<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">במבט לאחור, דומני כי את הנזק הגדול ביותר לעם ישראל עשה בדור האחרון אירגון ''שלום עכשיו''. אחריו קמו עוד ארגונים מזיקים אבל הוא היה הראשון. ולא שמענו שזרועות הביטחון יתעניינו בהם ובמעשיהםלכל חג משלושת הרגלים יש את המאפיין היחודי לו ומאפיין זה נזכר בתפילת החג. ככלל, נוסח התפילה בשלושת הרגלים הוא זהה מלבד הקטע של איזכור החג, שכן בשבועות זה ''זמן מתן תורתנו'' בסוכות ''זמן שמחתנו'' וחג הפסח הוגדר ע''י חז''ל כ''זמן חֵרוּתֵנוּ''. ההגדרה הזאת מופיעה בנוסח תפילת יום טוב של פסח ובמוסף של כל יום. דומני כי ראוי שננסה לבדוק מהי אותה חרות שלכבודה אנחנו חוגגים שבעה ימים. דומני כי 'מצב בו האדם הוא אדון לעצמו ורשאי לעשות ולומר כרצונו' יתקבל על ידי רבים כהגדרה נכונה ל''חרות''. אבל האמנם זה הכל? ואם האדם רשאי וכו' אבל הוא סובל תחלואים ר''ל, גם אז הוא בן חורין? ומה עם בעלי חיים, גם לגביהם שייך עניין החרות?

חרות יחסית

יש אדם שטיול בג'ונגלים מהווה את פסגת החרות עבורו בעוד חברו ירגיש בן חורין רק בבית, אז מהי חרות? כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מנסח את זה נפלא (מועתק מאתר בית חב''ד): אם נספק לצמח מים, אויר, שמש, הרי שהוא משוחרר מכל דאגה למרות שהוא יישאר לעמוד כל חייו במקום אחד. לעומת זאת, אם נעניק לחיות ולבהמות מזון ומשקה אך נמנע מהם לנוע ממקום למקום, הרי שעבורן ייחשב הדבר כעינוי וכמאסר. ועבור האדם, אשר יתרונו על החיה והבהמה הוא השכל אשר העניק לו האלוקים, גם אם נעניק לו חופש תנועה מוחלט אך נשלול ממנו את חיי השכל הרי שאין הוא בן חורין אמיתי. יוצא שחרות אמיתית פירושה החופש לחתור למיצוי היכולות, להגיע למירב האפשרי עבורו.

פסגת השאיפות

על כן, ממשיך הרבי: אדם המסוגל להגיע לרמות שֵׂכֶל גבוהות אך מבזבז את משאביו ומגביל את השימוש בשכלו להשגת פרנסה בלבד, נמצא אף הוא במאסר מר. במידה מסויימת, מאסר זה גרוע בהרבה מאלו הקודמים. זה לגמרי מתאים לדברי הרמב''ם בסוף ספרו הגדול. בדברו על הגאולה האמיתית והשלמה שלה אנו מייחלים, הוא כותב (הלכות מלכים יב, ד): לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שֶּיִרְדּוּ באומות העולם ולא כדי שּׁיְנַשְׂאוּ אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל. במלים אחרות, החרות שלנו נמדדת בהשגינו הרוחניים והשכליים ובלי שום קשר למעמדנו בעיני אחרים. 

חרות דמיונית

למילה 'חרות' יש שתי מלים נרדפות והשימושית ביניהן היא 'חופש'. פחות משתמשים במילה 'דרור'. בהמנון הרשמי של המדינה מופיע הצירוף 'עם חופשי בארצנו' כיעד נכסף ולכאורה היעד הזה הושג זה מכבר. לשאלה אם אכן הושג היעד הזה בעצם הקמת המדינה ובקיומה, התייחסנו במסגרת זו לא פעם בעבר והגענו למסקנה שהתשובה שלילית. נראה לי שאם בוחנים את האירועים השוטפים במהלך החודשים האחרונים, קשה מאד שלא להגיע למסקנה שאכן אין כאן חרות. לא לפרט וגם לא למדינה. מציאות שבה הפרט, כשהוא יוצא לעמל יומו וגם כשהוא בביתו, עלול להיות מותקף על לא עוול בכפו, אינה מציאות של חרות. ומדינה שאפילו אינה מנסה להשיב לו את הבטחון אינה ראויה לשמה.

שאיפות אסורות

האמור לעיל נכון להבנת המושג חרות בעברית של ימינו, חרות במרחב היומיומי, הגשמי. בתחום הרוחני המצב הרבה פחות טוב לכאורה. אמנם הגענו לימים שבהם יש התעוררות נרחבת לשוב לשורשים. אחרי דורות של ניתוק מכוון מתורה ומצוות, יהודים כמהים להתחבר לקב''ה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות. והם גם נסבלים על ידי הממסד המדינתי, אבל רק כל עוד הם הולכים בתלם, כל עוד אינם מביעים כמיהה למדינה יהודית כהלכה. וזה מובן, כי השאיפה למדינה יהודית מלמדת שנקעה נפשם מהממסד הקיים. יש הרבה סיבות, גם ענייניות לגמרי לנקיעת נפש הזאת, אבל מבחינת הממסד הם מתוייגים כאויבים. ונגד אויבים מנהלים מלחמה ובכל הכוח. 

זה לעומת זה

במבט לאחור, דומני כי את הנזק הגדול ביותר לעם ישראל עשה בדור האחרון אירגון ''שלום עכשיו''. אחריו קמו עוד ארגונים מזיקים אבל הוא היה הראשון. ולא שמענו שזרועות הביטחון יתעניינו בהם ובמעשיהם. גבולות הדמוקרטיה גמישים מספיק כדי להכיל אותם למרות הנזק הגדול שהם גורמים. אפילו לא מדירים אותם מצה''ל וממערכת החינוך. כי הם בעד המדינה ורק חותרים לנתק אותה לגמרי מיהדותה. וזה לגמרי חוקי ומתאים לכללים. נערי תג מחיר לעומת זאת, שואפים לשנות משהו יסודי במדינה, להפוך אותה למדינה יהודית, ובתחום הבטחון בכלל והיחס לאויב בפרט. לכן נלחמים בהם. אבל חג הפסח מלמד אותנו שהשינוי החיובי עשוי להתחולל בכל רגע. כדאי להתכונן.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">הגבולות אצלנו לגמרי לא ברורים. לא ברור מי קובע מה ומדוע. האם בג''ץ הוא הריבון? כנראה כן, עובדה שהוא מכתיב לממשלה כל מיני עניינים, אבל מה הם הגבולות של בג''ץ עצמו? יש לו בכלל?פרשת השבוע פותחת במיתת בני אהרון בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָֹה וַיָּמֻתוּ. הם היו צדיקים בדרגה נעלית וכשלונם היה בכך שפרצו את הגבול כלפי מעלה. כל כך התענגו על חוויית הגילוי האלקי עד שהתנתקו לגמרי מהעולם הזה. נשארו שם. והרי הכוונה היא שנעבוד את ה', לא שנתמכר לחוויות, אפילו אם מדובר בכאלה שמקורן בקדושה עליונה. הבעיה היא שחיפוש חוויות, ריגושים, זו נטיה טבעית לאדם בין כלפי מעלה, בקדושה, ובין כלפי מטה, לכן צריך להציב גבולות כדי למנוע תקלות כאלה בעתיד. ובגבולות אלו עוסקת פרשת השבוע שלנו (ויקרא ט''ז): ב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶתאֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת. 

הדעה מתנגשת עם המציאות

השנה אנחנו קוראים את הפרשה הזאת בהמשך ישיר לשביעי של פסח שבו נתחולל נס קריעת ים סוף. מעניין שגם המסר של היום הזה הוא מסר של גבולות ופריצתם. פרעה לא השלים עם שחרור עם העבדים ופתח במרדף כדי להחזירם לשיעבודו. כל המכות שחטף עד אז לא הספיקו כדי להבהיר לו שגם לכוחו יש גבול, הוא היה התרגל לחשוב שהוא כל יכול ולא השלים עם המציאות שלא התיישרה עם דעתו על עצמו ועל יכולותיו. גם בני ישראל סבלו מאותה תסמונת; כל כך הרבה שנים היו בטוחים שאין כוח חזק מזה של פרעה, עד שברגע שזיהו את המרדף שלו אחריהם נכנסו לחרדה קיומית והתחילו להעלות רעיונות איך לצאת מֵהַבְּרוֹך. אבל הקב''ה הורה למשה: ... דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.

הגבולות קבועים מראש

הרעיונות שלהם היו טובים, לפחות חלק מהם, אבל ההוראה היתה שיצעדו לתוך הים כי זה מה שהקב''ה מצווה. וזה מה שעשו, אולי מחוסר ברירה, אבל זה עבד, הים נבקע לפניהם. בכך הבהיר הקב''ה להם ולנו כי הרעיונות האנושיים יכולים להיות טובים או לא, אבל את הגבולות רק הוא קובע. ומרגע שהוא החליט כי ''הגיע זמן גאולתכם'' שום פרעה אינו יכול לעכב אתכם. גם הים לא. העיכוב היחיד יכול לבוא מכם, אם חלילה תנסו לממש את הרעיונות שלכם כיצד להתגבר על העיכובים במקום פשוט לבצע את ההוראות כפי שניתנו. אמנם ביציאת מצרים המקורית נשמענו להוראות ומאז אנחנו חוגגים את היציאה בתחילת חג הפסח ואת קריעת ים סוף בסיומו. מאז לא הצלחנו לשחזר את הצייתנות הזאת.

פריצת גבול = אבדן יציבות

לשחזר את הצייתנות? הלוואי שלפחות ננסה לא לעשות את ההיפך הגמור מהוראות התורה. כי נכון לעכשיו, המדיניות הרשמית כמעט בכל התחומים היא הפוכה לגמרי מהדרך שהתורה מתווה לנו. והתוצאה היא שהגבולות אצלנו לגמרי לא ברורים. לא ברור מי קובע מה ומדוע. האם בג''ץ הוא הריבון? כנראה כן, עובדה שהוא מכתיב לממשלה כל מיני עניינים, אבל מה הם הגבולות של בג''ץ עצמו? יש לו בכלל? בפרשת השבוע התורה מכתיבה גבולות ברורים לכהן הגדול, האיש הכי קדוש בעם ישראל, והיא גם מכתיבה גבולות לכל אחד ואחת מאתנו (פרק י''ח): ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ. 

להיזהר מגבולות גמישים

הנטיה האנושית הטבעית היא להיות מושפע ממנהגי הסביבה שבה חיים וזה בדיוק הביטוי הרעיוני של שיעבוד מצרים, לקבל כנתון מחייב את הרעיונות השולטים. מאות שנים חיינו במצרים וספגנו השפעות עד ש-בלשון חז''ל ''היו שקועים במ''ט שערי טומאה''. כאן מבהירה לנו התורה שלצאת ממצרים זה לא מספיק, שחייבים גם להוציא את מצרים מתוכנו. במקביל צריכים להזהר מפני קבלה בלתי מבוקרת של הרעיונות השולטים במקום שאליו הגענו: ... וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ... חזרנו לארץ אחרי כמעט אלפיים שנות גלות בין הגויים אבל דומה כי לא עשינו שום ניסיון רציני להשתחרר מהנחות היסוד הרעיוניות ששלטו במקומות מהם הגענו. בעיקר מאלה של אירופה. 

גבולות מוכתבים

חזרנו לארץ שלנו אבל הקשר שלנו אליה מנותק לגמרי מהתורה בכלל ומפרשת השבוע בפרט. התורה מזהירה אותנו מהאפשרות הזאת: ל וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ, בָּהֶם: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם.ומה יקרה אם יסחפו ולא ישמרו את הוראות התורה: כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. למרבה הצער, לא רק שלא מתאמצים לשמור את הגבולות שהתורה מכתיבה בפרשת השבוע, מתעקשים לפרוץ אותם. ובאופן רשמי, בגיבוי משפטי. זה היה מפחיד אלמלא היינו בטוחים כי למרות הכל הגאולה קרובה מאד, שלא תהיה עוד גלות פיזית. שכן אנחנו חיים בדור האחרון והשלב הבא הוא התגלות משיח בן דוד.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">משום מה אנחנו דוחים את המראה המעוותת הזאת בשאט נפש ורק כואבים וחרדים מפני ההידרדרות המוסרית של סר הביטחון ודומיו, ששמים חושך לאור ואור לחושך. הם לא מסוגלים להבין אותנו כי איבדו את המצפן שקובעת לנו פרשת השבועשמה של פרשת השבוע הוא קְדֹשִׁים והיא פותחת בציווי (ויקרא י''ט): ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶםקְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. אנחנו רגילים לחשוב שמדרגת הקדושה שייכת ליחידי סגולה בלבד, אבל הציווי כאן נאמר בפירוש אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שכל יהודי צריך לחתור למדרגה הזאת. האמנם כל יהודי יכול לזכות למדרגה של קדושה? התורה אומרת שכן. לא כי יש לנו כוחות מיוחדים, אלא כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם והוא הנותן לנו את הכוח להיות קדושים. מכאן אפשר להמשיך בדיון מהי הדרך להגיע לקדושה, אבל עשינו זאת בעבר. כרגע מעניינת אותנו השאלה מהי אותה קדושה שעליה נצטווינו והיכן אנחנו ביחס אליה. הרי אנחנו אלה שמצווים קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. 

מה צריכים לזכור

מעניין שאת הפרשה הזאת קוראים בסמיכות ליום הזיכרון לשואה שבה נרצחו על קידוש ה' שישה מיליון מבני ישראל. קידוש ה', קדושה, זה הולך ביחד? כן אבל לא זאת הכוונה. הכוונה היא להתקדש בעודנו חיים בעולם הזה, נשמות בגופים. לצורך זה מפורטות בפרשה עשרות מצוות (שישים לפי מוני המצוות) שיהודי המקפיד לקיימן הולך ומתקרב לקדושה. זה מתחיל במשהו בסיסי לגמרי: ג אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. ומגיע עד להרחקה מוחלטת של כל התנהגות שאופינית לגוים (פרק כ'): כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי. כאמור, בדרך יש עוד עשרות מצוות והמכנה המשותף לכולן הוא המוּדעוּת, החשיבה המכוונת.

מחשבה חמורה ממעשה

המצווה שמבליטה באופן מלא את חשיבות המחשבה כתובה בתחילת הפרשה: ה וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים, לַה'לִרְצֹנְכֶם, תִּזְבָּחֻהוּ. ו בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל, וּמִמָּחֳרָת; וְהַנּוֹתָר עַד-יוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. ז וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁיפִּגּוּל הוּא, לֹא יֵרָצֶה. את השלמים יש לאכול תוך שני ימים ולילה אחד. אם השאירו בשר ליום השלישי, הבשר הזה נקרא ''נותר'' והוא אסור באכילה. ואם מישהו בכל זאת אכל ממנו, הוא עשה עברה, אבל הקרבן כשר ובעליו נתכפרו בו. בפסוק הזה מדובר על זבח שמבחינה טכנית הוקרב כהלכתו, אבל תוך כדי הקרבה הכהן חשב שישאיר ממנו בשר לאכול ביום השלישי. הזבח הזה נקרא ''פיגול''. יוצא שהמחשבה חמורה מהמעשה. מה ההסבר?

פגם טכני מול פגם מהותי

כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מסביר כי יש הבדל מהותי בין מעשה למחשבה; המחשבה היא כללית בעוד המעשה מורכב מפרטים. פגם באחד מפרטי המעשה הוא פגם, אבל אינו פוסל את המעשה כולו כי מהותית זהו אותו מעשה. לעומת זאת מחשבה, בהיותה כללית ונוגעת לעצם מהותו של המעשה, אם היא לא נכונה היא פוגמת במהותו של המעשה. במלים אחרות, המחשבה היא הנשמה של המעשה. אם המחשבה נכונה, המעשה הוא חי ויאריך ימים. וגם ההיפך נכון. דומני כי באמור עד כאן אפשר למצוא הסבר די יסודי להצהרות הבעייתיות שנשמעו בימים האחרונים. והרי לפחות בנוגע לסר הביטחון המככב לרוב בהצהרות מסעירות, התייחסנו לפני שנתיים, וגם אז בקשר לפרשת קְדֹשִׁים. 

תפיסה מוסרית מעוותת

לפני שנתיים הוא אמר שיהרוס בתים (בלתי חוקיים) בכל מקום שבו יהיו הפרות סדר. אז רציתי לשאול אותו אם האיום הזה תקף גם לגבי המגזר הערבי או שמא הוא גיבור רק על יהודים שבהשקפתם הרעיונית הם שומרי חוק, ממלכתיים כאלה. לא שאלתי כי התשובה ברורה וגם כי לא הייתי זוכה להתייחסות מכבודו, אבל בינתיים נראה שהמצב רק מחמיר. המחשבה הרעה מתגברת והולכת ואין כמו פליטות פה ואמירות ש''לא הובנו כהלכה'' כדי לחשוף עובדה מצערת זו. לכאורה, המחשבה הרעה היא ש''ככל העמים בית ישראל'' אבל עובדה היא שסגן הרמטכ''ל, ביחד עם סר הביטחון ובגיבויו המלא, מציבים בפני עצמם מראה מוסרית מנותקת מהמציאות לגמרי. 

המצפן והמצפון

את אותה מראה הם מתיימרים להציב גם בפנינו, כי הרי (לדעתם) מוטלת עליהם האחריות לחנך אותנו, אבל משום מה אנחנו דוחים את המראה המעוותת הזאת בשאט נפש ורק כואבים וחרדים מפני ההידרדרות המוסרית של סר הביטחון ודומיו, ששמים חושך לאור ואור לחושך. הם לא מסוגלים להבין אותנו כי איבדו את המצפן שקובעת לנו פרשת השבוע. שמונה פעמים מזכירה לנו התורה שהמצפן הוא: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם ועוד עשר פעמים היא מזכירה: אֲנִי ה'. המצפן הזה הוא שמאפשר ליהודי לחיות כיהודי, לחתור לקדושה. אצלנו החליפו את המצפן במצפון והמצפון הרי כפוף לטבע האנושי. והטבע הזה, השואה עצמה מוכיחה שאין לסמוך עליו. רק המצפן מאפשר לנווט ולא לסטות מדרך המלך.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שֶּיִרְדּוּ באומות העולם ולא כדי שּׁיְנַשְׂאוּ אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתהשני ימי זיכרון בהפרש של שבוע ומיד אחריהם יום העצמאות, שגם הוא יום זיכרון להכרזת המדינה, קוראים לנו לעשות חשבון נפש. רבים עשו זאת לפני, השנה כמו בשנים קודמות, אבל דומני שנותרו כמה נקודות התבוננות שאף אחד לא שם לב אליהן. כמו למשל הקשר בין ימי הזכרון לפרשת השבוע שבו הם חלים. יום הזכרון לשואה חל השנה בשבוע שבו קראנו את פרשת קְדֹשִׁים. יום הזכרון לחללי צה''ל ויום העצמאות חלים בשבוע שבו קוראים את פרשת אֱמֹר. זו קביעות די נדירה ולפיכך גם המסרים הרעיוניים של ימים אלו אמורים להתחדד ביחס לשנים אחרות. הראשון נראה די פשוט, פרשת קדושים לזכר קדושי השואה, אבל הרושם שלי הוא שהרעיון הזה נעלם מתודעתם של דוברים רבים. 

עמית או טורף?

אולי זה הרקע האמיתי לאמירות שחוללו סערה ציבורית, הניתוק מהקדושה. כי כאמור, ימי זכרון נועדו לעריכת חשבון נפש ודוברים שונים אכן השמיעו רעיונות בכיוון, אבל אחת האמירות, זו של סגן הרמטכ''ל, חוללה סערה ציבורית שהדהדה ימים. מדבריו הובן כי הלקח המרכזי שעלינו להסיק מהשואה שבה נרצחו שליש מבני עמנו בידי הנאצים הארורים, הוא שעלינו להזהר מאד שלא נהפוך להיות נאצים. וכמובן, הוא אמר זאת כי זיהה אצלנו תהליכים וכו'. אל מול הזעם הרב והתגובות הקשות שעוררו דבריו בחוגים מסוימים, סר הביטחון מיהר לגבות אותו. מצד שני, ראש הממשלה הסתייג בחריפות מהדברים ודרש הבהרה שתתקן את הרושם ואת הנזק הקשה שהותירו דבריו של סגן הרמטכ''ל.

קרבן או מקרבן?

גם ראש הממשלה דיבר בהקשר הזה והלקח שהוא הציע זה שעלינו להיות חזקים מספיק כדי למנוע שואה נוספת. ראש הממשלה הסתפק בהבהרה של סגן הרמטכ''ל, אבל הציבור לא כל כך. ובאמת, מה תועיל הבהרה, או אפילו התנצלות, אם ברור כעת לכולנו כי זה מה שסגן הרמטכ''ל, וגם סר הביטחון הממונה עליו, חושבים? האמת היא שגם האמירה של ראש הממשלה אינה מתיישבת עם המסר של פרשת השבוע, אודותיו דיברנו בשבוע שעבר, אבל היא לפחות לא מטילה את האשם על הקרבנות. וכאן שואל יהודי תמים: כיצד הגענו עד הלום? איך הפכו קרבנות השואה של אז והטרור הרצחני של היום, בתקשורת ובתודעתם של אנשים בתפקיד מנהיגותי, לנאצים בכוח או אף בפועל?

גבולות הזכרון ההיסטורי

דומני כי התשובה טמונה בעומק הזכרון ההיסטורי של הדוברים. ככל שהזכרון ההיסטורי עמוק ורחוק יותר, כך החיבור למציאות בהווה חזק יותר. ידוע שלראש הממשלה יש תודעה היסטורית חזקה מאד; הוא אפילו זכה לקיתונות של לעג על כך. לכן מבחינתו, על סמך הזכרון ההיסטורי שלו, אסור לחזור למציאות שבה יהודי עומד אין אונים אל מול אויביו כמו שעמדו אבותיו, וזה מה שמדריך אותו. השרדות. לאחרים, דומה כי הזכרון ההיסטורי שלהם מתחיל בקונגרס הציוני הראשון או אפילו הרבה אחר כך, בהקמת המדינה. על המצע הזה יכולים לצמוח מדענים, תעשיינים וגם גנרלים מהוללים, אבל על מצע רעיוני-היסטורי כל כך רדוד, די נדיר שיצמחו פירות השקפתיים טובים.

גבולות ההכלה

גם פרשת השבוע אֱמֹר דנה בקדושת עם ישראל ברבדים שונים; מהקדושה היתרה של הכהנים ועד קדושת השבת וימים טובים. משתי הפרשות העוקבות לימי הזכרון עולה כי ראייה נכונה של המציאות בהסתמך על זכרון היסטורי, יכולה לצמוח על מצע של חתירה לקדושה. לכן אפשר להסיק כי מה שמבלבל את הדוברים הנכבדים זה מה שחסר במדינה, השאיפה לקדושה. אבל האמת היא שהבעיה חמורה יותר, הבעיה היא במה שיש במדינה, יש בה מגמה מכוונת של ניתוק מהקדושה. אולי זה לא מודע אצל חלק מהדוברים, אבל אני לא הצלחתי להבין אחרת את הברכה שפרסם מר ריבלין ליום העצמאות. שכן החותר לקדושה אמנם אמור לסבול דעות הכופרות בעצם רעיון הקדושה, אבל לא לטפח אותן.

היעד הנכון

וגם מי שמימד הקדושה אצלו משוייך למדינה אינו אמור לטפח ארגונים החותרים תחת עצם קיומה. הוא אינו אמור לפתוח בפניהם את השערים של בסיסי צה''ל, שכן ברור שמגמתם היא להרעיל את מוחות החיילים ברעיונות החורבן שלהם וכעת מתברר שהם הצליחו. כמקובל אצלנו בימי זכרון, מסיימים בשירת ההמנון שעיקרו ''להיות עם חופשי בארצנו''. האם זו התכלית? נזכיר ציטוט שהבאנו כאן לפני כשלושה שבועות (רמב''ם, הלכות מלכים,יב, ד): לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שֶּיִרְדּוּ באומות העולם ולא כדי שּׁיְנַשְׂאוּ אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה. שזו הדרך למימוש השאיפה לקדושה.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">דומני כי עם כל הכבוד והחשיבות ל''חמש יחידות מתמטיקה'' טוב יעשה שר החינוך אם ישיב לתנ''ך את כבודו האבוד ויחזיר אותו לתכנית הלימודים בסגנון הישן והטוב. בסגנון שבו למדו אבותינוקצת קשה לעקוב אחר האירועים השוטפים בתחום הפוליטי ואחר ההתבטאויות המאלפות של פוליטיקאים. שתי סיבות עיקריות לקושי: אחת כי התכיפות שלהן גדולה ושניה כי הן כל כך צפויות. מה שמענין באמירות של הפוליטיקאים זה שהמסרים שלהן עשויים להתהפך מן הקצה אל הקצה בתוך זמן קצר. תלוי באינטרס המיידי. אבל בכל מקרה, קשה להסביר אמירות נחרצות שלהם רק על יסוד אינטרס שצץ לו ברגע נתון, וביחוד שחלק מהן פשוט מופרכות מיסודן. יותר מסתבר שמדובר במשהו שורשי לגמרי שנחשף באמירה כזו או אחרת. חשיפה של השקפת עולם מובנית גם אם היא מסותרת. בעיקרון זה נכון לכל אמירה של כל אדם, אלא שלא כל אדם זוכה להד תקשורתי כמו הפוליטיקאים. 

המלים חושפות

וזה על דרך הפירוש החסידי לאמירות של ארבעת הבנים בליל הסדר: חכם מה הוא – אומר. רשע מה הוא – אומר. וכן הלאה. כלומר, האמירה מגלה את מהותו של האומר, הן לטוב והן למוטב. לכן אמרנו בשבוע שעבר שהתנצלות של סגן הרמטכ''ל לא תעלה ולא תוריד, כי הבעיה היא ביסוד הרעיוני שהניע את אמירת הדברים. רעיון דומה הבענו כבר מזמן לגבי סר הביטחון כאשר הגדיר את נערי תג מחיר כטרוריסטים. אם זו השקפת העולם שלך, אם כך אתה מתייחס לגילויי מחאה על הפקרת הביטחון, הרי שאתה לא באמת שר ביטחון. אז כעת מדברים על חילופי אישים במשרד הביטחון. שמעתי שואלים אם הנכנס טוב יותר מהיוצא. עניתי שהבסיס דומה, שניהם פוליטיקאים.

בסיס רעיוני רדוד

ההבדל ביניהם הוא שהיוצא מבקש לחנך אותנו, שלא נתבהם חלילה, שלא נהיה נאצים ר''ל. לעומתו, הנכנס קשוב יותר לדעת הקהל. ומכיוון שהרשתות החברתיות סוערות 'רוצים ביטחון עכשיו', סביר להניח שזה מה שינסה להציע. אבל אלה הבדלים באופי של האישים, לאו דוקא בבסיס הרעיוני. כי לצערנו, ברובד הזה בקלות אפשר לזהות חוסר גדול מאד. חוסר בשורשים. סר הביטחון דיבר לאחרונה על כך ש''צריכים לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת הרוחות''. בעבר כתבתי כאן על כך שצריכים לנווט לפי מצפן ולא לפי מצפון, יש הבדל? תלוי מהו המצפן. מצפן ומצפון אלה מלים דומות שהמרחק ביניהן גדול מאד. מצפן הוא אובייקטיווי לחלוטין מצפון זה מה שמרגיש האדם ברגע נתון.

המצפן היחיד

התורה בכלל ובפרשת השבוע בפרט מציעה לנו את המצפן המוחלט וגם מתריעה מפני הסתמכות על המצפון (ויקרא כ''ה): א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶםוְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. הר סיני זה המקום שבו נכרתה ברית נצחית בינינו ובין בורא עולם ומנהיגו. רש''י שואל: מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני. אז מדוע דוקא במצווה זו מודגש שנאמרה בהר סיני? בהמשך הפרשה אומרת התורה: כ וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. שאלה חוקית לחלוטין וגם מצפונית. הרי צריך להביא אוכל הביתה, מאיפה נביא אם לא נעבד את האדמה? והתורה עצמה אומרת שזה בסדר לשאול.

השמיטה כמשל

אבל התורה גם משיבה: כא וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים. על פי טבע, יבול האדמה פוחת משנה לשנה. צריכים לתת לה מנוחה מדי פעם. כי אם מעבדים רצוף, בשנה השישית האדמה כבר חלשה ולא סביר שתתן יבול רב. והנה התורה מבטיחה כי דוקא בשנה השישית היבול יהיה רב יותר, פי שלוש. מסקנה: התורה דורשת מאיתנו לדבוק בהוראותיה גם תוך התעלמות מחוקי הטבע, כי מי ששולט בטבע זה הקב''ה ומה שהוא מבטיח הוא גם מקיים. מצוות השמיטה מבטאת יותר מכל מצווה אחרת את ההיצמדות למצפן של התורה. לכן ביחס אליה במיוחד מדגישה התורה כי היא נאמרה בהר סיני, במקום ובזמן שבו נכרתה הברית בין הקב''ה ובינינו.

ללמוד תנ''ך

אז נכון, גם בעבר וגם בימינו נכנעו רבים לחששות הכלכליים ולא העזו להפסיק את עיבוד האדמה. אבל מי שהתגבר על החששות והעז לשמור שמיטה, ראה במוחש את התקיימות ההבטחה. נכון, לא כולנו כאלה גיבורים כמו שומרי השמיטה, אבל כולנו אמורים לדעת מהו המצפן שלנו, התנ''ך בכלל והתורה בפרט. ואם כבר הזכרנו את זה, אוסיף שיש רגלים לסברא שהניתוק מהתנ''ך הוא הגורם העיקרי לרדידות הרעיונית המכה בנו לאחרונה בכל עוזה. דומני כי עם כל הכבוד והחשיבות ל''חמש יחידות מתמטיקה'' טוב יעשה שר החינוך אם ישיב לתנ''ך את כבודו האבוד ויחזיר אותו לתכנית הלימודים בסגנון הישן והטוב. בסגנון שבו למדו אבותינו. סגנון המוליד אהבת ארץ ישראל בלי תנאים.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">היעד שלנו הוא להגיע למקדש הנצחי, שלא יהיו עוד מלחמות מול כוחות שמנוגדים לקדושה כי לא יהיו כוחות כאלו, הם יתבטלו. אמנם על פניו נראה שזה עוד רחוק, אבל האמת היא שזה כבר קרוב מאדפרשת השבוע פותחת את החומש המכונה ''חומש הפקודים''. במשמעות של מִפְקָד. כבר בפרשה הראשונה יש כמה מִפְקָדים; זה מתחיל במפקד כללי (במדבר א'): ג מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל... הסדר היה שפקדו כל שבט בנפרד, ואחר כך חילקו את שנים עשר השבטים לארבעה מחנות. מבנה צבאי לגמרי. בכך התקיימה ההגדרה שקיבלנו ביציאת מצרים (שמות י''ב, מא): ... בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה', מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אלא שאז היינו אוסף של פרטים, בלי שום סדר פנימי. כידוע, חמישים יום אחרי יציאת מצרים קיבלנו את התורה ובכך הפכנו לעם. בכך, אגב, הובטח גם קיומו של העולם. אלא שהיה צורך לעשות סדר, לחלק תפקידים כדי למנוע בילבול, מהלכים סותרים ואף מאבקים פנימיים. 

ארבעה מחנות ועוד אחד

כאמור, שנים עשר השבטים חולקו לארבעה מחנות שיצרו ריבוע מסביב למשכן ובמרחק קבוע ממנו. במסגרת הסדר האמור, המפקד הזה לא כלל את שבט לוי, להם נערך מפקד נפרד כי התפקיד שיועד להם היה שונה. שבט לוי אייש את הריבוע הפנימי, זה שבין המשכן ובין יתר המחנות. בכך נוצרו שני צבאות המשלימים זה את זה, צבא כללי וצבא המשכן. המושג ''יחידה צבאית'' מגדיר בדרך כלל קבוצת אנשים שאמורים לפעול בתיאום מלא להשגת יעד משותף. בעצם, זה מה שמאפיין צבא בכלל. אלא שצבא מורכב מיחידים שלא בהכרח רואים עין בעין את היעד הרצוי. וגם אם כן, יתכן שלא יסכימו על הדרך להגיע אליו. לכן מחלקים את הצבא ליחידות יעודיות שבראש כל אחת מהן מוצב מפקד.

יחיד, יחידה, יחידות

תפקידו של המפקד הוא להפוך את היחידים שמהם מורכבת הקבוצה ליחידה אחת כך שכל היחידים יפעלו בתיאום מלא ובמלוא הכוח לכיבוש היעד. ומכיוון שהיעד עצמו מורכב מאד, לכן צריכים כמה יחידות שיפעלו בתיאום מלא ביניהן לאותה מטרה. וכמובן, מעל כולן יש מפקד שתפקידו לתאם בין היחידות, לחלק את המשימות ולוודא את ביצוען. כאמור, בפרשה שלנו החלוקה הכללית של עם ישראל צִבְאוֹת ה', היא לשני מחנות כלליים, מחנה ישראל ומחנה הלוויים. ובמרכז ניצב המשכן, מחנה השכינה. והגיוס לצבאות אלו הוא לכל החיים. כלומר, כל יהודי הוא חייל לכל החיים בצבאות ה', צבא שממנו לא יוצאים לגימלאות. הזוהר מכנה אותם ''חיילים של תורה וחיילים של המשכן''.

קבלת עול ומודעות

אמנם יש להניח כי לא כל החיילים מודעים לתפקיד שעליהם למלא ורובם ממלאים את תפקידם מתוך קבלת עול של חייל פשוט. רק אצל מפקדים בכירים וחיילים מובחרים אפשר לזהות מודעות לתפקיד, ביצוע מרצון שנובע מהבנה, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט''א. אצלם אפשר לזהות גם את החלוקה הנ''ל, חיילים של תורה וחיילים של המשכן. התורה והמשכן הם שנים משלושת העמודים שעליהם העולם עומד (אבות א'): ב שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים: התורה היא נצחית. חייל של תורה אינו מתפעל משינויים המתחוללים בזמן ובמקום, לנגד עיניו הוא רואה רק את היעד וחותר אליו בהתמדה.

מסע מלחמה

לעומתו החייל של המשכן עוסק בעבודת הלב שזו תפילה והוא דוקא כן מתפעל משינויים. כמו המשכן שהוקם, פורק לקראת מסע והוקם שוב בחניה, כך גם חוֹוֶה את החיים החייל של המשכן. לפעמים הלב לא פתוח לעבודת התפילה, הוא בחניה וצריך להתאמץ מאד כדי להניע אותו למסע. בפנימיות, אומר מורנו הרב גינזבורג, כל המסעות של המשכן הם מסעות מלחמה. שעל כן (במדבר י'): לה וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ.הזוהר מסביר שמדובר במלחמה רוחנית מול הכוחות המנוגדים לקדושה. ועוד מאפיין של חיילי המשכן, שמלכתחילה אין ביניהם שוויון. לעומת התורה ששייכת לכל יהודי בשווה, בין חיילי המשכן מובנית המעמדיות.

מאמץ אחרון

יש את אהרון הכהן הגדול, יש את בניו הכהנים ויש את הלוויים. כולם חיילים של המשכן, אבל כל אחד בדרגה אחרת. כאמור, במרכז של כל המחנות ניצב המשכן. הוא היה זמני כנ''ל, פורק והורכב שוב ושוב, אבל היעד שלנו הוא להגיע למקדש הנצחי, שלא יהיו עוד מלחמות מול כוחות שמנוגדים לקדושה כי לא יהיו כוחות כאלו, הם יתבטלו. אמנם על פניו נראה שזה עוד רחוק, אבל האמת היא שזה כבר קרוב מאד. והראיה היא שהכוחות האלה מתגברים לאחרונה יותר משהיה אי פעם בעבר. התגברות זו היא שירת הברבור שלהם, מאמץ אחרון להטביע חותם בעולם. ברור שהם לא יצליחו, אבל בנו תלוי כמה זמן זה עוד ימשך. ברגע שנשוב להיות צבאות ה' זה יסתיים, הם יתבטלו.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">כבר אז ידעו את מה שאצלנו הפך לשיגרה, שמי שאומר אמת עלול לחטוף לפרצוף. אבל אין ברירההנה מגיעים כבר לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, וכהכנה ליום הגדול והקדוש קיבלנו ארבעה הרוגים במסגרת אינתיפדת היחידים הדועכת. שלא לדבר על מספר ההרוגים בתאונות דרכים ה' ישמור. כידוע, ההכנה הרשמית לקבלת התורה היא ספירת הימים מפסח עד שבועות, ספירת העומר. סופרים ימים וסופרים שבועות. כפי שהסברנו בעבר לא אחת, בכל שבוע אנחנו אמורים לתקן בנפשנו מידה אחת משבע המידות כהכנה לקבלת התורה. בשבוע האחרון לספירת העומר, שזה השבוע בו אירע הרצח, אנחנו אמורים לתקן את מידת המלכות. באופן פרטי זה אומר לבחון כיצד אנחנו יכולים להיטיב לזולתנו, לכפופים לנו בעיקר, ולהתאמץ להיטיב ככל יכולתנו. ומה זה אומר ברובד הציבורי?

בין חושך לאור

נו, ברור שהעניין הזה מחייב הרבה יותר את מי שתופס עמדת הנהגה רשמית בכל תחום שהוא. ובגדול אני די בטוח שהם אכן משתדלים להיטיב, אלא שגם להם יש אינטרסים, מה שטוב להם לדעתם, ולפעמים זה מתנגש עם מה שטוב לנו. מה עוד שלפעמים, לעתים קרובות למען האמת, יש בינינו הבדלים בהגדרת הטוב והפכו. כלומר, בהחלט יתכן שהם חושבים כמונו, אבל לא אומרים מסיבות כאלה ואחרות. התוצאה היא שלתפוס מי מהם באמירת אמת, ביחס למה טוב ומה רע, זה כמעט בלתי אפשרי. פוליטיקלי קורקט בלע''ז. והרי על זה צועק הנביא ישעיהו (פרק ה'): כ הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. 

חכמים בעיניהם

כאמור, הם בטוחים שדרכם היא הנכונה. הם יודעים יותר טוב מאיתנו כיצד נכון להתייחס לתופעות ולאירגונים ההרסניים מבית ומיחוץ. על כך ממשיך הנביא: כא הוֹי, חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם; וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם, נְבֹנִים. ביקורת עצמית כנה, זה מה שחסר אצלם. לכך נועדה ספירת העומר, היא מחייבת אותנו לבקר את עצמנו בכנות ומטילה עלינו לחבר בין הרוחניות והגשמיות של עצמנו, בין תכונות הנפש החיוביות ליישומן במעשה, כהכנה לקבלת התורה שהיא הפועלת את החיבור השלם בין רוחניות וגשמיות. אלא שכדי שזה יקרה צריכים קודם להודות שיש דבר כזה רוחניות, ושהיא העיקר. כשלא מודים בכך ומתרכזים רק במעטפת, בנתונים הגשמיים, גם הנתונים הגשמיים משתבשים.

בין טוב לרע

המנהיגים אצלנו נמנעים מהשמעת ביקורת, שלא לדבר על הוקעה פומבית של אישים ואירגונים החותרים להחרבת המדינה, ועל הדרך הם גם משלימים עם ההסתה הרצחנית שיוזמים ומפעילים בני שיחם הערבים. הם אפילו עוזרים במימון ההסתה הזאת, שלא יאשימו אותם חלילה בהפעלת לחץ בלתי הוגן. הייתי אומר שאני לא חושד בהם שהם מסכימים עם דברי הבלע או עם ההסתה הרצחנית, אבל אני בטוח שהימנעות מהוקעת הרוע גורמת לנמנע נזק חמור. ראו היכן נמצאים היום נסיכי המפלגה שפעם ייצגה בגאון את הימניות הפוליטית במדינה. כי כשלא מצביעים על הרע כרע, נאלצים לעטוף זאת במלים יפות שבסופו של דבר משבשות את התודעה עד שלרע קוראים טוב והטוב מוצג כרע, כחשוך.

להרחיק את הרע

בפרשת השבוע יש כמה עניינים יסודיים ביותר וחלק מהם נוגעים לענייננו. בראש וראשונה המשך התארגנות עם ישראל כצבאות ה' סביב המשכן הניצב במרכז כל המחנות. אבל בדרך אומר ה' למשה (במדבר ה'): ב צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ. מסכנים. לא מספיקה להם הבעיה הבריאותית החמורה עוד מוסיפים להם עונש, הרחקה מן המחנה? לא מתבקש פשוט לחבק אותם, אפילו וירטואלית, במקום לדחות דחיה מוחלטת? אכן, בשכל האנושי ובטבע הרחמנות היהודית אולי זה מתבקש, אבל הנימוק המכריע נאמר בפסוק הבא: ... וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. כי עם כל הכבוד לרגש האנושי – שלמות המחנה, ודוקא בקדושה, קודמת.

רק האמת

דומני כי השפה השקרית השולטת אצלנו היא המכונה בפי חז''ל ''חנופה''. המשנה (סוטה מא/א) מספרת על אירוע הַקְהֵל שבו קרא אגריפס המלך בתורה ''וכשהגיע לפסוק: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְלֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי (דברים י''ז טו)זלגו עיניו דמעות''. שכן היה מזרעו של הורדוס העבד האדומי. החכמים הגיבו בעידוד: ''אל תירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה''. הגמרא שם אומרת כי על החנופה הזאת נתחייבו עונש קשה. ומוסיפה: אמר ר' שמעון בן חלפתא מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים... מאלף הביטוי הזה, אגרופה של חנופה, כבר אז ידעו את מה שאצלנו הפך לשיגרה, שמי שאומר אמת עלול לחטוף לפרצוף. אבל אין ברירה, רק האמת תנצח.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">שלושה נרות מימין ושלושה משמאל, אבל כל השלהבות פונות אל הנר האמצעי. שלא מישהו יחשוב חלילה שרק הכיוון שלו הוא הנכון. הכיוון הנכון הוא האמצע, האיזון בין ימין ושמאלהאיש הנושא בתפקיד שפעם נחשב להכי חזק בעולם השמיע בפומבי את השאלה מדוע צריך לקרוא לילד בשמו, מה התועלת באמירה מפורשת כי מקורו של הטרור הוא באיסלם הקיצוני. הוא הוסיף וטען כי אמירה כזאת אינה אסטרטגיה אלא פוליטיקה. הוא בעד תקינות בשיח הפוליטי, שאף אחד לא יעלב חלילה. נו טוב, לא נשאל אותו כיצד לפרש את ההימנעות העקבית שלו עצמו מאיזכור מקורות הטרור ומניעיו, כפוליטיקה או כאסטרטגיה. גם כי אנחנו לא רוצים להביך אותו וגם כי אותנו מעניין מה שקורה אצלנו, שהרי מה שקורה אצלנו משפיע לא רק עלינו אלא על העולם כולו. מה לעשות, ככה זה היה תמיד וכך זה נשאר. ואצלנו, למרבה הצער, התקינות הפוליטית עודנה שולטת ביד רמה.

שיח שקרי

אבל רק לכיוון אחד. כי אצלנו כשרואים כותרת על הסתה, לא חייבים להכנס לגוף הידיעה כדי להבין שמדובר באמירה שמקורה בצד ה(מכונה) ימני של המפה הפוליטית. לעולם אין הסתה שמקורה בצד השמאלי של אותה מפה, משם נשמעות רק אמירות ענייניות. האמת כמובן שונה אבל גם זה אינו הנושא שלנו ברשימה זו. הנושא הוא הקיטוב הפנימי על רקע השיח השקרי. שורשיו של השיח הזה יכולים להיות מדיניים, פוליטיים או אחרים, זה לא משנה דבר מבחינת התוצאה. התוצאה היא שהאמינות של הדוברים למיניהם הולכת ונשחקת. אבל זה רק מזווית הראיה של הציבור. התוצאה הקשה יותר היא שהאמירות השקריות מקבלות חיים משל עצמן והן הופכות להיות מדיניות מחייבת.

שיקולים זרים

זה קרה להצהרה המאולצת של ראש הממשלה בדבר ''שתי מדינות לשני עמים'' וזה קרה לסר הביטחון הקודם כשהגדיר את פעולות תג מחיר כטרור יהודי. אצל ראש הממשלה זה נבע משיקולים מדיניים, יש להניח, לחצים מוושינגטון, ואצל סר הביטחון? דומני כי הגיבוי שהעניק לסגן הרמטכ''ל שמזהה תהליכים, רומז לשורש הרעיוני של האמירה המסוכנת שלו וגם מסביר די בבירור מדוע אכן סר הביטחון. לכאורה קשה למצוא מכנה משותף לשתי האמירות הנ''ל כי הן צמחו על מצעים שונים לגמרי, אבל לשתיהן ולעוד רבות כמותן משותף כוח ההרס הפנימי הטמון בהן. לנושא הזה התייחסנו בעבר לא אחת מזוויות שונות, כעת ננסה לחשוף את שורש הבעיה על הבסיס הרעיוני של פרשת השבוע. 

השאיפה למעלה

(במדבר ח'): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. זה קורה בשנה השניה ליציאת מצרים. עדיין לא היה חטא המרגלים והכוונה היתה להכנס לארץ מיד. כדי שזה יקרה, צריכים לתרגל את ההתנהלות המתאימה. דבר ראשון: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת, כפירוש רש''י: כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. הנרות רומזים ל-נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם... (משלי כ', כז) ותפקידו של אהרון הוא לעורר, להדליק את נשמות עם ישראל עד שתהא שלהבת עולה מאליה, שיתאמצו להתקדש מכוח עצמם בלא תלות בנוכחותו של אהרון. הקדושה היא היעד המשותף לכל בני ישראל והיעד הזה מגמד את כל השיקולים.

היעד המשותף

כאמור, מדובר ביעד משותף לכל בני ישראל, אבל הדרך אל היעד הזה מורכבת מנתיבים שונים כך שכל אחד ימצא את הנתיב המיוחד לו. בפרשת השבוע מדובר בשבעה נתיבים שכנגדם שבעה נרות המבטאים נטיות שונות וסוגי אופי שונים, אבל כולם חלקים של אותה מנורת זהב העשויה מקשה אחת, וכולם מאירים בשלהבת העולה מאליה. יש שלושה נרות מימין ושלושה משמאל, אבל כל השלהבות פונות אל הנר האמצעי. שלא מישהו יחשוב חלילה שרק הכיוון שלו הוא הנכון. הכיוון הנכון הוא האמצע, האיזון בין ימין ושמאל, והאמצע תמיד פונה ישירות כלפי מעלה. על הבסיס הרעיוני הזה נוכל להבין גם את סדר המסעות כפי שהוא מתואר בהמשך הפרשה, כאשר תמיד המשכן באמצע, בין המחנות.

לדעת את מקומו

כאמור, בני ישראל נמצאים במדבר, במסע אל ארץ כנען. באופן טבעי, בנסיבות כאלה יש נטיה לחפש הקלות וקיצורי דרך ובכל מקרה קשה לשמור על סדר. אבל בפועל, מתוך חתירה אל היעד המשותף נשמר סדר מופתי. ראשונים נסעו דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי-יְהוּדָה ומיד אחר כך בני גרשון ובני מררי פירקו את המשכן ונסעו אחריהם. אחר כך נסע מחנה ראובן ואחריו בני קהת עם כלי הקודש, הארון, המנורה וכו'. כשהגיעו, המשכן כבר עמד במקומו החדש והם הציבו כל כלי במקומו. אחריהם נסע מחנה אפרים והאחרון מחנה דן מְאַסֵּף לְכָל-הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וכולם התמקמו במקום החדש. כאשר כל אחד יודע את מקומו ואת תפקידו וגם זוכר את היעד המשותף, ממילא נמנעות החריגות והחריקות הצורמות.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">ללמד שמה שנעדר כאן ובחטא המרגלים הוא המודעות לנוכחותו של הא', אלופו של עולם. זו החומרה היתרה שבהתחשבות בכוחות חיצוניים והתעלמות מהבורא יתברךהמשנה באבות (פרק ה') אומרת: עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר, שנאמר (במדבר י''ד): וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי. הפסוק הזה לקוח מפרשת השבוע ''שלח לך'' הידועה כפרשת המרגלים. במשנה קודמת כתוב: עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכלם. דומה כי ההקבלה ברורה. הניסיון העשירי של אברהם אבינו היה הקשה מכולם, ניסיון העקדה. שעל כן, לאחריו אומר לו הקב''ה (בראשית כ''ב): עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. זה בצד החיובי. לכן ממשיכה שם המשנה: להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום. בצד השלילי נמצאים הניסיונות שאנחנו מנסים את הקב''ה.

הניסיון הכי קשה

רש''י מזכיר חלק מהנסיונות ומפנה אותנו למסכת ערכין (טו/א): אמר ר' יהודה עשרה נסיונות ניסו אבותינו להקדוש ברוך הוא; שנים בים ושנים במים שנים במן שנים בשליו אחת בעגל ואחת במדבר פארן. בהמשך בא פירוט טלגרפי שלהם ואודות הניסיון האחרון כתוב: במדבר פארן – כדאיתיה. כלומר, כמסופר במקומו, בפרשת השבוע שלנו. כאמור, הניסיון העשירי של אברהם אבינו היה הקשה מכולם וגם הניסיון העשירי שאנחנו ניסינו את הקב''ה היה הקשה מכולם. שעל כן התגובה שקיבלנו היא החריפה ביותר. אחרי שה' נענה לתפילה של משה וסלח לנו, הוא ממשיך ונשבע: כב כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים... וְכָל-מְנַאֲצַי, לֹא יִרְאוּהָ. 

העשירי יהיה קודש

וצריך להבין מהו הקושי המיוחד כל כך בניסיון העשירי. ובכן בצד החיובי זה ברור, אברהם (וגם יצחק) התבקש לעשות מעשה המנוגד לחלוטין לטבעו, טבע האהבה. הוא עמד בזה בגבורה וברצון ובכך זכה להמשכיות נצחית. ומה המיוחד בניסיון העשירי שניסו אבותינו את הקב''ה? אפשר לומר בפשטות שהמרגלים בדבריהם הכריזו את ההיפך הגמור ממה שהכריזו אברהם ויצחק בניסיון שלהם. אברהם ויצחק עמדו בניסיון ובכך העידו בפני כל באי עולם כי ''אין עוד מלבדו'' כי האלקים הוא השליט הבלעדי ומילוי רצונו הוא תכלית בריאת האדם והנבראים כולם. המרגלים לעומת זאת העדיפו את נטיותיהם האישיות, שבמקרה הזה היו מנוגדות לרצון ה', ובכך הפרידו את עצמם ממנו יתברך.

כשנעלמת הא', האחדות

חז''ל לומדים שהמרגלים לא האמינו ביכולת ה' להגשים את ההבטחה שנתן לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב. לכאורה הלימוד הוא מהאמירה (י''ג, לא): לֹא נוּכַל... ... כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. כביכול כלפי מעלה אמרו, שהעם היושב בכנען חזק הוא מהקב''ה ואם כך הרי זו כפירה ממש. אבל ברור שזה לא מספיק להסתמך על המלה מִמֶּנּוּ, כדי להסיק שנכשלו בכפירה ר''ל. כי אולי באמת התכוונו שהוא חזק מאתנו. העניין הוא שבהמשך הפרשה אנחנו מקבלים מצוות שנועדו לתקן את חטא המרגלים ומפרטי התיקון נבין מה היה הקילקול. התיקון הראשון (פרק ט''וי''ח): ... כִּי תָבֹאוּ, אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אֲנִי, נֹתֵן לָכֶם. ג וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה', עֹלָה אוֹ-זֶבַח... טו תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר, הַגָּר אִתְּכֶם. 

האחדות שבתוך הריבוי

קודם כל עליכם לזכור תמיד כי את הארץ אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. כך תמנעו מעצמכם פחדים מיותרים מכל מיני כוחות לכאורה, שעלולים להפריע לכם. חוץ מזה, תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם וזה אפשרי רק על יסוד האמונה שהתורה והמשפט ניתנו מרועה אחד. שאין ולעולם גם לא יהיו שני רועים. המצווה השניה לתיקון חטא המרגלים, מצווה שהיא נצחית גם בגלוי, זו המצווה להפריש חלה: ... בְּבֹאֲכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם, שָׁמָּה. כ רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם—חַלָּה, תָּרִימוּ... חלה מפרישים מבצק. בצק עשוי מקמח שמורכב מחלקיקים רבים וכשמערבבים אותם במים מתקבל בצק. כל עוד הקמח בפני עצמו, חלקיקים נפרדים, אין מצוות חלה. הוספת המים יוצרת גוש אחד ואז חייב בחלה.

להישאר מחוברים אל ה-א'

בשתי מצוות אלו הדגש הוא על האחדות. שלא נתבלבל מריבוי הפרטים בעולם, שנזכור תמיד כי הכל בשליטה ובהשגחה צמודה של הבורא יתברך. והרעיון הזה מודגש עוד יותר בהמשך: כב וְכִי תִשְׁגּוּוְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה: אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה', אֶל-מֹשֶׁה. מדובר בשגגה בדיני עבודה זרה וזה נחשב כאילו עברו על כל המצוות ר''ל. והתיקון: וְעָשׂוּ כָל-הָעֵדָה פַּר בֶּן-בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'... וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּת. זה המקום היחיד שבו קרבן עולה קודם לחטאת וגם המקום היחיד שכתוב חטאת בלי א', לְחַטָּת. ללמד שמה שנעדר כאן ובחטא המרגלים הוא המודעות לנוכחותו של הא', אלופו של עולם. זו החומרה היתרה שבהתחשבות בכוחות חיצוניים והתעלמות מהבורא יתברך, ר''ל.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">הסגנון של קרח הוא בדיוק הסגנון של הפוליטיקאים בימינו רק בלשון מעודכנת. זה מתחיל בקביעה כללית מחמיאה לעם ומיד עובר להתקפה אישית על המנהיג המכהן. נשמע מוכר?פרשת השבוע פותחת בסיפור המפורסם של מחלוקת קרח ועדתו. הסיפור אמנם מפורסם מאד אצלנו אולי כי הדרשנים אוהבים לדבר בו, אבל לא בטוח שהסקנו ממנו את המסקנות הנכונות. כאמור, מדובר במחלוקת קרח וכל עדתו, זו לשון המשנה, לא במחלוקת קרח ומשה. כאילו משה אינו צד במחלוקת. מה עוד שהמשנה מציגה גם את הניגוד ובו מוזכרים שני הצדדים (אבות ה'): אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.ההבדל בין שתי המחלוקות אמור במשנה – מחלוקת הלל ושמאי היתה לשם שמים, כלומר ללא מעורבות של אינטרסים אישיים, לעומת זאת המחלוקת של קרח לא היתה לשם שמים, וזה אומר שהיא נבעה מאינטרסים אישיים.

משה מעל לכל מחלוקת

ובכל זאת, הרי לכאורה משה היה צד במחלוקת, שכן נגדו יצא קרח, אז מדוע הוא אינו נזכר כ'בר פלוגתא' של קרח? כי הוא באמת לא חלק על קרח, לא העלה שום טענה נגדית, הוא רק טען שכל מעשיו הם על פי ציווי ה' יתברך, כלומר לשם שמים, וקרח יכול לבדוק את זה בעצמו. איך לבדוק? (במדבר ט''ז): ... קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה', מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', הוּא הַקָּדוֹשׁ... קרח טען כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים ובעם של קדושים אין מקום לאדם שישמש דמות מופת של קדושה, ביחד אתי יש עוד מאות יהודים, כולם קדושים וכולם רוצים להשתתף בעבודת הקודש. משה ענה לו שזו הוראה מלמעלה ולכן רק הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', הוּא הַקָּדוֹשׁ. ומה יקרה עם היתר?

העיקר מה אני מרוויח

כאן אנחנו מגיעים להבנה טובה יותר של מהות המחלוקת של קרח ומדוע לא נזכר משה כ'בר פלוגתא' שלו. קרח ואנשיו ידעו שנדב ואביהוא הקריבו קטרת זרה ומתו במקום, לפיכך היה צריך להיות ברור להם שממבחן הקטרת שהציע משה רק אחד יצא חי. מדוע אם כן כולם הסכימו לגשת למבחן? מן הסתם כי כל אחד קיווה שהוא זה שישאר בסוף. ואם כך, ברור לגמרי שלא טובת העם עניינה את האנשים המכונים עדת קרח, רק טובת עצמם. ולא ''טובת עצמם'' כקבוצה אלא טובתו האישית של הפרט גם אם על חשבון האנשים האחרים בקבוצה. כעת ברור מדוע המחלוקת היא 'מחלוקת קרח וכל עדתו', כי האחדות שכביכול שררה בתוכם היתה רק למראית עין ולאמיתו של דבר הם היו חלוקים ביניהם.

מחלוקת כדרך חיים

אמרנו שלא בטוח שהסקנו את המסקנות הנכונות מהסיפור של פרשת השבוע, היכן זה מתבטא? הדרשנים נוהגים להטיף נגד מחלוקות בבתי כנסת וכדומה והם בהחלט צודקים. הם גם מקפידים, בדרך כלל, ש''לא לדבר פוליטיקה'' וממילא מתעלמים מהנעשה בלב ליבן של המפלגות המתיימרות לנהל את חיינו, מהמחלוקות שהן לחם חוּקן. וזה חבל, כי אולי מישהו יושפע מהדברים וינסה לשנות משהו לפחות בגישה שלו עצמו. כי מחלוקות בבתי כנסת נובעות מנטיות טבעיות של אנשים, הן לטוב והן למוטב, ואין כאן המקום להאריך. לעומת זאת בפוליטיקה, המחלוקת היא הרי נשמת אפה. שהרי מה צריך כדי להיות פוליטיקאי – מפלגה, מלשון פילוג. בדיוק התשתית הרעיונית של מחלוקת.

שיקול מוטעה

הפרשה פותחת בפסוק: א וַיִּקַּח קֹרַח... וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת—בְּנֵי רְאוּבֵן. ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה... וַיִּקַּח קֹרַח... מה הוא לקח? רש''י אומר: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה; וזהו שתרגם אונקלוס ''וְאִתפְּלֵג'' נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת. מצד הנטיה הטבעית שלו, קרח לא היה בעל מחלוקת, אם כן, ''מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו; ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו – שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר בשבילו אני נמלט (רש''י). או במלים אחרות, הוא התבלבל מאיזה מחזה עתידי שראה בעיני רוחו והיה בטוח שינצל בזכות אותו צאצא עתידי. אליו הצטרפו דתן ואבירם, אנשים שבטבעם היו בעלי מחלוקת, ובעקבותיהם נסחפו כמה מאות מתוסכלים.

השתנה משהו מאז?

מכאן אפשר להשתעשע בניסיון לשער מיהו קרח של ימינו ומי הם נספחיו, אבל אותנו מעניין יותר לבדוק כיצד ניתן לזהות אותם, אם בכלל. ובכן, כשמתבוננים בפרשה מסתבר שזה לא מסובך בכלל, כי הסגנון של קרח הוא בדיוק הסגנון של הפוליטיקאים בימינו רק בלשון מעודכנת. זה מתחיל בקביעה כללית מחמיאה לעם ומיד עובר להתקפה אישית על המנהיג המכהן. נשמע מוכר? והמנהיג המכהן, האם הוא נבדל מעדת קרח או שמא חלק ממנה? בפרשת השבוע המנהיג המכהן ממשיך בדרכו ללא כל סטיה, שום לחץ אינו משפיע עליו ולכן אינו צד למחלוקת. ואצלנו? שכל אחד יענה בעצמו לשאלה הזאת ויסיק את המסקנות. זה חשוב, כי תיקון הפגם של קרח יזרז את התגלות המשיח.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">מוסר המזדעזע מ''גילויי גזענות'' של יהודים, התנגדות למגורים בשכנות עם ערבים למשל, ובו זמנית מאבק חסר פשרות על מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים, לא אנושיות יש כאן ולא מוסר בכלל, עיוות נפשי של שנאה עצמית, זה מה שיש כאןבשנים האחרנות השתלטה על צה''ל השקפת עולם כאילו אנושית (הומניסטית בלע''ז) שיש להזהר מפגיעה בחיי ערבים ''בלתי מעורבים'' גם אם זהירות זו מסכנת מיידית חיים של יהודים בכלל ושל חיילים בפרט. אותה אנושיות כביכול עומדת גם מאחורי ההימנעות רבת השנים מענישה סביבתית. לכאורה ההיגיון הוא שאמנם מי שחטא צריך להיענש, אבל המשפחה שלו לא אשמה ובטח לא השכנים. לא ניכנס כאן לבירור שורשי העיוות המוסרי הזה, עיוות שעד עתה גבה מאתנו לא מעט קרבנות הי''ד, אבל ננסה להבין אם הגישה הזאת נובעת באמת מאנושיות (הומניזם) או שמא זה רק הנוף, המופע החיצוני, בעוד השורשים טמונים בשדה אחר לגמרי. וכרגיל, ננסה לעשות זאת בהקשר של פרשת השבוע.

אפשר להבין את מואב

ההקשר ההיסטורי הוא שבני ישראל נמצאים במדבר על סף הכניסה לארץ המובטחת אחרי שכבשו את הגלעד ואת הבשן, ממלכות שנחשבו חזקות מאד. המואבים מודעים למה שקורה סביבם ומתמלאים חרדה (במדבר כ''ב): ג וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד—כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. סיכוי צבאי לא היה להם להערכתם, אז הם נתלים במיסטיקה. למלך שלהם קראו בלק והוא פועל: ה וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר... ו וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי...אחרי מה שקרה לממלכות החזקות שהיו בשכנותו, בקלות אפשר להבין אותו. הוא גם לא ידע שבני ישראל נצטוו שלא לתקוף את מואב ולא עלה בדעתו (או אולי חשש) לשגר משלחת דיפלומטית לברר מה הכוונות שלהם.

מוכן להסתכן, העיקר לפגוע

בלעם רוצה מאד לקבל את המשימה אבל הוא כפוף להוראות מלמעלה וה' לא מאשר. בלק לא מתייאש: טו וַיֹּסֶף עוֹד, בָּלָק, שְׁלֹחַ שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. הפעם ה' נותן לבלעם אישור מותנה: ... וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ—אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. בלעם יודע שבני ישראל לא מתכוונים לתקוף את מואב. הם הרי כבר עקפו את ארצם בדרך אל הגלעד, כי ה' ציווה (דברים ב', ט): ...אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה... אבל הוא רוצה מאד לפגוע בעם ישראל ולמטרה זו הוא מוכן לסכן את מעמדו אצל ה' כנביא ואפילו חייו. וכמובן, הניסיונות האלה לפגוע בעם ישראל נעשים כאשר לעם ישראל אין שום ידיעה על כך בזמן אמת. רק אחר כך הקב''ה מגלה למשה מה היה.

נזק רוחני ופגיעה פיזית

בסופו של דבר ה' אילץ את בלעם לברך את ישראל במקום הקללות שתיכנן, והברכות שנאלץ להשמיע הן הנעלות ביותר שקיבל עם ישראל מאז ועד בכלל. ממש מהפכה מחושך לאור. אלא שבלעם לא השלים עם הכישלון, הוא רצה מאד לפגוע, בכל מחיר, לכן יזם מהלך של פגיעה רוחנית בעם ישראל (פרק כ''ה): ... וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר... בלעם אכן בא על עונשו כמסופר בפרשה שאותה נקרא בעוד שבועיים, אבל לא לפני שהצליח לגרום נזק כבד, מגפה קשה בעם ישראל. כאמור ובשונה ממצבנו כעת, בזמן אמת בני ישראל לא ידעו על כוונותיו של בלעם וממילא לא יכלו לנקוט פעולות הגנה. 

מחנכים לשנאה

אנחנו יודעים על כוונותיהם של אויבינו, כולל של רבים רבים מה''בלתי מעורבים'' לכאורה, ומשיקולי מוסר מעוותים אנחנו נמנעים מפגיעה במבקשי נפשנו. ונמנעים מפגיעה לא רק פיזית, אלא אפילו תודעתית. כי הרי אם באמת רוצים למנוע את המשך המציאות הקיימת, הדבר הראשון שצריכים לעשות זה לעצור את ההסתה. ולא רק ברשתות החברתיות, קודם כל במערכת החינוך שלהם. הרי זה לא סוד שאצלם, החינוך לשנאה שולט שלטון בלי מצרים. אז אם באמת ההומניסטים שלנו דואגים להם, את זה צריכים לעצור לפני כל דבר אחר. כי איזה עתיד יכול להיות למי שמגיל אפס חונך לשנוא? רוצים לשמור על החיים שלהם – אדרבה, גם התורה לא אוהבת שאנשים נהרגים, הציעו להם עתיד אחר, חיובי.

לא אנושיות ולא מוסר

אלא שלא הדאגה לחיי הבלתי מעורבים מניעה את ההומניסטים שלנו, לא באמת איכפת להם מחיי הערבים ומרווחתם. אם לזה היו דואגים, היו פועלים לטובתם כנ''ל, ולא משקיעים את כל כוחותיהם נגד ישראלים שמתעקשים לנהוג ולהזדהות כיהודים. מה שמניע אותם הוא המוסר המעוות שהם מנסים להנחיל לנו, מוסר המבוסס על ההנחה שאנחנו לא בעלי הבית כאן, בקושי אורחים. מוסר המזדעזע מ''גילויי גזענות'' של יהודים, התנגדות למגורים בשכנות עם ערבים למשל, ובו זמנית מאבק חסר פשרות על מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים. ולזה הם קוראים ''אנושיות'' ''מוסר יהודי''. אכן, לא אנושיות יש כאן ולא מוסר בכלל, עיוות נפשי של שנאה עצמית, זה מה שיש כאן.