<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">ככל שהאדם חווה את עצמו, את האגו שלו, כך הוא רחוק יותר מה'. הישות שלו מונעת קירבה אמיתית וזה, אגב, נכון גם ביחסי אנושספר ויקרא מכונה ''תורת כהנים'' כי רוב ככל התוכן שלו הוא הוראות לעבודת הכהנים בבית המקדש. הספר פותח בקרבנות נדבה דווקא: ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. הפשט הוא, וכך גם מפרש הרמב''ן, כאילו נכתב אָדָם מִכֶּם כִּי-יַקְרִיב קָרְבָּן וכו'. אבל למעשה לא כך כתוב, מדוע? מפרש הספורנו:אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם - כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך ''ונשלמה פרים שפתינו'' וכאמרו ''זבחי אלקים רוח נשברה'' כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת. ובעברית מדוברת, הַכַּפָּרָה מושגת על ידי רצון אמיתי של המקריב להתקרב לקב''ה והקרבן הפיזי נועד לבטא את הרצון הפנימי הזה.

ואולי זה מתאים לפירושו של הרמב''ן בהמשך, לפסוק ט': כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צווה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן – יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש. בשבוע שעבר דיברנו על ההתחדשות של חודש ניסן, התחדשות שמשליכה על השנה כולה, אבל קורה שנכשלים, מתרחקים מהבורא יתברך, איך מתחדשים אז?

לכך נועדו הקרבנות, לקרב אותנו לקב''ה. גם ספורנו וגם רמב''ן מתייחסים להתקרבות שלאחר התרחקות, אבל כאמור, הפרשה פותחת דווקא בקרבנות נדבה. כמו שאומר רש''י: בקרבנות נדבה דיבר העניין. וההוראה עבורנו היא שמאמץ ההתקרבות לה' צריך להיות תמידי. לא רק בניסיון להיחלץ ממצב ירוד, שאז מרגישים שאין ברירה ועושים מאמץ, אלא בהתנדבות, בכל פעם שמזדמן. ואם לא מזדמן אז יוצרים את ההזדמנות. והכלי להתקרבות הוא חוויית ההכנעה בנפש. כי ככל שהאדם חווה את עצמו, את האגו שלו, כך הוא רחוק יותר מה'. הישות שלו מונעת קירבה אמיתית וזה, אגב, נכון גם ביחסי אנוש. ככל שיצליח אדם לצמצם את עצמו כך יצליח לחוות יותר את זולתו.

להיפטר מדעות משובשות

ולפי החסידות זהו הפירוש הפנימי לפסוק הזה: אָדָם כִּי-יַקְרִיב כשירצה להתקרב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' עליו להקריב מעצמו כדי להתקרב לה'. ואת מה יקריב? מִן-הַבְּהֵמָה, את הנטיות הטבעיות שבעיקרן הן דומות לאלה של בהמה. וזה לא משנה אם באופי שלו הוא נוטה להדמות לבקר, כזה עם הרבה כוח, או לצאן שאין לו הרבה כוח והוא לומד להסתדר עם מה שיש; מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. ונשים לב: לא את הבקר ואת הצאן תקריבו, לא מוותרים לגמרי חלילה על הנטיות הטבעיות, אלא מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן. מוותרים על מה שמיותר, על מה שלא מוסיף בעבודת ה'. וכמובן, במה שנשאר משתמשים כראוי, בהתאם להוראות התורה. בכך מצמצמים את הישות וזוכים להתקרב אל ה' באמת.

כיום אין לנו קרבנות על המזבח. במקום זה יש לנו עבודה יומיומית בתפילה, לימוד תורה ובעיקר גמילות חסדים. כל אחד מהם מחייב צמצום של הישות כדי לבצע את העבודה, ובעיקר גמילות חסדים מחייבת את זה. אבל זו עבודה קשה, קשה מאד. העובדה היא שגם מי שבאמת מנסה ומתאמץ להתקרב, מגלה די מהר שזו משימה בלתי נגמרת. לא פשוט לוותר על הישות שלי לטובת הזולת. כל זולת. קל וחומר כלפי זולת מופשט כמו הקב''ה בכבודו ובעצמו. אולי לכן יש לא מעט העושים לעצמם הנחות, עושים את העבודה כמיטב יכולתם אבל עדיין רגישים מאד לקרדיט ולא מבחינים בסתירה. וזה עוד טוב, כי יש רבים מדי שכל עניינם הוא בהאדרת עצמם, וזה רע.

אבל זה די מובן, כי באופן טבעי השכל והרגש האנושיים מגיבים למוחשי, פחות מודעים למופשט. אלא שהמוחשי עלול להטעות מאד והוא אכן מטעה. בעצם, זה מה שמוביל אנשים לעבודה זרה – החיפוש אחר החוויה המיידית, המוחשית. על זה מדבר הנביא (ישעיהו מ''ד): בהפטרת השבוע והוא גם מתריע מפני התוצאות: יח לֹא יָדְעוּ, וְלֹא יָבִינוּ: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם. הם לא נותנים למציאות לבלבל אותם, נעולים בדעות המשובשות. הנביא גם מציע דרך חזרה, לשוב ולהאזין לקריאה של פרשת השבוע: כא זְכָר-אֵלֶּה יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי-אָתָּה; יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד-לִי אַתָּה, יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי. וכך זוכים לקיום היעוד: כו ... הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב, וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה, וְחָרְבוֹתֶיהָ, אֲקוֹמֵם.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">התפקיד שהוטל עלינו במעמד הר סיני והבחירה שבחר בנו הקב''ה להיות עם סגולה וגוי קדוש, אין פירושם תוספת זכויות אלא דוקא תוספת חובותבמרבית השנים כמו גם השנה, בשבת שאחרי חג השבועות אנחנו קוראים את פרשת נָשֹׂא. לכאורה, זה עניין אקראי, הרי בכל שבת קוראים פרשה מפרשות התורה, אז יוצא שאחרי חג השבועות קוראים את פרשת נָשֹׂא, מה בכך, חייב להיות קשר בין הדברים? אולי לא חייב להיות אבל אנחנו מניחים שיש, כי בתורה שום דבר אינו מקרי. פרשת נָשֹׂא היא הארוכה מבין פרשיות התורה, מאה  שבעים וששה פסוקים, ומתוכם שבעים ושנים פסוקים המספרים על הקרבנות שהקריבו הנשיאים לחנוכת המזבח. וזה מלבד פסוקי ההקדמה והסיכום. מה שמיוחד בקרבנות הנשיאים זה שמדובר בשכפול מדויק. כל אחד מהנשיאים הקריב בדיוק כמו שהקריבו חבריו והתורה חוזרת על כך שתים עשרה פעמים. 

פרשני התורה אומרים שאמנם כלפי חוץ, ברובד המעשי, כולם הקריבו אותו דבר בדיוק, אבל בעולם הרוחני יכולים להיות (ואכן היו) הבדלים משמעותיים בין המקריבים. דומה הדבר ליהודים המתפללים שחרית בצוותא – כולם לבושים בטלית ועטורים בתפילין, אבל יכולים להיות הבדלים גדולים מאד בין יהודי לחברו בהבנת הדברים וממילא גם בעוצמת הדבקות. ברובד המעשי כולם מקיימים את אותה מצווה בדיוק, אבל ברבדים הנפשי והרוחני יש שונות בין אדם לאדם. וזה לגמרי בסדר, כך צריך להיות כי כך ברא אותנו הקב''ה. אמנם שונים זה מזה בפנימיות אבל מחוייבים לאותם כללים בדיוק בחיצוניות. את זה מלמדת אותנו התורה בחזרה שלה על קרבנות הנשיאים.

ואיך זה קשור לחג מתן תורה? ובכן עיקרו של החג הוא בקבלת התורה מחדש כמו במעמד הר סיני. מה שמיוחד במעמד הזה הוא שכל עם ישראל היה נוכח, כולל תינוקות בזרועות אמותיהם, אבל באותו מעמד חד פעמי שמענו מפי הגבורה את עשרת הדברים כשהם מנוסחים לא כפניה לרבים, אלא כפניה ליחיד: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ... לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל,... וכן  הלאה. הכל בלשון יחיד. כמובן, הפשט הוא שכולם מחוייבים בקיום כל המצוות, ועם זאת הפניה ליחיד כמו מדגישה כי על כל אחד ואחת מוטלת אחריות אישית לקיום המצוות. כי אליו אישית פנה הקב''ה כאשר ציווה: זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ... וכן הלאה. 

חובת הכלל כלפי עצמו

ואחרי שראינו שקיום מצוות היא חובה המוטלת עלינו כפרטים, על כל אחד ואחת באופן אישי, צריכים לברר מה היחס בין חובה אישית זו ובין טובת הכלל. כי לכאורה הפניה אלי בלשון יחיד כנ''ל, מעניקה לי את הבחירה אם וכיצד לעשות את מה שמוטל עלי אישית ולכלל אין זכות להתערב. אלא שאם זו הכוונה, הרי הקב''ה יכול היה באותה מידה להתגלות לכל יחיד ולומר לו את הדברים בלי שכולם ישמעו. העובדה שעשרת הדברות נאמרו לכל יחיד במעמד כל העם מלמדת שהתנהגותו של הפרט משמעותית מאד לחיי הכלל. המסקנה המתבקשת היא שיש מחוייבות הדדית של הפרט כלפי הכלל וגם להיפך, של הכלל כלפי הפרט. וגם את הרעיון הזה מוצאים בפרשת השבוע.

לא אחת דיברנו בעבר על המשימה שלנו בעולם שהיא להוות מופת, גוי קדוש. מה עושים כאשר מישהו, אדם פרטי חורג מכללי הקדושה? אומר הקב''ה למשה רבנו (במדבר ה'): ב צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ. כרגע מצבו הנפשי או הגופני אינו תואם את כללי הקדושה אז צריכים להרחיק אותו מן המחנה. לא באים אליו בטענות על מצבו. יתכן שזה בכלל לא ברצונו. אבל המציאות היא שכרגע הוא רחוק מהקדושה וזה עלול להשפיע על הכלל. מרחיקים אותו כדי למנוע את התפשטות הֵיפֶך הקדושה: ... וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. לא נעים, אבל טובת הכלל מחייבת. וזו גם טובתו של הפרט, כי ההרחקה הזאת תניע אותו לשוב לקדושה בהקדם.

אמנם בתחומים מסוימים אכן הכלל מנוע מהתערבות בחיי הפרט אבל זה רק כאשר מעשיו אינם משפיעים על הכלל. בעצם, אם מתבוננים באמור לעיל ובתורה בכלל, קל לראות שהתפקיד שהוטל עלינו במעמד הר סיני והבחירה שבחר בנו הקב''ה להיות עם סגולה וגוי קדוש, אין פירושם תוספת זכויות אלא דוקא תוספת חובות. זה נכון לכל פרט בעם ישראל וזה נכון לעם ישראל בכלל. החובה המוטלת על הכלל להרחיק מתוכו את מי שפוגעים בשלמותו הרוחנית אינה נעימה אבל היא מחויבת המציאות. קל וחומר שחייבים להרחיק את אלה המתאמצים לפגוע בשלמותנו הפיזית. כי זכויות הפרט מוגבלות בהכרח לתחומי מסגרת הכלל וכל חריגה מהמסגרת עלולה טומנת בחובה סכנה לכלל.

---