<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ,... חטאים ולא חוטאים. אין לקב''ה ענין להשמיד את החוטאים אלא למנוע את החטאים. רק שבסדום זה כבר לא היה אפשריבפרשת השבוע ממשיכה התורה לספר אודות הניסיונות שבהם נבחן ועליהם התגבר אברהם אבינו. דומה כי הניסיונות המסופרים בפרשת וַיֵּרָא הם קשים יותר מאלה המסופרים בפרשה הקודמת, עד שאחרי הניסיון האחרון אומר לו הקב''ה (בראשית כ''ב, יב): ... כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה,... בין היתר מובא בפרשה הדיון שמנהל אברהם אבינו מול הקב''ה ביחס לגורלם של אנשי סדום, ולענ''ד זה אחד מסיפורי המופת המרשימים ביותר אודותיו. כי זה שהוא היה איש חסד, מכניס אורחים ועוד ועוד מידות טובות, זה יפה ומרשים, אבל לא בהכרח דרש ממנו תעצומות נפש מיוחדות. כי יכול להיות שזה הטבע שלו, הוא איש טוב וממילא הוא נהנה להיטיב לכל מי שרק אפשר. 

טבע הטוב להיטיב

בעצם, אם זה הטבע שלו, להתאמץ להיטיב עם הזולת, אז מדוע טורחת התורה לספר לנו שהתאמץ לטובת אנשי סדום? זה הרי בטבע שלו, לכולם הוא רוצה להיטיב. נראה שהתשובה לכך רמוזה בהגדרת התורה את אותם אנשים. בפרשה הקודמת כתוב (פרק י''ג): יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה', מְאֹד. הניסוח הזה אומר שהיתה להם אידיאולוגיה של רשעות. זה לא שנסחפו אחרי תאוות שאינן לרצון ה', זה לא שרצו להרוויח גם אם הזולת יפסיד מזה, הם חיפשו דוקא את ההפסד של הזולת. במלים אחרות, את טעם החיים הם מצאו בגרימת נזק לזולתם. בדיוק ההיפך מאברהם אבינו שהקדיש את חייו להיטיב לזולתו. לכל זולת, גם אם לא הכיר אותו מעולם וגם אם אורח חייו היה אלילי לחלוטין.

רעה תחת טובה

אברהם גם חינך והדריך את כל מקורביו להיטיב לזולתם והיו לו הרבה תלמידים. וגם מי שלא נמנו עם תלמידיו כיבדו אותו ואת דרכו כפי שרואים בבירור בתחילת הפרשה הבאה. מלבד אנשי סדום. להם הוא עשה טובה ענקית כאשר השיב את אנשיהם ואת רכושם מידי המלכים שגברו עליהם, כמסופר בפרשה הקודמת (פרק י''ד) והם בתמורה פיתחו אידיאולוגיה הפוכה כנ''ל. כאשר אלה העובדות, כאשר לתנועת ההטבה שהקים אברהם קמה תנועה נגדית שבהכרח מחבלת במאמציו להרחיב את חוג תלמידיו, לאיזו תגובה היינו מצפים ממנו כאשר שמע מהקב''ה שהוא מתכנן (פרק י''ח):כא אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה...? שמחה על סילוק המתנגדים? מחאה קלושה לצאת ידי חובה?

עם מי לא מתווכחים

לא אצל אברהם. הוא פותח במיקוח עיקש מול הקב''ה ועושה כל מאמץ להציל לפחות חלק מאותם אנשים אם לא את כולם. את המתנגדים האידיאולוגיים שלו, את המחבלים במאמציו לקרב אנשים ל-דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט... הוא לא מצליח כידוע, וסדום עם גרורותיה נמחקות כליל. וכאן אפשר לכאורה לשאול, מדוע נמנע אברהם מהשקעת מאמץ להחזיר בתשובה את אנשי סדום? יפה שהוא מבקש שכולם ינצלו בזכות הצדיקים או לפחות שהצדיקים לא ימותו ביחד עם הרשעים, אבל למה לא לעשות מאמץ להחזיר את כולם בתשובה כך שכולם יהיו צדיקים? מסתבר שאברהם ידע, ואנחנו אמורים ללמוד ממנו, שזה לא עובד ככה. הוא ידע שאין תועלת בוויכוח עם אידיאולוגיה הפוכה.

עם מי אפשר לדון

גם לסדום היה ספר חוקים ומה שנכתב בו היה מחייב. היו להם גם שופטים שדנו על פי אותם חוקים והם ידעו לנמק היטב את פסקי הדין שלהם. הכל בכפוף לחוקי הרשע שהמציאו. עם כאלה אין על מה לדון ואברהם ידע זאת היטב. הוא ידע שאפשר רק להתפלל עליהם שהקב''ה יעורר אותם לתשובה וזה מה שניסה לעשות, אבל הקב''ה העניק לאדם את זכות הבחירה. ומרגע שבחרו במודע בדרך הפוכה מרצון ה', אפילו הקב''ה לא נוטה להתערב. במציאות כזאת, מה שנשאר זה להתאמץ יותר בהגברת החיוב. בתקווה שנאיר מספיק חזק עד שהחושך יעלם. זו היתה דרכו של אברהם, לא להתעסק עם הרע, רק להגביר את הטוב. ובדרך הזאת הוא הצליח לקרב רבים.

להשמיד את הרוע

אבל לא את מי שפיתחו אידיאולוגיה של רוע, אותם אי אפשר לקרב. על בסיס הרעיון הזה, כיצד נבין את המאמץ של אברהם להציל את אנשי סדום? הרי הם ... רָעִים וְחַטָּאִים, לַה', מְאֹד. צריכים לומר שאברהם ביקש להשמיד את הרוע ולא את הרעים. על דרך הפירוש בגמרא לפסוק (תהלים ק''ד, לה): יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ,... חטאים ולא חוטאים. אין לקב''ה ענין להשמיד את החוטאים אלא למנוע את החטאים. רק שבסדום זה כבר לא היה אפשרי. והרי כל עניינו של אברהם הוא לעשות את רצון ה' ואת זה אנחנו אמורים ללמוד ממנו, לעשות רק טוב עד שהרוע יעלם מן העולם. והטוב מוגדר היטב בפרשה שלנו, מה שמוריש לנו אבינו אברהם: ... וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט... כלומר לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט בדרך שמתווה ה'.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">אם היינו טורחים ללמוד הוראות מפרשת השבוע היינו מזהים מזמן שמדובר בקו שכבר התרחב לכדי שטח. שלא מדובר באירועים נקודתיים של מפגע או מצית בודד אלא במגמה של מידבורבפרשת השבוע אנחנו נפרדים משרה אמנו שהגיעה לגיל: ... מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים... לא הרבה פרטים למדנו אודותיה. הרי ככלל התורה אינה מכבירה פרטים, אלא אם כן הם מסייעים להבנת המסר הרעיוני/חינוכי. עם זאת, מהמעט שהתורה כן מספרת על שרה, עולה מסר מאד נוקב עבורנו, מסר של קריאה לסדר. בפרשה הקודמת קראנו ששרה מציגה בפני אברהם דרישה בלתי הגיונית בעליל (בראשית כ''א): י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. ומדוע העלתה דרישה כל כך קיצונית? משום שראתה משהו שאברהם לא ראה: ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָםמְצַחֵק. כלומר, אולי גם אברהם ראה, אבל את המסקנות הסיקה שרה.

שרה ראתה את המשחק של ישמעאל המתבגר עם יצחק התינוק ונחרדה. חז''ל לומדים שעבור יצחק התינוק היו במשחק מרכיבים מסוכנים הן גופנית והן רוחנית. שרה זיהתה את המגמה ומיד החליטה. אברהם לא רצה לריב עם שרה אבל לא כל כך הבין מה הקיצוניות הזאת: יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. לא הבין איך אפשר לגרש מהבית בן בגלל משחק שאולי הוא תמים? עד שה' מתערב ומורה לו: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ. חז''ל מסיקים מכאן שאברהם היה ''טפל לשרה בנביאות''. שניהם אולי ראו את אותו הדבר אבל שרה הבינה יותר לעומק ולכן ראתה למרחק גדול יותר (בזמן). שרה הבינה שזו לא איזו נקודה בעייתית באופי של ישמעאל אלא שהנקודה היא חלק מקו.

מה זה פרא אדם?

אמנם שרה לא שמעה את המלאך שהודיע להגר שפחתה כי היא עומדת ללדת בן, וגם לא את תיאור האופי של אותו בן (פרק ט''ז): יב וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָםיָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו, יִשְׁכֹּן. כאמור, בתורה לא כתוב ששרה שמעה את ההודעה הזאת, אבל הספיק לה משחק אחד כדי לדעת במי מדובר. ומה זה פֶּרֶא אָדָם? לפני כן נצטט את האבן עזרא שמפרש את המשך הפסוק: יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ שיחיה בין בני אדם כפרא. ידו בכל – שינצח הכל בכוחו. ואחר כך יד כל בו, ינוצח על ידי אחרים. ובמדרש: רבי יוחנן אמר שהכל יהיו גדלים ביישוב והוא יהיה גדל במדבר. רבי שמעון בן לקיש אמר פרא אדם וודאי, שהכל בוזזים ממון והוא בוזז נפשות. וזו לא מחלוקת ביניהם, רק השלמה הדדית.

ר' יוחנן מאפיין אותו כמי שמעדיף את המדבר על פני הישוב. ר''ש בן לקיש מציג את התהליך בדרך למִדבוּר; הוא מעדיף רצח על פני שלל ממוני. וזו התשובה גם לאלה שתהו כיצד או מדוע לא ניצלו את התשתית החקלאית שקיבלו בעקירת היהודים מגוש קטיף. שגשוג כלכלי זה לא מה שמעניין אותם, אומר ר''ש בן לקיש, מה שמעניין אותם זה לפגוע ושוב לפגוע, בנפשות. בהמשך אותו מדרש אומר ר' אלעזר: מתי יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ – לכשיבא אותו שכתוב (דניאל ב): ובכל די דארין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא יהב בידך והשלטך בכלהון. בתרגום חופשי, כשיגיע זה שכתוב אודותיו שישלוט בכל מקום שגרים בני אדם וגם בעוף השמים ובחיות השדה. בפשטות הכוונה למלך המשיח. 

אברהם מאמץ את הקו של שרה

ואברהם, כיצד השפיע עליו המהלך שיזמה שרה, מהלך שהיה קשה לו מאד? מפרשת השבוע עולה כי הוא יישר קו עם שרה באופן מלא. התורה מספרת כי אחרי מות שרה ונישואי יצחק שאירעו בסמוך לאחר מותה (פרק כ''ה): א וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. והיא ילדה לו שישה בנים שגם הם הולידו (עשרה שמות נוספים מנויים שם) עד שנהייתה משפחה ענפה, מלבד יצחק יש לו את ישמעאל ועוד שישה בנים, סה''כ שמונה. ומה עושים כעת? הרי כולם בניו, כיצד מחלקים את הירושה? לא מחלקים. אברהם קיבל בשלמות את הקו של שרה ופועל בהתאם: ה וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. ו וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. 

אברהם הבין שלדרך המיוחדת שלו בעבודת ה' יש בן ממשיך אחד בלבד, יצחק. אמנם גם האחרים הם בניו, הוא אינו מתכחש להם, אבל דרכם שונה מדרכו. מן הסתם השוני הזה לא כל כך בלט בעודם בביתו, אבל די ברמזים דקים, בנקודה התנהגותית כלשהי שמגלה את האמת אודות הנטיות שלהם. את זה הוא למד משרה, שלכאורה היתה בצילו כל הימים אבל באמת היא היתה ''אֵשֶׁת-חַיִל, עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ'' (משלי י''ב, ד) הכוח המניע מאחורי צמיחתו המופלאה. אז לסיכום, אם היינו טורחים ללמוד הוראות מפרשת השבוע היינו מזהים מזמן שמדובר בקו שכבר התרחב לכדי שטח. שלא מדובר באירועים נקודתיים של מפגע או מצית בודד אלא במגמה של מידבור כשהאמצעי הוא פגיעה בנפשות ר''ל.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">יצחק, שעצם היותו בעולם הזה היוותה חידוש עצום, הן בלידתו המאוחרת, הן בהיותו הראשון שנולד בקדושה וגם בכך שהיה עולה תמימה, ידע שיש התחדשות והאמין בכוח ההתחדשות של יהודיםבשבועות אלו אנחנו חיים עם אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, קוראים שוב את הסיפורים אודותם בפרשת השבוע ומנסים להסיק לקחים אקטואליים. כי הרי ''מעשי אבות – סימן לבנים'' למדונו חז''ל והסימן הזה הוא נצחי כי הוא מוצפן בתורה הנצחית. ובאורח פלא הוא מתאים את עצמו לכל תקופה ולכל האירועים המתחוללים בה. לפעמים מזהים מיד את הסימן/המסר ולפעמים צריכים להשקיע בחיפוש אחריו, אבל ''יגעת ומצאת – תאמין'' לימדונו חז''ל, ''יגעת ולא מצאת – אל תאמין''. פרשת השבוע שלנו היא היחידה שיצחק אבינו הוא המככב בה. לקורות חיי אברהם התורה הקדישה שלוש פרשות, ולקורות חייה יעקב ובניו – שש. בכל זאת הוא אבינו וגם קורות חייו הם סימן עבורנו.

בע''ה ננסה למצוא בקורות חיי יצחק את המסר עבורנו, עבור הדור האחרון לגלות שבקרוב ממש יהיה גם הדור הראשון לגאולה. מה שמאפיין את עבודתו של יצחק הוא חפירת בארות. זה מתחיל בשיקום הבארות שחפר אביו, אחרי ההרס הזדוני של הפלשתים (בראשית כ''ן): יח וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו. הוא לא מתייאש מההרס הפלשת(נ)י, שוב ושוב הוא משקם את מה שהם הורסים. בסוף הם מבינים שלא יוכלו לעקשנות שלו והם גם מוטרדים מההתעצמות שלו, אז הם מבקשים (לכאורה בכנות) לכרות עמו ברית. הוא נשבע שאין לו כוונות לפגוע בהם ובזה נגמר העניין.

באותו יום מבשרים לו עבדיו: מָצָאנוּ מָיִם ומכאן ואילך אין עוד עימותים עם הסובבים. אבל בבית לא הכל חלק; עשו לוקח נשים מקומיות שאורח חייהן אינו תואם לדרכם של יצחק ורבקה: להוַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה. אבל יצחק לא מתייאש, הוא קורא לעשו, שכידוע היה צייד מיומן, ומבקש ממנו שיצא לצוד (פרק כ''ז): ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּיוְאֹכֵלָה: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת. ידועה התמיהה מדוע רצה יצחק לברך את עשו, האם לא ידע עד כמה הוא רשע? התשובה על פי חסידות היא, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', שיצחק אכן ידע שעשו רשע, אבל היה בטוח שבעומק נפשו הוא טוב ואת הטוב הזה ביקש יצחק לחשוף בכוח ברכתו.

הכוח להתחדש

זה אותו רעיון של חפירת באר, מסלקים את העפר והאבנים עד שמגיעים אל מים חיים. כך ביחס לעשו, חשב יצחק, בכוח הברכה הוא יסיר ממנו את החיצוניות הרעה ויתגלה הטוב שבו. ואם ביחס לעשו נהג יצחק בדרך זו, אומר הרבי, שלא התייאש ממנו למרות רשעותו הגדולה, קל וחומר שאין לנו להתייאש משום יהודי ועלינו לעשות כל מאמץ לקרבו אל הקב''ה בדרכי נועם. כידוע, אצל יצחק זה לא הצליח. רבקה ידעה שזה לא יכול להצליח כי הרוע היה עדיין חזק מדי, לכן היא יזמה את המהלך שהוביל לכך שיעקב יזכה בברכות. כי הדרך של יעקב היא המתאימה לזמן הגלות. אבל מה קורה כשמתקרבת הגאולה? מתברר שלקראת הגאולה דוקא דרכו של יצחק יכולה להוביל אותנו.

הנביא ישעיהו מרבה לדבר על הגאולה ולא הכל מובן לנו. בין השאר יש לו פסוק פלאי שמתאר דו שיח של זמן הגאולה (פרק ס''ג): טז כִּי-אַתָּה אָבִינוּכִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ: אַתָּה ה' אָבִינוּ, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ. חז''ל (שבת, פט/ב) דורשים שהקב''ה אומר לאברהם ''בניך חטאו'' ולכן הגאולה מתעכבת. הוא מצפה שאברהם יתפלל על בניו אבל זה משיב שראוי כי החוטאים: ''יִמָּחוּ על קדושת שמך''. הוא פונה ליעקב באותו עניין ומקבל את אותה התשובה. הקב''ה מתאכזב כביכול מהסבא ומהנכד ופונה אל הבן. יצחק מגיב בהתרסה: ''בני ולא בניך''? כשקיבלו את התורה קראת להם ''בני בכורי'' ועכשיו שחטאו אתה מתכחש להם? הוא מתעקש שהקב''ה צריך לסלוח לנו ומצליח.

ולכאורה, כיצד יתכן שאברהם, האוהב הגדול ויעקב, הרחמן הגדול יוותרו עלינו בכזאת קלות? מבואר בחסידות שדוקא משום כך הם לא מצאו דרך ללמד זכות. חשבו שאין ברירה ודוקא על ידי ענישת החוטאים יתקדש שם שמים. אבל יצחק, שעצם היותו בעולם הזה היוותה חידוש עצום, הן בלידתו המאוחרת, הן בהיותו הראשון שנולד בקדושה וגם בכך שהיה עולה תמימה, ידע שיש התחדשות והאמין בכוח ההתחדשות של יהודים. הוא הרי האמין שגם עשו יכול להתחדש ורצה לברך אותו כדי לסייע לו בכך. לכן דוקא הוא טוען שלמרות החטאים הקב''ה צריך לגאול אותנו, ותשובה נעשה אחר כך. בתגובה אנחנו אומרים ליצחק כִּי-אַתָּה אָבִינוּ..., אבל יצחק מפנה את זה לה', ... אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ...

בפרשת השבוע יעקב אבינו יוצא מארץ ישראל כתוצאה מאילוץ. בפשט זה מפני שנאלץ לברוח מעשו אחיו הזומם להרגו, אבל התורה רומזת לנו כי מדובר בתהליכים עמוקים הרבה יותר (בראשית כ''ח): י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. כי אם זו רק בריחה מהאח, לשם מה חוזרת התורה על מה שכבר סיפרה לנו כמה פסוקים קודם, בסוף הפרשה הקודמת? ומדוע חשוב לדעת מהיכן יצא? ובהמשך התורה מספרת עוד כמה פרטים על המסע הזה שלו וברור שצפונים בהם מסרים נצחיים. כמו למשל חלום הסולם שראה והדברים שנאמרו לו בחלום. או הנדר שלו בעקבות החלום. אלה ועוד מלמדים כי הסיפור הזה – כמו התורה כולה – הוא נצחי, ובמיוחד עבורנו, הדור שזכה לשוב לארץ אחרי אלפיים שנות.

במדרש מובאות שלוש סיבות לכך שהתורה ציינה את שם המקום שממנו יצא יעקב: 1) כדי להמנע משבועה לאבימלך כאביו (כ''ו, ל''א) וכסבו (כ''א, ל''א). 2) לחמוק מעימות עם עשו שנשבע ליעקב כי הוא מוכר לו את הבכורה וכעת עלול לחזור בו. 3) לחמוק מעימות בעניין הברכות. אחד ההיתרים לצאת מהארץ הוא כדי לשאת אשה. ליצחק לא הותר לצאת מהארץ לצורך כך, לבנו יעקב כן. זו הסיבה הגלויה ליציאתו מהארץ. יותר בעומק, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט''א, מתברר שבאר שבע היא סיבת יציאתו מהארץ. כדי להמנע משבועה לאבימלך, כדי לא לאבד את הבכורה שעברה אליו בשבועה של עשו וכדי לשמור על הברכות, שיש להן תוקף של שבועה, שקיבל מיצחק אביו.

ליעקב יש סיבות טובות לצאת מהארץ לחו''ל, מה גם שאביו ואמו יזמו את היציאה הזאת, אבל הוא אינו שמח בכך. הוא אפילו חרד מפני הבאות. עובדה זו מתגלה לנו דרך סיפור החלום שלו. הקב''ה מתגלה אליו בחלום, מברך אותו ומבטיח שלא יעזוב אותו בכל התלאות שיעבור. בכך הוא מתיר לו לצאת מהארץ אבל בפירוש מדובר ביציאה זמנית: טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. ומה שדיבר לו כתוב שני פסוקים קודם: ... הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָלְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. אבל בינתיים הוא חייב להתנתק מהארץ, לא לחוות את המציאות שלה. מהמשך הסיפור ברור לנו שזה רק ניתוק פיזי, לא תודעתי. 

עולים כדי לרדת ויורדים כדי לעלות

יעקב מתעורר נרגש מהחלום והוא נודר: ... אִם-יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי, לֵאלֹהִים. כבוְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָהיִהְיֶה, בֵּית אֱלֹקִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. כלומר, עוד בדרך לחרן הוא כבר חושב על שובו בשלום ארצה. מה שזוכרים מחלום יעקב זה את הסולם: יבוַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. עולים לשאוב כוחות ויורדים לפעול במציאות. בחלום רואים דברים שמסמלים תהליכים פנימיים בנפש החולם. אצל יעקב אבינו ה-סֻלָּם הוא הסמל הבולט ביותר. תפקידו של הסולם לחבר בין שני דברים רחוקים זה מזה, בין המטה ובין המעלה.

יעקב מתרחק מהמציאות הגשמית של הארץ כי בשלב זה הוא אינו יכול עדיין להגשים את חזונו לשליטה מלאה בה. הוא מעדיף להתרחק ממנה זמנית כדי להמנע מפשרות שהמציאות לכאורה תכפה עליו. בחלום הוא רואה ... מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים... בסולם והמדרש מספר כי גם ליעקב הוצע לעלות, אבל הוא סירב. העליה היא לעבר הרוחניות כמובן, והירידה היא לגשמיות. יעקב חשש כי ייאלץ גם הוא לרדת, כמו המלאכים שראה, ולכן נזהר מלעלות. כמי שרק לא מזמן עזב את הישיבה הוא היה בטוח שתפקידו הוא להאיר את העולם מלמעלה, לא להתעסק עם גשמיות העולם הזה אלא להקרין אליו רוחניות ממרחק בטוח. חז''ל אומרים שהקב''ה הבטיח לו שאם יעלה – לא ירד, אבל הוא סירב.

לא היה קל ליעקב להתנתק מהחממה המוגנת של ישיבת אוהלי תורה. עד אז הוא הניח שמציאות העולם הזה, ענייני השדה שייכים לעשו, לא לו. והנה הוא נדרש לצאת מהארץ כדי להתחמק מאילוצים שבמציאות ונאלץ להתמודד עם הרבדים הכי תחתונים של המציאות, עימות מתמיד עם לבן הרמאי. וכל זה בלי לוותר כהוא זה על דבקותו באלקות ועל שאיפתו לחזור לארץ ולהגשים את יעודו. לסיכום: מתוך דבקות ברוחניות של הארץ נמנע יעקב מהתפשרות עם הטוענים לבעלות עליה ואף התרחק מהארץ כדי להמנע מלחצים בכיוון. אבל דווקא הדבקות הזאת היא שזיכתה אותו בהבטחה: ... הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָלְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. והמסר עבורנו ברור, המדינה זו הגשמיות, אמנם מוצלחת, אבל הארץ זו הרוחניות.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">הם יודעים שלא יצליחו לגבור עלינו בשום דרך מלבד בגיוס אנשים וארגונים מתוכנו שיעשו עבורם את העבודה. וזה מה שהם עושים ובהצלחה שכואבת לנו מאדהשבוע אנחנו קוראים על המפגש המחודש בין יעקב ועשו. יעקב מתכונן למפגש גורלי ובין היתר הוא מתפלל (בראשית ל''ב): יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹפֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים. קל להבין את זה שהוא מבקש הצלה מעשו, אבל מדוע הוא מזכיר שמדובר באחיו ועוד לפני שמזכיר את שמו? בתחילת פרשת תולדות מספרת התורה על הולדת עשו ויעקב ומאפיינת אותם: ... וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. והתוצאה: כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. בפשט, עשו הוא צייד מוצלח בעוד יעקב אינו כזה. יצחק אוהב את עשו כִּי-צַיִד בְּפִיו. בפיו של מי? אומר המדרש ומובא ברש''י: בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו.

יכול להיות שבדמיון שלנו עשו הוא בריון שכונתי, כזה שלא עושה חשבון לאף אחד, אבל מסתבר שהמציאות היתה קצת שונה ויעקב ידע את זה. הוא ידע שעשו אינו בוחל באלימות וגם מזה הוא חשש, אבל החשש העיקרי שלו היה מפני הצביעות של עשו. הוא ידע שעשו חכם לא פחות ממנו עצמו ושכלפי חוץ הוא מתנהג כצדיק. עשו היה גם מנהיג, היו לו מעריצים רבים שהלכו שבי אחר מתק שפתיו המגובה בחכמתו הגדולה. והרי אפילו אביהם הצדיק יצחק, התפעל מהדיבורים החכמים של עשו, קל וחומר שאנשים פשוטים יתפעלו ממנו וילכו אחריו. והם הלכו. אבל רבקה ידעה את האמת אודות עשו וגם יעקב ידע שהכל זה הצגה. הוא יודע להגיד מה נכון לעשות אבל בעצמו נוהג איך שבא לו. 

וכעת, לקראת המפגש יעקב חרד מפני הבאות. יותר מפני אחיו מאשר מפני עשו. לכן הוא מזכיר קודם את 'אחי' ורק אחר כך את 'עשו'. יעקב חושש מפני הדיבורים היפים שמאחוריהם מסתתרת אנוכיות צרופה. הוא חושש שמא עשו יצליח למשוך מי מבניו לדרכו הנלוזה, שמא החינוך הטהור שהוא טורח להעניק לילדיו ישתבש בהשפעת החיצוניות המסנוורת של עשו. על זה הוא מתפלל ומבקש מהקב''ה: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי,... כי בעיני יעקב אבינו הסכנה הזאת, שהיא רוחנית, גדולה יותר מהסכנה שבפגיעה גופנית. אמנם הוא נערך גם למלחמה כפשוטה אבל כנ''ל, עיקר החשש שלו הוא מפני נזק רוחני. כי נזק כזה אינו מתגלה מיד. עלולים לחלוף דורות עד שרואים את התוצאות.

הסכנה – אויב בתחפושת של אוהב

וכמובן, יש פה פן נוסף שלגביו יש פתגם עממי מדויק: ''שמור אותי מאוהבַי, משונאי אֶשָּׁמר בעצמי''. על זה אומר דוד המלך בתהלים (קי''ח, ז): ה' לִי בְּעֹזְרָי; וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי. בפסוק הקודם הוא מביע ביטחון כולל בה': ה' לִי לֹא אִירָא; מַה-יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. שעל כן אינו חושש מפגיעות של בני אדם, אבל זה רק כאשר המדובר בשונאים גלויים. שונאים בתחפושת של אוהבים זה כבר סיפור  אחר. ההבדל ביניהם הוא שהשונא הגלוי מתייחס אל האובייקט, הוא שונא את מי שלפניו ולכן מנסה לפגוע בו. השונא בתחפושת של אוהב, לא בהכרח שונא את האובייקט. יכול להיות שהוא אפילו אוהב אותו. קצת על כל פנים. אבל את עצמו הוא אוהב יותר. הרבה יותר. ולכן אין לו בעיה לפגוע כאשר נראה לו שירוויח מזה.

האמור לעיל מזכיר לי נקודה שעלתה כאן לא מזמן. בפרק ב' בתהלים מתייחס דוד המלך לאויביו הרבים מבחוץ ואומר: א לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק. יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד, עַל-ה' וְעַל-מְשִׁיחוֹ. הם כולם מטקסים עצות כיצד לפגוע בו ומאד מתרגשים לקראת ההצלחה שלדעתם תהיה להם. אבל הוא לא מתפעל מהם, הוא צופה את העתיד בדייקנות: ד יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲ-דֹנָי יִלְעַג-לָמוֹ. אמנם הוא ניהל מלחמות רבות מול אותם אויבים, אבל אין לו שום חשש מפניהם. הוא חי בביטחון מלא שהקב''ה ידאג לתוצאה שאותה הוא מתאר: ט תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם. כמובן, הדברים האלה משקפים במדויק את מצבנו כעת, חוץ מהחרדות שאנחנו מקפידים לטפח.

הקב''ה דואג לטפל באויבים החיצוניים שלנו ולנו אין שום סיבה לדאוג מהם. כמו דוד המלך, גם אנחנו צריכים לדאוג רק מפני האויב הפנימי ולטפל בו. אודותיו מתלונן דוד המלך פרק אחד אחר כך:ב ה' מָה-רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי. כי רק לאויב פנימי יש יכולת לפגוע בנו ר''ל. אויבינו זיהו את הנקודה הזאת והם פועלים בהתאם. אינני יודע אם הם יודעים שה' יתברך עמנו תמיד, אבל בלי ספק הם יודעים שלא יצליחו לגבור עלינו בשום דרך מלבד בגיוס אנשים וארגונים מתוכנו שיעשו עבורם את העבודה. וזה מה שהם עושים ובהצלחה שכואבת לנו מאד. כי אנחנו לא מזהים את הבעיה ולכן אפילו לא מתחילים להילחם בה. החורבן הצפוי של עמונה ר''ל, הוא הישג שלהם במלחמה הזאת. הגיע הזמן שנתעורר.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">בימים האחרונים זכינו שהקב''ה הוביל אותנו להתפכחות מהחלום הרע של הגלותיות וזו ההזדמנות שלנו לעבור למציאות של גאולהלפעמים אדם חולם משהו שגורם לו הרגשה טובה והוא מבקש להמשיך לחלום. ההיפך קורה כאשר חולמים משהו לא נעים, רוצים להיפטר מהחלום. ביום יום אין ברירה, חייבים להתעורר אל המציאות, בין אם היא נעימה ובין אם לא כל כך. במה שונה החלום מהמציאות? מה שמאפיין את החלום הוא שאפשר לחוות בו דברים לא הגיוניים, כאלה שלא ייתכנו במציאות. כגון להיות בו זמנית בשני מקומות שונים וכדומה. בשעת החלום, בין אם הוא נעים ובין אם לאו, החולם בטוח שמה שהוא חווה זו המציאות ולפעמים אפילו טוב לו עם זה. אבל מכל חלום צריכים להתעורר והחיים במציאות, בדרך כלל, שונים מהותית מאלה שבחלום. בין לטוב ובין למוטב. באמת הם שונים זה מזה?

בהנחה שאנחנו מסכימים על הגדרת החלום (או על תיאורו) השאלה היא מה אנחנו מגדירים כמציאות. בפרשת השבוע מסופר על יוסף שיוצא מבית הסוהר ובאותו יום מתמנה למשנה למלך מצרים. הוא חי בחלום או במציאות? מתי, בבית הסוהר או בארמון? הוא נמכר לעבד לאחר שאחיו ניצלו הזדמנות כדי להיפטר ממנו, כפי שקראנו בשבת שעברה. הכי צפוי והגיוני זה שהוא יתמכר למצבו החדש והבלתי מרנין ויתנהג כעבד, אבל בבית אדוניו המצרי הוא מתבלט מיד ביעילותו ומתמנה למנהל משק הבית. והעבד הזה, כבן חורין אמיתי הוא מתעקש להדוף את פיתויי אשת אדוניו ובורח מפניה. והיא, שלא יכלה לסבול דחיה מעליבה כזו מצידו של עבד, מתנקמת אותו בו בהאשמה של ניסיון אונס. 

זורקים אותו לכלא וגם שם הוא מתבלט מיד ומקבל מינוי של מנהל בפועל על כל האסירים. באופן רשמי הוא היה עבד ואחר כך אסיר נטול זכויות כלשהן, אבל למעשה הוא היה בן חורין אמיתי, כזה שתמיד מביט קדימה בציפייה לטוב שיתגלה. זו היתה תוצאה של משהו עמוק בנפשו של יוסף, תוצאה של דבקות בלתי מתפשרת בקב''ה (בראשית ל''ט): כא וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר. המציאות החיצונית של שיעבוד לא השפיעה עליו. הוא לא נשא את נס המרד בשיעבוד, רק שבתוך השיעבוד הוא סירב להכנע, סירב להיות עבד. הוא חי בחלום שמנותק לגמרי מהמציאות היומיומית והתעקש על כך שהחלום הוא המציאות האמיתית. והחלום אכן הפך למציאות. 

מציאות שהיא חלום ולהיפך

כאן המקום להזכיר שחלומות שיחקו תפקיד מרכזי בכל התפניות שהיו בחייו של יוסף. זה התחיל עם החלומות שחלם (פרק ל''ז) וסיפר לאחיו ולאביו אודות גדולה עתידית שמצפה לו. חלומות שכדי לבטל אותם ביקשו אחיו להיפטר ממנו וכך הוא התגלגל למצרים. נמשך (פרק מ') בחלומות שפתר לשרי פרעה שהושלכו לכלא ומגיע לשיאו בפרשת השבוע שלנו בחלומות של פרעה (פרק מ''א): אוַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. חרטומי מצרים אינם מצליחים לפתור את חלומות פרעה לשביעות רצונו ויוסף מוזעק מבית הסוהר להתמודד עם הבעיה. הוא אינו מתפעל מהמעמד ולא מבקש גדולה לעצמו. הוא מכריז באזני באזני כולם כי, ... בִּלְעָדָי; אֱלֹקִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה. 

מכאן ואילך העניינים התגלגלו במהירות. יוסף פותר את החלומות לשביעות רצון פרעה ובאותו מעמד הוא מתמנה משנה למלך, שליט בפועל על כל ארץ מצרים. אבל יוסף נשאר אותו יוסף. כמו שלא התפעל ממעמדו כעבד או כאסיר כך אינו מתפעל מהמעמד של משנה למלך. הוא ממשיך להיות ענייני לגמרי, חותר קדימה מבלי להעיף מבט לאחור או אף לצדדים. כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מאיר את עינינו בציינו כי רצף החלומות שהתורה מספרת עליהם הובילו את בני ישראל לגלות מצרים וטמון בכך מסר עמוק. פעמים רבות אנחנו בטוחים שהמציאות הגלויה היא המציאות האמיתית ומתמודדים איתה כמיטב יכולתנו. מיוסף עלינו ללמוד שהמציאות האמיתית היא לא בהכרח זו שאנחנו חווים.

בימים סוערים אלו אנחנו יכולים להבין טוב יותר את המסר הזה שאליו מפנה אותנו הרבי. יוסף לא עשה שום מאמץ למצוא חן בעיני מישהו מלבד בעיני הקב''ה בכבודו ובעצמו. הוא לא הוטרד ממה שיחשבו עליו או יכתבו עליו במדורי הרכילות. הוא התעקש להיות הוא עצמו וכך זכה שה' יהיה איתו ויצליח את כל מה שהוא עושה. ואת זה אנחנו צריכים ללמוד. הניסיון רב השנים שלנו למצוא חן בעיני הגויים הוא שיצר את המציאות שבה כל העולם נגדנו. בימים האחרונים זכינו שהקב''ה הוביל אותנו להתפכחות מהחלום הרע של הגלותיות וזו ההזדמנות שלנו לעבור למציאות של גאולה. מציאות שבה גורם ההתייחסות היחיד עבורנו הוא רצונו יתברך. והרי זהו גם המסר הגלוי של נרות החנוכה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">בצבא הזה ובמדיניות בכלל – ההכלה, ההרגעה ומניעת חיכוך עם המקומיים מתייחסת אך ורק לערבים. יהודים נדרשים לשתף פעולה עם ההכלהאת השאלה הזאת ששאל יוסף את אֶחָיו מצטט יהודה בעימות שלו מול יוסף (בראשית מ''ד): יט אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח. יוסף העמיד את אחיו במבחן קשה כאשר הוא מקפיד  לשתול רמזים ברורים שמדובר בעלילה. הוא מורה לטמון את גביע הכסף הפרטי שלו בפי אמתחת בנימין אבל בכל השקים הוא טומן גם את הכסף ששילמו עבור המזון שקנו. אף אחד לא בא אליהם, גם לא לבנימין, בטענה שגנבו את הכסף, אבל את גביע הכסף כן. הם חוזרים אליו מושפלים וחפויי ראש כשהם מציעים פתרון של יאוש: הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. יוסף דוחה זאת: יז וַיֹּאמֶרחָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם. 

כאן יהודה לוקח אחריות: יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. מהניסוח הזה, שהוא מבקש וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, למדים שדיבר איתו קשות ואת דבריו הוא פותח בציטוט השאלה שציטטנו ברישא. השאלה היא מה משמעות השאלה הכפולה הזאת, הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח? המהלכים של יוסף נדמו כמי שנועדו לפגוע אנושות בבית יעקב, לפרק אותו. בשאלה הזאת, אומר הרב מרדכי אליהו ע''ה, הוא מנסה לברר האם לכולם יש קו אחיד, הקו של האבא, של המנהיג, או שמא כל אחד לעצמו. אמנם אחים אבל האינטרסים הפרטיים גוברים על הביחד. ויותר יסודי, האם כולם מיישרים קו ביחס ליעד שאליו חותרים?

התשובות שמתקבלות בפרשה שלנו ברורות לגמרי, אחרי הנפילה הגדולה של מכירת יוסף, האחים שואפים לאחדות וגם מיישמים אותה בפועל. ואת היעד קובע האבא המנהיג (פרק מ''ו): כחוְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן. לאיזו מטרה יעקב שלח את יהודה? הרי יוסף הבטיח לדאוג לפרנסה של אביו ושל כל בני המשפחה, כולל יהודה כמובן, אז מה המשימה המיוחדת שהוטלה על יהודה? אומר המדרש: להתקין לו בית תלמוד, שיהא מורה שם הוראה, שיהא מלמד את השבטים. יעקב אבינו לא הוטרד מענייני פרנסה, הרי התחום הזה כולו בידי ה' יתברך וגם על פי טבע יוסף כבר התחייב על כך. היה חשוב לו, מאד עקרוני, לבנות את התשתית הרוחנית.

שעת הכרעה

ובשבוע שזהו הנושא המרכזי בפרשת השבוע זכינו להכרעת הדין במשפטו של אלאור אזריה. פעמים רבות בעבר הראינו שאנחנו מקפידים להתנהל בדיוק הפוך מההוראות של התורה הקדושה בכלל, וגם שאירועים שונים בחדשות השבועיות משקפים בצורה ברורה את הניתוק שלנו מהמסר הרעיוני של פרשת השבוע. כלומר הנושא הוא אותו נושא, אחדות מול פירוד, יעד משותף מול כיוונים מנוגדים, אבל באופן עקבי אנחנו בוחרים בכיוון הפוך לזה שמתווה לנו פרשת השבוע. דומה כי התגובה הציבורית הסוערת להכרעת הדין המרשיעה בהריגה את החייל שירה במחבל שבא במטרה ברורה לרצוח יהודים, מלמדת כי הגענו לקו פרשת המים. אבל אולי זו ראיה תמימה הנובעת ממשאלת לב.

כי הבעיה האמיתית, עם כל הכבוד, היא לא בשופטת ואפילו לא במערכת המשפט בכלל. הבעיה האמיתית היא שהמנהיגות שלנו חיה בתודעה המנותקת מהשורשים של עם ישראל. לכן יכולים המנהיגים לגבות בעקביות את מערכת המשפט ולהגן עליה בחירוף נפש. לכן הם גם מגבים את הצבא ומזכירים לכולנו כי אין לנו צבא אחר וזה הצבא היחיד ששומר וימשיך לשמור עלינו. האמנם שומר? וימשיך לשמור? ממרום גילי המופלג ברור לי כי אילו עמדתי כעת לפני גיוס לצבא, לא רק שלא הייתי מתנדב כפי שעשיתי בשנת 1970, הייתי עושה כל מאמץ להתחמק לגמרי משירות בצבא שכל עניינו הוא להכיל, להרגיע את השטח, למנוע חיכוך עם המקומיים. אני לא מוכן להתמודד מול מחבל כשידי קשורות.

הרי בצבא הזה ובמדיניות בכלל – ההכלה, ההרגעה ומניעת חיכוך עם המקומיים מתייחסת אך ורק לערבים. יהודים נדרשים לשתף פעולה עם ההכלה וכו'. הם נדרשים להתמודד בכוחות עצמם עם התסכולים שלהם על ההפקרות הבטחונית ואם יש להם בעיה שילכו לפסיכולוג. ואבוי ליהודי שנחשד כי נקט באיזה צעד של מחאה, גרפיטי או משהו, הוא מסומן כטרוריסט ומטופל במלוא חומרת הדין ואף מעבר לה, מניעת מפגש עם עורך דין וכדומה. והמנהיגות – היא משלמת מס שפתיים, מלים יפות שנועדו להרגיע את ההמון הסוער, אבל לא באמת מנסה להתמודד. אז אמנם לא בטוח שכבר הגענו לקו פרשת המים, הרי אנחנו אלופי ההכלה, אבל בהחלט ברור שהעם בכללו דורש אחדות וגם כיוון ברור.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">אפילו רב נחמן, מי שהרמב''ם מונה בין מעבירי המסורה מדור לדור מתקשה לעכל אמירה זו. אבל ברגע שהוא שומע את המקרא ופירושו, נגמר הדיון. זה מה שתורת אמת אומרת אז זו האמת גם אם השכל שלי לא תופספרשת השבוע היא האחרונה בספר בראשית ובה אנחנו נפרדים מיעקב אבינו. בעצם, הוא נפרד מאתנו בסדרה של ברכות-נבואות שהוא משמיע לכל אחד מבניו ובמעמד כולם. וכך זה מתחיל(בראשית מ''ט): א וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. וכאן הוא פונה אל בניו לפי סדר ולכל אחד מהם הוא אומר את מה שיש לו להגיד. לא נתעכב כעת על תוכן דבריו אבל ברור שלא מוצאים בדבריו התייחסות לאחרית הימים כפי שאמר לבניו בקריאתו אליהם. חז''ל עמדו על כך ואמרו שבאמת התכוון לומר דברים אחרים. (רש''י): בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים. 

הפרשנים מציעים סיבות שונות לכך שהקב''ה מנע מיעקב אבינו לגלות את הקץ. עבורנו, הסיבה העיקרית היא החשש מפני יאוש נוכח אריכות הגלות וקשייה. הרי אפילו כיום, באחרית הימים ממש, אנחנו לא מגלים סבלנות להבשלת תהליכים וגם לא סובלנות זה כלפי זה. למרות זאת לומדים מדברי יעקב מהו המרשם לזירוז הגאולה, מלשון הקריאה לבניו: ... הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם,... הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, וְשִׁמְעוּ אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. כלומר אחדות. אחדות ביניכם, אומר יעקב לבניו, זה מה שיזרז את הגאולה. אבל לא סתם אחדות, הדגש הוא על אחדות המבוססת על הקשבה אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.כי אחדות הרי כל אחד רוצה. יש מישהו שלא רוצה אחדות? כולם רוצים. הויכוח הוא רק סביב מה מתאחדים.

וכאן אנחנו מגיעים אל התופעות הקיצוניות של אחרית הימים, תופעות הממלאות את עמודי החדשות וממילא משתלטות על השיח הציבורי עד שנדמה כי תופעות משונות אלו הן המציאות האמיתית. והעובדה שתופעות אלו מבוססות על שקרים גלויים או סמויים אינה משנה דבר, כי לאזרח מן השורה אין את הכלים לברור ולנפות את הבר מן התבן. אם בכלל יש בר בערמות האשפה החדשותיות ששופכים עלינו. ממילא נופלים ברשת של השקרנים אנשים רבים, אנשים שכל חטאם הוא בתמימותם, בהנחת היסוד שלהם שלא יתכן שמישהו ישקר להם בכוונה ובלי שום תועלת. התוצאה העצובה היא שאנשים תמימים מתאחדים תחת דגלם של השקרנים בלי לדעת שבכך הם שותפים לעכוב הגאולה.

התמימות החסרה

בתפיסה של התורה תמימות זו תכונה חיובית ביותר, שעל כן מצווה התורה (דברים י''ח): יג תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. זה בדיוק מה שחסר כאן וזה מה שהופך את התמימות של חלק מצרכני החדשות למזיקה להם עצמם ובכלל, חסר עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. מה המשמעות של תמימות עם ה'? רש''י אומר: התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות. השאלה היא מה פירוש להתהלך עמו  בתמימות? פעמים רבות השכל שלנו לא באמת תופס עניין כזה או אחר בתורה. הנטיה האנושית הטבעית היא להתווכח, לפרשן את הדברים כך שיתאימו להשקפת העולם שלנו. אומרת לנו התורה שבדרך זו אנחנו מתרחקים מהקב''ה ומתורת אמת שנתן לנו, שכן תמימות פירושה שהשכל שלנו צריך להתאים לתורה ולא להיפך.

הנה למשל דוגמא מפרשת השבוע: לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. (רש''י): וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף. ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז''ל יעקב אבינו לא מת. המקור של רש''י הוא במסכת תענית (ה/ב): רב נחמן ביקש מרבי יצחק שיאמר איזו שמועה: אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: ''יעקב אבינו לא מת''. אמר ליה, וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? הרי התורה מספרת שספדו אותו, חנטו ולבסוף קברו אותו במערת המכפלה, אז איך אמר ר' יוחנן שלא מת? אמר ליה, מקרא אני דורש שנאמר (ירמיה ל', י): וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם. מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. 

המשך הפסוק הוא: וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד. העובדה היא שהשכל האנושי מתקשה לעכל אמירה כזאת. אפילו רב נחמן, מי שהרמב''ם מונה בין מעבירי המסורה מדור לדור מתקשה לעכל  אמירה זו. אבל ברגע שהוא שומע את המקרא ופירושו, נגמר הדיון. זה מה שתורת אמת אומרת אז זו האמת גם אם השכל שלי לא תופס. בפנימיות, ההסבר הוא שהחיים האמיתיים של יהודים בכלל הם חיים רוחניים. לכן גם שמה של פרשת השבוע, שבה קוראים על הסתלקותו של יעקב, הוא ''ויחי יעקב'', ללמדנו שהחיים שלו נמשכים בנו. אגב, על אברהם ויצחק זה לא נאמר, כי להם היו בנים שאינם ממשיכים את חייהם. רק על יעקב זה נאמר, כי כל בניו ממשכים לחיות את דרכו דרך האמת.

---

מתחילים את ספר שמות בסיפור השיעבוד של בני ישראל במצרים. מאחורי הסיפור הזה עומדת שאלה קשה: כיצד הצליחו המצרים לשעבד את בני ישראל שמטבעם היו בני חורין וכך גם חיו, כבני חורין, עד שירדו למצרים? וגם אחרי כן, במצרים עצמה הם היו חופשיים לנפשם עשרות שנים, ולפתע, בתהליך קצר לכאורה, הם הופכים לעם של עבדים, הכיצד? חז''ל אומרים שזה התפתח בהדרגה; פרעה היה מספיק מתוחכם כדי לא לנסות להטיל עליהם שיעבוד מיד. זה התחיל במלים יפות ובדוגמא אישית שנתן להם כשעבד בעצמו במה שביקש מהם לעבוד, ובהדרגה הם התרגלו ל''מצב''. וכך במשך שנים, עשרות שנים ליתר דיוק, לא עלה בדעתם שמשהו לא בסדר במצב הזה.

עד שהשיעבוד הגיע לרמה כזאת שכבר לא יכלו לסבול וכתוצאה מכך (שמות ב'): ... וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹקִים, מִן-הָעֲבֹדָה. והתוצאה המיידית היתה: כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. כה וַיַּרְא אֱלֹקִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹקִים. ואז מתגלה האלקים אל משה ומטיל עליו את השליחות לגאול את ישראל ממצרים. זה אותו משה שכבר בצעירותו, עשרות שנים קודם לכן, חש הזדהות עמוקה עם אחיו המשועבדים ונחלץ לעזרתם: יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. 

משה היה משבט לוי, השבט שלא היה משועבד לעבודות של פרעה כי אנשיו שימשו כמנהיגים רוחניים. אפילו פרעה הכיר בצורך האנושי הבסיסי של מנהיגות רוחנית לעם, אפילו אם הם עבדים, ולא ניסה לשעבד את בני שבט לוי. לכן, כאשר התייצבו אצלו משה ואהרון ואמרו לו את מה שנשלחו לומר לו (פרק ה'): ... כֹּה-אָמַר ה', אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. התגובה המיידית שלו היתה: ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹהמִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. משה ואהרון הסבירו לו: ג וַיֹּאמְרוּ, אֱלֹקֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹקֵינוּפֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. אבל פרעה לא השתכנע; ממתי כולם צריכים לעבוד את ה'?

חוזרים אל היעוד

לדעתו, מספיק ששכבה צרה של מנהיגות רוחנית תשקיע בעבודת ה', כל היתר צריכים לעסוק יומם ולילה בענייני העולם הזה. לכן הוא מציע למשה ואהרון את הפתרון הכי מוצלח בעיניו: ד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו; לְכוּ, לְסִבְלֹתֵיכֶם. אתם שייכים לשכבת המנהיגות הרוחנית, אתם הרי לא משועבדים לי, די בכך שאתם, בני שבט לוי תעבדו את אלקיכם, כל השאר יישארו משועבדים ובבקשה אל תכניסו להם לראש את הרעיונות שלכם. זו התפיסה הפרעונית מאז ועד בכלל, שכבה צרה של מנהיגות רוחנית זה בסדר, אבל לא כל העם צריך לעסוק בעבודת ה', ללמוד תורה וכו'. אלא שהקב''ה הועיד לנו משהו אחר לגמרי וזה מה שהולך להיות.

כאשר ה' מתגלה למשה ומטיל עליו את תפקיד הגואל הוא אומר לו שהתכלית היא שכל עם ישראל יעבדו את ה', לא רק שכבת המנהיגות הרוחנית: יב וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. זה אכן התפקיד שלנו מאז ועד בכלל ולזה הקב''ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. הרעיונות של פרעה אמנם לא נעלמו מהעולם ולפעמים הם תופסים מקום גם אצלנו, אבל הקב''ה אינו מוותר על המשימה שהטיל עלינו להיות עם סגולה שלאורו ילכו כל עמי העולם. והעובדה שלפעמים השקפת העולם הפרעונית מתגברת אצלנו ובמקום להוביל את העולם אנחנו מובלים על ידו אינה יכולה לבטל את היעוד הזה.

אנחנו מובלים על ידי העולם מכוח העובדה שעושים מאמצים לשאת חן בעיניו. בדיוק כמו בני ישראל במצרים; לאחר שמשה ואהרון הציגו לפרעה את הדרישה ... שַׁלַּח אֶת-עַמִּי,... הוא הורה: טתִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ, בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר. והם, העבדים פנו אליו בתחנונים: ... לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה, לַעֲבָדֶיךָ. אבל כאמור, הקב''ה אינו מוותר על השליחות שהטיל עלינו ובסופו של דבר אנחנו נבצע אותה, גם אם לצורך כך הוא מתערב ומאלץ סדרים חדשים בכל המדינות ועמי העולם. מילוי השליחות הזאת מחייב זקיפות קומה של יהודי, ''גאון יעקב''. ובימים אלו ממש בשנת ע''ז, עם זו (קנית) אפשר לראות בגלוי כיצד הקב''ה מוביל אותנו ואת העולם כולו אל התכלית, ביטול השקר הפרעוני וחזרה לאמת התורה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">נכון שככל הנראה אין מישהו שיודע בדיוק איך זה יקרה, איך בדיוק יתחולל תהליך הגאולה ואיך יתגלה המשיח, אבל ברור לגמרי שהתהליך הזה החל כבר מזמן וזה תהליך בלתי הפיךבפרשת השבוע מסופר שבשליחות הקב''ה משה אומר לבני ישראל (שמות ו'): ... אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. זוְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. אבל בני ישראל לא הקשיבו: ... וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. לחץ השיעבוד היה כבד ומצבם הנפשי הורע עד כדי כך שלא יכלו להקשיב למלים הטובות. בעצם, שורש הבעיה היה טמון בעובדה שהתרגלו למציאות שבה יש משעבד והם חייבים למלא את רצונו. הרעיון של גאולה מהשיעבוד נשמע כמו חלום מתוק שמוטב אפילו לא לחלום, כי בסוף מתעוררים אל המציאות והיא כואבת שבעתיים.

הקב''ה ידע כמובן שזהו מצבם ושעוד רגע כבר לא יהיה את מי לגאול ח''ו, כי ישכחו אפילו שיש מציאות של חלום כזה, ור''ל כבר לא ירצו להיגאל. לכן, מכאן ואילך הוא שולח את משה ואהרון בעיקר אל פרעה. והוא מודיע להם מראש שזה לא יהיה פשוט, שפרעה יתעקש והקב''ה עוד יגביר את התעקשותו כדי להכותו שוב ושוב (פרק ז'): ג וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. ומה התועלת בכך שפרעה יחטוף את כל המכות? משיב על כך רש''י: טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורותי. וכן מדתו של הקב''ה מביא פורענות על אומות העולם כדי שישמעו ישראל וייראו, שנאמר (צפניה ג'): ו הִכְרַתִּי גוֹיִם, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם—הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם... 

ומה התכלית, מה מצפים להרוויח מזה שהקב''ה מכרית גויים וכו'? התכלית היא קריאת כיוון לבני ישראל: ז אָמַרְתִּי אַךְ-תִּירְאִי אוֹתִי, תִּקְחִי מוּסָר... בני ישראל ראו את המכות שחטפו המצרים וזה היה אמור להקנות להם את התודעה שהמשעבד אינו כל יכול, ששיעבוד אינו מצב נכון או טבעי. גם לא שיעבוד תודעתי, כזה שפרעה הצליח לכפות על בני ישראל. כתוב (מיכה ז'): טו כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת. הגאולה הראשונה היא המודל לכל הגאולות ובעיקר לגאולה האחרונה, האמיתית והשלמה, זו שכבר מזמן עומדת מעבר לדלתנו ומצפה שנפתח את הדלת ונכניס אותה פנימה. התבוננות קלה מגלה שאותם תהליכים שהתרחשו אז מתרחשים גם עתה.

תהליך בלתי הפיך

כמו אז גם עתה אנחנו חיים בגלות תודעתית קשה. ממשיכים לדבר על פתרון מדיני לסכסוך ומדקלמים הצעות מדיניות ישנות, חסרות שחר ובלי כל קשר למציאות המתחדשת. אם עד לפני כמה ימים נשמעה הטענה שמדקלמים דברים שנועדו לרצות את גלגולו המודרני של פרעה ומי שרצה יכול היה להאמין בזה, כעת כבר ברור שהם אכן מאמינים בדיבורים היוצאים מפיהם. כל כך שקעו בתודעת הגלות עד ששכחו שיכול וצריך להיות מצב אחר, של חיים במציאות של גאולה. אין פלא אם כן שאינם חשים כלל את פעמי הגאולה וממשיכים לדבר בסגנון הישן, הגלותי. וזו הגלות הקשה ביותר כי בשונה מהמצב שהיה עד לפני כמה ימים, כעת כבר אין משעבד מבחוץ. 

כמו אז גם בשנים האחרונות ועד לימים אלו ממש, הקב''ה מכה בשונאינו מכות קשות. הוא מניע אותם להשמדה הדדית כשאנחנו לא מעורבים בכלל ואפילו ממשיכים לשגשג בכל התחומים. אבל לכאורה, איזו הצדקה יש לכך שהקב''ה מכה בגויים כדי לעורר את עם ישראל? אמנם עם ישראל נמצא בגלות וצריך לעורר אצלו את הרצון להגאל. אמנם הוא שקוע בתודעה גלותית עד כדי סירוב לשמוע על גאולה אפשרית. אבל לכאורה הפתרון הנכון הוא לפעול עליו, על עם ישראל שירצה לצאת מהגלות, שירצה להגאל, אז מדוע במקום זה מכים בגויים כדי לעורר אותו? דומני כי התשובה לכך טמונה בבחירה החופשית שהקב''ה העניק בלעדית, לעם ישראל בכלל ולכל יהודי בפרט. 

ליהודי יש את כוח הבחירה החופשית עד כדי יכולת לעשות גם מה שהוא נגד רצון ה' ממש ר''ל. אז אם הוא לא רואה צורך, וחלילה אין לו רצון להיגאל, לא מכריחים אותו. אבל הוא צריך להיגאל כי כך הקב''ה רוצה, לכן מפעילים עליו אמצעי שיכנוע. ומה שקורה לפרעה של אז וגם של ימינו, הם האמצעים שהקב''ה מפעיל כדי לשכנע את עם ישראל שהוא המנהל הבלעדי של העולם וכי רצונו הוא שיתקיים. אז נכון שככל הנראה אין מישהו שיודע בדיוק איך זה יקרה, איך בדיוק יתחולל תהליך הגאולה ואיך יתגלה המשיח, אבל ברור לגמרי שהתהליך הזה החל כבר מזמן וזה תהליך בלתי הפיך. בדיוק כמו במצרים. אמנם עבר זמן מרגע שנשלח הגואל עד הגאולה בפועל, אבל הגאולה הגיעה וגם כעת היא תגיע.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">כל תכונה המוטבעת בנו אנחנו יכולים לנתב לכיוון החיובי, כרצון ה' האמור בתורת משה, או חלילה להיפך. והשבוע ראינו את זה, את קשיות העורף לשני הכיוונים, בשידור חיידוע שבלחימה אפשר להקלע לכל מיני מצבים, מלחימה פנים אל פנים ועד להפעלת אש מנגד, ירי מרחוק בלי לראות את האויב מקרוב. התיאור הזה, למרות שהוא בסיסי ולא ממצה, נכון לכל סוגי הלחימה ולכל ההתמודדויות שיוזמים או שנקלעים אליהן, בין אם מדובר בהתמודדות עם החוץ ובין אם בהתמודדות של האדם עם נטיותיו הטבעיות. בדרך כלל, כל עוד ניתן להגיע אל היעד בדרך אחרת, מוטב להמנע מעימות חזיתי, מקרב פנים אל פנים. אבל לפעמים לא מצליחים להכריע את המנגד בדרכים אחרות ואין ברירה אלא להתעמת עמו פנים אל פנים. ולפעמים, אפילו אם הצליחו להכריע, חייבים להגיע לעימות חזיתי כדי לוודא שלא נותרו כיסי התנגדות.

פרשת השבוע שלנו מגיעה לאחר עימות מתמשך בין משה לפרעה, עימות שבמהלכו חטפו המצרים שבע מכות קשות שבמהלכן שודדו מערכות הטבע ובסדר עולה, התחיל במים שנהפכו לדם ועד ברד כבד בארץ מדברית כמצרים, דרך צפרדעים שהציפו את בתיהם, כינים, חיות רעות, דֶּבֶר שהפיל חללים, ושחין, מחלת עור קשה. ופרעה ממשיך להתעקש שלא לשחרר את בני ישראל, הוא השליט ואין בלתו. מכל זה התרשם משה שלפרעה יש עוצמות בלתי מצויות וזה עורר אצלו את המחשבה שאין בכוחו לנצח את פרעה. אם אחרי כל המכות שספג הוא ממשיך להתעקש שלא לשחרר את בני ישראל, מה עוד יכול משה לעשות. כאן מתערב הקב''ה ומבהיר למשה שאינו נדרש לנצח בכוחות עצמו.

לכן, אחרי המכה השביעית, פרשת השבוע נפתחת בפניה מבטיחה ומרגיעה של הקב''ה למשה (שמות י'): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. ה' מבטיח למשה שהוא לא לבד בהתמודדות עם פרעה; בֹּא אֶל-פַּרְעֹה, ביחד אתי כביכול. ומיד הוא גם מרגיע אותו, כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, העקשנות של פרעה אינה מעידה בהכרח על עוצמה אלא דוקא להיפך, היא מעידה שהוא שבוי בקבעון חשיבתי החזק ממנו עד שאינו מסוגל כלל להישמע לקול ההיגיון. ואת הקבעון הזה אני הוא שחיזקתי אצלו מאחר שהכריז כי אינו מכיר במציאותי (פרק ה', ב): מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. 

קשיות עורף, לאיזה כיוון?

כעונש על ההתרסה הזאת, התרסה שנמשכה גם לאורך חמש המכות הראשונות, ה' הכביד את לבו של פרעה עד כדי כך שלשכל שלו כבר לא היה מה לומר. הוא כבר לא היה מסוגל להקשיב להיגיון. כאמור, למשה זה נראה כמו עוצמה בלתי מצויה של פרעה, אבל האמת היא שההתנהלות העוצמתית שלו כלפי חוץ שיקפה חולשה פנימית נוראה. זה מה שהקב''ה הבהיר למשה ומבהיר לכל אחד ואחת מאיתנו. שהרי זו הסיבה שסיפור יציאת מצרים נצרב בתודעה שלנו עמוק יותר אפילו ממעמד הר סיני, עד כדי חיוב (פסחים קט''ז/ב): בכל דור ודור (ובעל התניא מוסיף: ''ובכל יום ויום'')חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כי בפנימיות, המאבק הזה מתחולל בתוכנו כל הזמן.

פרעה זה לא רק מלך מצרים, לא רק משהו או מישהו שהיה פעם, פרעה זה בעיקר קשיות העורף שלנו לדבוק בהנחות יסוד שאימצנו לעצמנו בניגוד מכוון – או לא מכוון אבל מודע, להוראות התורה הקדושה. אמנם קשיות עורף מאפיינת אותנו כעם מאז ועד בכלל אבל צריכים לקחת אותה לכיוון החיובי, להשתמש בה נכון. על דרך מה שלמדנו בפרשת כי תשא; אחרי מעשה העגל ה' אומר למשה (שמות ל''ב): ... רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם... ומה עונה משה – וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, ה', יֵלֶךְ-נָא ה', בְּקִרְבֵּנוּ: כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ (שם ל''ג, ט). אנחנו עם קשה עורף, זה נכון, השאלה היא כיצד מנצלים תכונה זו.

את אותה תכונה, וזה נכון לכל תכונה המוטבעת בנו, אנחנו יכולים לנתב לכיוון החיובי, כרצון ה' האמור בתורת משה, או חלילה להיפך. והשבוע ראינו את זה, את קשיות העורף לשני הכיוונים, בשידור חי; מצד אחד קשיות העורף החיובית של תושבי עמונה ותומכיהם הרבים ומצד שני קשיות העורף של הממסד, הממשיך בדרכו של פרעה וטוען ... מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ... יש חוק וחייבים  לציית. וכמו למשה בפרשת השבוע, גם לנו נראה כלפי חוץ שקשיות העורף הממסדית מנצחת אבל זה רק בתחילת הפרשה. כי בהמשך הניצחון המוחלט הוא של משה ובני ישראל. אמנם אחרי קשיים רבים ואפילו יסורים בלתי נתפסים, אבל אין שום ספק בתוצאה הסופית. ובע''ה זה יקרה בקרוב ממש.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">יוסף הצדיק היה ''בן חורין בעצם''. במשך שתים עשרה שנה הוא היה עבד מבחינה טכנית אבל לרגע הוא לא נהיה עבד בתודעתו. למרבה הצער אנחנו בוחרים הפוך; חופשיים מבחינה טכנית אבל לגמרי עבדים מבחינה תודעתיתבשבת שעברה קראנו על יציאת מצרים אחרי המכה העשירית שחטפו המצרים, מכת בכורות (שמות י''ב): לז וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף. לכאורה –  מושלם. זה מה שרצו כל כך וזה מה שקיבלו סוף סוף. אבל האמת היא שרק עכשיו מתחילות התלאות; אולי כדי ללמד אותנו שאין קיצורי דרך; שמצד עצמו, שחרור משעבוד מצרים יכול להישאר במישור הטכני ולא יגיע לרמה התודעתית. כי השחרור הפיזי כשלעצמו עדיין לא הופך אותנו לבני חורין, התכלית היא שנהיה בני חורין ברמה התודעתית. העובדה שזכינו להשתחרר מאחיזת החנק של פרעה, פירושה שנכון לעכשיו אנחנו חופשיים, אבל אינה מבטיחה שלא נשוב להשתעבד לפרעה מרצון או מאונס. 

הקב''ה יודע את זה ולכן הוא אינו מנחה אותנו אל הנתיב הקצר ביותר בדרך אל הארץ המובטחת (פרק י''ג): וְלֹא-נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹקִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָהוְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. לפעמים או כמעט תמיד, להיות חופשי פירושו גם להילחם על דעותיך, על זכויותיך, על מקומך בעולם. וכדי להילחם עליך להאמין, קודם כל בצדקת דרכך אבל גם ביכולתך לנצח. במצרים, אמנם היה להם קשה, אבל היה בעל בית שהחליט עבורם. היה פרעה והוא קבע הכל. רצונו היה החוק. התוצאה היתה שלעבדים המשוחררים לא ניתנה שום הזדמנות לפתח כישורי חשיבה עצמאיים, כאלה שיעניקו להם כלים להתמודד עם אתגרים מסוג כלשהו.

אבל אנחנו אמורים להיות עם. ודוקא כזה שישא בגאון את דגל החירות וינחיל לכל אומות העולם את הרעיון המהפכני הזה של חירות אנושית בסיסית, חירות תודעתית אשר כל אדם זכאי ליהנות ממנה. בעצם השיחרור ממצרים אין עדיין כדי להנחיל לנו עצמנו את תודעת החירות, קל וחומר שאין בו כדי להפוך אותנו לנושאי הדגל. כדי להנחיל לנו את תודעת החירות הקב''ה מוציא אותנו למסע רצוף קשיים שבזכות ההתגברות עליהם נטמיע בקרבנו אט אט את תודעת החירות. וכאן זה מתחיל: יח וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף... לא בדרך הקצרה, במסע שעשוי להסתיים בזמן קצר אלא בדרך ארוכה שלפעמים נראתה אין סופית. וכמובן, גם במשעבד צריכים לטפל.

עבדות תודעתית

כי המשעבד אינו נוטה לוותר בקלות. כל עוד הוא רואה סיכוי להשיב לעצמו את עמדות הכוח שנגזלו ממנו לדעתו, הוא יעשה כל מאמץ לזכות בהן שוב. אז הקב''ה מציב בפני פרעה פיתיון ורק בו תלוי אם יבלע אותו ויביא על עצמו את הסוף המוחלט או יתעלם וינצל: ב דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם. ג וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר. ד וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה'; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן. פרעה בלע את הפיתיון ופתח במרדף. הוא משועבד למה שנתפס אצלו כזכותו לשעבד את בני ישראל ומגייס את הצבא להשיב את העבדים למצרים.

עשר מכות מצרים לא הספיקו כדי לשנות אצלו את התודעה הבסיסית בדבר זכותם של בני ישראל לחירות. ובני ישראל – כשמזהים שרודפים אחריהם הם נבהלים. גם התודעה שלהם לא השתנתה כלקח ממכות מצרים: יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם... הוא אשר אמרנו, לא פשוט לרכוש תודעה של בן חורין. להילחם על החירות – מה פתאום, מעדיפים כבר להיות עבדים. ובדיוק את זה רוצה הקב''ה לתקן אצלנו. ליתר דיוק הקב''ה תיקן את זה אצלנו, אבל במקביל הוא העניק לנו בחירה חופשית כך שאנחנו יכולים לבחור אם להיות בני חורין או...

לפני כשנתיים ציטטנו כאן את המהר''ל מפראג בספרו ''גבורות השם'': כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם, וזאת המעלה עצמית לישראל שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם. לפני כשתים עשרה שנה כתבנו על דמות המופת של יוסף הצדיק שהיה ''בן חורין בעצם''. במשך שתים עשרה שנה הוא היה עבד מבחינה טכנית אבל לרגע הוא לא נהיה עבד בתודעתו. למרבה הצער בינתיים אנחנו בוחרים הפוך; חופשיים מבחינה טכנית אבל לגמרי עבדים מבחינה תודעתית. וכאשר נשתחרר מהעבדות התודעתית הזאת, שהיא קשה הרבה יותר מעבדות טכנית, או אז נזכה לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">העדפנו להדמות לאומות העולם. אמנם למתוקנות שבהן לכאורה אבל מכיוון שזה לא אנחנו ממילא התוצאות לא משהו. שיעבדנו את עצמנו ל''מה יאמרו הגויים''נראה כי אין חולק על כך שהנושא החדשותי המשמעותי ביותר השבוע היה (ואולי עודנו) פגישת ראש הממשלה של מדינת ישראל עם הנשיא של ארה''ב. פגישה זו התקיימה ביום רביעי, תשעה עשר לחודש שבט שהוא החודש האחד עשר בלוח השנה העברי, בשנת תשע''ז שסימנה בראשי תיבות הוא ''תהא שנת עם זוּ''. יש בתנ''ך שלוש פעמים ''עם זו'' שתים מהן קראנו בשבת שעברה וקוראים בתפילה בכל בוקר, בשירת הים; קודם כתוב (שמות ט''ו, יג): עַם-זוּ גָּאָלְתָּ... אחר כך כתוב (שם, טז): ... עַם-זוּ קָנִיתָ. המקום השלישי הוא בנביא (ישעיהו מ''ג): כא עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. אחרי שהקב''ה גאל אותנו מהשיעבוד הפיזי למצרים, הוא מוביל אותנו בתהליך חינוכי ארוך אל גאולה משיעבוד תודעתי.

כדי לזכות לגאולה זו, לא די בכך שהמשעבד טבע בים סוף או בים הנשיה וכבר אין גורם חיצוני שיכפה עלינו מעשים שאין אנו רוצים בהם. כדי לזכות לגאולה תודעתית הנגאל צריך לרצות בה בכל מאודו ולחתור אליה בכל כוחו. זו המשמעות המיידית של שתי הפעמים עַם-זוּ בשירת הים; קודם גאולה מהשיעבוד החיצוני ואחר כך הקניית התודעה שאנו משועבדים לבורא עולם ומנהיגו ולא לשום גורם מלבדו. ומהי התכלית של שני שלבים אלו? לשם מה הקב''ה גאל אותנו משיעבוד מצרים והדריך אותנו להגיע לחירות תודעתית – התכלית היא: עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. יהודי מכריז פעמיים בכל יום: ''שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'' ובכך הוא מעיד כי ''ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו''. 

זהו תפקידו של עם ישראל בעולם, להלל את ה' יתברך. ובאופן מפורש התפקיד הזה הוטל עלינו בפרשת השבוע, וביחוד בפרשה שלמדנו ביום רביעי, מועד הפגישה המדוברת. ונתייחס בתמצית רק למה שנוגע לענייננו (פרק י''ט): ג וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹקִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו ה', מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. בפסוק הזה יש תזכורת ברורה ל''עם זו גאלת'' וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וגם ל''עם זו קנית'' וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. כעת עוברים להגדרת התפקיד שלנו, אבל קודם מה נדרש מאתנו כדי למלא אותו: ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִיוִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. 

מופת לכל העמים

אגב, בפסוק זה מלמד אותנו רש''י כלל יסודי בחינוך: וְעַתָּה - אם עתה תקבלו עליכם, יֶעֱרַב לכם מכאן ואילך (לפי) שכל התחלות קשות. שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, לא די בשמיעה חד פעמית, צריכים לשמוע ושוב לשמוע כי זו הדרך להפנים, להתעצם עם העניין, שיהיה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלכם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי, את אותה ברית שצפויה לְהִכָּרֵת בעוד שלושה ימים במעמד הר סיני, או אז וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, אוצר חביב כפירוש רש''י. כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ, אינכם האומה היחידה בעולם, כל האומות שלי, אבל אתם תהיו החביבים עלי ביותר בזכות שמירת הברית. ומכאן ואילך התפקיד שלכם בעולם הוא להוות מופת לכל האומות: ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ... 

בפתיח לפרשה קצרה זו מובלע תנאי יסודי המהווה בסיס לעצם היכולת לקיים את השליחות שהוטלה עלינו בפרשה זו, התנאי הוא אחדות: ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר. וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, קודם כתוב וַיַּחֲנוּ, ברבים, אבל אחר כך כתוב בלשון יחיד, וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל. רק מתוך אחדות מלאה אפשר לקבל את התורה וזה מה שמאפשר את היותנו מופת לאומות העולם. וכדי להיות מסוגל להתאחד עם זולת, שמצד עצמי אולי לא הייתי בוחר בו כחבר קרוב, צריכים לבטל את האגו, חוויה נפשית של מדבר. זה אגב גם תנאי בסיסי ללימוד תורה אמיתי, שעל כן ניתנה התורה במדבר, גם כדי ללמדנו שכדי להבינה באמת צריך אדם לשים עצמו כמדבר.

כל הנ''ל נכון ונצחי בלי ספק, אבל כמו שראינו הכל מותנה ברצון ובנכונות שלנו לעשות את השליחות שהוטלה עלינו. ומה קורה כאשר מאיזושהי סיבה אנחנו זונחים, ואפילו שוכחים לגמרי, את התפקיד שהוטל עלינו? לכאורה זה מה שקרה לנו בדורות האחרונים, במקום להיות מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ העדפנו להדמות לאומות העולם. אמנם למתוקנות שבהן לכאורה אבל מכיוון שזה לא  אנחנו ממילא התוצאות לא משהו. שיעבדנו את עצמנו ל''מה יאמרו הגויים''. כעת נראה שהקב''ה בכבודו ובעצמו נחלץ שוב לגאול אותנו מהשיעבוד הזה כאשר הציב בראש המדינה המובילה בעולם גוי אוהב ישראל שכל מה שהוא מצפה מאתנו זה שנהיה יהודים טובים.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">בעצם, השופטים דורשים מאתנו לקיים את הכלל ''נעשה'' קודם ל''נשמע'' ביחס לפסיקות המוזרות שלהם. בעיני עצמם הם האלקים ולהם חייבים לצייתלקראת סוף פרשת השבוע, מִּשְׁפָּטִים, כתוב פסוק אשר שתי המלים האחרונות בו מצביעות על יסוד עיקרי בעבודת ה' (שמות כ''ד): ז וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. לפני כן כתוב פסוק עם סיום דומה אבל שונה: ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה', וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה', נַעֲשֶׂה. כאן מתעוררת שאלה בדבר סדר האירועים בשתי הפרשות האחרונות, שכן גם בשבת שעברה, בפרשת יתרו קראנו פסוק דומה (פרק י''ט): ח וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה... האם זו אותה אמירה שכתובה בפרשת השבוע שלנו? רש''י אומר שאכן כן, מה שכתוב בסוף פרשת מִּשְׁפָּטִים קרה לפני מעמד הר סיני.

לפי רש''י יוצא שסדר האירועים היה כזה, את התורה קיבלנו בשישי לחודש השלישי אחרי כמה ימי הכנה שבמהלכם: ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה, כל הענין האמור בפ' ואלה המשפטים. רש''י מצטט בזה את חז''ל והעולה מהדברים הוא שהאמור בפרשת יתרו, פרק י''ט עד פסוק ח' מכוון לאמור בפרשתנו עד פסוק ג' בפרק כ''ד, כָּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה', נַעֲשֶׂה. ומה הם אותם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה'? הרי סביר להניח שהם שמעו אי אלו הוראות שביחס אליהן התחייבו. מסתבר לומר ששמעו את כל המצוות שבפרשת משפטים וביחס אליהן נאמרה ההתחייבות: נַעֲשֶׂה. כולם שמעו כאשר ה' אמר למשה: א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. עם כל ההמשך.

אלא שלא די בהתחייבות הזאת ביחס להוראות הכתובות בפרשת משפטים, כי רוב ככל ההוראות בפרשה הן הגיוניות וחלק גדול מהן אף מתחייב על פי השכל האנושי. לכן מורה הקב''ה למשה (בפרשת יתרו) לנקוט פעולה נוספת: י וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. צריכים לכרות ברית של קדושה בינינו ובין ה' וזה מה שמסופר בפרשתנו: ה וַיִּשְׁלַח, אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ, עֹלֹת; וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, לַה'פָּרִים. ו וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. רק אחרי זה העם הכריז נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. הבינו את הרעיון; מצוות צריכים לקיים בין אם מבינים ובין אם לא, קודם כל נעשה. רק אחר כך נחתור להבין, לחפש משמעות.

בעיה בזיהוי סמכות העל

ואחרי שהכריזו-התחייבו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, רק אחרי זה זכו להתגלות הגדולה, שהקב''ה בכבודו ובעצמו מדבר עימם ומכריז: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. גם קודם הם שמעו מה שה' אמר למשה. הרי זה מה שהשריש בהם (ובנו) את האמונה הנצחית במשה ובנביאים שעמדו אחריו. אבל השמיעה שלהם היתה מהצד, כאדם שהזדמן לו במקרה לשמוע שיחה בין אחרים, דברים שלא נועדו להגיע ישירות לאזניו. אחר כך שמעו ממשה את הדברים שאמר לו ה', כאשר הם מאזינים מהצד לאותם דברים, ומכאן ואילך ידעו בביטחון מוחלט כי משה אינו אומר דבר מעצמו, אלא כל דבריו הם דברי ה' אשר שְׁלָחוֹ. ומכיוון שכל הדברים הם דברי ה', הרי מובן מאליו שקודם כל נעשה ורק אחר כך נשמע, נחפש משמעות.

ככה זה כשהנחת היסוד היא שיש אלקים, כוח עליון המכתיב לי חוקים וכללי מוסר, קודם כל לדבוק בהוראות ורק אחר כך להתאמץ להבין אותן. ובשום מקרה העשיה אינה מותנית בהבנה. שכן על פי הנחת היסוד הנ''ל, אם לא הבנתי זו יכולה להיות בעיה ביכולת החשיבה שלי ואין לזה שום קשר לנחיצות הביצוע של ההוראה שקיבלתי. ומה קורה כאשר ה''נשמע'' קודם ל''נעשה'' כפי שזה אצלנו למרבה הצער? עושים הכל הפוך והתוצאות בהתאם ר''ל. הנה למשל הפסוקים האחרונים בפרק כ''ג, פסוקים המורים לנו כיצד להתייחס ליושבי הארץ: לב לֹא-תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם, בְּרִית. [לג] לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן-יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי: כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ. 

נו באמת, כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם? ראית מישהו מאיתנו הולך למסגד? לא. לא ראיתי ואני מאמין שאכן אין כאלה. אבל שקוף לגמרי שבית הכנסת ומה שהוא מייצג נתפס כאנכרוניזם בעוד שאת המסגד מכבדים ר''ל. שומרים עליו מכל משמר. לשופטים שאינם מחוברים למשפטים של פרשת השבוע, שהכלל ''נעשה'' קודם ל''נשמע'' קטן עליהם, לא רועדת היד כאשר הם גוזרים חורבן על ישוב יהודי, כולל בתי כנסת, בעוד הם סבלניים מאד ביחס לישובים ערביים ובפרט למסגדים. בעצם, השופטים דורשים מאתנו לקיים את הכלל ''נעשה'' קודם ל''נשמע'' ביחס לפסיקות המוזרות שלהם. בעיני עצמם הם האלקים ולהם חייבים לציית. הגיע הזמן שנתנער מהשטות הזאת ונתחייב ל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.

---