<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">זו הציפיה שלנו, של עם ישראל כבר אלפי שנים, שהקב''ה יגלה לנו את המשיח שיעשה סדר בעולם, שישכין שלום עולמי מכוח העוז שבו, החיבור המוחלט לתורה הקדושהזו הרשימה הראשונה לשנת תשע''ז וכדרכם של יהודים מאז, נותנים סימנים לשנה החדשה. יש סימנים של ראשי תיבות ויש של גימטריאות, אבל המכנה המשותף לכל הסימנים הוא שהם מבטאים תקווה ואף ביטחון כי השנה הבאה תהיה הרבה יותר טובה מזו שחלפה. וזה לא שהשנה הקודמת לא היתה טובה חלילה, אבל יש טוב ויש יותר טוב, תמיד יש יותר טוב וזה מה שאנחנו רוצים, מתפללים ומצפים שיהיה הרבה יותר טוב. ברשימה הקודמת הבאנו את דברי מורנו הרב גינזבורג שליט''א, כי ראשי התיבות הם ת'הא ש'נת עֹז (תהלים כ''ט): יא ה'עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן;... אומר על זה המדרש: ''אין עז אלא תורה''. והרי לכאורה ''עוז'' זו מלה נרדפת לאומץ, גבורה וכדומה, מה זה שייך לתורה? 

חשיפת כוחות נעלמים

ועוד צריך להבין, המשך הפסוק הוא: ה', יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַּשָּׁלוֹם. מה הקשר בין העוז, שהוא התורה שניתנה לנו מסיני, ובין השלום שכולנו מייחלים לו? דומני שתשובה אחת תענה על שתי השאלות; כוחות טבעיים, מטבעם הם מוגבלים בגדרי הנברא. אדם עשוי להשקיע את כוחותיו בעניין מסוים כל עוד הוא מעריך שיש לו סיכוי אבל שם זה נגמר. ואם זה עניין שנוגע באמת, הוא ישקיע עד מיצוי הנפש, עד כדי מסירות נפש. את התופעה הזאת של השקעה מעל ומעבר לכוחות הגלויים ראינו שוב ושוב במלחמות ישראל. הוא כאילו יוצא מעצמו ומגלה בתוכו כוחות נעלמים שלא ידע על קיומם. מהפסוק הזה לומדים חז''ל כי דבקות בתורה חושפת את הכוחות הנעלמים והשימוש בהם נהיה תדיר.

השלום כערך

וכך גם השלום. לבני אדם יש אינטרסים המניעים אותם. אם נראה להם ששלום יסייע להם להשיג את מה שהם רוצים – יעשו שלום. אם יחשבו שבמלחמה ישיגו יותר – יעשו מלחמה. לכן, שלום בין בני אדם אינו יכול להיות בר קיימא. כי בשינויי העתים משתנים האינטרסים וגם הדמויות הפועלות מתחלפות, כך שמה שהיה טוב לשני הצדדים כבר לא טוב לאחד מהם, או לשניהם. הנסיבות השתנו וכעת צריכים לשקול הכל מחדש. מה שאומר לנו הפסוק הזה, לפי חז''ל במדרש, הוא שכדי שיהיה שלום אמיתי צריכים להיות כפופים לכוח שהוא נעלה מהשותפים לאותו שלום. כוח כזה יכול להיות השלום עצמו בתנאי ששני הצדדים מתייחסים אליו כאל ערך מוחלט.

ויתור על ערכים

בעולם של ימינו כבר אין ערכים מוחלטים וספק אם נותרו ערכים בכלל. אפילו חיי אדם כבר אינם ערך מוחלט. ניסיונות הפיוס שלנו כלפי אויבינו עלו בחיי הרבה בני אדם, והרי מדובר היה מראש על ניסיונות וגם היה ברור כי אם לא יצליחו זו תהיה התוצאה, אבדן חיי אדם. אומרים לנו חז''ל במדרש כי שלום אמיתי יכול להיות מושג אך ורק מתוך דבקות בתורה. שכן היא לגמרי נעלית מהעולם מצד אחד ומצד שני היא מציעה הוראות מדויקות כיצד לחיות נכון בתוך מסגרת העולם. וזה מה שאנחנו מאחלים לעצמנו בשנת תשע''ז, שתהא שנת עוז, שהקב''ה יסייע לנו לדבוק בתורתו וכך נזכה לחשיפה של הכוחות האצורים בנו בהעלם וממילא נתנהל נכון בתוך העולם ונזכה לשלום אמיתי.

תהליך של תשובה

יש עוד כמה עניינים שה''עוז'' מתייחס אליהם. אחד ומיוחד ביניהם הוא מה שקראנו בהפטרה ביום א' של ראש השנה: י ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו, עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵםה', יָדִין אַפְסֵי-אָרֶץ; וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ. זו הציפיה שלנו, של עם ישראל כבר אלפי שנים, שהקב''ה יגלה לנו את המשיח שיעשה סדר בעולם, שישכין שלום עולמי מכוח העוז שבו, החיבור המוחלט לתורה הקדושה. וכל האמור שייך במיוחד לשבת זו, שבת ''שובה'' שנקראת כך על שם זמנה, בעשרת ימי תשובה, ועל שם המילה הראשונה בהפטרה (הושע י''ד): ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל, עַד ה' אֱלֹקֶיךָ; כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: תשובה זה עניין של תהליך, מתקדמים בו ולא מרפים עד שהוי'ה יהיה אלוקיך. או בעברית פשוטה – עד אין סוף.

דבקות בתורה

ואת העובדה הזאת, שתשובה זה תהליך, לומדים מפרשת השבוע (דברים ל''א): א וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. בשלב הזה הוא מסכם באזני העם את צוואתו אליהם ומעביר את שרביט ההנהגה ליהושע ומצווה אותו: ... וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץכִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. ח וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְלֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ; לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת. ומיד הוא עובר למעשים: ט וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה'; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. בהמשך הוא מצווה אותם ללמוד את התורה ולהקפיד לקיים את הוראותיה כי זו הדרך היחידה לשלום אמת.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">אחרי שכל האלילים הכזיבו, אחרי שרוב מוחלט של מדינות העולם, כולל כאלה שרק לא מזמן התפארו אצלנו בהידוק הקשרים עימן, תמכו בהחלטה ההזויה הנ''ל, הגיע הזמן שנשוב אל השורשים של עצמנו, אל הקשר החיובי עם הקב''הבימים חגיגיים אלו שבין יום הכיפורים לחג הסוכות זכינו למתנה מאונסק''ו, ארגון התרבות והחינוך של האו''ם; התקבלה בו החלטה השוללת לחלוטין כל קשר בין עם ישראל ובין הר הבית. זה בהחלט מתאים לימים אלו של ערב חג הסוכות, החג שבו בבית המקדש ששכן על אותו הר, הקריבו בכל יום קרבנות לזכות אומות העולם, שבעים פרים כנגד שבעים אומות. וגם לעתיד אנחנו מצפים כבר שתתקיים נבואת זכריה שקוראים בהפטרה ביום הראשון של חג הסוכות (פרק י''ד): טז וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת. אולי כהכנה לעליה הזאת החליטו באונסקו למחוק את הזיקה שבינינו ובין מקום המקדש. 

המקור לאנטישמיות

הם כנראה מעדיפים שליטה מוסלמית על המקום שאליו יעלו לרגל. אצלנו, כצפוי, החלטה זו זוכה לגינויים מקיר לקיר כמעט. כל אחד מתבטא בסגנונו והמשותף לכולם, דומני, הוא האשמת הארגון באנטישמיות. האשמה שהיא נכונה מצד עצמה, אבל האמנם הבעיה היא רק בארגון הזה? האם לנו אין חלק, ואפילו מרכזי, בהטמעת הרעיון שהר הבית אינו שייך לנו? נעזוב עכשיו את ההיסטוריה, מה קורה בהווה, מדינת ישראל מאפשרת הלכה למעשה את ביטוי הקשר שבין עם ישראל ובין הר הבית? הרי כל צרכן חדשות יודע שלגויים יש זכויות יתר במקום הזה, שיהודי, ורק יהודי, המבקש לעלות להר נדרש לעמוד בדרישות מוזרות, עד משפילות. מישהו אמר אנטישמיות?

שירה עם תוכן חריג

כאמור, הסיפור הזה מתפוצץ לנו בפרצוף למחרת יום הכיפורים ולפני חג הסוכות, וגם כהכנה להתבוננות בפרשת האזינו, שירה נשגבה שהלויים היו שרים אותה בשבתות בבית המקדש, והיא הפרשה שנקרא בשבת זו. כמו כל פרשה בתורה, היא מחולקת לשבעה חלקים לפי מספר העולים לתורה. בשונה מכל פרשה, החלוקה בפרשת האזינו מקובלת על כל העדות והמנהגים בעם ישראל. כאמור, מדובר בשירה, אחת מתשע שירות שבמקרא, אבל התוכן שלה לכאורה לא כל כך מתאים להקרא שירה, הוא לא חגיגי במיוחד. להיפך, יש בה תוכחה נוקבת וגם תחזיות מצמררות לא מעט. ובכל זאת התורה עצמה קוראת לה שירה וגם שרו אותה בשבתות בבית המקדש, כאמור.

שירת חיינו

השירה הזאת היא שירת חייו של עם ישראל, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', שירת חיינו אנו. היא פותחת בסקירה היסטורית קצרה תוך דגש על חסדי ה' עמנו (דברים ל''ב): י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר... יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ... יג יַרְכִּבֵהוּ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ...אמירות המלמדות על החסד האינסופי שבו נהג ה' עימנו וגם על הפער האינסופי שבין הבורא לנבראים. מכאן היא עוברת להפניית העורף שלנו כלפי הקב''ה: טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ... עם ריבוי הטובה נוטים להיתפס לאשליה שנוכל להסתדר לבד, שלא צריכים לערב את ה' ולברר מהו רצונו בכל דבר, כי הרי אנחנו כבר מספיק גדולים להחליט לבד. והתוצאות של גישה זו מתוארות בהמשך והן מאד לא נעימות.

שינוי כיוון היסטורי

ה' לא מרוצה מההתנהגות הזאת ומגיב: כ וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶםאֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם... בעצם הסתרת הפנים הוא כביכול מפקיר אותנו לכוחות הפועלים בעולם על פי טבע, ובנסיבות כאלו אין לנו שום סיכוי לשרוד. ואמנם בהמשך מתוארות התוצאות והן קשות ביותר, כפי שאכן חווה עם ישראל במהלך ההיסטוריה. אלא שגם לזה יש גבול כי בשום מצב הקב''ה לא מוותר עלינו בסוף מתעוררים רחמיו עלינו והוא משנה כיוון: לה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם; כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם, וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ. אחרי כל הצרות הגיע המועד להגשים את העתיד שהבטחתי להם. אמנם יתכן שעדיין לא שבנו אליו בלב שלם, אבל כשמגיע הזמן הוא מקיים את ההבטחה: לו כִּי-יָדִין ה' עַמּוֹ, וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם... 

תזמון מכוון

אז אחרי שכל האלילים הכזיבו, אחרי שרוב מוחלט של מדינות העולם, כולל כאלה שרק לא מזמן התפארו אצלנו בהידוק הקשרים עימן, תמכו בהחלטה ההזויה הנ''ל, הגיע הזמן שנשוב אל השורשים של עצמנו, אל הקשר החיובי עם הקב''ה. בפסוקים האחרונים של השירה יש תיאור מצמרר של מה שיקרה (וכבר קורה) לשונאי ישראל: מב אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר... מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו... כאמור, זה מה שמתחולל כעת מול עינינו. ולענ''ד התזמון של ההחלטה הנ''ל אומר לנו רק דבר אחד: שעלינו להתעורר. עלינו לפקוח את העיניים כדי לראות שהגאולה כבר כאן, שהיא כבר נוקשת על דלתנו ומצפה שנפתח לה את הדלת ונקבל אותה בשמחה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">כדי שנוכל להתאחד עם זולתנו, (אחדות אמיתית, כן?) עלינו להיות קודם שלמים עם עצמנו, שבתוך נפשנו לא תשרור מחלוקתחג הסוכות, זה ידוע, עניינו אחדות ישראל. החל מהסוכה שעצם ההימצאות בה נחשבת למצווה ולא משנה אם מדובר בצדיק גדול או ביהודי פשוט, ועד ארבעת המינים המייצגים יהודים במדרגות רוחניות שונות ואף רחוקות זו מזו, ורק בהינטלם יחד מתקיימת המצווה. ככלל, בביטוי האחדות יש עדיפות למצוות הסוכה על פני ארבעת המינים, שכן ארבעת המינים אמנם מצורפים ושלושה מהם אף אגודים יחד כתנאי לקיום המצווה, אבל עדיין מדובר בארבעה טיפוסים שונים, ארבע מדרגות רוחניות. האתרוג, בטעמו וריחו הטובים, מייצג את העוסקים בתורה ומצוות. הלולב שיש לו טעם טוב מייצג את לומדי התורה. ההדס בריחו הטוב מייצג את העוסקים במצוות והערבה בלי ריח ובלי טעם. 

אחדות טכנית?

אגידת הלולב יחד עם ההדס והערבה לצורך קיום המצווה אינה מעלה את הערבה לדרגת ההדס ובטח שלא לדרגת הלולב. שלא לדבר על האתרוג שגם בשעת קיום המצווה הוא רק מצטרף אליהם, שכן אינו נאגד עימם כי הוא כמו לב (או ראש) להם. יוצא שהאחדות הזאת אינה שלמה, היא כמעט טכנית בלבד. לעומת זאת במצוות הסוכה – גוף הסוכה, סכך ודפנות כשרים – הכל זה מצווה אחת. לכן כשיהודים שוהים בסוכה הם מצויים לגמרי בתוך המצווה. המצווה מקיפה אותם מכף רגל ועד ראש, את כל היהודים בשווה, צדיקים ובעלי תשובה בלי הבדל. כאן גם אין חלוקה ללמדנים, לעוסקים במצוות ולסתם יהודים, כולם שווים בתוך אותה מצווה. 

אחדות מהותית

עם זאת מוסבר בחסידות כי הבחירה בארבעה מינים אלו דווקא, למצווה שעניינה אחדות, היא מפני שבמהותם הם משקפים אחדות. ''לולב עליו כפותים'' מאוחדים; בהדס (הַכָּשֵר למצווה) שלושה עלים יוצאים מקן אחד; הערבה גדלה באחווה (ושמה בארמית הוא ''אחווינא''); האתרוג ''שֶׁדָּר באילנו משנה לשנה'' ובו מתאחדות ארבע עונות השנה – אחדות בזמן. בעצם, מכאן אנחנו יכולים ללמוד כי כדי שנוכל להתאחד עם זולתנו, (אחדות אמיתית, כן?) עלינו להיות קודם שלמים עם עצמנו, שבתוך נפשנו לא תשרור מחלוקת. כי בטבע שלנו, לא פעם ואפילו לעתים קרובות יש התלבטות בין מה שרוצים ובין מה שצריכים, בין מה שלכאורה טוב לי ובין מה שטוב לזולת (על חשבוני?). וכל עוד המחלוקת הפנימית הזאת קיימת, היא מונעת אחדות אמיתית.

חיבור של שונים

מכאן עולה מסקנה מעניינת: כשמדברים על אחדות אין הכוונה לכך שטוב לי בחברת אנשים שדומים לי, שאיתם אני מתאחד. אחדות כזאת בהחלט יכולה להיות טבעית ואין בה שום חידוש. החידוש (והכוונה) של מצוות ארבעת המינים בסוכות הוא שמתאחדים למרות השוני. ואדרבה, רק לאחדות כזאת יש ערך של מצווה, של ביטוי אמיתי לאהבת ישראל, ''ואהבת לרעך כמוך''. כאמור, האחדות של ארבעת המינים קיימת בהם מצד עצמם, בעצם מהותם, וזה מה שהופך אותם ראויים לקיום מצווה כאשר הם ביחד. כי באופן צמיחתם הם מגלים את האחדות שמצד עצמה היא מוסתרת בעולם. וכך גם מתאחדים יהודים: צִבּוּר – צדיקים בינונים ורשעים (פוטנציאל בעלי תשובה) ליחידה אחת. 

אחדות מצד האלוקות

לעומת זאת הסוכה מצד עצמה היא יחידה אחת, אין בה התחלקות לפרטים. היא מקיפה את האדם כולו וגם יהודים רבים ביחד ללא הבדל בין איש לרעהו. הסוכה היא זכר לענני הכבוד שהקיפו את עם ישראל במדבר (ויקרא כ''ג): מג לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. (רש''י): כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי - ענני כבוד. במלים אחרות, הסוכה מייצגת את האחדות האלוקית, זו שמעל ההתחלקות שבתוך העולם. לכאורה, זו מדרגה הרבה יותר גבוהה של אחדות, אלוקות שמעל העולם, אבל באמת, התכלית הרי היא גילוי האלוקות בתוך העולם, לכן יש מעלה דווקא בארבעת המינים.

גילוי הטוב הנעלם

האחדות המתגלה בסוכה נובעת מקיום המצווה בתוכה, בונים אותה לשם מצוות סוכה ואז היא גופה מתקדשת, וכמובן, רק בזמן הקבוע לכך. כי אז, הקדושה העליונה, ענני הכבוד, חודרים אל תוך מימד הזמן ומקדשים אותו. בכך, כאמור מייצגת הסוכה את האחדות שמעל העולם. אבל המטרה היא לגלות את האחדות בתוך העולם ולכן מצווה מן המובחר לברך על ארבעת המינים דוקא בתוך הסוכה, שעל ידי זה ממשיכים אל העולם את האחדות האלוקית שמעל העולם. ובזכות מצווה זו, אומרים חז''ל, זוכים לבניין בית המקדש, שעניינו גילוי הקדושה במקום גשמי דוקא, ולגילוי המשיח שיחשוף את העובדה שהאלוקות שורה ושרתה תמיד בתוך העולם, גם בזמן הגלות. ואז נראה שגם מה שנראה רע בזמן הגלות היה בעצם טוב מוחלט שהסתתר.

אצלנו כל נושא מקבל גוון פוליטי כי כך אנחנו מתייחסים. שנאה (של גויים או להבדיל של יהודים) כלפי ישראל – נושא פוליטי. הַשַׁבָּת במרחב הציבורי ובכלל – נושא פוליטי. לימוד תורה – נושא פוליטי. כל דיון בכל נושא מוסט מיד לכיוון הפוליטי. נדירים המקרים שבהם מתגבש שיתוף פעולה בין נציגים מזרמים פוליטיים שונים וגם זה קורה רק לזמן מוגבל ולמטרות מוגדרות. האמת היא שאינני זוכר ימים אחרים, ימים שבהם התנהל אצלנו שיח ענייני בנושא כלשהו. אז למה אני מתעורר לדבר על זה דווקא עכשיו? כי עכשיו זה סוף חודש החגים ולקראת שבת בראשית. חודש תשרי כולו קורא לנו להתחדש ופרשת בראשית מזמינה אותנו להתבונן על העולם בעיניו של מי שרק כעת נברא.

קריאה להתחדשות

לא בטוח שעדיין יש לנו היכולת להסתכל על העולם בעיניים של תינוק שכל דבר חדש עבורו, אבל אנחנו כן יכולים לבחון מחדש את מציאות חיינו לאור המסר הרעיוני של פרשת השבוע. אמנם אנחנו אמורים לעשות את זה כל שבוע, אבל רק השבוע אנחנו נדרשים בפירוש לחפש ולמצוא זווית ראיה חדשה. כלומר חדשה עבורנו. הפרשה והתורה בכלל פותחת בהודעה: א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ''תורה'' זה מלשון הוראה, היא מורה לנו את הדרך הנכונה ללכת בה. בהקשר הזה, מדוע חשוב לנו לדעת איך ומי ברא את העולם? או בלשונו של רש''י: אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ''החודש הזה לכם'' שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? 

הריבון הוא שקובע

המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל היא מצוות קידוש החודש והיא כתובה בספר שמות פרק יב. עד אז, הכל סיפורים. בשביל מה זה טוב הסיפורים האלה? ממשיך רש''י בציטוט מר' יצחק (שכנראה הוא אביו): משום (תהלים קי''א) ''כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים''; שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב''ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. זה הבסיס לכל ההמשך: כל הארץ של הקב''ה היא, הוא בראה. זה הבסיס לדיון מול אומות העולם וזה גם הבסיס לחוקים שהתורה מחוקקת לנו. הקב''ה הוא הריבון, הוא בעל הבית על העולם ובידו לקבוע לנו מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא.

חשיבה עניינית

החשיבה הזאת אינה פוליטית, היא עניינית ואולי לכן אינה מקובלת אצלנו. החשיבה הזאת מיוסדת על התייחסות מתמדת למקורה של הסמכות ולהוראותיה של אותה סמכות. אבל כאמור, חשיבה כזאת נדירה במחוזותינו וחבל. חבל מאד. אבל עוד לא מאוחר כי תמיד אפשר להתחיל מחדש. זו הרי ההוראה משבת בראשית שחוזרת אלינו כל שנה בסוף חודש החגים. בעצם, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', השבת הזאת, הפרשה שקוראים בה, משמשת גשר בין ההתעלות שחווינו (מי שזכה לחוות) בחגים ובין הרצף הארוך של ימי שיגרה שלפנינו. פרשת השבוע קוראת לנו לחשב מסלול מחדש, להבין כי המכשולים המוצבים בדרכנו נמצאים שם כי זו אינה הדרך הנכונה עבורנו.

אז מה אם כבשנו

כי באמת איזו מן טענה זאת כלפינו שאנחנו כובשים? הרי כמה וכמה ארצות בעולם החליפו בעלות כתוצאה ממלחמה ואיש אינו דורש להשיב אותן לבעליהן הקודמים, אז מה השתנה עם ישראל מכל העמים, מדוע רק כלפינו באים בטענה כזו מופרכת לכאורה? מסביר הרבי על יסוד פירושו של רש''י, כי אכן הטענה שלהם מצד עצמה אינה מופרכת כלל. כי בכל הארצות שנכבשו על ידי עמים אחרים, לא השתנה דבר במהותן. קודם ישב בהם עם א' ועכשיו עם ב', אבל במהות של הארץ לא השתנה דבר. לעומת זאת ארץ ישראל, מרגע שנכבשה על ידי עם ישראל היא הפכה ל''ארץ הקודש'' ולכן היא אינה סובלת זרים. כלומר, שום עם אינו יכול להתיישב בה בקביעות מלבד עם ישראל.

מה יתקבל על דעתם של הגויים

זה שינוי מהותי שהעולם מתקשה לקבל. ונדמה שגם אנחנו מתקשים. בעצם, וכבר אמרנו זאת הרבה פעמים בעבר, הבעיה מתחילה בכך שאנחנו מתקשים לקבל את העובדה שזו המהות של ארצנו הקדושה. אבל את מה שקילקלנו אנחנו יכולים לתקן. וזה לא קשה. רק צריכים להבין ולהפנים שאנחנו כאן כי זה רצונו של הקב''ה, ואז ממילא נשתף אותו יתברך בשיח שלנו. כל מהלך שלנו ייבחן מול השאלה האם הוא מתאים לרצון העליון או שזו גחמה פרטית של מישהו. חשיבה כזאת תחשוף את העובדה שאנחנו נמצאים כאן מכוח הצדק האלקי ולא מסיבה אחרת כלשהי. טיעונים המבוססים על חשיבה כזאת יתקבלו היטב על דעתם של הגויים, כולל הערבים. רק צריך שיתקבלו כבר על דעתנו.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">דוד מלך ישראל הוא דמות מופת של ייצוג מלכות ה' בעולם. שעל כן ''דוד מלך ישראל חי וקים'' ואנחנו מייחלים שיתגלה כבר הצאצא שלו ויגאל אותנוהנושא המרכזי בפרשת השבוע הוא כמובן המבול ששטף את העולם. על רקע השחיתות המתעצמת של אנשי הדורות הקודמים, הקב''ה כביכול מתחרט על בריאת האדם ומחליט להחריב הכל ולהתחיל מחדש. על הרקע הזה מתבלט נח בצדקותו (בראשית ו'): ח וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. על נח הוטלה המשימה לבנות את העולם מחדש והוא אכן היה לאבי האנושות, שעל כן בפי חז''ל ''בני נח'' הוא כינוי רווח לגויים. התורה מספרת על נח כמה פרטים אבל דוקא מתוכם נובעת התהיה מי הוא היה באמת, מה היה שיעור קומתו? האם דמות מופת היסטורית או אולי נקלע לדור הנכון בזמן הנכון? וכאמור, התהיה הזאת נובעת מהמילים בהן התורה מתארת את נח. 

הזמנה לערוך השוואות

בפסוק שחתם את פרשת בראשית ראינו כבר שהוא מצא חן בעיני ה'. פרשת נח פותחת בפסוק: ט אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַנֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹקִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. התורה מגדירה אותו כצדיק תמים אבל מוסיפה ''בדורותיו''. התוספת הזאת רומזת לחיוב או להיפך? גם בהמשך כתוב משהו דומה (פרק ז'): א וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה: כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. רק בדור הזה? ומה עם הדורות האחרים, גם בהשוואה אליהם הוא צדיק? על כך יש מחלוקת בין ר' יוחנן וריש לקיש; הראשון אומר: בדורותיו ולא בדורות אחרים. וריש לקיש אמר בדורותיו כל שכן בדורות אחרים. על המחלוקת הזאת דיברנו בעבר בדגש על השפעת הרקע האישי בעיצוב הדעות של אותם חכמים.

ארבע תפניות היסטוריות

כעת אנחנו מנסים להבין איזה מרכיב בדמותו של נח הניע מישהו לדרוש אותו לגנאי. הזוהר משווה את נח לשלוש דמויות מופת בתולדות עם ישראל, לאברהם, לדוד ולמשה. ולכאורה, לאורך הדורות היו עוד הרבה צדיקים, מדוע בוחר הזוהר להשוות את נח דוקא לשלושה אלה? מסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שכל אחד מארבעה אישים אלו חי בתקופה שהיוותה צומת היסטורי. על נח כבר דיברנו, עליו הוטלה המשימה להתחיל בבניית העולם מחדש. אברהם חי בסוף ימי נח. הוא ראה את אנשי דור הפלגה בונים את המגדל, כמסופר בפרשתנו, ובחר בדרך אחרת, דרך האמונה בא-ל אחד. הוא אף טרח כל ימיו בהפצת האמונה הזאת אף שבכך עורר את חמתם של השליטים שביקשו להרגו. 

הדאגה לזולת

חייו של אברהם חפפו לחיי נח במשך נ''ח שנים ובמדרש אחד אפילו כתוב שהוא מצא מקלט מרודפיו אצל נח בתיבה. אבל הדרך שבחר אברהם היתה שונה מהותית מזו של נח, הוא לא הסתפק בהיותו צדיק לעצמו אלא לקח אחריות והתחיל להפיץ את האפשרות הזאת כשהוא מציע לאנשים לאמץ את האמונה בא-ל אחד, לנסות להיות צדיקים כמוהו. צדיקים לא רק, כמו נח, בכך שאינם פוגעים באחרים, אלא בכך שמתאמצים להיטיב לאחרים. הגישה הזאת זיכתה אותו בתפקיד רשמי של דמות מופת וצאצאיו, כלומר אנחנו, מחוייבים לתפקיד הזה מאז ועד בכלל. במלים אחרות, כמו נח גם אברהם חי בצומת היסטורי, אבל בשונה מנח הוא בחר להתמודד עם האתגר ולנצח. 

החדרת הקדושה לעולם

אחת הדמויות הבולטות ביותר בין צאצאי אברהם היא דמותו של משה רבנו. כמו אברהם שכפר באחידות המחשבתית שניסו לכפות אנשי דור הפלגה, כך משה התמודד עם פרעה שהתייחס אל עצמו כשליט עליון שזכותו המלאה לשעבד לרצונו את כל מי שימצא לנכון, ויכול לו. כמו אברהם ובשונה מנח, גם הוא לא הסתפק בהצלת עצמו מידי פרעה. הוא קיבל על עצמו את השליחות הקשה להוציא אותנו ממצרים, להפוך עם של עבדים לבני חורין. העביר אותנו בים סוף, קיבל את התורה מסיני והנחיל אותה לנו. בכך הוא איפשר את החיבור בין גשמיות העולם ובין האלקות באמצעות התורה. אמנם בחשיבה החומרנית שלנו קשה להעריך את חשיבות השינוי הזה, אבל עוד יגיע הזמן לכך.

מלכות ה'

נזכיר גם את התמסרותו המוחלטת של משה רבנו לטובת הכלל. עד כדי כך שכאשר קיבל מהקב''ה הצעה מפורשת להחליף בתפקיד את אברהם אבינו, להיות אבי העם המוביל, הוא סירב (שמות לב, י). אברהם ומשה פעלו לחבר את העולם עם האלקות, אברהם בהפצת האמונה כנ''ל ומשה בקבלת התורה המאפשרת להחדיר קדושה בעולם. ומה היחוד של דוד, מדוע משווים את נח גם אליו? דוד עשה את כל ההכנות לבניית בית המקדש. רכש את המקום ואת כל החומרים הדרושים. אמנם הקב''ה הורה לו להשאיר את הבניה עצמה לדור הבא, אבל דוד מלך ישראל הוא דמות מופת של ייצוג מלכות ה' בעולם. שעל כן ''דוד מלך ישראל חי וקים'' ואנחנו מייחלים שיתגלה כבר הצאצא שלו ויגאל אותנו.