<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">רק החלטה על שיפור קל, משהו שנוכל לעמוד בו ולהתמיד לאורך השנה. כשמצליחים בכך קל לחוות את העונג שמציע לנו יום הכפורים, בדרך כלל זה קורה דוקא לקראת סוף היום הקדושתהליך ההתקרבות שלנו אל הקב''ה נמשך ארבעים יום, מתחיל בראש חודש אלול ומגיע לסיומו ולשיאו ביום הכפורים. ימים אלו מקבילים לימים שבהם שהה משה רבנו בהר סיני בפעם השלישית. בפעם הראשונה הוא עלה לקבל את התורה בשביעי לחודש סיון, כשירד עם לוחות הברית בשבעה עשר בתמוז, ראה את העגל והמחולות ושבר את הלוחות. למחרת הוא הודיע לעם שיעלה שוב אל ה' כשהמטרה היא: ... אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. וזה נמשך ארבעים יום עד שהקב''ה נתרצה חלקית; עוד לא סלח אבל הורה לו לרדת ולהכין לוחות במקום אלו ששבר, להעלות אותן להר וה' יכתוב עליהן את עשרת הדברות. העליה הזאת היתה בראש חודש אלול והשהיה שלו נמשכה עד יום הכפורים.

ביום הכפורים ירד משה מן ההר עם הלוחות השניים לאחר ששמע מהקב''ה כי הוא סולח לעם ישראל. ולכאורה מה היה ההבדל בין העליה השניה לשלישית? מדוע לא הספיקו התפילות של משה בארבעים הימים השניים כדי לפעול את הסליחה המיוחלת? מה קרה בארבעים הימים השלישיים שכן פעל את הסליחה? האמת היא שאם מתבוננים בפסוקים (שמות לד) המדברים בעניין רואים שמשה עצמו זכה בארבעים הימים השניים לקירוב נפלא מהקב''ה. אבל רק באופן אישי, כנראה בזכות מסירות הנפש שלו על טובת עם ישראל. הבעיה היתה שחוסר האמון כביכול של הקב''ה בעם ישראל שסרח במעשה העגל, נותר בעינו. וכמובן, משה אינו יכול להשלים עם מציאות כזאת.

אז איך מחדשים את החיבור של עם ישראל לקב''ה? משה הבין שהבעיה של העם נעוצה בתהליך ובאירועים שחוו בחודשים האחרונים; הם קיבלו הכל, באמצעות משה, מלמעלה, בלי מאמץ מיוחד מצידם. את העגל הם עשו כתחליף למשה לאחר שחשבו שנעלם להם ונכנסו לחרדות. מכאן קצרה הדרך למסקנה שכדי למנוע מצבים כאלה בעתיד, יש להדריך את העם ביצירת קשר ישיר עם הקב''ה ואת זה הוא עשה לקראת עלייתו השלישית להר. הוא הורה לעם לתקוע בשופרות, מיום עלייתו להר, בכל בוקר ולהתפלל אל ה', לבקש ממנו שיקבל אותם בחזרה, אם כבנים אם כעבדים, למרות הנפילה הגדולה שנפלו במעשה העגל. וזה הצליח. ומאז ועד בכלל נקבעו ימים אלו לחידוש הקשר בינינו ובין הקב''ה.

גמר חתימה טובה

הנחת היסוד של התהליך הזה היא שיהודי אינו יכול ואינו רוצה להפרד מהקב''ה. הנחת היסוד היא שיהודי רוצה תמיד להיות קשור לקב''ה. אלא שלעתים קרובות, קרובות מדי, הרצון הזה נדחק לצד מפני רצונות יומיומיים שנראים דוחקים יותר, עד שהוא נעלם, הולך לאיבוד ר''ל בסבך המטלות והמשימות שמהן מורכבים חיינו. אמנם אנחנו שומרים על קשר יומיומי עם הבורא יתברך, אבל הקשר הזה אינו מספיק. כי כדרכן של פעולות יומיומיות, הן נהפכות לשיגרה ולעתים קרובות הן מאבדות את החיות, עושים מתוך הרגל ולא באמת חווים את הקשר. כמובן, הקב''ה יודע שזה המצב, הוא יודע את החולשות שלנו ומתחשב בהן. לכן קבע ימים שבהם הוא המעורר אותנו להתקרב אליו. 

מכאן נוכל להבין את התופעה (שעלולה להיראות מוזרה למי שאינו מודע לקשר העצמי שקיים תמיד בין יהודי ובין הקב''ה) של יהודים רבים המקפידים להשתתף באמירת סליחות למרות שאינם מגדירים עצמם כדתיים. שלא לדבר על רבים רבים הפוקדים את בתי התפילה בימים הנוראים למרות שעדיין אין להם שום כוונה להתקרב יותר ביומיום. זה קורה כי ההארה מלמעלה מעירה אצלנו את נקודת היהדות, שכאמור עלולה להיות נסתרת מאד בימים של שיגרה, וכאשר הנקודה הזאת מתעוררת, היהודי חווה את הקשר שלו עם הבורא יתברך והוא שמח מאד לממש אותו באיזושהי תפילה או לפחות בשמיעת קול השופר. אלא שאותה הארה/הערה מלמעלה, צפויה להסתלק, ומה אז? 

לכך קיבלנו את יום הכפורים, יום השיא של התהליך הנ''ל, ומיד לאחריו את חג הסוכות ושמחת תורה בסופו כדי להפנים את הקשר הזה ולפעול על עצמנו שילווה אותנו לכל אורך השנה הבאה. ביום הכפורים מתנתקים מכל ענייני החומר, אפילו מהצרכים הכי בסיסיים של גוף גשמי כגון אכילה ושתיה, ומתרכזים לגמרי במימד הרוחני שלנו, בקשר עם הקב''ה. ולא דורשים מאתנו יותר מדי, רק החלטה על שיפור קל, משהו שנוכל לעמוד בו ולהתמיד לאורך השנה. כשמצליחים בכך קל לחוות את העונג שמציע לנו יום הכפורים, בדרך כלל זה קורה דוקא לקראת סוף היום הקדוש, ומכאן המעבר לימי השמחה של חג הסוכות ושמחת תורה הוא חלק לגמרי, מתוך ביטחון גמור שזכינו לחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. 

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">מהרגע שקין התחמק מלקיחת אחריות על כשלונו ובחר להאשים את אחיו בכשלון של עצמו, כל השאר זה תירוציםשוב מתחילים את התורה מבראשית; על מה עוד יש לכתוב? איזה מסר חדש אנחנו אמורים ללמוד השנה מפרשה זו? ובכן, בפרק הראשון של הפרשה מסופר בקיצור נמרץ על בריאת העולם עד לבריאת האדם, נזר הבריאה. מכאן ואילך כמעט כל ההתייחסות היא אל האדם; מעשיו, כשלונותיו והתגובה שלו לאותם כשלונות, התירוצים שהוא מנפק. לכן נתרכז הפעם ביחסם של ראשוני האנושות אל מעשיהם וגם אל מעשי זולתם. בסיום הבריאה כתוב שהקב''ה קידש את היום השביעי: ... כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב', ג). מהמילה לַעֲשׂוֹת אנחנו למדים כי מלכתחילה הקב''ה ברא את העולם במתכונת כזאת שלנבראים יש תפקיד, לעשות.

בדרך כלל כשמדברים על תפקיד חושבים על ''קום ועשה'' אבל כאן התפקיד הראשון שהוטל על האדם הוא דוקא ב''שב ואל תעשה'' יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָעלֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּמוֹת תָּמוּת. אמנם לפני כן נאמר לו: ... מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל, אבל זה נשמע יותר כמו הרשאה ולא כמו הוראה. לפי סדר הפסוקים נראה ברור שאת ההוראה הזאת הוא קיבל עוד בטרם נוצרה בת זוגו, שכן אחר כך כתוב: יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. ורק לאחר מכן הוא יוצר עבורו את חוה. ואז בא הפיתוי המפורסם של הנחש וההיענות של חוה(פרק ג'): ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. 

האכילה הזאת חשפה אצלם משהו שעד אז היה בהעלם, סוג חדש של מודעות: ... וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם... לפני כן הם ידעו את זה עניינית (כמו ידיעה של תינוק) אבל לא רגשית ולכן זה לא הפריע להם. כעת הם מנסים להתכסות ובדיוק אז ה' כביכול מחפש אותם: ט וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. האדם עונה שהתחבא מפני שלא נעים לו להיחשף עירום וה' שואל מניין לך שיש בעיה בלהיות עירום: ... הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּאָכָלְתָּ? נו, וכאן מתחילים התירוצים: יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. ה' פונה אל האשה:מַה-זֹּאת עָשִׂית? והאשה עונה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. בשלב הזה כבר אין שאלות, למסית לא נותנים הזדמנות להסביר את עצמו.

לעשות כדי לתקן

את ההוראה שלא לאכול מן העץ שמע האדם ישירות מהקב''ה, לכן ה' פונה אליו ראשון. האדם לא לוקח אחריות על הטעות שלו אלא מפיל את התיק על זוגתו. האשה שמעה מהאדם ולפיכך יתכן שהאיסור לא נראה לה חמור כל כך. עם זאת, נראה שהיה לה לשתף את בן זוגה בהצעת הנחש ולשאול לדעתו, ומשלא עשתה כן, נכשלה והכשילה גם אותו. והאירוע הזה פותח את כל מהלך ההיסטוריה האנושית, שמורכבת מרצף של כשלונות עם הפוגות קצרות או ארוכות ביניהן. ואכן, מהר מאד מגיע הכשלון השני; לאדם וחוה נולדו שני בנים, קין והבל, העולם כולו שייך להם והם גם מחלקים אותו ביניהם (פרק ד'): וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. לכאורה, זה כל מה שצריך לחיים מאושרים.

אבל מהר מאד משתבשים העניינים: ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָהלַה'. הבל רואה את זה והרעיון מוצא חן בעיניו: ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן;... אבל כאן משהו השתבש; קין היה היוזם של הרעיון להקריב מנחה והבל חיקה אותו, אבל דוקא המנחה של החקיין לכאורה, התקבלה: ... וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. קין נעלב עמוקות: ... וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ה' שואל אותו מדוע האף שלו באדמה ומסביר לו את העיקרון שכדי להצליח חייבים להתאמץ; שלא מספיק לעשות את המינימום, רק כדי לצאת ידי חובה: ז הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ... נראה שקין לא השתכנע, הוא כעס על הבל, זה שחיקה אותו והחיקוי שלו יצא יותר מוצלח מהמקור שלו עצמו. 

לא כתוב כיצד הגיב קין לדברי ה', אבל מההמשך ברור שלא הפנים את הרעיון: ח וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. במדרש מובאות דעות שונות בשאלה מה אמר קין להבל אבל התורה אינה אומרת על כך דבר, כי זה לא באמת משנה. שכן מהרגע שקין התחמק מלקיחת אחריות על כשלונו ובחר להאשים את אחיו בכשלון של עצמו, כל השאר זה תירוצים. ואמנם כאשר ה' פונה אליו ושואל היכן הבל אחיך, הוא שוב מתחמק: ... וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי? חז''ל אומרים שהיתה פה התרסה בוטה כלפי מעלה; הרי אתה בעל הבית על כל העולם, אם הוא חשוב לך יכולת לשמור עליו. ואמנם באמת ה' יכול הכל, אבל הוא מצפה מאתנו שנעשה את הדברים הנכונים.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">המסרים האלה הם נצחיים ואינם עשויים להשתנות לפי גחמות אנושיות כאלה ואחרותפרשת השבוע נֹחַ פותחת במה שסיימה פרשת בראשית, בתולדות נח. בקרוב אמור לרדת מבול שעתיד למחות את כל הנבראים מעל פני האדמה, אבל המבול עתיד להיפסק וצריכים להכין מראש את התנאים להמשך קיומו של העולם ואת המשימה הזאת הטיל ה' על נח, לפעול להמשכיות העולם. כדי שיוכל למלא את המשימה, הורה ה' לנח לבנות תיבה ולאסוף לתוכה נציגים מכל מין החי שקיים על פני האדמה. אבל בשאלה את מי להציל קודם, יש סדר עדיפויות והוא מתבטא בפירוט הנכנסים לתיבה (בראשית ו'): ... וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָהאַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. יט וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָהלְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ. קודם המשפחה ואחר כך כל השאר.

ההעדפה הזאת נשמרת לאורך כל הדרך: כא וְאַתָּה קַח-לְךָ, מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, לְאָכְלָה. מסר ברור של קדימות האדם ביחס לבעלי חיים; בכניסה לתיבה – קודם כל אתה ומשפחתך ואחר כך בעלי החיים, במזון – כנ''ל. ונא לשים לב, הכניסה לתיבה הותרה אך ורק לזוגות המורכבים מזכר ונקבה, לא לבודדים וגם לא לזוגות חד מיניים. והמבנה הזה נשמר גם בהמשך; לאחר המבול, כשהגיע הזמן לצאת מן התיבה המוגנת אל העולם שכמו נוצר מחדש, אומר אלקים לנח (פרק ח'): טז צֵא, מִן-הַתֵּבָהאַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. ואחר כך גם: יזכָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ; וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ. 

אז שני מסרים אקטואליים אנחנו מוצאים בסיפור של הניצולים מן המבול; הראשון הוא הקפדה על זוגיות תקנית, זכר ונקבה כפי שקבע הבורא בששת ימי בראשית, והשני הוא חובת האדם לפעול לטובת השרידות והרווחה של עצמו ושל משפחתו בטרם ידאג לשרידותם ולרווחתם של בעלי החיים, אפילו אם הם שלו. מסר נוסף שגם הוא אקטואלי, אבל תמיד, הוא הציפיה לנטילת אחריות. נח נדרש לקחת אחריות על קיום הנבראים בכלל, לא רק על קיום המין האנושי, ואת זה הוא עשה במסירות נפש. העניין הוא שככל הנראה לא עלה בדעתו לקחת אחריות גם על קיומם של אנשי דורו, הוא לא השקיע מאמץ בניסיון להדריכם לאמץ התנהגות שתבטל את גזרת המבול.

מסרים נצחיים

מהכתובים עולה שהיתה לנח נטיה להסתגר בתוך עצמו, לא להתערב במה שנעשה סביבו. אחרי שנה שלמה בתוך התיבה המוגנת, יוצאים מהתיבה וצריכים להתחיל לבנות את העולם מחדש. זו גם ההוראה שקיבלו (פרק ט'): א וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. סביר להניח שכאשר ראו את העולם השמם אחרי המבול, חטפו הלם נוראי ולא התעורר אצלם שום רצון להתחיל לבנות הכל מחדש. כי בשביל מה לבנות אם בבת אחת הכל עלול ליהרס? במטרה להניעם לפעולה למרות זאת, ה' כורת עימם ברית ומתחייב שלעולם לא יהיה עוד מבול: יאוַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. 

ונח אכן מתחיל לעבוד, אבל העבודה שבחר משקפת את נטייתו להסתגרות כנ''ל: כ וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם. בזמן שהעולם כולו חרב, זה הדבר שהכי חסר לו, יין, להשתכר קצת. והוא אמנם משתכר ומזה יוצא קלקול גדול, כי כדרכם של שיכורים, הוא איבד את הביקורת העצמית והסתובב עירום: כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וכאן מסתבר שנח לא טרח להדריך את בניו, הניח להם לגדול ולהתפתח בהתאם לנטיותיהם הטבעיות: כב וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ. זו היתה נטייתו הטבעית ואף אחד לא לימד אותו להתנהג אחרת. אחיו הגדולים פעלו גם הם בהתאם לנטיה הטבעית של עצמם, הם נכנסו הביתה וכיסו את האב תוך הקפדה שלא לביישו. 

מהכתובים עולה אמנם שנח לא נטה לקחת אחריות, אבל שני המסרים האקטואליים שעליהם עמדנו לעיל מודגשים גם בהמשך. המסר הראשון – מרכזיותה של המשפחה התקנית (פרק ח'): יחוַיֵּצֵא-נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו, אִתּוֹ. יט כָּל-הַחַיָּה, כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף, כֹּל, רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץלְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה. כאן, אפילו לבעלי החיים מיוחסת המשפחתיות. והמסר השני בדבר עדיפות האדם ביחס לבעלי החיים: ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם... ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה... המסרים האלה הם נצחיים ואינם עשויים להשתנות לפי גחמות אנושיות כאלה ואחרות. הגיע הזמן שנבין שאנחנו צריכים להתאים את עצמנו להוראות התורה ולא להפך.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">מה שאנחנו למדים זה שכל חייו היו התמודדות עם אתגרים. ואת התכונות האלה הוא הוריש לנו, לנוע קדימה בלי הפסקה ולחתור אל האמת ואל הצדק בלי פשרות.במרחבי הרשת הוירטואלית מסתובבים סרטונים בנושאים שונים, ביניהם גם כאלה המשווים את תרומתם של יהודים לתרבות ולטכנולוגיה אל מול תרומתם של אחרים. אחד מקני המידה הקבועים בחלק מסרטונים אלו הוא השוואה בין מספרם, המוחלט והיחסי, של יהודים זוכי פרס נובל אל מול מספרם בחברות אחרות. בסרטונים מעניינים שראיתי הוצגו עובדות והשוואה למיעוט הזכיות של בני תרבויות אחרות; לא ראיתי שמתייחסים לשאלה מדוע היהודים מככבים בתחום זה יותר מאחרים. ומי שכן התייחס לזה במאמר או במחקר, הפנה את הזרקור אל מסורת הלימוד, אל מערכת החינוך היהודית. אבל לענ''ד זו עצמה שאלה, מה גורם ליהודים לחתור להוספת ידע בלי גבולות?

אני יודע שבתרבות ה'פוליטיקלי' אסור לדבר על התורשה בהקשר הנ''ל כי ''זה מריח מגזענות'' אבל עובדה היא שבכל מיני תחומים בולטות אצלנו תכונות שקשה מאד למצוא כמותן אצל איזשהו עם או תרבות אחרים. כמו למשל השיח הקיצוני; הרי על כל דבר שנֶאמָר או נעשָה או לא נאמר ולא נעשה, מיד מוצאים מי שיצעק שמדובר ברעיון או במעשה חורבני. לא פחות. ודוגמא מזווית חיובית, ההיחלצות שלנו לסייע לנפגעי אסונות טבע בהיקפים לגמרי לא מידתיים ביחס לגודל שלנו, מאיפה זה בא? מכאן ברור (לי על כל פנים) שיש בתוכנו איזו הנעה פנימית הדוחפת אותנו לתגובות ולמעשים הנ''ל. האם יתכן שיש קשר בין הדוגמאות הנ''ל ובין ריבוי זוכי פרס נובל מתוכנו?

נראה לי שפרשת השבוע מציעה לנו תשובה לשאלות הנ''ל (בראשית י''ב): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. זה הדיבור הראשון בתורה של ה' אל אברהם (שעדיין הוא אַבְרָם) אבינו, הוראה לעזוב את מרחב הנוחות שלו, את הנופים המוכרים, את המשפחה ואת ההרגלים הישנים, וללכת. לאן בדיוק? לא כתוב. הוראה קצת מוזרה לכאורה, אמנם בהמשך ה' מבטיח לו שכר נכבד בתמורה לציות העיוור: ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. ג וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. אבל בינתיים הוא אפילו לא אומר לו לאן ללכת. אברם מציית: ד וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. 

לנוע קדימה בלי הפסקה

הכיוון הכללי היה דרומה, אבל היכן עוצרים? בינתיים לא עוצרים. כשאברם מגיע לארץ כנען ה' מתגלה אליו שוב: ... וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת... הוא כבר בן שבעים וחמש ובינתיים אין לו ילדים בכלל, אבל על ההבטחה הזאת הוא מגיב בבניית מזבח לה' כהבעת תודה. הסיפור לא נגמר פה, בקושי הוא מתחיל, עדיין לא נאמר לו לעצור, אז הוא ממשיך ללכת: ט וַיִּסַּע אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. אחר כך יש רעב בארץ והוא נאלץ לרדת למצרים ... כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. זמן קצר אחר כך הוא חוזר אחרי ש''זכה'' להרפתקאות מצריות, וממשיך ללכת (פרק י''ג): ג וַיֵּלֶךְ, לְמַסָּעָיו, מִנֶּגֶב, וְעַד-בֵּית-אֵלעַד-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית-אֵל, וּבֵין הָעָי. 

שם מתגלע סכסוך, לכאורה כלכלי, על שטחי מרעה, בין הרועים של אברם ובין הרועים של אחיינו לוט. הבעיה האמיתית היתה מוסרית, רועי אברם מחו נגד רועי לוט על שרעו את הבהמות בשדות של אחרים. הדוד נותן כבוד לבן חסותו ונמנע מלנופף בבכירותו. הוא מבקש לכבות את אש המחלוקת ומציע לאחיינו לבחור ראשון את שטח המחיה המתאים לו: ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. לוט בוחר באזור סדום שהיה פורה מאד ואברם נשאר בארץ כנען. כאן התורה טורחת לרמוז על המוסריות הרופפת שהיתה המניע הנסתר לבחירתו של לוט: י''ג וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה', מְאֹד. אלה הטיפוסים שלוט בחר לחיות בשכנותם.

הבחירה של לוט סיבכה אותו כאשר הגיעו מלכים מהצפון ותקפו את סדום ועמורה. הם ניצחו ולקחו בשבי כל מה שיכלו, כולל את לוט. אברם מתארגן מיד, יוצא למלחמה ומציל את האחיין שפרש ממנו ומדרכו וגם את אנשי סדום שנשבו. הוא מסרב ליהנות מהשלל ומשיב הכל לבעליו. וזה רק חלק קטן מהמסופר בפרשה שלנו. גם הפרשה הבאה וגם רוב הפרשה שלאחריה מספרות על חייו של אברהם, האב הראשון שלנו, של עם ישראל. ומה שאנחנו למדים זה שכל חייו היו התמודדות עם אתגרים. בלשון חז''ל (אבות ה'): ג עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם.ואת התכונות האלה הוא הוריש לנו, לנוע קדימה בלי הפסקה ולחתור אל האמת ואל הצדק בלי פשרות.

---

השבוע אנחנו קוראים על השידוך של יצחק אבינו עם רבקה אמנו. לאחר מות שרה, אברהם אינו מתעטף באבלו אלא ממשיך בתנועה שעליה דיברנו בשתי הרשימות הקודמות; הוא קונה את מערת המכפלה לאחוזת קבר, קובר את שרה וממהר לשלוח את עבדו אל ארץ מולדתו כדי להביא ליצחק אשה ממשפחתו. העבד תוהה מה יקרה אם לא תסכים האשה לבוא איתו (בראשית כ''ד):... אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם. אברהם שולל אפשרות זו בתוקף: ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם: הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה. הוא אינו יודע כמה שנים קצב לו הקב''ה בעולם הזה ולכן הוא משביע את העבד ש-לא משנה מה יקרה, ... רַק אֶת-בְּנִי, לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה. 

לפני כן אברהם מביע באזני העבד את בטחונו כי: ז ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאתהוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִשָּׁם. העבד יוצא לדרך בשיירה מכובדת של עשרה גמלים עמוסים כל טוב אבל הוא די נבוך, כיצד ימצא נערה מתאימה כאשר אינו מכיר את תושבי המקום? ואם בכל זאת ימצא נערה שתסכים לשידוך, מי יאמר שהיא היא המתאימה ליצחק? מתוך המבוכה שלו הוא מתפלל: יב וַיֹּאמַר—ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הוא הרי לא מבקש עבור עצמו, לצאת מהמבוכה, הוא רק מזדהה לחלוטין עם השליחות שהוטלה עליו וזה מה שמעניין אותו.

ועדיין, איך יידע אם הנערה מתאימה? הוא מציע סימן: יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶהאֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי. בבית אברהם הוא ראה כי הנכונות והרצון להעניק לזולת היא שאיפיינה את אברהם ושרה והבין כי זו התכונה העיקרית שצריכה לאפיין את המיועדת ליצחק; שלא תסתפק בנתינה של המנימום שביקשו ממנה, הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, אלא תיזום ותעניק מעבר לכך, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה. וזה מצליח לו מעל ומעבר:טו וַיְהִי-הוּא, טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ, עַל-שִׁכְמָהּ. 

להתפלל על כל דבר

עוד לפני שסיים להתפלל כבר נענתה תפילתו והוא ממהר לפעול: יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. יח וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּוַתַּשְׁקֵהוּ. יטוַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת. כ וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל-גְּמַלָּיו. רצוי לקרוא במקור את כל הסיפור, כאן אנחנו מתרכזים ברעיון התפילה. חז''ל אומרים לנו כי ''תפילות – אבות תיקנום, אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה ויעקב תיקן תפילת ערבית''. תפילה עניינה הוא מאמץ של הנברא להתרומם מעל המציאות הקיימת, להידבק בבוראו. בכל יום אנחנו מתפללים שלוש תפילות, בוקר צהרים וערב. 

בבוקר אנחנו מתפללים, מבקשים להדבק בבורא יתברך עוד בטרם התאפסנו על עצמנו, עוד לפני שהתעוררנו לגמרי אנחנו כבר מודים לו על ''שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך''. ככה מתחילים את היום. וממשיכים בשבחים לקב''ה ובקשות ממנו כי זו הדרך שלנו להתחבר אליו. אחר כך, בתוך להט העשיה היומית עוצרים הכל ומתייצבים לתפילת מנחה; לפעמים בלבוש לא ממש מתאים, בבגדי עבודה, אבל זה הרעיון, שגם במצב הזה אנחנו מבקשים דבקות בה'. ויש גם את תפילת הערב, ערבית; בה אנחנו מזכירים לעצמנו כי גם בחושך, גם כשנקלעים למצבים פחות נוחים ופחות נעימים, גם כשלא מזהים התייחסות של הקב''ה אלינו ולא רואים את הדרך, גם אז אנחנו דבקים בו יתברך.

ויש גם תפילות אישיות במצבים מזדמנים; כזו היא התפילה של עבד אברהם ויש במקרא עוד כמה תפילות כאלה. לא כולן נענות במהירות כזאת שנענתה תפילתו של עבד אברהם, אבל כאמור, התפילות הן עבורנו, לשמר ולהעצים את הדבקות שלנו בבורא עולם ומנהיגו. כי העולם הטבעי מעלים את האלקות המנהלת אותו ובקלות אנחנו עלולים להיסחף חלילה לתודעה של עולם כמנהגו נוהג. והרי זהו שורש הגישה הדורשת להשקיע בעניינים טכניים, יותר מיגון למשל, במקום להשקיע בהגנה רוחנית שמספקת הדבקות בבורא עולם ומנהיגו. צריכים מיגון אבל גם להקפיד על תפילת הדרך למשל, על נתינת מטבע לצדקה בכל יום חול, ובכלל, להתפלל תמיד על מה שצריכים. וה' תמיד נענה לתפילותינו.

---

השאלה שבכותרת אינה מתייחסת למידע היסטורי ביחס לעם שנקרא פלשתים, לא זה מה שמעניין אותנו. שהרי ככלל, התורה מספרת על אירועים היסטוריים אך ורק בהקשרים רעיוניים, כלומר כדי שאנחנו נלמד מהם הן ב''סור מרע'' והן ב''ועשה טוב''. יש סיפורים שמהם אנחנו אמורים ללמוד מה לא טוב ולא נכון לעשות ויש סיפורים שמהם אנחנו לומדים מה וכיצד טוב ונכון לעשות. ומכיוון שהתורה מאריכה בדבריה אודותם וגם בספרי הנביאים מדובר בהם די באריכות, ומכיוון שבכל הסיפורים המוטיב החוזר הוא העימות בין ישראל לפלשת, ברור לגמרי שבראיה של התורה מדובר בעימותים רעיוניים נצחיים. לא משהו שהתחיל אצל אברהם ונגמר בימי יצחק. 

אמנם מבחינה היסטורית שומעים לאחרונה על פלשתים בימי דוד המלך, אבל המאפיינים הרעיוניים שלהם לא נעלמו עם היעלמם. אולי אפילו להיפך, כי נראה שהשקפת העולם שלהם שרירה וקיימת ובעוצמה גדולה יותר מכפי שהיתה בזמן שחיו פה פלשתים. כתוב ש''פלשתים'' זה מלשון ''מבוי מפולש'' סימטה הפתוחה לשני כיוונים. בימינו מקובל השימוש במונח ''פלישה'' מישהו פלש לשטח שאינו שלו. בגשמיות – קל להבין את זה. ואמנם הפלשתים סתמו את הבארות שחפר אברהם אבינו, פלשו לשטח לא להם ועשו בו כבשלהם. בפרשת השבוע יצחק חופר בארות והפלשתים גוזלים אותן ממנו. בקיצור, כל עוד זה לטובתם – הם לא מכירים בגבולות, הכל שייך להם.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים (בראשית כ''ו): יט וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם—בְּאֵר, מַיִם חַיִּים. כ וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר—לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. התורה לא אומרת בפירוש מה עלה בגורל אותה באר, אבל מההמשך נראה שיצחק ויתר על אותה באר: כא וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה. וגם כאן הוא לא התעקש, גזלו ממנו את הבאר אז הוא חופר עוד באר: כב וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. נראה כאילו הפלשתים התיאשו מול כוח העמידה של יצחק. לפני כן כתוב: יח וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים... 

לסמן את הגבולות

הוא אשר אמרנו, כל עוד זה לטובתם – הפלשתים אינם מכירים בגבולות. שורש העניין הוא שגם בנפש פנימה אין גבולות. לפחות לא גבולות ברורים בין טוב לרע בין מותר לאסור. כידוע, גם אצלנו, בתוך עם ישראל נטשטשו הגבולות; קוראים לרע טוב ולטוב רע, מגלים שנאה לאחים והמון אהבה לשונאים ועוד גילויים של גבולות מטושטשים. לענ''ד, מחיקת הגבולות אצלנו היא המזינה את מחיקת הגבולות אצל אויבינו. דיברנו בעבר על מה שחז''ל אומרים כי לקראת הגאולה האמיתית והשלמה תשוב לככב ההתנהלות הפלשתית ורואים את זה ברור בהתעוררות הפלשתי(ני)ת. המאפיינים הם אותם מאפיינים, גזל מאורגן של רכוש הזולת והשחתה מאורגנת של מה שלא ניתן לגזול. 

כאמור, לענ''ד מחיקת הגבולות אצלנו היא המעניקה כוחות לאויבינו. בעצם, רואים את זה גלוי לגמרי בהפגנות של אויבים, שרובן ככולן נעשות בהכוונה ודירבון של אנשים מתוכנו. אבל זה רק ברובד הגלוי. יש גם רבדים שהם סמויים וממילא ההשפעה שלהם אינה גלויה. כמו למשל התופעה הנפוצה מדי שבה אנשים יודעים בוודאות מוחלטת מה טוב לזולתם, מה נכון עבורו וכיצד עליו לנהוג. נטשטשו אצלם הגבולות ובקלות דעת וראש הם חודרים לפרטיות של זולתם בטענה המופרכת שזה לטובתו. הם יודעים יותר טוב מאחרים מה האחרים צריכים ללמוד, כמה ילדים הם אמורים להוליד, כיצד עליהם לבלות את שעות הפנאי שלהם ועוד דוגמאות למכביר.

מה שמביך בכל הסיפור הזה הוא שהם לגמרי בטוחים בכך שהם עושים אך ורק טוב. רוממות האנושיות בפיהם, ובמעשיהם – זלזול בוטה באחיהם ובכל מי שאינו הולך בנתיב שהם התוו. מאד מזכיר את יחסו של עשו ליעקב בהקשר של מכירת הבכורה; עשו מגיע הביתה כשהוא עייף ורעב בזמן שיעקב מבשל עדשים. הוא מבקש (פרק כ''ה): ... הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי...יעקב מסכים בתנאי: ... מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. עשו מזהה הזדמנות, עסקה טובה, הבכורה זו עדיפות רוחנית והוא – יש לו את העולם הגשמי: ... וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה. כשנפסיק לבוז ליעוד הרוחני שלנו, הכל יבוא על מקומו בשלום.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">יעקב לא ידע כיצד אפשר להצליח במשימה הזאת וזה הכביד עליו מאד. עד ההבטחה. ה' הבטיח לו ומבטיח לכל אחד מאתנו ''אתה לא לבד, אני אתך''.את פרשת השבוע ויצא קוראים תמיד בחודש כסלו. זה החודש שבו קוראים בתורה על הרבה חלומות, מתחיל בפרשת השבוע, ובו חל חג החנוכה עם נס פך השמן. זה גם החודש שבו החלה להתפרסם תורת החסידות עם שחרורו מהכלא (בי''ט כסלו) של ר' שניאור זלמן המכונה אדמו''ר הזקן, מייסד חסידות חב''ד. האם יש קשר בין הדברים? שאלה ריטורית, כי הכלל שאותו היטיבה להטמיע בנו תורת החסידות הוא ש''צריכים לחיות עם הזמן'' עם פרשת השבוע שקוראים בזמן נתון. כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' היטיב להטמיע בנו רעיון זה כאשר כמעט בכל שבוע חשף את הקשרים הפנימיים, הנעלמים מעין לא מנוסה, בין פרשת השבוע ובין מאורעות שונים שאירעו ו/או מתארעים באותו שבוע.

יעקב יוצא מבאר שבע במצוות אביו בדרכו לחרן לקחת שם אשה. ברובד הגלוי זו ירידה עצומה עבורו; נזכור שיעקב מתאפיין בכך שהוא אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים, במושגים של ימינו הוא אברך כולל שיושב ולומד ברצינות ובהתמדה גדולה. כעת הוא נאלץ לצאת מהחממה המוגנת אל העולם הגדול ודוקא למקום שבו לא ייחסו שום חשיבות לערכים שהנחו אותו. הפירוש השני של רש''י על הפסוק הראשון נותן מושג במה מדובר: ויצא - לא היה צריך לכתוב אלא ''וילך יעקב חרנה'' ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם; שבזמן שהצדיק בעיר - הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם - פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. הוא צדיק שמרוכז ברוחניות, בקדושה, לא מתאים לו ללכת לחרן.

אלא שאין לו ברירה, הוא חייב ללכת לחרן, אבל לא בטוח שיש לו מושג איך יתמודד עם המציאות החדשה, עם התנהלות חברתית הזרה לו כל כך ויש להניח שהוא נתון במצוקה נוראית. עד עכשיו עסק בעניינים רוחניים, שמימיים, כעת עליו להתמודד עם עניינים ארציים, חומריים, ולא ברור כיצד יעשה זאת. האם זה אומר שעליו לוותר על הרוחניות לטובת הגשמיות חלילה? הדרך ארוכה, מגיע הלילה והוא שוכב לישון בלי לדעת מה ילד יום. ואז באה ההתגלות בחלום המפורסם (פרק כ''ח): יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.אחד הפיענוחים לחלום הזה הוא שהסולם זה יעקב עצמו והמסר הוא שעליו לחבר בין הרוחניות והגשמיות.

הבטחה אלקית

מה שאומר החלום הוא שאמנם הראש צריך להגיע לשמים, לפחות לחתור לשם, לשאוף לרוחניות, לקדושה, ברמה הכי גבוהה שאפשר, אבל בלי להתנתק מהעולם הזה, הרגלים צריכות להישאר יציבות על הקרקע. זו המשימה שהוטלה על יעקב ואת זה מבהיר לו החלום. לכאורה זו משימה בלתי אפשרית; ביחוד אם לוקחים בחשבון שאת החיבור הזה בין ארץ ושמים, בין גשמיות ורוחניות, אמור יעקב לחולל, לא בסביבה התומכת של אביו ואמו הצדיקים אלא בין אנשים שלא מכירים באפשרות של חיבור כזה, שקיימת אצלם הפרדה מוחלטת בין רוחניות לגשמיות. האם זה אפשרי? הקב''ה מבטיח לו שכן, זה אפשרי: טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ...

אתה תתרכז במילוי המשימה שלך, כביכול אומר לו הקב''ה, ואני אדאג לכל היתר. והקב''ה מוסיף ומבטיח: ... וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת... אין כוונה שההתמודדות הזאת תימשך לנצח. כשתשלים את המשימה שלך שם בחרן, אני כבר אדאג להחזיר אותך הביתה: ... כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. יעקב מתעורר משנת החלום כשהוא נפעם ביותר: טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. בַּמָּקוֹם הַזֶּה יכול להתפרש על המצב הנפשי שבו היה, על עומק המועקה שהכבידה עליו עד אז. הוא מופתע מכך שגם במצב הירוד ביותר שנקלע אליו ה' מלווה אותו ודוקא במצב הזה הוא מתגלה אליו. אבל מזה הוא גם מתעודד מאד.

כעת הוא קל רגלים, אחרי ההבטחה שקיבל פתאום נהיה לו קל ללכת (פרק כ''ט): א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. ''לבו נשא את רגליו'' כמו שאומר רש''י. כשהלב כבד, עצוב, מודאג, הרגלים לא סוחבות את הגוף. יעקב ידע שהמשימה של חיבור הגשמיות עם הרוחניות אינה קלה וידע שהיא הכרחית, אבל לא ידע כיצד אפשר להצליח במשימה הזאת וזה הכביד עליו מאד. עד ההבטחה. ה' הבטיח לו ומבטיח לכל אחד מאתנו ''אתה לא לבד, אני אתך''. והרי זה מה שלומדים מנס חנוכה וזה גם בדיוק מה שמלמדת תורת החסידות, לשאוף למעלה, הכי למעלה שאפשר, שהראש יהיה בשמים, עסוק ברוחניות, בקדושה, ובו זמנית הרגלים נשארות יציבות על הקרקע.

בפרשת השבוע אנחנו ממשיכים עם יעקב אבינו והפעם כשהוא בדרכו חזרה לארץ. הוא מוטרד מהמפגש הצפוי עם אחיו, הרי מפניו הוא ברח עשרים שנה קודם, ונוקט יוזמה, ניסיון פיוס (בראשית ל''ב): ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. ה וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. השליחים חוזרים ובפיהם דו''ח מדאיג: ... בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. ארבע מאות איש, גדוד שלם, בשביל מה הוא צריך את זה? בטח יש לו כוונות רעות: ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ... 

יעקב מחלק לשתי קבוצות את האנשים וגם את הבהמות שאתו: ט וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּוְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה. כעת, משסיים את ההיערכות למלחמה הוא פונה לטפל ברובד הרוחני, ומתפלל: י וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, אֱלֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹקֵי אָבִי יִצְחָק: ה' הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָוְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו... בדרך אגב אנחנו למדים מיעקב אבינו מהו הסדר הנכון בתפילה; פניה אל ה', הצגת המתפלל את עצמו, ורק אחר כך הבקשה הַצִּילֵנִי נָא. הוא עצמו אומר שיש לו רכוש רב, אבל את ההערכה העצמית שלו מבטאת המילה קָטֹנְתִּי . 

קל וגם חשוב להראות שהערכה עצמית כזאת היא המאפיינת את גדולי האומה מאז ועד בכלל. אברהם אבינו אמר על עצמו (בראשית י''ח, כז): ... וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. על משה רבנו מעידה התורה (במדבר י''ב): ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹדמִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. דוד המלך אמר על עצמו (שמ''ב ו'): כב ... וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי... גם אמר (תהלים כ''ב, ז): וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ; חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם.וכאן יעקב אומר על עצמו קָטֹנְתִּי, תיכף ננסה לברר בע''ה מדוע בעיני עצמו הוא קָטֹנְתִּי, אבל האם זה מוריד משהו מערכו או מערכם של אברהם, משה ודוד? על פניו נראה שבדיוק להיפך, דוקא ההתייחסות אל עצמם כאל קטנים היא שמגדלת אותם בעינינו ובעצם, היא המבטאת את שיעור קומתם האמיתית.

גדול אמיתי חושב שהוא קטן

פירושים שונים נכתבו על הצגת יעקב את עצמו במלים קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים; רש''י בעקבות תרגום אונקלוס מפרש נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי. וכעת, לקראת המפגש עם עשו הוא אינו בטוח שנותרו לו זכויות שבזכותן ינצל. כנגדו טוען רמב''ן הרי יעקב לא אמר ''קָטנוּ זכויותי'' הוא אמר קָטֹנְתִּי. לכן הוא מפרש כי יעקב בהרגשתו קטון הוא מהיות ראוי לכל החסדים שעשה עמו. בחסידות מבואר כי באמת יעקב הרגיש את עצמו קטן, שכן כל הזמן הוא חווה קרבת אלקים, כולל כמובן בהצלחתו הגדולה בחרן, ודוקא חוויה זו של סיעתא דשמיא מתמדת הביאה אותו לתחושת קטנות. כי ככל שהאדם קרוב אל ה', אל האין סוף, כך הוא חווה את קטנותו.

וזה גם ההסבר להמעטת ערך עצמם של אנשי המופת שהזכרנו לעיל ושל עוד גדולים בעם ישראל שלא הזכרנו כאן. כי אצלנו, כלשון הזוהר בפרשת חיי שרה: מאן דאיהו זעיר איהו רב, מאן דאיהו רב איהו זעיר. מי שהוא קטן בעיני עצמו, הוא גדול; ומי שהוא גדול בעיני עצמו, הוא קטן. ואפשר גם להפוך את המשוואה: מי שהוא גדול – הוא קטן בעיני עצמו, ומי שהוא קטן – הוא גדול בעיני עצמו. כמובן, מדובר על קטנות וגדלות רוחנית. וכן אמרו חז''ל בגמרא (עירובין יג/ב): כל המגביה עצמו – הקב''ה משפילו, וכל המשפיל עצמו – הקב''ה מגביהו. במלים אחרות, אברהם אבינו וכן יעקב משה ודוד, באמת היו קטנים בעיני עצמם אבל הקטנות הזאת נבעה מהיותם גדולים באמת. 

הם היו ענקי רוח. כל כך גדולים, עד שהתקשו להכיל את הגדולה העצמית שהקב''ה העניק להם והתבטלו אל האין סוף ביטול מוחלט. הרגישו קטנים ומצד עצמם הם היו מיותרים בעולם הזה, אבל היתה להם שליחות ולא היתה להם ברירה אלא לבצע אותה. כלומר, הם הרגישו קטנים מדי לתפקיד ולא רצו בו, אבל משהוטלה עליהם המשימה הם התמסרו לה מכל הלב. בכל רגע נתון הרגישו שאינם ראויים לשליחות שהוטלה עליהם, היו קטנים מדי בעיני עצמם, אבל חזקה עליהם מצוות המשלח. בכל דור יש לנו אנשים כאלה, אבל לצערנו אנחנו רואים ושומעים יותר את אלה המודעים לגדלותם. חבל, כי ככל שיקטינו עצמם אל מול המשימה הנכבדה שהוטלה עליהם, כך יתגדלו באמת.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">הנבראים בקוצר ראותם בוכים על העבר, אבל מאותו עבר שלילי מצמיח הקב''ה את המלך המשיח. והמשיח הוא מיהודה, ממי שמודה בטעותו, משלם את המחיר וממשיך אל היעד הבאבפרשת השבוע אנחנו קוראים על אחד האירועים המכוננים בתולדותינו, שנאת האחים ליוסף ומה שנשתלשל ממנה. הרקע לשנאה הוא (בראשית ל''ז): ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיווַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. מן הסתם יוסף חש שאחיו מסתייגים ממנו ואולי אפילו הרגיש בשנאתם, אבל זה לא מנע ממנו לספר להם את חלומותיו. אולי אפילו חשב שבכך ישנה את יחסם אליו. החלום הראשון: ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. משמעות החלום ברורה להם והם מטיחים אותה בפניו:ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ? וכצפוי, החלום הזה מגביר את שנאתם אליו. 

אבל יוסף חולם עוד חלום וגם אותו הוא מספר: ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. והפעם הוא מספר גם לאבא, הרי גם הוא מופיע בחלום: י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ, אָרְצָה. אבל יש הבדל תהומי בין יחסו של האבא לחלום ובין יחסם של האחים: יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר. האחים קינאו, זה ברור, אבל מה פירוש שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר של האבא? אומר רש''י שיעקב ציפה שהחלום של יוסף יתגשם: היה ממתין ומצפה מתי יבא. לא ראיתי כתוב שהאחים התכוונו לפגוע ביוסף, אבל כשנפלה לידם ההזדמנות הם לא החמיצו אותה.

ואת ההזדמנות סיפק להם יעקב אביהם. בלי כוונה כמובן: יג וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶםלְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. יוסף הולך לשכם ולא מוצא את אחיו. מישהו מספר לו שהם עזבו את אזור שכם: יז וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּהכִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה; וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. יוסף מצא את אחיו בשליחות האבא וגם הם מצאו אותו; חשוף, רחוק מההגנה של אבא: יח וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. ראובן מציע: ... אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָםהַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ... הכוונה שלו היא: ... לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו. וזה מה שעשו. בינתיים, בעוד יוסף בבור: כה וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם... 

בונים את העתיד

בעודם אוכלים התקרבה למקום שיירת סוחרים: ... וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹטהוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. יהודה מציע למכור את יוסף במקום לגרום למותו והאחים מסכימים. ראובן נעדר מהמקום בשלב המכירה, חז''ל אומרים שזה היה תורו ללכת הביתה לשרת את יעקב. כשחזר, הלך מיד אל הבור בכוונה להוציא את יוסף:כט וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. הוא מגיע אל האחים בבגדיו הקרועים וזועק: ... הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא. האחים לא עונים. נראה כאילו רק עכשיו חדרה להכרתם חומרת המעשה שעשו. מה יגידו לאבא? אבל אין להם הרבה זמן להתלבט, והם פועלים.

לא וַיִּקְחוּ, אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. לב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִואאִם-לֹא. יעקב מכיר את כתונת הפסים שעשה ליוסף ובכך החריג אותו מאחיו, והתגובה שלו די מובנת: לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. מנסים לנחם אותו אבל הוא ממאן להתנחם. וזה מובן, כי הרי הוא ששלח אותו למשימה שממנה לא שב. בית יעקב במשבר נורא והשאלה היא במה היה מונח כל אחד מגיבורי הסיפור. בינתיים אנחנו יודעים שיוסף נמכר למצרים כעבד לשר הטבחים ומיד אחר כך יהודה יורד מאת אחיו ונושא אשה. מה קורה עם יתר השותפים לסיפור, במה הם עסוקים?

חז''ל עושים לנו סדר (מדרש רבה): שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף (אולי הכוונה לנקיפות מצפון) ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו (כנראה עשה תשובה על שהשניא עצמו על אחיו) ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו (על שבלבל יצועי אביו) ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו (יכול להיות אֵבֶל כפשוטו ויכול להיות רגשי אשמה על ששלח את יוסף למשימה שממנה לא שב) ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה (היה שותף לטעות נוראה, אבל צריכים להסתכל קדימה, אל העתיד.) והקב''ה היה עוסק - בורא אורו של מלך המשיח. לסיכום: הנבראים בקוצר ראותם בוכים על העבר, אבל מאותו עבר שלילי מצמיח הקב''ה את המלך המשיח. והמשיח הוא מיהודה, ממי שמודה בטעותו, משלם את המחיר וממשיך אל היעד הבא.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על איחוי השבר בבית יעקב, התוודעות יוסף אל אחיו, ירידת יעקב עם כל בני ביתו למצרים והמפגש המרגש ביניהם. כשמנסים לתרגם לשפה של ימינו את המעברים בחייו של יוסף מאסיר נעדר זכויות בבית הכלא דרך המעמד הבכיר שאליו הגיע, לכאורה ללא הכנה מוקדמת, ועד ההחלטה שלו להתוודע אל אחיו, די בקלות מזהים שני מעברים מרכזיים; הראשון הוא האכפתיות שגילה כלפי שני האסירים שהיו עמו בבית הסוהר, שר המשקים ושר האופים, שקמו בוקר אחד כשמבט מוטרד על פניהם. יוסף התעניין (בראשית מ'): ז וַיִּשְׁאַל אֶת-סְרִיסֵי פַרְעֹה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיולֵאמֹר: מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם. ומכאן התגלגל שפרעה שמע עליו בזמן הנכון.

בפרשת מקץ, שעליה לא כתבנו השנה, יוסף פוגש את אחיו ומתנכר אליהם. הוא מעמיד אותם במבחנים קשים כאשר השיא מגיע בסוף הפרשה, שתילת הגביע בתיק של בנימין והאשמתו בגניבה. התורה אינה מרבה בפרטים שיעניקו צבע אנושי להתרחשויות, אבל חז''ל משלימים עבורנו את החסר וגם כל אחד יכול לדמיין לעצמו את התגובות של בני יעקב. אבל היה ביניהם אחד שלקח אחריות; לכאורה כי לא היתה לו ברירה, יעקב נאלץ לשלוח איתם את בנימין כי זה מה שדרש השליט המצרי שאף החזיק את שמעון כבן ערובה, אבל הוא עשה זאת רק לאחר שיהודה התחייב בפירוש (פרק מ''ג): ט אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּמִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים. 

כעת יהודה עומד מול (יוסף) השליט המצרי שגוזר את דינו של בנימין (פרק מ''ד): יז ... הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם. בשלב הזה יהודה ניגש אל יוסף ומדבר אליו מכל הלב. הוא מזכיר את הדרישות שיוסף דרש רק מהם, להביא אליו ולהציג בפניו את אחיהם הקטן כדי שיאמין להם שאינם מרגלים, וכעת הוא דורש להשאיר אצלו את אותו אח קטן כעבד. אבל, מוסיף יהודה, הוא אינו יכול להשלים עם דרישה זו של יוסף והוא מעלה הצעה חלופית: לג וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַרעֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. והנימוק שלו פשוט:לד כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי. ולכאורה, ההעדר שלו יהיה יותר קל ליעקב? 

רע מבחוץ וטוב מבפנים

אכן, אין לדעת כיצד היה מגיב יעקב להעדרו של יהודה, אבל ברור לגמרי שהעדרו של בנימין היה גורם לו שברון לב חסר תקנה. כי הרי הוא היחיד שנשאר לו מרחל, אשתו האהובה, אחרי אבדן יוסף, והאחים כולם ידעו עד כמה הוא קשור אל בנימין. בכל אופן, כן גנב את הגביע או שסתם העלילו עליו, יהודה אינו מוותר על שיחרור בנימין והולך עם זה עד הסוף. וכאן יוסף נשבר, העקשנות של יהודה הוכיחה לו שחל שינוי אמיתי ביחסם של האחים למושג האחווה והוא מתרגש מאד (פרק מ''ה): א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. זרים אינם אמורים להיות נוכחים במעמד כל כך אישי ומשפחתי.

יוסף נשאר בחדר עם אחיו בלבד ורק אז הוא נחשף. הוא לא יכול להכיל את ההתרגשות: ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. ומתוך הבכי הוא מתוודע לאחיו והם נכנסים להלם: ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. הוא מבין אותם ומסביר להם כי כל הרעות שחשבו עליו היו מכוונות מלמעלה, בהשגחה פרטית: הוְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם. והאחים עדיין בהלם, הם לא מסוגלים לדבר; ויוסף ממשיך לדבר, להסביר את מהלכי ההשגחה העליונה. עוד כמאה מלים הוא אומר להם וזה לא מספיק. עד אשר: טו וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ. 

לכאורה, כאן היו אמורות להתבטל סופית אי ההבנות והמתח שנוצר בעקבותיהן בין בני יעקב, אבל אנחנו יודעים שזה לא מה שקרה. אנחנו יודעים שאי ההבנות נמשכות עד ימינו אלה, ולא נעדר גם המתח, שלעתים קרובות הוא נהיה בלתי נסבל. יש להניח שהאירוע האחרון, זה שבו נמצא הגביע בתיק של בנימין והוא הואשם בגניבתו, יצר גם הוא מתח בין האחים. המדרש מספר ש(לפחות חלק מ)האחים האשימו את בנימין וביזו אותו, אבל הערבות של יהודה, התעקשותו שלא להפקיר את אחיו הצעיר גם אם חטא לכאורה, שינתה את כיוון התנועה של בית יעקב אל עבר יעד חיובי, אל עבר האחדות. וזה בדיוק מה שחסר לנו כיום, ערבות הדדית שתהווה יסוד מוצק לאחדות בינינו.