<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">התהליך הזה חוזר על עצמו בדור האחרון לקראת הגאולה האמיתית והשלמה בצורה ממש מושלמת; ההתעקשות של הצד השני לקבל הכל בלי שום תמורה הביאה למצב שכבר אין סיכוי שיקבלו משהובפרשת השבוע מגיע לסיומו שיעבוד בני ישראל במצרים. תהליך השחרור נמשך כשנה שבמהלכה משה ואהרון ביקשו מפרעה פעם אחר פעם לשחרר את בני ישראל והוא סירב. במלים אחרות, היה זה משא ומתן ארוך שבמהלכו הופעלו על פרעה אמצעי לחץ – מכות מצרים, שגברו והלכו ככל שהוא התעקש. כמה פעמים היה נראה שהנה הנה הוא נשבר מהלחץ ומסכים לשחרר את בני ישראל אבל שוב ושוב הוא חזר בו. הנה למשל בזמן מכת הצפרדעים (שמות ח'): ד וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל-ה', וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה, אֶת-הָעָם, וְיִזְבְּחוּ, לַה'.אחר כך הוא התחרט כידוע, ואז נחתו עליו מכות נוספות. בחלק מהן שוב נראה היה שהוא נשבר. 

כמו למשל אחרי מכת ערוֹב, ערב רב של חיות רעות שפשטו על ארץ מצרים: כד וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם בַּמִּדְבָּררַק הַרְחֵק לֹא-תַרְחִיקוּ, לָלֶכֶת; הַעְתִּירוּ, בַּעֲדִי. זו היתה המכה הרביעית. בראשונה ובשלישית הוא לא השתכנע כי מים אפשר לקנות מבני ישראל במקום הדם שהיה בכלים של המצרים וכנים – זה לא נעים, אבל כנראה לא נורא עבור המצרים. הערוֹב אילץ אותם להלחם עם החיות בלי הפסקה, וזה כבר בעייתי. אחר כך בַּדֶּבֶר מתו רבות מבהמות המצרים וגם זה לא הזיז אותו. כאילו, הנזק כבר נעשה, אין לו מה להרוויח משחרור את בני ישראל? ולמכת השחין שבאה אחר כך התייחסו כנראה כמו לכנים; לא נעים שהעור מתמלא פצעים מגרדים כל כך, אבל לא מתים מזה.

עד שהגיעה מכת הברד, האחרונה בפרשה הקודמת. היה זה ברד כבד, שחיסל את כל הצומח וגם את החי שנותר חשוף אליו, ומפחיד מאד עם סערות הברקים והרעמים. כאן פרעה נשבר וזה נראה סופי; הוא מכריז באזני משה ואהרון (פרק ט'): ... ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים. כח הַעְתִּירוּ, אֶל-ה', וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד. משה אומר לו שהוא אמנם יבקש מה' שיעצור את הברד, אבל מוסיף משהו שנשמע כמו 'אנחנו כבר מכירים את ההבטחות שלך, אני יודע שלא תשחרר את בני ישראל בשלב הזה'. ואכן, זה מה שקורה: לד וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹתוַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. לה וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', בְּיַד-מֹשֶׁה.

הצד השני מתעקש לטובתנו

ובשלב הזה אנחנו עוברים לפרשת השבוע. הגיוני להניח שמשה לא נהנה מהפגישות התקופתיות עם פרעה ובטח לא מהמכות שהוא היה השליח להנחית על המצרים. אפשר גם לשער שמשה צבר תסכולים מהמו''מ שנמשך ומההבטחות שהופרו, וזהו הרקע לפסוק הפותח את פרשת השבוע, למשה די נמאס וה' מעודד אותו להמשיך (פרק י''ב): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. המצריוּת חייבת להישבר לגמרי, מסביר ה' למשה, אין לאפשר לה להתחמק בעזרת מהלכים של נוחות פוליטית. לכן הגברתי את העקשנות של פרעה ואגביר עוד עד לשבירה המוחלטת. ועניין נוסף: ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ... ... וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. 

משה מגיע אל פרעה ומתרה בו שהנה מגיעה המכה הבאה, מכת הארבה. עבדי פרעה ממליצים להכנע ופרעה קורא למשה ואהרון ושואל מה התנאים, מי הולך לעבוד את ה'? משה אומר שיוצאים כולם, כולל התינוקות ואפילו הבהמות. לזה פרעה לא מסכים; הוא מוכן לשחרר את הגברים, כל היתר ישארו כבני ערובה אצלו. הארבה נוחת על ארץ מצרים והופך אותה לשממה, בלי שום ירק. פרעה מזעיק את משה ואהרון ושוב מבטיח שיחרור, ואחרי שהארבה נעלם הוא שוב מתחרט. המכה הבאה נחתה על מצרים בלי התראה לכאורה, חושך מוחלט של כמה ימים. כעת פרעה מתרכך, כבר לא רק הגברים יצאו אלא: ... גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם. אבל משה אינו מוכן להסתפק בזה ומפתיע את פרעה.

כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, גַּם-אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת; וְעָשִׂינוּ, לַה' אֱלֹקֵינוּ. כו וְגַם-מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָהכִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח, לַעֲבֹד אֶת-ה' אֱלֹקֵינוּ;... ההמשך ידוע, מכת בכורות ויציאת מצרים. דומני כי הרבה יש לנו ללמוד מדרך ניהול המו''מ על ידי משה וגם על כללות התהליך שלקראת הגאולה. משה מציג לפרעה דרישות, גַּם-אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת, הצד השני אינו אמור רק לקבל, הוא אמור גם לתת וצריכים לדרוש ממנו לתת. והתהליך הזה חוזר על עצמו בדור האחרון לקראת הגאולה האמיתית והשלמה בצורה ממש מושלמת; ההתעקשות של הצד השני לקבל הכל בלי שום תמורה הביאה אותם למצב שכבר אין סיכוי שיקבלו משהו. מצד שני, בע''ה בקרוב מאד נזכה אנחנו לקבל הכל.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">מקורם האלקי של נסים המלובשים בדרכי הטבע הוא גבוה מזה של נסים השוברים את הטבע. במלים אחרות ובהתייחס לימינו, אנחנו זוכים כעת לנפלאות גדולות יותר משהיו במצריםהכינוי הזה לשבת שלפני פסח בכל שנה העסיק את חכמינו לאורך הדורות ועד ימינו, כי מהי גדולתה של שבת זו על פני כל שבתות השנה? ואם נזכור שברוב השנים, ליתר דיוק בכל השנים הפשוטות קוראים בשבת זו את פרשת צַו, נבין שיש קשר בין תוכנה של הפרשה ובין המסר של שבת הגדול. פרשת השבוע פותחת כך (ויקרא ו'): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. אחר כך באים ברצף דיניהם של קרבנות שונים; מִנְחָה, (שמקריב כל כהן כתירגול אישי כשמתקבל לעבודה) חַטָּאת, אָשָׁם וכן הלאה. אבל ההתחלה כאמור היא בקרבן עֹלָה שחיובה בכל יום וכולה עולה למזבח.

ומכיוון שהכל הולך אחר הפתיחה מסתבר לומר שהרעיון של הָעֹלָה מלווה את כל הקרבנות והוא מלווה גם את שבת הגדול. והרעיון הוא התמסרות והתמדה במאמץ ההתקרבות לה'. כי לשמור על קרבה לה' ביום, כאשר הכל טוב ושום דבר לא מפריע לי, זה קל יחסית. אבל בלילה, כאשר הכל חשוך ונראה כאילו אין מוצא ח''ו, זה הרבה יותר מסובך. הגלות נמשלה לחושך כדברי אור החיים הקדוש המביא מחז''ל: כָּל-הַלַּיְלָה, שהוא זמן הגלות הנמשל ללילה. וכן הבוקר, ממשיך 'אור החיים', רומז לגאולה: עַד-הַבֹּקֶר, שהוא זמן שיריק עלינו כבודו ואתא בוקר. כלומר עלינו לשמר ואף להעצים את דבקותנו בבורא יתברך בכל המצבים שאליהם אנחנו עלולים להקלע, עד שתבוא הגאולה השלמה והכל יסתדר.

שבת הגדול נקראת כך על שם יום השבת האחרון שבו היינו בגלות מצרים. יציאת מצרים היתה בחמישה עשר לחודש שהיה יום חמישי. כהכנה ליציאה נדרשנו להכין שֶׂה לקרבן פסח (שמות י''ב): גדַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹתשֶׂה לַבָּיִת. חשבון פשוט מגלה שהתאריך הזה נפל בשבת. המצרים לא הבינו מדוע כל משפחה מקצה לעצמה שֶׂה אחד ועוד בשבת, אז הם שאלו. בני ישראל ענו להם שזו מצוות ה' כי בעוד חמישה ימים הם יוצאים ממצרים אחרי שהמצרים יחטפו את המכה העשירית, מכת בכורות. הבכורים נורא נלחצו מהעניין. הם ידעו שעד עתה כל המכות שהבטיח משה אכן נחתו עליהם והם הרי רצו להמשיך לחיות.

גם תופעה טבעית היא נס

הבכורים פנו להנהגה ודרשו לשחרר את בני ישראל לפני שיחטפו את המכה העשירית וזו סירבה. ואז התחולל מרד לא מתוכנן שהפיל חללים בשני הצדדים. זהו שאומר דוד המלך בתהלים בפרק המכונה 'הלל הגדול' וקוראים אותו בליל הסדר: (תהילים קל''ו, י): לְמַכֵּה מִצְרַיִם, בִּבְכוֹרֵיהֶם; כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. בזמן אמת, בני ישראל היו עסוקים בשלהם ולא היו מודעים למה שמתחולל בתוך העם המצרי. כלומר, אולי ידעו מה שקורה, אבל לא זיהו שזה קשור אליהם. זהו שאומר דוד המלך באותו פרק כמה פסוקים קודם: ד לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. ועדיין, מה המיוחד בנס הזה, מלחמת הבכורים בהנהגה המצרית, שבגללו זכתה השבת שלפני פסח לשם מיוחד, שבת הגדול? 

הרי יציאת מצרים אירעה בעקבות נסים גדולים וגלויים ששידדו את מערכות הטבע. בנסיבות אלו, טבעי שבני ישראל התרגלו לראות נסים ולא נטו להתפעל מהם. אז מה מיוחד בנס הזה שזכה ורק לזכרו קוראים שם מיוחד לשבת שבה אירע הנס? מסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שדוקא היא הנותנת; הנס הזה לא נראה כמו נס, כי רק טבעי שהבכורים יתקוממו בניסיון למנוע את מותם המתקרב, אבל היה פה נס גדול, שכן המצרים היו עסוקים במלחמות הפנימיות ולא התפנו להפריע לבני ישראל בהכנותיהם ליציאה ממצרים. במלים אחרות, העובדה שהנס הזה נראה כמו תופעה טבעית של מחלוקת פנים מצרית שהקצינה, היא שהעניקה לו את ערכו המיוחד עד כדי לקראו נס גדול. 

והמסר הזה מהדהד באזנינו מדי שנה, בין בזמנים של גלות קשה ובין בזמן של רווחה יחסית, הקב''ה עושה עמנו נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת אבל אנחנו מסרבים לפקוח את העינים ולכן הוא לְבַדּוֹ יודע מה הוא עושה עבורנו. וזה לא שאנחנו לא רואים את הנפלאות, אנחנו רואים אבל מתעלמים, מסרבים להודות שאכן מדובר בנפלאות שהקב''ה עושה במיוחד עבורנו. וההתעלמות די קלה, כי כל הנפלאות מלובשות בדרכי הטבע ובקלות אנחנו מצליחים להתרגל אליהן. אבל האמת היא הפוכה לגמרי, כמו שאומר הרבי, כי מקורם האלקי של נסים המלובשים בדרכי הטבע הוא גבוה מזה של נסים השוברים את הטבע. במלים אחרות ובהתייחס לימינו, אנחנו זוכים כעת לנפלאות גדולות יותר משהיו במצרים.

---