<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">בין אם רוצים, כמו המרגלים, להישאר במסגרת הקדושה ולא להתעסק בענייני העולם הזה ובין אם רוצים לבוא לקראת זרים היושבים בארץ כי זה הומני וצודק לדעתם, צריכים לזכור את הרצון העליון ולפעול בהתאםאת פירושו לפרשת השבוע פותח רש''י בשאלה: למה נסמכה פרשת מרגלים לפ' מרים? הוא שואל והוא משיב: לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. רש''י  לוקח את זה מהגמרא במסכת סוטה, והלקח הוא שכל דיבור מיותר – אפילו אם אינו רע ממש – הוא מזיק. לכן הלימוד אמור להיות דוקא ממרים, שהדיבור שלה היה די פרווה ובכל זאת נענשה, ולא מהמתאוננים שהדיבורים שלהם היו ממש שליליים ולכן העונש שלהם מובן. כי המרגלים יכלו לטעון – בצדק יש לומר, הרי בסך הכל אנחנו מספרים על ההתרשמות שלנו בהתאם להגדרת השליחות שקיבלנו, אז מה, להאשים אותנו על שההתרשמות שלנו היא שלילית? מה רוצים, שנשקר ח''ו? 

לא. לא רוצים שתשקרו חלילה. רק תוהים מדוע אתם מבליטים כל כך את מה שנראה לכם שלילי. ואם כבר מדברים על מה שנראה לכם, כלומר על מה שעיניכם רואות, הרי ברור שבמהלך חייכם ראיתם כמה דברים שלא כל כך הסתדרו עם השכל ועם חוקי הטבע המוכרים לכם, תופעות שגם אתם זיהיתם כנסים שמעל הטבע. מכיוון שכך, האם מוגזם יהיה לצפות מכם שתפעילו את הראש קצת יותר, שתזכרו כי מה שרואים בטווח המיידי זו אף פעם לא כל התמונה? אבל הדיון הזה מתנהל ממרחק ניכר של זמן ואנחנו יכולים רק לשער (או להסיק) מה היו מניעיהם האמיתיים של המרגלים. בחסידות מבואר שלמרגלים היו כוונות טובות מאד; הם העדיפו להישאר במדבר, במסגרת הקדושה. 

הכניסה לארץ תחייב בהכרח התעסקות עם עניינים ארציים וחומריים. התעסקות כזו תפריע להם להתרכז בקודש ולהתעלות בעוד שכעת, במדבר, ההתעלות הזאת היא עניינם העיקרי ואף היחיד. הם לא רצו להפסיד את זה ועל כן בחרו להוציא דיבה על הארץ. מה שמוזר לכאורה הוא שלא יזמו דיון מסודר בעניין, שלא העלו את השגותיהם בפני משה. כי לכאורה הם יכלו להציע את הרעיון למשה, לטעון בפניו שעדיף להישאר במדבר וכו' ולשמוע מה דעת ה' בעניין. זה לא קרה. במקום זה הם יצאו להתקפה על כללות הרעיון של כיבוש הארץ וטענו כי זה לא אפשרי. חשיבה שלילית, כבר אמרנו? התוצאה של חשיבה כזאת היא דיבור שלילי ודיבור כזה מסתיר לגמרי את המניע האמיתי אפילו אם יש בו צד חיוב.

האמונה היא הבסיס

התוצאה של חטא המרגלים היתה קשה. הקב''ה נשבע (במדבר י''ד): ל אִם-אַתֶּם, תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּכִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן. מכיוון שהם דיברו טוב על הארץ, אמרו: ... עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּכִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ הם יזכו לעלות לארץ. האחרים, כולל ההמון שנסחף אחריהם לא יזכו. להם הובטח שיקבלו מה שביקשו, להישאר במדבר: כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה: אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי. הבאנו קודם מהחסידות שהמניע של המרגלים היה חיובי לכאורה. מדוע אם כן יצא משהו שלילי כל כך ממניע חיובי? צריך לומר שגם המניע החיובי ביותר, אם במרכזו עומד האני, הוא נהיה לגמרי שלילי.

והביטוי הראשון לכך שהמניע נהפך לשלילי היא השפה שבה משתמשים. כי ממניע חיובי באמת יצאו דיבורים חיוביים, לא שליליים. וזה אמור להיות מסר למדברים הרבים בימינו אלה; יכול להיות ש(לפחות לדעתכם) המניעים שלכם חיוביים לגמרי, אבל כל עוד האגו שלכם הוא המוביל, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. והראיה, כמויות המלים הרעות שנשפכות לכם מהפה. וכמו שאמרנו בשבוע שעבר, הראשון שנפגע מדיבור שלילי הוא המדבר עצמו. דומה כי בימינו כולם רואים ברור לגמרי שהמדברים שמים את עצמם ללעג ושאין שום סיכוי שישכנעו מישהו להצטרף אליהם. כולם, חוץ מהמדברים עצמם ומיועציהם. הם בטוחים לגמרי שאין עוד מלבדם.

בתודעה שלנו, מה שמאפיין את המרגלים מנוסח היטב בתהלים פרק ק''ו: כד וַיִּמְאֲסוּ, בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה; לֹא-הֶאֱמִינוּ, לִדְבָרוֹ. הדיבורים היו נגד הכניסה לארץ אבל מאחוריהם הסתתרה לקות חמורה  באמונה. כי בין אם רוצים, כמו המרגלים, להישאר במסגרת הקדושה ולא להתעסק בענייני העולם הזה ובין אם רוצים לבוא לקראת זרים היושבים בארץ כי זה הומני וצודק לדעתם, צריכים לזכור את הרצון העליון ולפעול בהתאם. והרצון העליון כתוב בפירוש בתורה. גם בפרשת השבוע: ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וכן בהמשך בתחילת פרק ט''ו: ... כִּי תָבֹאוּ, אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אֲנִי, נֹתֵן לָכֶם. זו החלטה שלו, לא שלנו. ורק מתוך מודעות כזאת אפשר לעשות ולומר את הדברים הנכונים.

פרשת השבוע נקראת על שם האיש שהמציא את המחלוקת בעם ישראל וכך היא פותחת (במדבר ט''ז): א וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶתבְּנֵי רְאוּבֵן... גוַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶםכִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. רש''י פותח את פירושו לפסוק זה ולפרשה בכלל בהענקת ציון למדרש מסוים:וַיִּקַּח קֹרַח - פרשה זו, יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא. רש''י אינו נוהג לחלק ציונים למדרשים שונים שהוא מצטט מהם בפירושו, מדוע כאן הוא חרג ממנהגו והעניק ציון למדרש הזה? מסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שהתמיהה הגדולה על קרח היא שנקט מהלך שהיה בו סיכון גבוה מאד לו עצמו. 

קרח היה בכיר מאד בעם ישראל, משבט לוי ומנושאי ארון הברית. גם מדרגתו הרוחנית היתה גבוהה כמובן, ומדוע אם כן יזם כזה מהלך אבדני, שאם היה מצליח – היה מנשל גם אותו ממעמדו המיוחד? שהרי לדבריו, כָּל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ? לפי זה גם לו עצמו אין שום זכות ''להתנשא'' לשאת בתפקיד המרומם אותו משאר העם. מסביר המדרש ומצטט רש''י שקרח נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. יוצא שהטענות שלו היו רק מסך עשן שהסתיר משותפיו את המניע האמיתי שלו. והדברים שהוא אומר עשויים להשמע ערבים מאד לעמך, לכל אלה שלא זכו לקבל תפקיד מנהיגותי, וביחוד תפקיד המתגמל את נושאו בדרך כלשהי. 

ואכן הדברים נשמעים כך, ערבים מאד לאזני השומעים, והוא סוחף אתו אל מערבולת המחלוקת רבים וגם טובים מבני ישראל. כאמור, המדרש חושף כי לקרח היה מניע נסתר, אגו פגוע. מכאן אנחנו צריכים להבין שזה נכון לכל מחלוקת, שלכל אחת כזו יש מניע נסתר. אולי לא תמיד נצליח לזהות בעיה של אגו פגוע, אבל תמיד משהו מסתתר מאחורי הטיעונים הגלויים, ואת המשהו הזה אנחנו אמורים לחפש. גם אצל עצמנו, אם נקלענו למחלוקת. כי זו הדרך להתמודד עם הדבר הרע הזה, שעל כן אנחנו לומדים פרשה זו בכל שנה מחדש ובפרקי אבות מוזכרת מחלוקת זו כאבטיפוס של כל המחלוקות השליליות. ננסה אם כן ללמוד משהו ממחלוקת קרח ועדתו למחלוקות של ימינו.

הנבחרים

הרבה מדי מחלוקות יש אצלנו. זה מובנה במערכת, שהרי ''מפלגה'' זה מלשון פילוג. ומכיוון שהמחלוקת העיקרית לכאורה היא בין ימין ושמאל, בה נתמקד הפעם, במידת האפשר. נתייחס לקצוות של שני המחנות, כי לענ''ד הם המייצגים האמיתיים, שכן כל מה שבאמצע נמצא בתנועה אל עבר אחד הקצוות, בין אם מודעים לכך ובין אם לאו. מן הסתם אף צד לא יודה בכך, אבל ההיסטוריה הקצרה של המדינה מלמדת שככה זה עובד, שאלה התהליכים, שנעים אל הקצוות. ברובד הגלוי, הימין דבק יותר במסורת ישראל, מנשקים מזוזות וכאלה, וביחד עם זה לא מתעלמים ממוסכמות אנושיות כלליות. לעומת זאת השמאל רואה עצמו מחויב יותר למוסכמות הכלליות ופחות לאלה היהודיות. 

בפרשת השבוע, במגמה לסיים את המחלוקת אומר הקב''ה למשה רבנו (פרק י''ז): יז דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל-נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָםשְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת: אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּהוּ... כ וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר-בּוֹמַטֵּהוּ יִפְרָח... עם ישראל מכונה ''העם הנבחר'' וזה מושג די טעון; לא נעים לנו לחשוב שאנחנו חריגים, מעדיפים להיות כמו כולם. אמנם לא מזמן הראינו כבר במסגרת זו שהבחירה של הקב''ה בנו, מטילה עלינו חובות יתר ולא כל כך מעניקה לנו זכויות יתר, אבל לא נראה שמישהו משתכנע מהטיעון הזה עד כדי להניף בגאון את דגל ה''אתה בחרתנו מכל העמים''. ולא מפני שגם חובות יתר אנחנו לא רוצים, אנחנו רק רוצים להחליט בעצמנו מה הם אותם חובות.

דומני כי השורש הרעיוני של טיעוני השמאל בישראל טמון באי הסכמה לרעיון הבחירה. כלומר, הבחירה האלקית. קורח טען כָּל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים ואין שום הבדלי מעמדות; אין (דברים כ''ט):רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם... מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. טען שכולם, כל היהודים שווים. אצלנו שידרגו את הטענה הזאת וכעת טוענים שכל בני האדם, כל הדעות, כל המעשים, כל הרעיונות, הכל שווה. אין טוב ורע צודק ולא צודק, המבחן היחיד הוא מה אני חושב (ובעיקר מרגיש) ביחס לנושא הנדון. אלא שהמציאות, גם הגלויה, מלמדת שאנחנו לא יכולים לברוח מהיעוד שלנו כעם הנבחר. אנחנו דורשים מעצמנו הרבה יותר ממה שכל עם אחר דורש מעצמו כי בטבע שלנו אנחנו שונים מאחרים.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">זהו המכנה המשותף, השלילי מאד יש לומר, לרעשנים של הימים האחרונים; המאבק העיקש נגד יחודו של עם ישראל וממילא נגד שרידותובשבועות האחרונים אנחנו שומעים שוב ושוב זעקות שבר, כביכול מצד הורים, החרדים מפני ''הדתה'' שכופים על ילדיהם במערכת החינוך, בצבא וכו'. אולי יש הורים שפיתחו חרדה כזאת, אבל על פניו נראה שמדובר באיזה מהלך פוליטי ציני, כי רוב ככל ההורים – גם אם אינם רוצים שילדיהם יחזרו בתשובה – דוקא רוצים שילדיהם ידעו משהו על המסורת של אבותיהם. וזעקות השבר הנשמעות ברמה הן זעקותיו של הקוזק הנגזל, זעקותיהם של אלה שכבר כמה דורות מנסים לנתק את עם ישראל ממורשתו ולהפוך אותו ל''עם ככל העמים''. ועל פי הכלל הידוע ''הפוסל – במומו הוא פוסל'' מהחרדות כביכול שהם מביעים, אנחנו למדים מה באמת הם רוצים, לבטל כל קשר בין מדינת ישראל ובין מסורת ישראל.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על חרדה אמיתית שאחזה במואב ובבלק מלכם מפני בני ישראל. היה ברור להם שלא יצליחו להתמודד מול ישראל בדרכים רגילות וחיפשו איזו דרך עוקפת. זו נמצאה להם בדמותו של בלעם הקוסם שהתפרסם כמי ששולט בכוחות על אנושיים. וכמו שאומר לו בלק באמצעות שליחיו (במדבר כ''ב): ו וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּיאוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ: כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר. בלעם נענה לאתגר ברצון רב, מה עוד שהובטח לו שכר נאה. אלא שהוא נאלץ להודות כי הוא לא לגמרי ברשות עצמו, כי הוא כפוף לכוח עליון, לקב''ה, וכדי לפעול הוא חייב לקבל רשות. בסוף ה' מתיר לו ללכת אתם כי הוא רצה כל כך.

חז''ל (סנהדרין קה/ב) אומרים כי בלעם התכוון לקלל את ישראל וכבר הכין את נוסח הקללות: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות.אלא שהקב''ה אילץ אותו לברך וכך נאלץ לומר ההיפך (פרק כ''ד): ה מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. בפשט, הפסוק הזה גם מתפרש על הצניעות שראה בלעם במחנה ישראל. חז''ל אומרים שבלעם ראה שפתחי האוהלים במחנה ישראל אינם מכוונים זה כנגד זה, כך שלא יוכלו לראות מה נעשה באוהל השכן. וממה שראה הוא הסיק שראויים הם לברכה, שכן כאשר כל אחד מתעסק בעניינים של עצמו ואינו עושה השוואות לזולתו, השלום שורר ביניהם. והרי השלום הוא הכלי לזכות לברכת ה'.

מאבק נגד היחוד של עם ישראל

ועניין לא פחות, ואולי אפילו יותר, חשוב בכך שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה הוא עניין הצניעות, שזה מרכיב בסיסי מאד בשמירת הקדושה וממילא גם הייחוד של עם ישראל. אפרופו הגדודים המעורבים ר''ל. בלעם רצה גם לבטל את יחודו של עם ישראל, להפוך אתו לעם ככל העמים ובכך לבטל את שרידותו הפלאית. במקום זה הוא מנסח במלים ברורות את סוד השרידות הזאת(פרק כ''ג): ט כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. רש''י מסביר לנו שצורים וגבעות הם משל לשלושת האבות ולארבע האמהות של עם ישראל, שמכוחם, מכוח הדבקות בדרכם, עם ישראל מתהלך בדרך שמיוחדת לו, ושורד. ואת זה מנסים לבטל אלה הזועקים נגד הדתה.

וזה מביא אותנו לתחום נוסף שכיכב בתקשורת בימים האחרונים, מתווה הכותל. הדתיים האלה מתעקשים לנכס לעצמם את כל מה שקדוש לעם ישראל ולא מוכנים להתחשב ברצונות וברגישויות של זרמים אחרים שלכאורה גם הם יהודים. מעניין שהתגובות של סנגורי המצב הקיים התייחסו לעבר, למסורת. בכללות, הטענה היא שזו המסורת ואין מקום לחדשנות בתחום הזה. אבל הבעיה האמיתית כאן ובתחומים שהוזכרו לעיל היא לא כל כך היחס לעבר כמו היחס לעתיד. כי כמו שזיהה בלעם, שרידותו הפלאית של עם ישראל קשורה קשר הדוק לשמירת המסורת של שלושת האבות וארבע והאמהות, כך שמי שמבקש לחולל שינויים במסורת הזאת פוגע בשרידותו של עם ישראל.

והרי ''המפורסמות אינן צריכות ראיה''. כל מי שמתעניין, אפילו קצת, במה שקורה בעולם היהודי יודע שאצל אלה המכנים עצמם ''זרמים שונים ביהדות'' הסיכוי שהצאצאים ימשיכו להיות יהודים הולך ופוחת מדור לדור. עד כדי כך שמתוך מאה יהודים של לפני מאה שנה ספק אם נשארו שם כיום חמישים. תוצאה של נישואי תערובת וכו'. וזהו המכנה המשותף, השלילי מאד יש לומר, לרעשנים של הימים האחרונים; המאבק העיקש נגד יחודו של עם ישראל וממילא נגד שרידותו. ברור לגמרי שהם לא יצליחו. כי כמו שנבא בלעם ויתקיים בקרוב ממש (פרק כ''ד): ... דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,... יח וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיראֹיְבָיו; וְיִשְׂרָאֵל, עֹשֶׂה חָיִל.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">חששו מהקצנה ונקטו פעולות לדכא אותה. נגד יהודים בלבד כמובן. והנה זה הגיע, ובגדול. וכצפוי לכל מי שעיניו בראשו, ההקצנה לא באה מצד היהודיםכמו בכל שנה, גם השנה אנחנו קוראים את הפרשה הראשונה בספר דברים כהכנה לתשעה באב שהוא יום האבל הכבד על חורבן בית המקדש ועל הגלות הקשה שעדיין לא נסתיימה. ואגב, אם מישהו היה זקוק להוכחה שעצם קיומה של מדינת ישראל אינו אומר שום דבר חיובי בהקשר של גלות וגאולה, באו אירועי הימים האחרונים והוכיחו זאת בצורה חד משמעית. עבור הקוראים של הטור הזה אין כאן הפתעה, שהרי כבר שנים אנחנו טוענים שאנחנו חיים בגלות קשה מכל הגלויות שידענו בעבר. זו גלות תודעתית, גלות של ניתוק ממקור החיות שלנו, מהוראות התורה הקדושה. עד הקמת המדינה היינו בגלות פיזית, כפופים באופן רשמי לשלטון זר, כעת אנחנו עצמאים אבל משועבדים לדעות זרות.

ספר דברים מכונה ''משנה תורה'' והוא מיוחד בכך ש''משה מפי עצמו אמרו''. אמנם ברוח הקודש, אבל אין כאן שלישי (הקב''ה) המדבר. בארבעת הספרים הראשונים הקב''ה, הבורא בכבודו ובעצמו מדבר אלינו. אמנם באמצעות משה אבל מבחינתנו הדברים הם נעלים מכדי שנוכל לקלוט אותם בשכל שלנו, שכל של נברא, שכן מדובר בדברי הבורא יתברך. בא ספר משנה תורה שבו משה אומר לנו את התורה בלשונו הוא ובכך מאפשר לנו להתחבר אל הדברים, לקלוט אותם בשכל וליישם. וזו בדיוק ההדגשה לאורך כל הספר, היישום. זה מתחיל בסקירה היסטורית המדגישה את ההשגחה האלקית שמלווה אותנו ואת ההכרח בהיענות מלאה להוראות שלה, כהכנה וכתנאי לכניסה לארץ המובטחת.

הנה דוגמא שמתאימה מאד למה שקורה אצלנו היום. העם השתכנע מדברי המרגלים והודיעו שהם מוותרים על הארץ המובטחת. התגובה של משה (דברים א'): כט וָאֹמַר, אֲלֵכֶם: לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן, מֵהֶם. ל ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם, הוּא יִלָּחֵם לָכֶם: כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם, בְּמִצְרַיִםלְעֵינֵיכֶם. לא וּבַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר רָאִיתָ, אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹבְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם, עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה. לב וּבַדָּבָר, הַזֶּהאֵינְכֶם, מַאֲמִינִם, בַּה', אֱלֹקֵיכֶם. שאלה ריטורית. והיום היינו אומרים, הקב''ה החזיר אותנו לארץ שלנו אחרי הרבה מאד שנות גלות בהן שרדנו נגד כל הסיכויים, סידר לנו נצחונות צבאיים בניגוד לכל הסיכויים שעל פי טבע, ואנחנו מתעקשים לנהל את חיינו במנותק מהוראות התורה.

אין באמת סטטוס קוו

אבל כאמור, התופעה הזאת אינה חדשה, כתבנו עליה די הרבה בעבר. זה לא התחיל השבוע; הכניעה הזאת וגם קודמותיה הן רק תסמינים החושפים בעיה עמוקה הרבה יותר. והבעיה נוסחה בדברי משה רבנו דלעיל: וּבַדָּבָר הַזֶּהאֵינְכֶם מַאֲמִינִם, בַּה' אֱלֹקֵיכֶם. אינכם מאמינים שאנחנו פה רק מכיוון שהוא יתברך רוצה בכך. אינכם מאמינים שהארץ הזאת שלנו כי כך קבע הקב''ה. אינכם מאמינים שלנו, כיהודים בני אברהם יצחק ויעקב, יש את הזכות הבלעדית על הארץ, ממילא מתקבלות אצלכם הטענות של אויבינו. ומכיוון שאינכם מאמינים, מה לכם כי תלינו על הערבים שטוענים לבעלות על הארץ, אפילו אם טענותיהם שקריות לחלוטין. ואפילו אם טיעוניהם מגובים ברצחנות בלי גבול. 

בהעדר האמונה הקובעת 'דוקא כאן' ולא באוגנדה למשל, טמון ההסבר ליחס המחפיר של השלטונות לאלה שמבטאים את אמונתם בחיי היומיום. ולא מדובר כאן ביחס השלטונות לאלה המכונים חרדים, היחס אליהם מתאפיין בסובלנות מפליגה כי הם אינם משדרים שום דבר שמתעמת עם העדר האמונה בענייני לאומיות. היחס המחפיר מופנה כלפי דתיים לאומיים בכלל וכלפי אלה המכונים ''נערי גבעות'' בפרט. וכמובן, גם כלפי יהודים המבקשים לבטא את געגועיהם לעצמאות יהודית אמיתית ועושים זאת בעליה להר הבית. הם, דוקא הם מתויגים על ידי השלטונות כמסוכנים שיש להגביל את צעדיהם. ולמצער יש להעביר אותם דרך גלאי מתכות, מגנומטר, לוודא שאינם נושאים על גופם כלי משחית.

לאחרונה כתבנו כאן כמה פעמים על כיוון התנועה, שאין באמת אמצע, שאמצע זה שלב ביניים בדרך לקצה כלשהו. ניסו לשמר את האמצע, סטטוס קוו, פשרה קבועה כלשהי, ולא השכילו להבין שלאורך זמן אין לזה קיום, שמתישהו זה יגיע לקצה. בעצם, כן חששו מהקצנה ונקטו פעולות לדכא אותה. נגד יהודים בלבד כמובן. והנה זה הגיע, ובגדול. וכצפוי לכל מי שעיניו בראשו, ההקצנה לא באה מצד היהודים. כעת לא נותר אלא להתפלל למי שהביא אותנו חזרה לארצנו שצום החמישי, תשעה באב, ייהפך לששון ושמחה כהבטחת הנביא (זכריה ח) והאמת והשלום אֱהָבוּ. וכסיום ההפטרה של השבת 
(ישעיהו א'): כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶקקִרְיָה, נֶאֱמָנָה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">המציאות קצת יותר מורכבת; אמנם אמת שהגאולה קרובה מאד אבל עדיין יש רוע בעולם ועדיין חייבים להדביר אותו. פשוט כדי לחיותאת פרשת השבוע וָאֶתְחַנַּן קוראים תמיד בשבת החותמת את השבוע שבו חל תשעה באב, שהוא יום האבל הלאומי כידוע, ובה כלולים גם הפסוקים שקוראים ביום הזה, פסוקים המזהירים מפני הדרדרות מוסרית שסופה חורבן ר''ל. והנה, בשבוע שאחרי השבת הזאת חל תמיד טו באב, שעליו אמרו חז''ל (משנה, סוף תענית): לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב (וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים)ובהכרח שגם עניין הטוב והשמחה מצוי בפרשה ואפילו ביתר תוקף מהעניין ההפכי. במלים אחרות, בפרשה הזאת, אולי יותר מאשר בכל התורה כולה, מציב בפנינו משה רבנו את שני הקצוות. והוא עושה זאת תוך כדי הנחיה כללית לבחור בטוב ומציע גם הדרכה מפורטת כיצד לשמור על דבקות באותו טוב. 

שוב ושוב, לאורך כל הפרשה מדגיש משה את מה שאמור להיות מובן לנו מאליו, שאין אנו עם ככל העמים, שיש לנו תפקיד מוגדר בעולם הזה ובסופו של דבר אנחנו נבצע את התפקיד, בין בטוב גלוי ובין בטוב נעלם, בין אם ברצוננו ובין אם בעל כרחנו, ושהתפקיד שלנו הוא לייצג על פני האדמה את בורא העולם ומנהיגו. והתנאי הראשון למילוי המשימה הזאת הוא (דברים ד'): ב לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּלִשְׁמֹר, אֶת-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם. הוא מזכיר את מה שקרה, ממש לאחרונה, למי שחרגו מהקו המותווה: הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ לעומת מאזיניו כעת ששמרו על נאמנות: ד וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּה', אֱלֹקֵיכֶםחַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם. 

העובדה שאנו עם שונה מכל העמים מתבטאת בתהליך היחודי שבו הפכנו לעם ובקשר המיוחד שלנו עם בורא עולם ומנהיגו: לב כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים אָדָם עַל-הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה, כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אוֹ, הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. לג הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּהוַיֶּחִי. בהתגלות הייחודית הזאת שהיתה – לא לאדם מסוים שבא וסיפר לנו עליה, אלא לעיני כל העם – הטביע בנו הקב''ה את הקשר הנצחי אליו. וזה אחרי שהוציא אותנו ממצב חסר תקווה: לד אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים: כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקֵיכֶם, בְּמִצְרַיִםלְעֵינֶיךָ. 

לא לדחוק את הקץ

את הפסוקים האלה קראנו בתשעה באב. לפני כן מזהיר אותנו משה רבנו מפני הדרדרות שתוביל לתוצאה קשה: כז וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה.ומה שיוביל להדרדרות היא ההסתאבות: כה כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה'-אֱלֹקֶיךָ, לְהַכְעִיסוֹ. עושים לא כי מרוויחים משהו המעשה, רק כדי להכעיס. אבל שם, כאשר תחוו את התוצאות, מתוך המצוקה הקשה תבקשו לחדש את הקשר שניתקתם: כט וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ: כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. כי לא משנה לאיזה שפל הגענו, בכל רגע נתון הקב''ה מוכן לקבל אותנו בחזרה. לא סתם מוכן, מצפה בכליון עיניים כביכול שנשוב אליו.

כידוע, במהלך ההיסטוריה הארוכה שלנו חווינו מצבי קיצון שוב ושוב ולכאורה גם כעת אנחנו חווים תהליך כזה. זה מתבטא ברבדים רבים ושונים של חיינו ולא ננסה לפרט כי יקצר המצע. נציין רק כמה דוגמאות כדי להמחיש את הרעיון: מצד אחד תנועת תשובה שהולכת ומתגברת ומצד שני ארגונים שמשקיעים הרבה מאד בהוצאה של דתיים (ובעיקר של חרדים) בשאלה. מצד אחד הורים (ולא מדובר במי שמגדירים עצמם דתיים) המתמוגגים מהעובדה שילדיהם הביאו מהגן איזו תזכורת לשבת או לחג ומצד שני מחאות קולניות נגד 'הדתה'. מצד אחד צה''ל חזק כפי שלא היה מעולם (לפחות כך טוענים) ומצד שני חייליו ניגפים בפני זורקי אבנים ושולפי סכינים. 

כמו שאמרנו כמה פעמים לאחרונה, התנועה אל הקצה היא טבעית ביותר, רק שפה לא מדובר בתנועה אנושית טבעית אלא בחתירה מכוונת לשם. החותרים אל הקצה חיים בעולם דמיוני שבו הגענו כבר אל הגאולה השלמה. השלום העולמי כבר בפתח ורק צריכים לאפשר לו להכנס הביתה, לכן מה שנדרש מאיתנו כעת הוא לחבק את כולם; להפסיק לחשוב במושגים של טוב ורע אלא רק במושגים של אור וחושך, צודק או לא צודק. אלא שהמציאות קצת יותר מורכבת; אמנם אמת שהגאולה קרובה מאד אבל עדיין יש רוע בעולם ועדיין חייבים להדביר אותו. פשוט כדי לחיות. לכן חייבים להיצמד להדרכה המפורטת של משה רבנו בפרשת השבוע ואז מתוך החושך יפציע האור הגדול.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">כשמדובר בעם ישראל כשהוא בארץ ישראל, המבחן הוא היחס אל קדשי ישראל מול היחס למקומות פולחן של אחרים, היחס ליהודים שחרגו מהמסגרת מול היחס לאחרים שגם הם חרגו רק ביתר חומרהנתוני הגיוס לצה''ל מדאיגים מאד את מי שהם אמורים להדאיג. זה לא שחייבי הגיוס מנסים להשתמט חלילה, הם רק מבקשים לשרת ביחידות שבהן ירגישו ששירותם הוא בעל ערך, למדינה וגם לעצמם. מן הסתם, ההסברים לתופעה יהיו כמניין המסבירים, מאפקט אלאור אזריה ועד לתוצאות פעילותה של הקרן לישראל חדשה. ואולי גם כל המסבירים יהיו צודקים, כל אחד בקצת. מהתופעה המדאיגה הזאת יהיה מופתע רק מי שבמהלך השנים האחרונות הקפיד להניח על גשר אפו משקפיים ששיקפו לו מציאות התואמת למשאלות לבו. מי שהעז להתבונן במציאות בלי תיווך של משקפיים כאלה, זיהה כבר מזמן את הכיוון, כך שהנתונים האלה, עם היותם מדאיגים, אינם מפתיעים אותו.

השבוע שמענו גם משר הביטחון ש''צה''ל מסוגל להביס את כל האויבים, ביחד ולחוד''. בשבוע שעבר דיברנו קצת על הנטיה האנושית להסתמך על ''כוחי ועוצם ידי'' ועל תוצאותיה. כשראיתי את הכותרת הזאת, חשבתי לעצמי שהוא מדבר על אותו צה''ל שניגף בפני מיידי אבנים. על אותו צה''ל שלא מצליח למנוע רצח של יהודים בבתיהם. לא בגלל שהצבא חלש או שלוחמיו פחדנים, אלא משום שמפקדיו וסר הביטחון בראשם כובלים את ידיו. זה אותו צבא שכבר שנים מתעקשים מפקדיו לסלק מתוכו כל גילוי של שאר רוח, כל גילוי של רוח לחימה, של מה שנקרא פטריוטיות. מעדיפים להסתמך על פיתוחים טכנולוגיים וחושבים שזה מספיק כדי לנצח במלחמה. 

פרשת השבוע פותחת בהצגת רעיון הבחירה החופשית (דברים י''א): כו רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶםהַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. ומרגע שהתורה הציגה זאת בפנינו, לא נותרה לנו ברירה אלא לבחור. וכל מה שקורה או לא קורה לאדם בכל רגע נתון הוא תוצאה של בחירה שעשה מתישהו בעבר הקרוב או הרחוק. מכיוון שכך, עלינו להקפיד לבחור נכון וזה אומר לשקול היטב לפני שעושים איזשהו צעד. ואיך נדע במה לבחור - התורה מנחה אותנו: כז אֶת-הַבְּרָכָהאֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. כח וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם... כל כך פשוט, סיבה ותוצאה. ובהמשך מבהירה לנו התורה בדיוק למה היא מתכוונת, להקפדה על שלמות הארץ.

לדעת כיצד לבחור

בפסוקים הבאים כתוב (פרק י''ב): א אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: כָּל-הַיָּמִיםאֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים, עַל-הָאֲדָמָה. ב אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם... ד לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן, לַה' אֱלֹקֵיכֶם. מסופר על כ''ק אדמו''ר הרש''ב מליובאוויץ' שנשאל כיצד אפשר לדעת במה לבחור והשיב: נקוט את הכלל הזה: כל מה שמוסיף ביראת שמים הוא מצד הטוב ומה שאינו מוסיף ביראת שמים הוא מהצד הנגדי. האם הפסוקים האלה מתיישבים עם הכלל שהציע הרבי הרש''ב? ובכן, אצלנו מקפידים מאד לשמור על ''המקומות הקדושים'' לדתות אחרות, עד כדי כך שאין הורסים מסגד אפילו אם יורים עלינו מתוכו, אבל בית כנסת מחריבים חופשי ר''ל.

ליהודי יש מצבי מבחן בלי סוף; יש מצב שבו המבחן של יהודי יהיה בשאלה אם ימשיך בלימודו או יפסיק כדי לעזור ליהודי שני שאין מי שיעזור לו כרגע. אם יתפלל באריכות ובדבקות או ימהר כדי ללמוד תורה או לסייע בפרנסת ביתו. ויש עוד אין סוף מצבי מבחן ובכולם המדד הוא אחד: מה שמוסיף ביראת שמים הוא מצד הטוב וכו'. אבל כשמדובר בעם ישראל כשהוא בארץ ישראל, המבחן הוא כאמור בפסוקים לעיל; היחס אל קדשי ישראל מול היחס למקומות פולחן של אחרים, היחס ליהודים שחרגו מהמסגרת מול היחס לאחרים שגם הם חרגו רק ביתר חומרה. כאשר היחס לאחרים ולמקומות הפולחן שלהם הוא טוב יותר מזה שלו זוכים קדשי ישראל ובני ישראל עצמם, המסר הוא ברור.

במציאות כזאת, לא משנה כמה הצבא יהיה חזק במימד החומרי וכמה יהיה מוכן למלחמה מול אויבים מבחוץ, הבעיה היא בריקבון הפנימי שפשה בתוכנו ונגד הריקבון הזה אף גורם מערכתי אינו נלחם. משלימים אתו כאילו זו גזירת גורל. וכבר הראינו פה בעבר כי עם ישראל מעולם לא נוצח ע''י צבא חיצוני אם לא שקודם לכן פשה בתוכו ריקבון פנימי. אלא שכעת אנחנו כבר בסוף ההיסטוריה, בדור שבו רואים בגלוי את התגשמות חזון הנביאים בדבר התהליכים לקראת הגאולה, את המלחמה שהקב''ה מנהל נגד כל אויבינו, שמסכסך ביניהם עד שמחריבים את עצמם, ובנו מתקיימת הנבואה מהפטרת השבוע (ישעיהו נ''ד): יז כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי...

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">את משה רבנו משבחת התורה וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹדמִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. אברהם מעיד על עצמו (בראשית י''ח):{/span> ... הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲ-דֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. האם יש סיכוי שמנהיגינו ילמדו מהם?בפרשת השבוע שופטים מפרטת התורה את סדרי השלטון הנכונים לנו כעם הנבחר והמינוי הראשון הנצרך הוא של מערכת משפטית (דברים ט''ז): יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. בהמשך יש הוראות לשופטים, לא להטות משפט, לא לקחת שוחד וכו' וגם על אילו תחומים מתפרסת סמכותם של השופטים כאשר ההוראה הכי משמעותית היא (שם י''ז): ו עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִיםיוּמַת הַמֵּת: לֹא יוּמַת, עַל-פִּי עֵד אֶחָד. הוכחות נסיבתיות אינן קבילות בשיטת המשפט הזאת, צריכים עדים שמעידים כי ראו את המעשה במו עיניהם ויותר מזה, העדים גם הזהירו את העושה שבמעשה שלו הוא מחייב את עצמו בבית דין. }

אבל לטווח הארוך לא די במערכת שפיטה ולו גם המשוכללת ביותר, כי יש מצבים שבהם לשופטים אין מה לעשות; בין אם מדובר בפושעים מתוחכמים שעושים הכל בסתר וממילא אין עדים מצויים בשעת המעשה, ובין אם מדובר בסתם כאלה שהולכים על הגבול אבל מזיקים לא מעט ולשופטים אין אפשרות להושיע. לכן דרושה גם מערכת שלטונית מסודרת לכל מיני עניינים שאינם מעניינה או שאינם בסמכותה או ביכולתה של מערכת משפטית, וזהו המלך יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.ט''ו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְלֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. 

למלך יש לכאורה סמכויות בלתי מוגבלות, מספיק ללמוד את משפט המלך הכתוב בספר שמואל (א, פרק ח). שם העם מבקשים משמואל למנות להם מלך, כי הוא עצמו כבר זקן ואין לו כוח להנהיג אותם כבעבר והרעיון לא מוצא חן בעיניו, כי הרי ה' הוא המלך הנצחי. הוא מתפלל אל ה' וה' אומר שאמנם מדבריהם משתמעת מאיסה במלכות ה', אבל אין להתרגש מזה. מנה להם מלך כבקשתם רק לפני כן עליך לומר להם את דברי בדבר התוצאות הצפויות. נביא מדבריו רק לקט (מתורגם לשפת ימינו): אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ... וְלַחֲרשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת. יש יותר דברים האמורים שם, אבל קצר המצע.

דרושה ענווה

ואמנם על פי הלכה ''כל האמור בפרשת מלך – מלך זוכה בו'' (רמב''ם הלכות מלכים ד) אלא שבפרק הקודם הרמב''ם מביא את ההגבלות הכתובות בפרשתנו ביחס למלך: ... לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים...מן הסתם בימינו זה אמור לקבל הסבה לאיסור אגירת כלי תחבורה נוצצים. וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים... בניגוד למקובל אז, ועד היום במקומות מסוימים, להחזיק הרמון מלא נשים לתפארת המלך (ולסיפוק יצריו) על מלך ישראל זה נאסר. ... וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. בעצם, מה שהתורה דורשת מהמלך זה לשמור על פרופורציות, לא להיסחף בהזדהות עם מעמדו הרם ועם הצלחותיו לטובת העם, אלא לזכור תמיד כי הוא רק שליח. ואמנם נשאלת השאלה, כיצד אפשר להגיע לתודעה כזאת וגם להתמיד בה?

לזה מצווה אותו התורה: יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹוְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר,... הוא נדרש לכתוב ספר תורה מיוחד לעצמו, לא איך שבא לו, לא הוא קובע את התוכן אלא:... מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. התורה הזאת אמורה ללוות אותו תמיד, גם כאשר עיסוקים אחרים מונעים ממנו ללמוד בה. מצד שני הוא חייב ללמוד בה בכל יום: יט וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיולְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. ואיך כל זה אמור להשפיע עליו? כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו,... קודם כל שלא יתגאה, כי זה שורש הנהנתנות וזו כידוע תופעה שלילית, בנוסף לכך, ... וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאוללְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. 

דומה כי כאן נדרש מלך בישראל לנהוג בדרך שאינה מוכרת כלל במקומות אחרים. בשום מקום המלך אינו נדרש להיות ענו, להיפך, עליו להיות מורם מעם ובגלוי. הענווה נתפסת כמשהו ששייך לפשוטי עם אם לא לבזויים ביותר. לעומת זאת אצלנו, את משה רבנו משבחת התורה בענוה שלו (במדבר י''ב): ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹדמִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. אברהם אבינו בשיא תפארתו, כשהוא מתווכח עם ה' במטרה להציל את אנשי סדום ועמורה, מעיד על עצמו (בראשית י''ח): ... הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲ-דֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. האם יש סיכוי שמנהיגינו ילמדו מהם? הלוואי. כי אז תתקיים מיד הנבואה שבהפטרה (ישעיהו נ''ב): ט פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו, חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם: כִּי-נִחַם ה' עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִָם.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">וזו ההוראה מפרשת השבוע, לטפל בסימני סכנה מיד בהתחלה, בטרם יהפכו לסכנה ממשיתלמרות ששוחרי השלום מעדיפים להמשיך לחיות באשליה של שלום עולמי שעומד מאחורי הפתח ורק ממתין שנזמין אותו פנימה, עובדה היא שקולם של תופי המלחמה נשמע בכל העולם. וזה לא משנה אם מדובר באיומים של צפון קוריאה ואירן או של סתם טרור שמכה בכל מקום שמתאפשר לו. בכל מקרה מדובר ברעשי מלחמה ולא כל כך משנה מה חושבים על כך אלה שנמצאים בחזית. חסידי אשליית ''השלום העולמי כבר כאן'' אם רק לא נרחיק אותו מאזורנו, נוקטים בגישה פייסנית כלפי מחרחרי המלחמה מתוך אמונת שוא שפייסנות בתוספת הטבות חומריות תשכנע גם אותם כי השלום עדיף. גישה זו נובעת כנראה מתוך הנחת יסוד שמחרחרי המלחמה עושים זאת מתחושת קיפוח.

כמובן, האמת הפוכה לגמרי. הנחת היסוד של מחרחרי המלחמה היא שכל שאיפה לשלום מעידה על חולשה. כל ויתור נתפס אצלם כצעד נוסף שמקרב אותם ליעד הנכסף של הכנעת שוחרי השלום או אף השמדתם ר''ל. במלים אחרות, לא תחושת קיפוח מניעה את חסידי המלחמה, כולל הטרוריסטים, אלא התקווה לנצח. בעצם, זו כבר לא תקווה אצלם, זו כבר וודאות ברמה די גבוהה. כי כאמור, הם מזהים את הפייסנות כחולשה והם רואים שכל צעד פוגעני שלהם מגביר את הפייסנות של שוחרי השלום, אז המסקנה ברורה – לא יקח עוד הרבה זמן עד שהם ינצחו. כך לפי דעתם. ואצלנו, הכמיהה לשלום קנתה לה אחיזה איתנה ברבדים שונים של המערכת והחמור מכל – היא חזקה מאד בתוך פיקוד הצבא.

מכאן נובעת ההבלגה, ההכלה ויתר המלים היפות שבהן משתמשים כדי לתרץ את הנרפות של התגובה הצבאית כלפי המנסים לפגוע בנו. וכמו במחזורי אלימות קודמים – בסוף לא תהיה ברירה וייאלצו לעשות סדר, מה שהיו חייבים לעשות מיד בתחילת הגל הנוכחי, השאלה היא כמה דם עוד ישפך עד שזה יקרה. התהליך הרי חוזר על עצמו; לא מגיבים על התגרויות קטנות כי ''מה כבר קרה''? העדר התגובה מעודד את המתגרים והמצב הולך ומחמיר עד שאין ברירה ונאלצים להילחם. בכל הכוח. על כל פנים זה התהליך שהיה בעבר כמה פעמים, עוד מלפני קום המדינה. האם זה מה שהולך לקרות גם הפעם? אינני יודע ואני גם לא רוצה לנחש, כי הרושם הוא שמשהו יסודי השתנה בשנים האחרונות.

מלחמות היהודים

כמובן, יש אצלנו גם מלחמות פנימיות מכוערות ביותר, מלחמות של יהודים נגד יהודים, והרושם הוא ששוחרי השלום, אלה המתאמצים מאד לפייס את הטרוריסטים, דוקא הם ששים אלי קרב מול היהודים. בגיזרה הזאת עוד לא זכיתי לשמוע מהם נימה פייסנית. אדרבה, בכל הזדמנות הם שופכים אש וגופרית על שנואי נפשם ואפילו יוזמים מהלכים (לפעמים מכוערים להפליא) בניסיון לפגוע באחיהם יריביהם. צריך להודות שבמלחמה המכוערת הזאת אני ניצב כמשקיף מהצד, בלתי מעורב, אבל קשה שלא לראות את החד-צדדיות של המערכה. צד אחד כל הזמן תוקף ואף מחפש דרכים חדשות לפגוע בשנואי נפשו בעוד הצד השני – לכל היותר מתגונן בעדינות. בלי לפגוע.

וכל זה עלה לתודעתי בשבוע שבו אנחנו קוראים פרשה הפותחת בפסוק הבא (דברים כ''א): י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָוְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. כִּי-תֵצֵא זה כמו אם תצא, כלומר לא מוכרח. האמנם? אומר רש''י שאכן כך: במלחמת הרשות הכתוב מדבר. מלחמת הרשות זו מלחמה שלכאורה אפשר לוותר עליה, שלא חייבים לצאת אליה. אולי מה שמכנים אצלנו ''מלחמת ברירה''. מדובר במצב שמסתמנת סכנה אבל היא לא מיידית, עדיין רחוקה. אז לכאורה לא חייבים להכנס להרפתקה בגלל משהו שאולי לא יקרה אף פעם, סכנה שאולי לא תתממש. זה מצב שבו הנטיה הטבעית היא להפנות את המבט לכיוון אחר, להתמודד עם סכנות שנראות מיידיות יותר. 

הגישה הזאת של התעלמות מבעיה קטנה בתקווה שתיעלם מעצמה מאפיינת מאד את ההתנהלות שלנו כבר שנים רבות. כמו למשל ההתעלמות מההסתה ב''חומר הלימוד'' של ילדי הערבים, התעלמות שאיפשרה את תפיחת תשתית הטרור למימדים מפלצתיים, כאשר כל נער ונערה הוא/היא מחבל/ת בכוח, גם אם עדיין לא בפועל. כך גם ההתעלמות רבת השנים מ''ארגוני השלום'' שצצו אצלנו, לכאורה מכוונות טובות, וכבר הגיעו בפעילותם להיקפים המסכנים את עצם קיום המדינה. וזו ההוראה מפרשת השבוע, לטפל בסימני סכנה מיד בהתחלה, בטרם יהפכו לסכנה ממשית. כעת כבר מאוחר כי הסכנה ברורה ומיידית, הגיע הזמן שלפחות עכשיו נתעשת ונעשה מה שעלינו לעשות.

---