמור להזיז משהו בתודעתו של פרעה, אלא ששום דבר לא עזר. פרעה המשיך להתעקש. בהתחלה, במכות הראשונות זו היתה העקשנות הטבעית שלו: ... וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם... זה עבר לעקשנות מתוך דווקאות; הבין שעדיף לוותר ולמרות זאת: כח וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-הָעָם. וכשמתרגלים לכך, זה כבר נהיה טבע, מתעקשים כי מתעקשים (פרק ט'): ... וַיָּמָת, כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם; וּמִמִּקְנֵה בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-מֵת אֶחָד. ז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹהוְהִנֵּה לֹא-מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל, עַד-אֶחָד; וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם.

תהליך הגאולה

כתוב שלתהליך הגאולה העתידה יהיו מאפיינים דומים לאלה של גאולת מצרים (מיכה ז'): טו כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת. גלוי לגמרי הדמיון בין הימים ההם ובין הזמן הזה במלחמה על התודעה. אמנם לכאורה אין לנו פרעה אחד שמוביל את הצד השני וגם לא רואים משה אחד שמתעמת עם פרעה ראש בראש, אבל רואים גם רואים את ההתעקשות לדבוק ברעיון תוך התעלמות בוטה מהמציאות. כיום, ''העולם כולו נגדנו'' זו כבר לא רק שורה מפזמון קליט, זו מציאות שמובילה את העולם ליעד שהוא מסרב להודות בקיומו. אמנם יש אצלנו מי שמובילים את העולם בכיוון הזה ועלינו החובה לקרוא אותם לסדר, אבל תהליך הגאולה כבר יצא לדרך והוא ילך ויתגבר למרות כל ההפרעות.

---

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">מצידנו, אנחנו אפילו לא מבקשים שהעולם יאהב אותנו. כל מה שאנחנו מבקשים זה שיפסיק לשנוא אותנו. וגם שהערבים יפסיקו להשקיע בניסיונות לרצוח אותנוקיימת הקבלה מאד בולטת בין מה שמספרת לנו התורה הקדושה אודות תהליכים ואירועים שקדמו ליציאת מצרים ובין תהליכים ואירועים שאנחנו חווים כיום. דומה כי ההקבלה הבולטת ביותר מצויה כבר בפסוק הראשון של פרשת השבוע (שמות י'): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. השלב הזה הגיע אחרי כמה חודשים של משא ומתן מאד צפוף. משה דורש לאפשר לבני ישראל לצאת ממצרים לתקופה קצרה כביכול,(פרק ח'): כג דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר; וְזָבַחְנוּ לַה' אֱלֹקֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ. פרעה מסרב וכל סירוב כזה עולה לו במכה נוספת שחוטפת מצרים. כעת זה כבר אחרי שבע מכות והוא עדיין מתעקש.

התיסכול של משה

שבע המכות התפרסו על פני שבעה חודשים. שלושה שבועות היו דיבורים ואזהרות בניסיון לשכנע ובשבוע הרביעי – אחרי שהדיבורים לא עזרו, הגיעה המכה שנמשכה שבוע. לפעמים, במהלך אותו שבוע ביקש פרעה שיורידו ממנו את העונש הזה ובתמורה הוא ישחרר את ישראל. אבל שוב ושוב חזרה התופעה: יא וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'. אמנם משה ידע מראש כי זה יהיה התהליך, ה' הודיע לו, ובכל זאת מהפסוקים נראה שהוא צבר קצת תיסכולים; כי כמה אפשר להכות בפרעה ובמצרים בלי שיכירו בכך שטובתם הם מחייבת את שיחרור בני ישראל? מה התועלת בעוד מכה ועוד מכה? היה עדיף לכאורה שהקב''ה יוציא אותנו משם ודי.

מהיכן העקשנות?

בשבוע שעבר ראינו שמדובר בתהליך חינוכי, הקניית מודעות מאד מסוימת. עבור בני ישראל (פרק ז'): ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. ועבור המצרים (פרק ז'): ה וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה', בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹכָם. השבוע הקב''ה מוסיף עוד תכלית למכות מצרים: ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. כי בדרך הטבע, גם אנשים עקשנים מאד נוטים להתרכך בנסיבות מסוימות. לא סביר שבן אדם יחטוף שוב ושוב בגלל התעקשות על משהו וימשיך להתעקש עד מוות. וכאשר זה קורה – המסקנה ברורה, הוא נשלט על ידי כוח חזק ממנו.

על כרחם נגאלים

כל יהודי אמור לספר באזני בנו ובן בנו ... אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם;... כאשר התכלית היא: ... וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. את המצווה הזאת אנחנו מקיימים בכל שנה בליל הסדר, אלא שהלקחים אמורים ללוות אותנו לאורך השנה כולה. המצרים, בניגוד לכל הגיון, התעקשו שלא לשחרר את בני ישראל אבל גם בני ישראל לא כל כך רצו להשתחרר. הם לא רצו להיות משועבדים בשיעבוד קשה כל כך, רצו הקלות, אבל משאלה ניתנו להם מכורח המציאות של היות המצרים טרודים במכות שחטפו, שוב לא בער בבני ישראל הרצון לצאת מארץ השיעבוד. שעל כן מעידה התורה (פרק י''ב): לט וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת—כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם...

קשה להשתחרר מהרגלים

אבל הקב''ה הבטיח לאברהם אבינו שבבוא הזמן הוא יוציא את בניו ברכוש גדול מהארץ שבה הם יהיו משועבדים, וכשהגיע הזמן הוא עשה זאת בלי להתחשב ברצונם לכאורה של של המשועבדים או של המשעבדים. בטבע האנושי מוכרת התופעה של קושי לצאת מאזור הנוחות של ההרגלים. ביחוד כאשר ההרגל הוא גם נעים במידה מסוימת. כך אפשר להבין את העובדה שאחרי ההקלה בקושי השיעבוד, בני ישראל לא כל כך התלהבו מהרעיון של יציאת מצרים. היה להם נוח. כך אפשר להבין גם את העובדה שאנחנו, שלושת אלפים שלוש מאות עשרים ושמונה שנים אחרי יציאת מצרים, לא כל כך מתלהבים מהרעיון שכבר כבר מתגלה המשיח וגואל אותנו גאולה אמיתית ושלמה.

תהליך בלתי הפיך

מצידנו, אנחנו אפילו לא מבקשים שהעולם יאהב אותנו. כל מה שאנחנו מבקשים זה שיפסיק לשנוא אותנו. וגם שהערבים יפסיקו להשקיע בניסיונות לרצוח אותנו. אבל העולם והערבים מסרבים לשתף פעולה. ממש כמו פרעה בזמנו, הם מתעקשים להמשיך ללכת, ליתר דיוק לדהור בנתיב המוביל לחורבנם. באה פרשת השבוע ומאירה את עינינו: ... כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו... שהרי אם זה לא היה קורה, אם הוא היה מאפשר חופש פולחן כפי שביקשו ממנו, בני ישראל היו עלולים להיטמע במצרים. ואם הערבים היו מסכימים ל''שלום תמורת שטחים'' היינו מסתפקים בכך ובטח לא חושבים על המשיח. במצב הנוכחי, גם כשאנחנו לא חושבים עליו הוא יגיע. כי זה התהליך ולא ניתן לעצור אותו.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">בקריעת ים סוף ראו בני ישראל כי הקב''ה הציל אותם בחסדו הגדול, המסומל בימין, ובאותה יד עצמה הוא הטביע את המצרים בים. באותה תנועה עצמה הצלה לישראל ומכה לאויביהםפרשת השבוע פותחת בפסוק (שמות י''ג): יז וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹקִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָהוְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. מחשש שמא יתחרט העם על עצם היציאה להרפתקה, נמנע הקב''ה מהנחות אותנו בדרך הקצרה ישר אל הארץ המובטחת. הוליך אותנו בדרך ארוכה הרבה יותר. ולכאורה, איך יעלה על הדעת שאחרי כך וכך שנים של שיעבוד קשה במצרים, יעלה על דעתם לשוב לשם מאיזו סיבה שהיא? יכול להיות שיתגעגעו לשיעבוד? לא. לא לשיעבוד. אבל בהחלט כן לנוחות של ההרגלים המוכרים. וכמו שהראינו בשבוע שעבר, היו כאלה שלא ממש רצו לצאת ממצרים, לאחר שהשיעבוד נפסק עם המכות שחטפו המצרים, ונותרה רק הנוחות.

יציאת מצרים כתהליך

ועובדה זו רמוזה גם במלים הראשונות של פרשתנו: וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, לא כתוב ''בצאת העם ממצרים'' אלא בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה, גירש אותם על כרחם. ממילא היה צפוי שעם הקושי הראשון שבו יתקלו, מלחמה עם פלשתים (שישבו על הדרך הקצרה) למשל, יתחרטו וינסו לשוב למצרים. ואמנם זה לגמרי לא פשוט לצאת ממצרים, ממצרי החשיבה שהורגלנו בה. כל כך קשה לצאת ממצרים, עד שהתורה מצווה אותנו לתרגל את היציאה הזאת יום יום. היציאה הזאת פירושה לא לקפוא על השמרים, שהיום יהיה כמו אתמול ומחר כמו היום. זה מה שהיה לנו במצרים מאות שנים וזה לא טוב. חייבים להתחדש, לפרוץ את הגבולות המוכרים של החשיבה וההרגלים ולצאת למרחבים חדשים. 

לא צעד חד פעמי

כאמור, זה לגמרי לא פשוט לצאת ממצרים כתהליך, כל יום מחדש. אפשר שמישהו יצא ממצרים באיזו הברקה פתאומית, חד פעמית, אבל כתהליך זה מאד קשה. לכן המודעות לצורך החיוני ביציאת מצרים יומיומית, אינה נחלת רבים. מוותרים מראש. אבל גם מי שמודע ומנסה לצאת ממצרים, מתקשה בכך מאד, כי ההרגלים רודפים אותו כביכול ומנסים שוב ושוב להתנחל בתוכו ולהשתלט על ההוויה שלו. ואת הקושי הזה ממחישה לנו התורה בסיפור של פרשת השבוע, קריעת ים סוף שבאה לאחר ובהמשך ישיר ליציאת מצרים. כאמור, עצם היציאה ממצרים היא מהלך חד פעמי שעדיין אינו מחייב, שהרי אפשר לחזור להרגלים הישנים ובקלות.

ממצרים למיצר

קריעת ים סוף אירעה לאחר שפרעה רדף אחרי בני ישראל בניסיון להחזיר אותם לשליטתו. כעת בני ישראל במיצר אמיתי; הים לפניהם, פרעה וחילו רודפים אחריהם, ומשני צידיהם מדבר פתוח. אין להם לאן לברוח. בני ישראל צעקו אל ה', התפללו, אבל התגובה של ה' מפתיעה לכאורה (פרק י''ד): טו וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. מה פירוש מַה-תִּצְעַק אֵלָי, חווים מצוקה קיומית ופונים אליך בתפילה, מה לא בסדר בזה? מה שלא בסדר זה שמבקשים מה' שיעשה עבורנו את מה שהוא הורה לנו לעשות עבור עצמנו, לצאת ממצרים וללכת להר סיני כדי לקבל את התורה. יש מכשולים בדרך? ההרגלים הישנים (מצרים) מאיימים להשתלט – התעלמו. רק המשיכו ללכת.

רק לעשות מה שצריך

כאשר תפרצו את מסגרת החשיבה שלכם, מבטיח הקב''ה לבני ישראל באמצעות משה, כאשר תתמסרו למילוי ההוראות שקיבלתם, או אז אעשה אני את כל היתר. אקרע בפניכם את הים וגם אטפל בפרעה ובחילו. ואכן זה בדיוק מה שקרה, כידוע. בני ישראל קפצו לים, הים נבקע בפניהם והם עברו בו בשלום, המצרים רדפו אחריהם אבל אז הים חזר לאיתנו והם טבעו. רק טבעי שהתפעלו מאד מהנס שקרה להם, מקריעת ים סוף והצלתם מיד המצרים. וכתוצאה מכך מעומק לבם פרצה שירה. שירת הים המפורסמת. בשירה הזאת מופיע פסוק שדומה כי אין כמוהו להמחיש את עוצמת החיוב שבקשר בינינו ובין בוראנו, את אהבתו אלינו (פרק ט''ו): ו יְמִינְךָ ה', נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ; יְמִינְךָ ה', תִּרְעַץ אוֹיֵב. 

יש יד ויש ימין

בסוף הפרק הקודם כתוב: לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם... מה ההבדל בין ''יד'' ל''ימין''? ובכן הכלל הוא שסתם יד זו שמאל, מידת הגבורה. ימין היא מידת החסד. בקריעת ים סוף ראו בני ישראל כי הקב''ה הציל אותם בחסדו הגדול, המסומל בימין, ובאותה יד עצמה הוא הטביע את המצרים בים. באותה תנועה עצמה הצלה לישראל ומכה לאויביהם. האם עדיין יש צורך להצביע במפורש על העובדה שזהו גם מצבנו כיום? האם לא רואים כיצד הקב''ה עושה שפטים באויבינו ובו זמנית מעניק לנו שיגשוג וצמיחה שאין להם אח ורע בכל העולם? כנראה לא רואים, כי שבויים בהרגלי חשיבה גלותיים¬¬/מצריים. הגיע הזמן לפקוח את העיניים ולהודות לה' על חסדו הגדול עמנו.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">המצרים ניסו להטביע אותנו ביאור, אז הוא יתברך הטביע אותם בים.כידוע, לעם ישראל יש המון ניסיון במצבים שבהם מנסים להשמיד אותו. בעצם, נראה שקשה להצביע על דור שבו לא היה ניסיון כזה במקום כלשהו על פני כדור הארץ. הרי לכן אנחנו מזכירים בהגדה של פסח: שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. אודות אחד הניסיונות הכי מפורסמים בכיוון הזה קראנו רק לפני ארבעה שבועות (שמות א'): כב וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן. אמנם לא תמיד הניסיון להשמיד בא בצו מלכותי, פעמים רבות אלו היו רציחות ש-לפחות נחזו להיות, על בסיס יוזמה מקומית. דומה מאד למה שקורה לנו היום בארץ הקודש ובכל מקום בעולם. קמים עלינו מכל הכיוונים, ''מפגעים בודדים'' לצד אירגונים השוללים את זכות הקיום שלנו.

הקב''ה מצילנו

כאמור, זה לא התחיל באינתיפאדה א' או במה שנהוג לכנות ''מאורעות'' של טרום מדינה. גם גזירות שלטוניות וגם יוזמות של יחידים ואירגונים נגדנו היו תמיד. אבל תמיד ידענו כי הקב''ה מצילנו מידם כאמור בהמשך למובא לעיל מהגדה של פסח. ההצלה המובטחת מעולם לא היוותה תעודת ביטוח ליחיד אבל בהחלט כן לעם ישראל. חז''ל הכירו היטב את המציאות והזהירו שלא להפנות גב לגוי מחמת הסכנה שינצל את ההזדמנות ר''ל. עם זאת, הם גם ידעו לספר לנו כיצד הקב''ה מציל אותנו מידי הגויים בדרכים טבעיות לכאורה (פסחים פז/ב): אמר רבי אושעיא מאי דכתיב (שופטים ה'): צִדְקֹת פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל – צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות. הפיזור הזה לא איפשר לשונאינו את הגשמת חלומם.

תמיד יש מחיר

אבל זו תופעה מאוחרת יחסית. במצרים היה עם ישראל כולו משועבד לפרעה ובימי מרדכי ואסתר, גזירת המן כללה את כל היהודים שכן כולם חיו בתחומי האימפריה הפרסית. ותמיד הקב''ה מצילנו מידם. אותנו מסקרן לדעת – מעבר לעצם העובדה שניצלנו בחסדי ה' – מה קורה לשונאינו, כיצד משלם להם הקב''ה? שהרי כמו שלא תמיד מבחינים שההצלה היתה בנס, עוד פחות מבחינים בעונש שהקב''ה מטיל על מבקשי רעתנו. גם נוטים להתעלם, התעלמות מחפירה יש לומר, מאותם חסידי אומות העולם שדוקא בעת צרה לבני ישראל הם מתגייסים לעזור לנו ואפילו מצטרפים אלינו. והנה באה פרשת השבוע, הפרשה של מתן תורה ומלמדת אותנו פרק חשוב בשני תחומים אלו.

המניע להצטרפות

הפרשה פותחת בפסוק (שמות י''ח): א וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. מה הניע את יתרו להצטרף אל בני ישראל? רש''י מצטט מחז''ל: מה שמועה שמע ובא – קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. יתרו היה חכם גדול וגם תיאולוג הכי בכיר. הוא ידע על עשר המכות שחטפו המצרים וכו' אבל זה עדיין לא גרם לו להצטרף אל בני ישראל. רק כאשר אחרי כל מכות מצרים היו גם קריעת ים סוף והמלחמה בעמלק, הוא הבין שכאן נמצאת האמת המוחלטת והחליט להצטרף. בנוגע למלחמת עמלק הסברנו בעבר כי העובדה שלא היה שם נס גלוי של השמדת עמלק בכוח עליון, אלא ניצחון במלחמה, היא ששיכנעה את את יתרו. 

אלקים גדול. עד כמה?

כי עד אז היה אפשר לחשוב שמדובר בעם שנהנה מהנהגה אלקית בלבד, בלי שום שייכות של העם לעניינים ארציים כגון מלחמה. העובדה שעם ישראל חייב לפעול על פי דרכי הטבע, להילחם, היוותה עבור יתרו חידוש שמחייב הצטרפות לעם המדהים הזה. ומה המיוחד בקריעת ים סוף יותר מכל הניסים שהיו עד אז? ובכן את כל הניסים, כולל מכות מצרים, אפשר היה להסביר בהתערבות כוח שהוא חזק יותר מהכוחות שהפעילו המצרים, אבל לא הכרחי להסיק שאותו כוח עליון יכול להשתמש באותם כוחות שבהם השתמשו המצרים, כרצונו. נגד המצרים. ואת הרעיון הזה מביע יתרו בפירוש: יא עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹקִים: כִּי בַדָּבָר, אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. 

אראנו נפלאות

את החלק השני של הפסוק מתרגם אונקלוס כך: ארי בפתגמא די חשיבו מצראי לְמֵידַן ית ישראל, ביה דנינון. ורש''י מתרגם לעברית: במים דִּמּוּ לאבדם והם נאבדו במים. והוא מצטט גם פירוש ציורי מחז''ל: (זָדוּ) לשון (בראשית כ''ה, כט): וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו. בעברית מדוברת, הקב''ה משלם לשונאינו באותה מטבע בדיוק. המצרים ניסו להטביע אותנו ביאור, אז הוא יתברך הטביע אותם בים. כעת, לקראת סוף ההיסטוריה המוכרת, שוב מנסים להשמיד אותנו ושוב אנחנו עומדים חסרי אונים לכאורה אל מול שיטפון השנאה. וגם היום הקב''ה משיב להם באותה מטבע. ממש כמובטח (מיכה ז'): טו כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת. תיכננו ג'יהאד נגדנו ועושים ג'יהאד לעצמם.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">נוצר מצב בלתי נתפס שנערי הגבעות אוהבי ישראל מכונים טרוריסטים בעוד את הטרוריסטים האמיתיים אנחנו ממשיכים לממן. אותם ואת מערכת ההסתה המשומנת המניעה אותםקמפיין השתולים עורר סערה, אחת מני רבות אצלנו, ועלה בדעתי לבדוק על מה יצא הקצף. כמי שעוסק בשתלנות, המושג שתיל או שתול תמיד נתפס אצלי כמושג חיובי, אבל זה כמובן לא מספיק. חוויה אישית כזו או אחרת אינה מהווה מדד אובייקטיבי. הלכתי לבדוק במקורות. הפסוק הראשון שעלה בדעתי הוא מתהלים (פרק צ''ב): יד שְׁתוּלִים, בְּבֵית ה'; בְּחַצְרוֹת אֱלֹקֵינוּ יַפְרִיחוּ. שְׁתוּלִים, בְּבֵית ה'; בְּחַצְרוֹת אֱלֹקֵינוּ יַפְרִיחוּ.(פרק א'): ג וְהָיָה—כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם: אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ—וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל... הפרק מתחיל בפסוק: א אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים... גם הנביא ירמיהו (פרק י''ז) מדבר על הבוטח בה' ומדמה אותו לעץ השתול על מים. ואולי זה הרעיון, שתול חיובי הוא מי ששתול על מים.

מקור החיות

על הפסוק (ישעיהו נ''ה): א הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם... אומרים חז''ל ומובא במפרשים שהמים הם משל לתורה. מכאן שהשתול החיובי, במודע או שלא במודע, שורשיו הרוחניים מחוברים לתורה הקדושה. נזכרתי גם במימרא של הגמרא (יומא לח/ב):אמר רבי יוחנן: ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין – עמד ושתלן בכל דור ודור. צדיקים אלה אנשים שכל מהותם היא החיבור לתורה הקדושה. ככל שהוא מחובר יותר, הוא יותר צדיק. ומכיוון שכל החיות של העולמות עוברת דרך התורה, הרי שהצדיק הוא המקיים את העולם. לכן ממשיך שם ר' יוחנן ואומר: אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים שנאמר: (משלי י'): וְצַדִּיק, יְסוֹד עוֹלָם. והחיבור של כל יהודי לתורה הקדושה הוא בחיבור מלא לפרשת השבוע, פרשת משפטים.

לבחור את השדה

הפרשה הזאת היא הפרשה השמונה עשרה, ח''י, בתורה ובה צפונה החיות של עם ישראל. שורשיו של כל יהודי אמורים להיות מחוברים לפרשת השבוע משפטים הבאה בהמשך ישיר למעמד המכונן של מתן תורה בהר סיני. אלא שליהודים ניתנה בחירה חופשית; לשמחתנו, הרוב שתולים בתורה, בערוגה של פרשת השבוע, אבל יש כאלה שבחרו להישתל בשדות אחרים, שדות שאינם מצמיחים מזון (רוחני) שיש בו חיות אמיתית. הבעיה היא שהשדות נראים דומים והשתולים בהם אפילו טוענים שהם עדיפים על השדה המקורי של תורת ישראל. לכן, כאשר צועקים כנגדם כי הם שתולים בשדות זרים עם כל הנזק הכרוך בעובדה זו, הם מתקוממים וטוענים שמדובר בהכפשה ובהסתה ר''ל.

הטובים נשללים

ככלל, אנחנו מעדיפים להפנות את הזרקור אל הטוב. השתולים שבמקורות המצוטטים לעיל רובם ככולם חיוביים כי זו דרכה של תורה, להתרכז בטוב וכך להעצים אותו. אלא שפה ושם חייבים גם להצביע על הרע כדי שנדע ממה להתרחק. גם בפרשת השבוע יש לנו 'מצוות עשה' טוב, ו'מצוות לא תעשה' רע. והנה מצאנו שתולים לא חיוביים במקורות. אומר הנביא ישעיהו (פרק נ''ט): טו וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל; וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו, כִּי-אֵין מִשְׁפָּט. מה ההבדל בין משתולל ובין שתול? אומרים המפרשים, שכאשר השקר משתלט על השיח הכללי בחברה כלשהי, הרי מי שמתעקש לדבוק באמת נשלל לחלוטין. מצביעים עליו כעל עוכר ישראל ר''ל, מסית ומדיח. 

עולם הפוך

והרי השקר משתלט על השיח כאשר נשתלים בשדות זרים וטוענים כי אלה השדות הנכונים להישתל בהם. ממילא שוללים בתוקף את מי שמתעקש להישאר שתול בשדה המקורי. ואם הוא גם מפגין בגאון את עובדת חיבורו לשורשיו המקוריים, הריהו מתויג כעוכר ישראל ו''החוק'' רודף אותו כאילו היה אויב מסוכן. עולם הפוך. הזכרנו קודם שהנביא ירמיהו מדמה לעץ שתול על מים את הבוטח בה'. זה הניגוד החיובי לאדם שמעדיף לבטוח באדם, בעצמו או באדם אחר, שהוא דומה ל''עַרְעַר בערבה''. שם אין מים ולכן גם אין פריחה, אין פירות ואין יציבות. המוזר הוא שאלה שבחרו להישתל בשדות זרים הם מיעוט מבוטל מבחינה מספרית, אבל הם שולטים על השיח הציבורי עד שנדמה כי הם הרוב.

בכל זאת נחמה

וגם מי שבחרו להישאר שתולים בשדה המקורי, מתבלבלים לפעמים בהשפעת השיח הרעשני ומשרתים, במעשים ובמחדלים, את השתולים בשדות זרים. כך קורה שמערכת הביטחון רודפת אחרי כל הפרת חוק לכאורה, של יהודים, ומעלימה עין מאלפי הפרות חוק מוכחות של אויבים. כך נוצר מצב בלתי נתפס שנערי הגבעות אוהבי ישראל מכונים טרוריסטים בעוד את הטרוריסטים האמיתיים אנחנו ממשיכים לממן. אותם ואת מערכת ההסתה המשומנת המניעה אותם. ואחרי כל האמור לעיל לא נותר לנו אלא להתנחם בהבטחת הנביא ירמיהו בהפטרת השבוע. אחרי התוכחה הקשה על הפרת הברית שכרתו לשמור את מצוות התורה, הוא מבטיח (פרק ל''ג): ... כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּתָם, וְרִחַמְתִּים.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">הקמת חומה חיצונית – מכשול פיזי בפני חיות טרף מבחוץ, כמו גם חומה פנימית – נוהל הרחקת תומכי טרור מהכנסת, אין בהם יותר מאשר טיפול בתסמיני המחלהמכל הנושאים החדשותיים שאליהם נחשפתי השבוע, משכו את תשומת לבי שני נושאים ושניהם מתוצרת (ראש) הממשלה: (א) יוזמה ליצור אפשרות להשעות חכי''ם מהכנסת ברוב של 90 קולות, (ב) הבטחה שתיבנה גדר מסביב לכל הארץ כדי ''להגן עלינו מחיות טרף''. ומשום מה, איכשהו, שני הרעיונות האלה התיישבו אצלי באותה משבצת. כלומר, שני הרעיונות התחברו אצלי כאילו יש ביניהם תלות הדדית. ברגע הראשון זה באמת לא הסתדר לי, כי מה הקשר בין שני הרעיונות? אבל במחשבה שניה ושלישית מסתבר שיש קשר, ואפילו הדוק, בין שני הרעיונות. היוזמה להשעות חברי כנסת תומכי טרור תכליתה התגוננות מפני חיות הטרף שבבית. מה יותר טבעי מאשר לנקוט צעד דומה כלפי חוץ?

לפתוח שער לקדושה

אבל זה טבעי רק לכאורה. השבת אנחנו קוראים בתורה את פרשת תרומה (שמות כ''ה): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. כאן בא פירוט של הטובין שבני ישראל מתבקשים לתרום: ... זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת ועוד עשרה או שנים עשר מוצרים שונים. והכל לתכלית אחת: ח וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. דיברנו בעבר על הדיוק של חכמינו בפסוק, שכתוב: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. לא כתוב ''בתוכו'' שאז היה מובן שהקב''ה מבקש לשכון בתוך המשכן, כתוב וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, בתוך כל יהודי. אמנם המשכן נועד להוות את המרכז הרוחני, שממנו תוקרן הקדושה אל כל עם ישראל, אבל התכלית היא שהקדושה תחדור אל הפנימיות של כל יהודי בפרט.

צריכים להשקיע

לפני שבועיים קראנו על מעמד הר סיני שלקראתו כל העם נדרשו להתכונן כראוי. הם אכן התכוננו ואז נגלה עליהם ה' וכולם זכו למדרגות עליונות של קדושה. לכאורה, מה צריך יותר מזה? אלא שהקדושה ההיא באה להם מלמעלה, בלי שהם ישקיעו יותר מדי כדי לזכות בה. כעת מצווה ה' שישקיעו, כל אחד כפי יכולתו, לבנות משכן שממנו תוקרן אליהם הקדושה. אמנם גם במשכן הקדושה תבוא מלמעלה, כי זה המקור היחיד לקדושה, אבל השותפות ההמונית בבניה תאפשר לכל השותפים להתקדש כתוצאה מההשקעה שלהם, לא רק במתנה מלמעלה. כי רק להתקדשות כזאת, שבאה מתוך מאמץ והשקעה, יש קיום לאורך זמן. ומאז ועד בכלל יהודי נדרש להשקיע כדי לזכות שיתקיים בו וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

הבסיס – משפט צדק

אפשר להבין לכאורה, שדי בבניית הבית היעודי כדי להשרות את הקדושה בעם ישראל, אבל לא כך הוא. התורה סידרה לנו את הפרשיות כך שנבין שהדרך להשכנת הקדושה עוברת ביצירת חברה שמנהלת את כל מרכיבי חייה בהתאם להוראות התורה. על כן, פרשת תרומה שבה קיבלנו את ההוראות לבניית משכן לקדושה, באה אחרי פרשת משפטים המלמדת אותנו כיצד לבנות חברה כזאת. כי חברה המיוסדת על אדני משפט צדק היא הבסיס ההכרחי להשראת הקדושה. כמובן, זו לא ההוכחה היחידה לרעיון הזה. בספר מלכים (א', פרק ה') הקב''ה אומר את זה לשלמה בפירוש. וגם בסיבות שמביאים לחז''ל לחורבן בית המקדש השני הם מציינים כגורמי החורבן רק קלקולים חברתיים שפשו בארץ. 

טיפול בתסמינים

ולכאורה, מדוע אינם מזכירים את עוצמתו של הצבא הרומאי כגורם מרכזי לחורבן? התשובה היא שחז''ל ידעו את האמת; מעולם לא באמת נוצחנו על ידי אויב חיצוני, הגורם לתבוסה היה תמיד ריקבון פנימי. גם בבית ראשון זה היה העניין וספרי הנביאים מלאים בהתרעות מפני התוצאות של הריקבן הפנימי. לפיכך, הקמת חומה חיצונית – מכשול פיזי בפני חיות טרף מבחוץ, כמו גם חומה פנימית – נוהל הרחקת תומכי טרור מהכנסת, אין בהם יותר מאשר טיפול בתסמיני המחלה. אינני יודע למה טוב טיפול כזה, מלבד אולי להשקטת המצפון של מישהו, כי את המחלה הוא לא ירפא. ובנוגע לחומה הפנימית, הרשו נא לי להעריך כי אם הנוהל הזה יופעל אי פעם בהצלחה, זה יקרה כלפי איש ימין.

ניתוק תודעתי

וההסבר פשוט: נגד הרחקת מחבלים יצביעו רוב ככל אנשי השמאל ביחד עם הערבים, אליהם יצטרפו צדקני הימין והנה לנו גוש חוסם. מצד שני, בעד הרחקת יהודי שיסומן כימין קיצוני יצביעו כל הנ''ל וגם השפויים בעיני עצמם ממחנה הימין. כי שורשה של המחלה שאותה מנסה לרפא (ראש) הממשלה טמון בניתוק התודעתי שלנו מהיעד שמציבה לנו פרשת השבוע: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. לכן, יהודי שנושא בגאון את יהדותו גם מחוץ לתחום בית הכנסת ובית המדרש, נתפס אצלנו כהזוי ועד כדי סכנה לדמוקרטיה. מצד שני אנחנו מקבלים בסובלנות אין קץ את המאמצים לסלק כל סממן יהודי מהפרהסיה של המדינה. מכאן ועד לגילויי אהדה כלפי שונאינו ואף סיוע להם, קצרה הדרך. אז מה תועיל החומה?

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">לא כל כך משנה מה בדיוק תהיה הפסיקה בנושא הנדון, החשוב הוא שראש הממשלה שהנושא נמצא באחריותו, כפוף לבית המשפט שנוטל לעצמו את הסמכות בתחום שאין לו שום אחריותבשבוע האחרון זכינו במדינת ישראל לשני אירועים תקדימיים שבהם מעורב ראש ממשלה, כניסתו לכלא של ראש ממשלה לשעבר ו(להבדיל) הופעתו של ראש ממשלה מכהן בפני בית המשפט. אודות שני האירועים נכתבו כבר הרבה מלים ולא עולה בדעתנו להוסיף עליהם. רק נציין שהזכיה שלנו היא מפוקפת ביותר. היא מעידה, כמו שכל אחד מבין, על הדרדרות מואצת שאיש אינו יכול לחזות את סופה. למען האמת גם לא בטוח שמישהו חושב במונחים כאלה, שהאירועים האלה הם מסימניו הבולטים של סוף קרוב. אבל מה שמעניין אותנו, כרגיל יש לומר, הוא עד כמה משתקפים האירועים הנ''ל בפרשת השבוע, והאם הם מתאימים או מנוגדים למסרים העולים ממנה. 

המנהיג שבימיך

פרשת השבוע פותחת במלים (שמות כ''ז): כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... ברור שהפניה היא אל משה, אבל שמו אינו כתוב בכל הפרשה שלנו. הפעם האחרונה שבה נכתב שמו היתה בתחילת הפרשה הקודמת ועד תחילת הפרשה הבאה הוא אינו נזכר שוב. אפשר להבין עובדה זו בכמה דרכים, אבל לענייננו נראה לפרש בהתאם למאמר חז''ל במדרש (ילקוט שמעוני [ומובא במפרשי התורה]): אין לך אלא שופט [כלומר מנהיג] שבימיך. לכן, כשלאורך 196 פסוקים רצופים, פסוקים המלאים הוראות שקיבל המנהיג ושעליו להעבירן לבני ישראל ולוודא ביצוע, התורה אינה מזכירה את שמו של המנהיג אפילו פעם אחת, אפשר בהחלט להסיק שעלינו ללמוד שמדובר במנהיג ישראל באשר הוא.

לבושי כבוד

בפרשה שלנו, מלבד העדר שמו של המנהיג יש גם התייחסות נרחבת לשכבת המנהיגות הרוחנית של עם ישראל, לכהנים. בארבעים ושלושה פסוקים מפרטת התורה את כל מה שנוגע לבגדי הכהנים ועוד שלושים ושבעה פסוקים מתארים את תהליך הכשרתם לעבודת הקודש. הציווי לעשות בגדי כהונה נפתח בהגדרת תכליתם (פרק כ''ח): ב וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת. והשאלה היא למי הכבוד והתפארת? אמנם בעיני המון העם שלפעמים רואים את הכהנים בעבודתם, מן הסתם יש קשר בין תפארת הלבוש ובין הכבוד שמגיע ללובש, אבל האם רק לזה התכוונה התורה? מסתבר שגם לזה. כי עיקר העניין הוא שהבגדים הם בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ, ועבודת הקודש מחייבת תפארת.

בגדי קודש

כאמור, בצד חוויית הקדושה יש גם את הכבוד והתפארת כפשוטם, כי בהחלט יש נטיה לכבד אדם בהתאם ללבושו. לפחות זה מה שמקרין את הרושם הראשוני. לא סתם ר' יוחנן היה קורא לבגדים ''המכבדים'' (בבא קמא צא/ב). אלא שמעבר ללבוש הגשמי ישנם גם הלבושים הרוחניים. על זה אומר קהלת (פרק ט'): ח בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. חז''ל מפרשים (שבת קנג/א) שהבגדים כאן הם הלבושים הרוחניים, המצוות שיהודי עושה, בְגָדֶיךָ לְבָנִים זו ציצית, וְשֶׁמֶן עַל-רֹאשְׁךָ – אלו תפילין. במלים אחרות, הלבושים הגשמיים אמורים לשקף ואף לייצג את הלבושים הרוחניים. בבגדי כהונה זה כתוב בפירוש אבל זה נכון גם לגבי כל אדם.

כשנופלת המסכה

אלא אם כן מתחפשים, שמים מסכה. שהרי אם סתם יהודי ילבש בגדי כהונה גשמיים, זה לא ירומם אותו לשום מדרגה של קדושה. לעומת זאת, אם ילבש בגדי כהונה רוחניים הוא בהחלט עשוי להתרומם גבוה במעלות הקדושה. כאשר ראש הממשלה לשעבר הואשם והורשע במה שהואשם, התגלה לעין כל שלאורך זמן רב הלבושים שלו כללו מסכה שהצליחה להטעות לא מעט אנשים. אמנם בדרך כלל אני לא חסיד גדול של מערכת המשפט הקיימת אצלנו כיום, אבל ישנם מקרים, כמו הנ''ל למשל, שבהם העובדות מתגלות וטיבה של מערכת המשפט אינו משפיע על גיבוש דעה ביחס לנידון. ומה שהתגלה זה שבמשך שנים כיהן בתפקידים בכירים, ועד לראשות הממשלה אצלנו, עבריין מתוחכם. 

אחריות וגם סמכות

ובאותו שבוע שהנ''ל נכנס באי כבוד לבית הכלא להתחיל בריצוי העונש המופחת שנגזר עליו, מתייצב ראש הממשלה המכהן בפני בית המשפט כדי להגן על התפיסה שלו בנושא שנמצא בתחום אחריותו המלאה. לעצם הרעיון, לא כל כך משנה מה בדיוק תהיה הפסיקה בנושא הנדון, החשוב הוא שראש הממשלה שהנושא נמצא באחריותו, כפוף לבית המשפט שנוטל לעצמו את הסמכות בתחום שאין לו שום אחריות עליו. לענ''ד, שני אירועים אלו מהווים ניגוד מלא למסר של פרשת השבוע, מסר של מנהיגות אחראית הנסמכת ומשקפת באופן מלא ובלעדי את נוכחותו ואת מעורבותו של הקב''ה בחיי עם ישראל. ואין ספק שבקרוב ממש תשוב אלינו המנהיגות הזאת כי לשיטה הנוכחית כבר אין מה להציע.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">אותנו מטרידה העובדה שאצלנו, רשויות השלטון בכל הרמות, משתפות פעולה עם אירגונים של רוע צרוף ואין לאן לברוח מההשפעה ההרסנית של מציאות זו. ההשפעה הזאת מתגלה שוב ושוב ואיש אינו מנסה לעצור זאתבשבוע שעבר עימתנו את המנהיגות הכושלת שלנו עם האידיאל שעלה מפרשת השבוע ''תצווה''. בשבת זו אנחנו קוראים את פרשת כִּי תִשָּׂא ובה נקלע משה רבנו להתפתחות שבה נחשפת מלוא עוצמתו המנהיגותית והרוחנית. היה זה בעקבות החטא המפורסם של עגל הזהב. כבר ארבעים יום שמשה נמצא בהר, שם לימד אותו הקב''ה את כל התורה. ביום הארבעים, לקראת שובו אל המחנה עם לוחות הברית, אומר לו הקב''ה (שמות ל''ב): ...לֶךְ-רֵדכִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ח סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִםעָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. והוא מוסיף בקשה: י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. 

מופת של מנהיג

בתגובה פותח משה בתחנונים לפני ה' עד שהקב''ה מתרצה לו ומוותר על רעיון הכיליון. רק אחרי זה הוא יורד מן ההר ושם הוא מתמודד עם המציאות הקשה שהוא פוגש ומעניש את יוזמי המהלך המושחת. זה נמשך יום אחד בלבד: ל וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה; וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-ה', אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. הוא אינו מסתפק בביטול הגזירה הקשה, הוא מבקש כפרה, שפירושה מחיקה מלאה של החטא: לא וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה', וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב. ועל זה הוא ''שם את הראש שלו'' לב וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִןמְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. ה' מגיב ... מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. ואכן, לה וַיִּגֹּף ה', אֶת-הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל...

המיעוט מוביל את הרוב

הפרשה דוקא מתחילה בנימה חיובית מאד, נשיאת ראש של בני ישראל (פרק ל'): יב כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם... וממשיכה בהוראות בעניין עבודת הקודש במשכן ובמינוי האומנים שיעשו את המלאכה. בפשט נראה כי רק חלק קטן מאד, ממש השתתף בחטא העגל. כי כאשר משה מצווה להרוג את החוטאים התוצאה היא: ... וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. פחות ממחצית האחוז. אמנם אלה היו רק המשתתפים בגלוי, השותפים הסמויים מתו אחר כך במגפה שציטטנו בסוף הפיסקה הקודמת. ועדיין, ספק אם סך כל המשתתפים בחטא הזה הגיע לאחוז אחד מהעם. אבל מדוע כל העם נענש בהודעה: ... לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּהפֶּן-אֲכֶלְךָ, בַּדָּרֶךְ?

להצביע על הרוע

מסתבר שהשתיקה שלהם אל מול המעשה הרע הפכה אותם לשותפים בעשייתו, שותפים עד כדי מחשבה על גזירת כליה ר''ל. מצאנו עוד כמה התייחסויות כאלה בתנ''ך ולא כאן המקום להאריך בהוכחת הרעיון. העובדה היא שככה זה עובד וזה היסוד למצווה המפורסמת (ויקרא י''ט, יז): ... הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. אמנם לפני זה כתוב: לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; ומזה לומדים גם כי ההוכחה צריכה להיות בדרכי נועם, אבל אין מנוס מהחובה להצביע על הרע כרע. ולו רק בדרך של דחיה, של הימנעות משיתוף פעולה עימו. לפי זה אפשר להבין שחטא העגל לא היה חד פעמי, הוא חוזר על עצמו שוב ושוב. גם בימינו. כמובן, לא רק אצלנו, אבל אנחנו אלה שמובילים את העולם.

שפת שקר

בכל העולם המערבי התפתחה שפה שקרית שעל פי כלליה אסור באיסור חמור להצביע על רוע. אבל העולם המערבי פחות מעניין אותנו. אותנו מטרידה העובדה שאצלנו, רשויות השלטון בכל הרמות, משתפות פעולה עם אירגונים של רוע צרוף ואין לאן לברוח מההשפעה ההרסנית של מציאות זו. ההשפעה ההרסנית הזאת מתגלה שוב ושוב ואיש אינו מנסה לעצור זאת. כלומר, יש ניצנים של התייחסות נכונה לתופעה אבל במערכות השלטון זה רק בשוליים. כך קורה ששדר בכיר משווה את כאב השכול של אם עבריה שבנה נרצח בידי בני עוולה לשמחת השכול של אם ערביה על שבנה בחר להיות שאהיד. במקרה הזה אמנם התעוררה מהומה, אבל רק מצד מי שנפגעו מדברי בלע אלו.

מעטפת הגנה אישית

מכאן גם הסחף בדעות של המופקדים על בטחוננו, שבמקום לחתור להבסת הטרור הם מחפשים דרכים לרצות את המרצחים. זהו גם ההסבר לחוות הדעת שהעביר לממשלה קצין בכיר (מאד) בדבר תהליך מדיני שרק הוא יבלום את הטרור. והוא נשאר בתפקידו כי הסחף התודעתי הזה הכה גם בממשלה. אז כאשר אין הבדל ערכי בין רע לטוב, כאשר אסור באיסור חמור להצביע על הרע כרע, כאשר הטוב מוכפש מנודה ונרדף, זה מבשר את הסוף. אומרים ש''לשקר אין רגלים'' ולכן תמיד בסופו של דבר הוא נופל, הבעיה היא שבינתיים רבים וטובים נפגעים. ומכיוון שאין עוד תקווה לביטחון במערכת הקיימת, חייבים ליצור מעטפת הגנה אישית; מזוזות כשרות, לתת צדקה בכל יום, לקרוא תהלים.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">האחדות, בדיוק כמו השלום וכמו כל נושא אחר בעם ישראל, יכולה להתקיים אך ורק על בסיס החתירה אל היעד הנ''ל: ... לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם...עם כל יום שעובר אני פחות ופחות מצליח להבין את התנהלות המערכת השלטונית אצלנו. כלומר, אני חושב שאני מבין אבל ההתנהלות הזאת לגמרי לא מוצאת חן בעיני. נו טוב, יכול להיות שאני סתם יהודי שמקטר מכיוון שהוא לא יודע את כל הנתונים וגם לא מודע לריבוי הלחצים שתחתם נאנקים רבי המדינה, אבל העובדות, העובדות. והעובדות הן כדלקמן: מסע הרצח שזכה לכינוי ''טרור המפגע הבודד'' נמשך באין מפריע. הרפורמים ושאר החותרים לניתוק בין עם ישראל לאלוקי ישראל, זוכים ליותר ויותר הכרה ממדינת ישראל. הנאמנים לעם ישראל ולאלוקי ישראל נרדפים בשיטתיות; מעצרים מנהליים, איזוק אלקטרוני וכדומה. המכנה המשותף – מדינת היהודים נגד היהדות.

ארבע המסרים בשבת אחת

פרשת השבוע היא וַיַּקְהֵל. ומכיוון שהשבת הזאת היא האחרונה בחודש אדר א', קוראים בה את פרשת שקלים וגם מברכים את החודש הבא, את אדר ב'. ושלושה מרכיבים אלו של שבת זו חלים בשנה שאחרי שנת השמיטה, שעל כן היא גם שנת הַקְהֵל. נתחיל במרכיב האחרון כי הוא מפורש בכתוב; על המלך מוטלת המשימה: (דברים ל''א): יב הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. יג וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה, אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם: כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. זו התכלית של ההקהלה, לטפח ולחזק את יראת ה' אצל היהודים.

לשוויון צריך בסיס משותף

אפשר לחשוב שהליכה לקראת הרפורמים (או בצלם או הקרן לישראל חדשה וכדומה) תבטא יותר שוויוניות בין ''הזרמים השונים ביהדות'' ושבסך הכל זה כיוון חיובי. אלא שהגדרתם כזרמים ביהדות מכילה סתירה פנימית, כי הם ניתקו עצמם מן התכלית המצוטטת לעיל בנוגע למצוות הַקְהֵל: לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם. לפיכך, הם יכולים להיות יהודים אבל אינם זכאים להיחשב כזרם ביהדות. אמנם יש זרמים ביהדות, אבל המכנה המשותף לכולם הוא החתירה למילוי התכלית לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם. וכל זרם חותר אל היעוד הזה בדרכו היחודית. וכאמור, המכנה המשותף לכל הזרמים ביהדות הוא יראת ה' שמתבטאת בכשרות המזון, שבת, תפילין וכו'.

אחדות סביב משה

וזהו גם המסר הבולט של פרשת השבוע (שמות ל''ה): א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם. ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'... סביב משה מתאחדים כל בני ישראל, אבל משה הגשמי אינו נצחי, הוא עתיד להיפרד מהעם וכבר מכשיר אותם להתנהל בלעדיו. הוא מקהיל את העם כדי לצוות על בניית המשכן, המרכז הרוחני, אבל מקדים לכך אזהרה על השבת. כי לא משנה כמה להוטים לדבוק ברוחניות, ברובד המופשט של הדבקות בבורא יתברך, אסור לסטות כמלוא נימה מהמצוות שברובד המעשי. וכך גם במצווה המיוחדת לשנה זו, מצוות הַקְהֵל. כל מנהיג בזמנו מצוּוֶה לאחד את העם סביב התורה.

הזולת משלים אותי

והנה הרעיון של פרשת שקלים: ה' מצווה את משה, שוב משה (שמות ל'): יב כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה'... טו הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. היו שתי תרומות כאלו; אחת חד פעמית, למשכן, והשניה ניתנה בכל שנה לצורך קניית בהמות לקרבנות הציבור. בשתיהן כולם שווים, חייבים לתת מחצית השקל. לא פחות אבל גם לא יותר. במשכן עשו מהשקלים האלו את היסודות וביסוד כולם שווים. ובקרבנות – הרי כל יהודי היה שותף שווה ליהודי שני בקרבנות הציבור. ורעיון נוסף, שכל אחד ידע וירגיש שהוא רק מחצית, שרק בשיתוף פעולה עם יהודי שני הוא עשוי להגיע לשלמות, לשקל שלם.

בסיס משותף לאחדות

ובשבת זו שכל עניינה הוא אחדות, גם מברכים את חודש אדר ב' שבו חל פורים. והרי נס פורים ארע כתוצאה ישירה מכך שכל עם ישראל התאחד סביב אישיותו, וממילא גם סביב דרכו של מרדכי, אל מול גזירות המן. וזה בדיוק מה שנדרש מאיתנו בימים טרופים אלו, להתאחד סביב דרכם של משה ומרדכי היהודי. אחדות כזאת תבטל ממילא אמירות מוזרות עד הזויות מהסוג שמרבים לשמוע לאחרונה, כגון ללמוד לחיות עם הטרור או חתירה להסדר מדיני כמענה (שהוא פרס) לטרור. כי האחדות, בדיוק כמו השלום וכמו כל נושא אחר בעם ישראל, יכולה להתקיים אך ורק על בסיס החתירה אל היעד הנ''ל: לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">נאמנות כזאת היתה מונעת סלחנות מופלגת כלפי פורעים ערבים (משפחת תמימי מנבי צאלח כמשל) מצד אחד, ומעצרי שווא של יהודים האוחזים בדעות שאינן נוחות לשלטון מצד שני. אבל אנחנו נוהגים להיפךאחת ההשמצות הקשות כלפי מדינת ישראל, בארץ וגם בעולם, היא הטענה שהמדינה היא מדינת אפרטהייד, כלומר שהיא נוקטת אפליה מכוונת נגד המיעוט הערבי. טענה זו כתובה אפילו בספרו של נשיא ארה''ב לשעבר. והמדינה מנסה (או לפחות אמורה לנסות) להתמודד בדרך של הסברה נגדית: איזה אפרטהייד זה כשיש לכולם זכות בחירה לכנסת ויש שם אפילו נציגים קולניים שנבחרו על ידי המיעוט שכביכול מופלה לרעה? אבל זה כמובן לא עוזר. ההשמצות נמשכות. פעמים רבות תהיתי בניסיון להבין את מה שנהוג לכנות ''מחדלי ההסברה של מדינת ישראל'' בעניין הזה כמו בעניינים אחרים. ידועה הטענה כי מדיניות נכונה אינה זקוקה להסברה, היא מסבירה את עצמה.

שכחה רגעית

בפרשת השבוע פְּקוּדֵי, מגיש משה רבנו מיוזמתו דין וחשבון מפורט על כל התרומות שנתקבלו וההוצאות שהיו בבניית המשכן. כאשר הגיע לפירוט של הכסף שנאסף בתרומת מחצית השקל, הוא דיווח על מאה ככרי כסף שמהם נעשו האדנים למשכן, כִּכָּר לָאָדֶן, ולרגע היה נבוך כי לא זכר מה נעשה עם היתרה. היה זה רגע מביך; כי כדרכם של יהודים מאז ועד בכלל, לפי אחת הדעות במדרש, כבר היו מרננים אחריו שגזר לעצמו קופון שמן מהתרומות הרבות, והנה כאן חסר סכום שכולם יודעים עליו ולא ברור לאן הוא נעלם. ואז הוא נזכר (שמות ל''ח): כח וְאֶת-הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת, וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, עָשָׂה וָוִים, לָעַמּוּדִים; וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם, וְחִשַּׁק אֹתָם. זו היתה יוזמה של בצלאל, כי לא היה על זה ציווי מפורש.

עדות אמת

המשכן מכונה מִשְׁכַּן הָעֵדֻת כי השראת השכינה בו היוותה עדות לכל באי עולם שהקב''ה שורה בתוך בני ישראל. ארבע מאות ושמונים שנה אחר כך, בנה שלמה בית מקדש קבוע בירושלים. כיום אין לנו בית מקדש גשמי וחבל, כי לכאורה אין עדות גלויה להשראת השכינה. אבל קלקלתנו זו היא תקנתנו, שכן עצם קיומנו בעולם מהווה עדות ברורה להשגחה הפרטית של הקב''ה על כל נברא ובעיקר על ישראל עם קרובו. שכן אין שום הסבר אחר לעובדה שאנחנו קיימים ואפילו חווים תחיה לאומית מחודשת. אלא שככל הנראה התבלבלנו קצת ובחרנו להתעלם מהיעוד שלנו, יעוד שאותו מזכיר לנו הנביא (ישעיהו מ''ג): יב אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי, וְהִשְׁמַעְתִּיוְאֵין בָּכֶם, זָר; וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם-ה', וַאֲנִי-אֵ-ל. 

מסלול של הדרדרות

ומרגע שוויתרנו על היעוד שלנו להוות עדות לעובדה ש- ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד, עלינו על מסלול הדרדרות עד שהגענו להיות מדינת אפרטהייד. ולא, לא מה ששונאי ישראל, בעיקר מבפנים אבל גם מבחוץ, טוענים נגדנו. שכן אצלנו יש אפרטהייד הפוך, נגד יהודים. כי בעוד שאיש אינו יכול, ואיש גם אינו רוצה, למנוע מערבי להסתובב חופשי בכל מקום בארץ – בפני יהודים, מקומות רבים הם מחוץ לתחום מפאת סכנת נפשות. ומערכת החוק אפילו אינה מנסה לשנות את זה. ערבי יכול לגור בכל מקום שירצה, מערכת המשפט תכפה על היהודים לאפשר לו זאת, ויהודי שינסה לגור בישוב ערבי שם נפשו בכפו כי המערכת אינה מוכנה להגן עליו. דומני שזה גם הרקע הרעיוני להקפאת הבניה ביהודה ושומרון.

אפליה ממסדית

וזה רשמי לגמרי, תשאלו אפילו את שופטי בג''ץ. עד הזמן האחרון אפשר היה לחשוב שאפליה נגד יהודים היא נחלתן של רשויות האכיפה בלבד, אלה שמדקדקים עם יהודים על קוצו של יוד, מחריבים בתים וישובים של יהודים שלא הצליחו להשלים את כל הליכי התכנון ומושכים זמן אף מתעלמים מישובים ובתים של ערבים באותו מצב. כעת מתברר שהאפליה נגד יהודים מקבלת אישור משפטי רשמי בכמה פסקי דין שניתנו לאחרונה. ביחס לבתים, לבתי כנסת ולישובים של יהודים, קיימת אכיפה מוגברת של שלטון החוק, בג''ץ עומד על כך, בעוד ערבים משתלטים על אדמות מדינה ובג''ץ ממליץ להתעלם. ולא רק ביהודה ושומרון, גם בתחומי מדינת ישראל הקטנה. תשאלו את תושבי הנגב.

חובת הנאמנות

אמנם לפי אחת הדעות במדרש היו מי שחשדו במשה רבנו, אבל איש לא דרש ממנו להגיש דין וחשבון על הכנסות והוצאות. הוא יזם את זה מתוך הנחת יסוד של חובת נאמנות כלפי הציבור ושהנאמנות הזאת צריכה גם להיראות. הרבה יש לנו ללמוד מרבנו משה; ובראש וראשונה את חובת הנאמנות המוחלטת, עד כדי מסירות נפש, על טובתם של בני ישראל. נאמנות כזאת היתה מונעת סלחנות מופלגת כלפי פורעים ערבים (משפחת תמימי מנבי צאלח כמשל) מצד אחד, ומעצרי שווא של יהודים האוחזים בדעות שאינן נוחות לשלטון מצד שני. אבל אנחנו נוהגים להיפך; מחמירים עם יהודים שתסכולם גבר על שיקול דעתם, וסלחנים כלפי פורעים אלימים. הגיע הזמן שנפסיק לשלם דמי חסות.