הגענו לפרשה השלישית בתורה, פרשת לֶךְ-לְךָ; בפרשה הזאת מתחיל להתהוות עם ישראל וכאן מתחיל המסע ההיסטורי שלו. הפרשה מתחילה בפסוק (בראשית י''ב): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. ג וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. אמנם מי הוא אַבְרָם אנחנו יודעים מסוף הפרשה הקודמת: כו וַיְחִי-תֶרַח, שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-אַבְרָם, אֶת-נָחוֹר, וְאֶת-הָרָן. מה שאנחנו יודעים על תרח זה שהיה דור תשיעי ל-שֵם בן נח, מעבר לכך התורה לא מספרת עליו יותר מדי, רק שהוליד שלושה בנים והבכור נקרא אברם. אבל במה זכה אברם שה' יתייחס אליו אישית ויורה לו את ההוראה וגם יבטיח לו את ההבטחות הנ''ל – זה לא נתפרש בתורה. כאילו מדובר בדף שהיה חלק לפני שנרשמה בו ההוראה הזאת. 

חז''ל משלימים לנו את התמונה ומספרים על ילדותו של אברם (מדרש רבה [בעיבוד חפשי]) תרח אבי אברם היה עובד אלילים והייתה לו חנות לממכר צלמים; יום אחד יצא לאיזה מקום וביקש מאברם שיחליף אותו בחנות; אברם נענה כמובן אבל כשבא אדם לקנות פסל, שאל את הלקוח ''בן כמה אתה''? ענה מה שענה ואברם המשיך: ''בחור בגילך הולך להשתחוות לפסל שרק היום יוצר בבית המלאכה שלנו''? התבייש והלך בלי לקנות. בצהריים באה אשה שלא ביקשה לקנות, רק להקריב, נתנה בידו מנחה שיקריב לפסלים בשמה; הניח את המנחה לפני הפסלים, לקח אַלָה, שבר את כל הפסלים ונתן את האלה ביד הפסל הגדול מכולם. כאשר שב אביו, שאל מי עשה זאת? אמר לו אברם: ''מה אספר לך – באה אשה להקריב מנחה, שמתי לפניהם, התחילו לריב – כל אחד רצה את המנחה לעצמו בלבד, ואלה התוצאות... אמר לו תרח, מה אתה עובד עלי? הרי אינם יודעים לדבר ואף יכולת תנועה אין בהם; ענה אברם: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר? את אלה אתה עובד?!

אפשר לדמיין לעצמנו שעבור תרח היה זה משבר נורא; בנו הבכור, לא רק שהזיק קשות לפרנסתו, גם הרס לו את האמונה. נו, למעשה כל כך קיצוני (של הבן) מגיב האב בצעד קיצוני משלו; הביאו למשפט לפני המלך נמרוד. מן הסתם ידע תרח מה תהיה התוצאה, אבל חשב שזו התגובה הראויה. נמרוד ניסה לשכנע את אברם; אמר לו, נסגוֹד לאש; אמר אברם, נסגוד למים שחזקים מהאש ומכבים אותה. אמר נמרוד בסדר, נסגוד למים; אמר אברם, אולי עדיף שנסגוד לעננים שמביאים מים. נסגוד לעננים, הסכים נמרוד; אמר אברם, מוטב נסגוד לרוח שחזקה מהעננים ומפזרת אותם. שיהיה לרוח, הסכים נמרוד; הכי טוב שנסגוד לאדם שאינו נכנע לרוח אמר אברם. אמר נמרוד: אתה סתם מתחכם איתי; אני עובד לאוּר (- אש) זה האלהים שלי, אשליך אותך אל האלהים שלי והא-להים שלך מוזמן להציל אותך אם הוא יכול; השליכו לאש ובא ה' אלוקי אברהם והצילו. אברם האמין באמת שלו עד הסוף.

הסיפור הזה רמוז בפרשה (פרק ט''ו): ז וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אֲנִי ה', אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים (...). מזכיר בדיוק את הפסוק: ב אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:: אומר מורנו הרב גינזבורג שליט''א. נראה ברור כי המניע הפנימי של אברם למעשה הקיצוני של ניפוץ הצלמים, כמו כן למו''מ האירוני שניהל עם המלך, הוא דבקותו באמת שלו, גם אם זה אומר סיכון ברור לחייו. בהמשך אנחנו רואים שהמאפיין העיקרי של אברהם הוא דוקא החסד ובכך הוא ידוע. אבל בשלב הזה, מדת האמת היא שמניעה אותו ודבקותו בה מציבה אותו מול כל העולם. לכאורה, האמת והחסד הן מדות מנוגדות; המדרש מספר כי לפני שברא ה' את העולם הוא התייעץ עם הפמליא שלו, החסד אמר שצריך לברוא את העולם כי יעשו בו חסדים והאמת אמרה ''אל יִבָּרֵא, שכולו שקרים''. 

אצל אברהם אבינו אנחנו רואים שהוא מתחיל את חייו בדבקות באמת אבל אחר כך עובר למדת החסד. לא שוויתר על האמת חלילה, אלא שֶׁשָׂם את הדגש על מדת החסד. ביחס לזולת – הוא כולו חסדים; ביחס לעצמו – אינו מתפשר על האמת אפילו כמלוא נימה. הוא משלים עם המציאות הסובבת אותו שהיא רחוקה מן האמת, ואף עושה חסדים עם עובדי אלילים, ''מתמקח'' עם ה' במאמץ להציל את סדום למשל, אבל אינו מושפע מסביבתו כהוא זה. להיפך, הוא עָמֵל לקרב אנשים, להפיץ את האמונה באל אחד. התורה מעלימה את מה שהיה לפני לֶךְ-לְךָ, אומר מורנו הרב גינזבורג, כי ה''תדמית'' החדשה של אברהם אבינו היא של איש חסד.

חסד ואמת – שילוב מנצח

כשהיא לעצמה, האמת נעדרת רגשות; היא מתייחסת לנתונים בשכל קר ואפילו מנוכר. לכן, כאיש אמת, בטרם עלתה אצלו מדת החסד, אברם לא התייחס כלל ליופיה של אשתו; זה כביכול לא רלוונטי. רק בדרך למצרים, שהוא יורד לשם מפני הרעב, הוא מכיר פתאום ביופיה של אשתו: יא וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ.. חז''ל אומרים שראה את דמותה משתקפת ביאור כזריחת השמש. מכאן למדים חז''ל שכל הנשים בפני שרה כקוף בפני אדם. עד כדי כך היתה יפה. מתברר שאיש האמת-בלי-פשרות התחתן עם האשה היפה בעולם והוא בכלל לא ידע. בפנימיות, אומר הרב גינזבורג, היאור המצרי מייצג את השפל הרוחני הכי עמוק שאליו מדרדרת האנושות; אברהם מביט בו ודוקא מתוכו מציץ יופיה הרב של שרה. 

במושגי הקבלה, ממשיך מורנו הרב גינזבורג, היופי העליון נפל אל תוך המציאות הנחותה וטבע בתוכה; אלה הניצוצות הקדושים שמוסתרים בכל רבדי המציאות, גם הנחותים ביותר. הכח היחיד שעשוי לחלץ אותם משם ולהשיבם לשורשם העליון, היא מדת האמת. וזה מה שמסתתר בפנימיות המדרש של חז''ל אודות אברם ושרה ליד היאור; אברם מביט ברובד הכי נמוך של המציאות, ביאור המצרי, ושם הוא רואה בבואה של יופי עליון, היופי של אשתו ''כזריחת השמש'' עולה חזרה לשורשה העליון. אגב, זהו האיזכור הראשון בתורה למושג היופי. בסוף פרשת בראשית כתוב (פרק ו'): ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹקִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. זו ההגדרה לנשים יפות, טֹבֹת הֵנָּה. אחר כך כתוב מושג נוסף, חן: חוְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. בפרשה שלנו מתחיל היופי. אברם ידע שכל מה שברא ה' הוא טוב ושיש גם חן, אבל את היופי הכיר רק כעת.

היופי מצד עצמו נוטה להדרדר לתהום, (משלי ל''א): ל שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי. כאשר הוא לעצמו, מנותק מן האמת, היופי עלול לשקוע בתוך המציאות הארצית ולהיעלם, לשקוע בתוך המדמנה של הגשמיות כאילו זה כל מה שיש. צריכים לחלץ אותו משם ולחבר אותו אל שורשו העליון בקדושה. מצד שני, האמת לבדה עלולה להישאר בשמים, מנותקת מן המציאות הארצית. רק שילוב של שניהם עשוי להניב פעילות ברוכה בתוך מציאות העולם, פעולה של בירור הניצוצות הטבועים במציאות הירודה והעלאתם לקדושה. וזהו כוחה וגם תפקידה של מדת החסד שפנימיותה היא האהבה, לחבר את האמת אל היופי ולהעלותו לקדושה. כך נוכל להבין את דברי אברהם לשרה, שעד עתה לא ידע שהיא יפה; כי רק כעת הגיע בחייו לשלב שבו הוא יכול לעסוק עם היופי ולהעלותו לקדושה.

במצרים ידעו להעריץ יופי; האריז''ל אומר שרוב ניצוצות הקדושה נפלו למצרים ערוות הארץ, המקום הכי ירוד ברוחניות. לכן, דוקא במצרים מתחילה העבודה של אברהם בבירור ניצוצות הקדושה. לברר את היופי ואת התענוג שנפלו ולהעלותם לקדושה. אמנם את העבודה עצמה עושה שרה, אבל מכוח האמת של אברם. ככתוב: יז וַיְנַגַּע ה' אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים, וְאֶת-בֵּיתוֹ, עַל-דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם. למצרים היו חושים מפותחים בתענוגות עולם הזה אבל בעימות עם האמת והיופי של הקדושה, התענוג שציפו לו הפך להם לנְגָעִים גְּדֹלִים. אז עד כאן יש לנו שלושה מושגים ביחס לאברהם ושרה, אמת של אברהם, יופי של שרה, וחסד שמחבר ביניהם. 

וכעת קצת רמזים ממורנו הרב גינזבורג; פרפראות המלמדות כי כל רעיון בתורה הוא שלם מכל זוית ראיה. עד כאן דיברנו על יופי, אמת, חסד; בתורה כתוב יופי בלי ו', יֹפִי, שווה 100. נוסיף ליפי את ה'אמת' = 441 ונקבל 'ישראל' = 541. כמו שאומרים חז''ל שגם אברהם ויצחק קרויים ישראל. והרמז הוא שהשם 'ישראל' הוא ראשי תיבות של שמות כל האבות והאמהות: יצחק יעקב שרה רבקה רחל אברהם לאה. ואם נוסיף ל'יפי' ול'אמת' את מדת ה'חסד' = 72, נקבל 613, תרי''ג, שזה מספר המצוות בתורה. הנה כי כן, בכל שנה קוראים את הפרשה הזאת ובכל שנה מוצאים בה רעיונות חדשים, כמו בכל חלק בתורה. והמכנה המשותף לכל הרעיונות והפירושים הוא שדבקות מירבית בתרי''ג מצוות התורה משמעותה הליכה בדרכם של אבותינו הקדושים ורק דבקות כזאת עשויה להציל אותנו מכל הסכנות שמזמן לנו העולם הזה ולהביא אותנו אל חוף מבטחים בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; ">יש השואפים להשליט כאן את מדות סדום; יש מי שכל עניינו הוא להינצל מסדום, כמו לוט; יש מי שמנסים לחסל את (צאצאי) יצחק, כמו שניסה ישמעאל; וכך הלאה, דומני שאת כולם אפשר למצוא בפרשת השבוע. רק מה שחסר זה הקו של אברהם אבינוכזכור, על הליכה לבחירות הכריזו בשבוע של פרשת נח, שם קראנו על המבול ועל מגדל בבל ודור הפלגה, שזה אותו שורש כמו 'מפלגה'. באותו שבוע רמזנו כי שום מפלגה אצלנו אינה מציעה להניח את שבע מצוות בני נח, המפורטות באותה פרשה, כבסיס למשא ומתן עם שכנינו. בשבוע שלאחריו, בפרשת לך לך הכריזו על איחוד (טכני) בין הליכוד לישראל ביתנו. היה זה ביום חמישי בערב, ולמרות שהיה סיפק בידי להתייחס לנושא, העדפתי לעסוק בהיבט אחר של הפרשה, בדבקותו של אברהם אבינו באמת הפנימית שלו עד כדי מסירות נפש ועד בכלל. אמנם גם את ההיבט הזה יכולתי להשליך על המתחולל במערכת הבחירות, אבל, כאמור, בחרתי להתעלם. כי, למען האמת, קצת נמאס לי מהעיסוק ברבדים אלו של המציאות; אני מעדיף לעסוק ברבדים חיוביים יותר. 

אבל נראה שזו היתה טעות; כי עלול להיווצר הרושם, חלילה, שאין קשר בין התורה ובין הרבדים הנמוכים של המציאות. והרי, לצערנו, זוהי האוירה הכללית, שאין קשר בין פוליטיקה ובין מחויבות להוראות התורה. שכן לכאורה, אפשר ללמוד תורה ואפילו להיות מחויבים להוראותיה בחיים האישיים, אבל להתעלם ממנה לגמרי כשזה נוגע לעניינים המכונים פוליטיים. הרי כך נוהגים רבים ואף טובים, כידוע, ואין להאריך בדבר המצער. כמובן אנחנו מחזיקים בדעה שונה, אנחנו חושבים שיש קשר הדוק בין המציאות היומיומית, גם אם מדובר בהתרחשות פוליטית כמובן, ובין הוראות התורה. לא תמיד הקשר הוא גלוי, לפעמים צריכים הרבה יגיעה כדי למצוא אותו. ולמרבה הצער לפעמים הוא קשר של ניגוד, של 'כיצד אין לנהוג', אבל הקשר קיים תמיד. 

ולדוגמא, הברית הנ''ל בין ראשי המפלגות; זו נתפרסמה ביום חמישי בערב, אור ליום שישי שבו למדנו בפרשת השבוע על ברית בין הבתרים, הברית שכרת ה' עם אברהם אבינו על הארץ, וגם על לידתו של ישמעאל. שני האירועים כתובים בחלק של העולה השישי בפרשה ולכן שייכים לסדר הלימוד של יום שישי. והרי יום חמישי בערב, שייך ליום שישי, כמו שיום שישי בערב שייך ליום שבת לפי סדר הבריאה. אז דוקא מתאים לכרות ברית, אפילו פוליטית, ביום הזה, השאלה שנתעוררה אצלי היא רק לאן הולכת הברית שנכרתה בין ראשי המפלגות; האם הברית הזאת מתכוונת לחתור למימוש ברית בין הבתרים, כלומר לדבקות מוחלטת בארץ אשר נתן לנו ה' באותה ברית שכרת עם אברהם אבינו, או שמא להתחשבות בישמעאל שנולד גם הוא באותו פרק. 

הנימוקים להקדמת הבחירות נאמרו ונדונו בהרחבה ואין זה מענייננו לעסוק בהם כעת או בכלל. אבל דומני כי לא תהיה שום מחלוקת ביחס לנקודה אחת, שנראה לי כי לא הודגשה מספיק בפרסומים שראיתי, והיא הנחת היסוד של מי שהחליט על הקדמת הבחירות. אין לי ספק שהנחת היסוד שלו היתה שמהבחירות האלה הוא יצא מחוזק. שכך או אחרת הוא ירויח מהבחירות. והברית שכרת עם עמיתו רק מאשרת שזו היתה הנחת היסוד, שהרי התנאים הנלווים לברית הזאת נדונו מן הסתם זמן ארוך בטרם נחתמה ופורסמה ואף בטרם הוכרזו הבחירות המוקדמות. כלומר, לכאורה היה פה מהלך ''על בטוח''. אלא שבמערכת בחירות, כמו בכל מערכה, אפשר לדעת כיצד נכנסים אליה, ולפעמים אפילו להחליט מתי נכנסים, אבל אי אפשר לצפות את מהלכי הביניים ובטח לא את סיומה. על זה נאמר (מלכים א', כ): אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ. 

זו הכותרת שבחרנו לרשימה זו ופירושה הוא שאפשר לצאת למערכה כמועמד ודאי לניצחון ובסוף לנחול תבוסה צורבת. למדנו אותה ממי שהיה אחד המלכים המוצלחים ביותר במדינת ישראל הראשונה, זו של ימי בית ראשון. הרקע לסיפור הוא שבהיותו עסוק בענייני פנים, או אולי על רקע היחסים הטובים עם שכניו, הוא נתפס לשאננות והזניח את ענייני הביטחון; כך או אחרת – פתאום מודיעים לו שמלך ארם הטיל מצור על עירו, שומרון והוא דורש כופר כבד כדי להסיר את המצור: ג(...) כֹּה אָמַר בֶּן-הֲדַד, כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ, לִי-הוּא; וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים, לִי-הֵם. אחאב בעמדת חולשה ברורה והוא נאלץ להסכים: ד וַיַּעַן מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר, כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: לְךָ אֲנִי, וְכָל-אֲשֶׁר-לִי. אבל מלך ארם אינו מסתפק בניצחון, הוא רוצה להשפיל את מלך ישראל: ו כִּי אִם-כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת-עֲבָדַי אֵלֶיךָ, וְחִפְּשׂוּ אֶת-בֵּיתְךָ, וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ; וְהָיָה כָּל-מַחְמַד עֵינֶיךָ, יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ. לזה אחאב אינו מסכים; לשלם עבור ביטחון – כן, לספוג השפלה – בשום אופן לא.
{[h3>מישהו מזהה יראת אלקים?]}
אחאב השיב לשליחי מלך ארם דברים ברוח סירובו לספוג השפלה ובאותה נשימה הוסיף שהוא מוכן למלא את כל הדרישות האחרות של מלכם. מלך ארם כעס על הסירוב ושלח לאחאב מסר מאיים: י (...) כֹּה-יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹקִים וְכֹה יוֹסִפוּ; אִם-יִשְׂפֹּק, עֲפַר שֹׁמְרוֹן, לִשְׁעָלִים, לְכָל-הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי. ובעברית מדוברת מכריז מלך ארם, הצבא שלי גדול כל כך שהשטח שלך לא יספיק לחיילים כדי לעמוד, אז איך אתה מעז לחשוב שתוכל להנצל??? מלך ארם הפתיע את מלך ישראל והיה בטוח לחלוטין כי ינצח בקלות; רק יהדק את המצור על שומרון והמחסור במוצרים בסיסיים כבר יכריח אותם להכנע. וכאן באה תשובתו המפורסמת של אחאב: יא וַיַּעַן מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ, אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ. אמנם החשבון הקר מלמד על יתרון עצום לארם, אבל כאן זה מלחמה על הכבוד (היהודי). מלך ישראל לא היה מוכן לספוג השפלה.

הוא היה נתון במצור, נקלע למלחמה שלא רצה בה, אבל בחר שלא להתבצר, לא התמגן מאחורי החומות; הוא אסף את כל מי שהיה כשיר להלחם: טו וַיִּפְקֹד, אֶת-נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, וַיִּהְיוּ, מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים; וְאַחֲרֵיהֶם, פָּקַד אֶת-כָּל-הָעָם כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--שִׁבְעַת אֲלָפִים. ועם הצבא הקטן הזה הוא יצא מבין החומות להתקפה מונעת ונחל ניצחון מוחץ. מהסיפור הזה אפשר ללמוד הרבה מאד על יוזמות אנושיות; קודם כל על החובה להצטייד במנה גדושה של צניעות וענווה, שכן לעולם אי אפשר להיות בטוח מראש בתוצאות של איזשהו מהלך ועל כן אין שום ביטחון שישיגו את היעד. אלא שלהסיק מסקנות מסיפורים היסטוריים, אפילו אם הם כתובים בתנ''ך, ספר הספרים שתכליתו להורות לנו את הדרך הנכונה, זה לא הצד החזק שלנו. קל וחומר שנעדיף להתעלם מהמסרים הטמונים בפרשיות השבוע, שם המסר הוא קצת פחות מפורש.

והדברים נכונים למה שקורה באמריקה בדיוק כמו למה שקורה אצלנו; הרי שם הסופה הקשה טרפה את הקלפים של התחזיות השונות שלקראת הבחירות כמו שאצלנו הפיצולים הנשנים במפלגות ולצידם הבריתות הנכרתות במחשבה שזה לתועלת הצדדים, עלולים לטרוף את הקלפים; כך שאיש אינו יכול לצפות מראש את התוצאות שיתקבלו בבחירות הקרובות. הרי גם השבוע שמענו על התפתחויות מרעישות (וגם ''מרעישות'') נוספות לקראת הבחירות, התפתחויות שאם ימומשו, ישימו לאל את כל התחזיות המוקדמות. ובינתיים הן מספקות לפרשנים חומר רב למלל אין סופי. ומי יודע אילו עוד התפתחויות צפויות, מי יצטרף לאן ומי יפרוש מהיכן? אף אחד לא יודע אז אף אחד לא יכול לצפות את התוצאות. 

ואם נקח בחשבון את העובדה שכל המהלכים שננקטו, אצלנו ובכלל, במהלך השבוע, היו מלווים בפרשת וַיֵּרָא, נוכל להסיק שכפות המאזניים עודן רחוקות מהכרעה לצד זה או אחר. כי בפרשה הזאת יש לנו קצוות של ממש, ונביא כאן רק חלק מהנושאים, להמחשת הרעיון. הפרשה פותחת בפסוק (בראשית י''ח): א וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ממשיכה להפיכת סדום ועמורה והצלת לוט מתוכם, דרך המיקוח של אברהם אבינו עם הקב''ה במאמציו להציל את אנשי סדום ועמורה. משם אנחנו מדלגים להולדתו של יצחק אבינו וזמן קצר אחר כך לגירושו של ישמעאל מבית אברהם. יש עוד כמה נושאים בפרשה, הבאנו רק חלק קטן כאמור, וכל אחד מוזמן להתבונן ולזהות את ההתפתחויות האפשריות של היוזמות השונות שנתפרסמו השבוע, בהתאם לאמור בפרשה באותו יום שבו מדובר. 

כי על פניו נראה שיש מי שבאמת דואג לעם ישראל (הוא בפוליטיקה? לא סביר.) כמו אברהם אבינו וכמו שרה אמנו; יש השואפים להשליט כאן את מדות סדום; יש מי שכל עניינו הוא להינצל מסדום, כמו לוט; יש מי שמנסים לחסל את (צאצאי) יצחק, כמו שניסה ישמעאל; וכך הלאה, דומני שאת כולם אפשר למצוא בפרשת השבוע. רק מה שחסר זה הקו של אברהם אבינו, ההליכה המתמדת, החתירה העקבית להידוק הקשר עם רבונו של עולם. הרי אצלו הכל היה כפוף לרצון העליון, לא היה לו שום רצון פרטי. את זה עדיין לא מוצאים אצלנו; את החתירה אל הטוב המוחלט, המנותק לגמרי מאינטרסים אישיים. על כל פנים, לא מוצאים את זה בפוליטיקה אצלנו. כשנגיע לשם – זה יהיה סימן שהגענו לגאולה האמיתית והשלמה.

בשבוע שעבר ראינו כי אברהם, איש החסד, מקרב את כולם; כולם ראויים לקירוב בעיניו ובדרך הקירוב הוא מפיץ את האמונה בא-ל אחד. מצד עצמו הוא לגמרי מתעלם מהחושך, מהרוע האנושי; לא נלחם בו ואפילו לא מרחיק אותו, אלא אם כן נאלץ לעשות זאת, כמו במקרה של ישמעאל שהבאנו בשבוע שעבר או כמו כאשר לקחו בשבי את אחיינו. הפעילות שלו בעולם מסתכמת בהפצת אור האמונה לכולם ולא נראה שעולה בדעתו אפשרות אחרת, דרך פעולה שונה. השאלה היא אם אכן הדרך הזאת מספיקה, אם בדרך הקירוב לבדה אפשר להאיר את העולם עד כדי הכשרתו לקבל פני משיח, להביא את העולם למצב האידיאלי של חזרה לימי בראשית שלפני חטא עץ הדעת. מהתבוננות בפרשת השבוע, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט''א, נראה שלפחות יצחק חשב שאי אפשר.

פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית כ''ח): יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. פעמיים אברהם ופעמיים יצחק בפסוק הראשון, זה אומר דרשני, ואכן יש על כך כמה דרשות ופירושים. לענייננו, זו נראית כעין הבעת תמיהה, יצחק כל כך שונה מאברהם, ובכל זאת, אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. בפרשה מסופר כי יצחק ראה שהעבודה שעשה אברהם אביו אינה מתקיימת לאורך זמן, שמי שקיבלו ממנו השפעה במסגרת הפצת האור שלו, חזרו לסורם לאחר הסתלקותו ואולי עוד קודם. איך הוא יודע את זה – הנה (פרק כ''ו): טו וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו--סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר. עניינה של חפירת בארות הוא גילוי המים שטמונים במעבה האדמה; ברוחניות זה אומר פעולה שחושפת את הטוב הטמון בעצמו או בזולת. 

יצחק רואה שסתמו את הבארות שחפר אביו אבל הוא לא מתייאש: יח וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו. הוא מבין שזה לא מספיק אבל מנסה להעמיק באותה דרך: יט וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם--בְּאֵר, מַיִם חַיִּים. אבל זה לא עובר חלק: כ וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר--לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. הם יודעים שהוא בנו של אברהם ולא רוצים לקבל ממנו השפעה, אבל התגובה של השכנים אינה מרתיעה אותו, הוא חופר עוד באר וגם עליה רבים אתו. והוא ממשיך אבל רק אחרי שהתרחק מהם: כב וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. 

ליצחק יש את המסקנות שלו מהאירועים הנ''ל; הוא מבין שבדרכו של אברהם ההשפעה על הזולת היא קצרת ימים, לא רק שסתמו את הבארות, כלומר ויתרו על הדרך שלימד אברהם, גם וַיְמַלְאוּם עָפָר, חזרו לחומרנות הכי נמוכה. הוא מחפש דרך לפעול בעולם ביתר יסודיות; מתרחק מאלה שלא רצו בקרבתו ומחפש דרך לשנות את העולם במהלך אחד. לכן, כאשר באים אליו יריביו מאתמול, הם מתקבלים בקרירות לכאורה, לגמרי שונה מתגובתו של אברהם אביו: כו וַאֲבִימֶלֶךְ, הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר; וַאֲחֻזַּת, מֵרֵעֵהוּ, וּפִיכֹל, שַׂר-צְבָאוֹ. כז וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק, מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי; וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. אבל זה רק לכאורה, כי בפועל הוא רוצה לחיות בשלום והוא גם מכניס אורחים: ל וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. לא וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו; וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק, וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. אבל הוא לא מתקרב אליהם יותר מדי; כאילו, חברים חברים, אבל מרחוק.

יצחק ויתר על דרך הקירוב של אברהם אבל עדיין קשה לו מאד עם הרוע בעולם, עם המציאות שממשיכים לעבוד אלילים. ומה שגרוע יותר, עבודת האלילים מגיעה אליו הביתה, הבן יקיר הביא הביתה נשים עובדות אלילים: לד וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית, בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי--וְאֶת-בָּשְׂמַת, בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי. כמובן, יצחק ורבקה אינם מרוצים: לה וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה. אבל התגובה הרגשית של יצחק קיצונית ביותר; כזה רוע, הוא מעדיף לא לראות (פרק כ''ז): א וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת;... יצחק היה בגיל מאה כשזה קרה; לא כל כך זקן במונחי הימים ההם וגם לא שמענו עד עתה על מישהו שהתעוור מזקנה, אבל כאמור, יצחק מעדיף שלא לראות. אלא שדוקא כעת, במציאות השלילית שאליה נקלע, הוא מזהה הזדמנות לחולל את המהפכה שאביו לא הצליח לחולל: וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי.

השלמת התהליך נפלה בחלקנו

עשו נענה לקריאתו של אביו ומאזין לדבריו: ב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי. ג וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צָיִד. ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי--וְאֹכֵלָה: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת.למדנו כבר בתחילת הפרשה שיצחק אהב את עשו והארכנו בעניין בשנים קודמות; יצחק יודע בדיוק מי הוא עשו, הוא לא היה צריך להמתין עד שעשו יקח נשים עובדות אלילים כדי לדעת שאינו הולך בדרכו של אביו ו/או של סבו. למרות זאת יצחק כמו מתעלם מההתנהגות הנלוזה של בנו המועדף; הוא מבליג על כל שגיונותיו ולא קורא אותו לסדר (לפחות לא כתוב שהעיר לו על משהו). ופתאום הוא רוצה לברך אותו ולצורך כך הוא מבקש ממנו שישקיע מאמץ קצת חריג, ככה שאצל יצחק תתעורר הכרת תודה כלפיו והברכה תצא מכל הלב. 

אמרנו שיצחק הגיע למסקנה כי דרכו של אברהם – להפיץ אור, להדליק אורות קטנים שבהצטרפם יחד יהפכו לאור גדול, הדרך הזאת אינה מובילה אל היעד הנכסף. את המסקנה הזאת הוא מיישם ביחס לעשו; הוא כאילו לא רואה בעשו שום דבר שצריך לתקן כי, לדעתו, אין תועלת בתיקונים קטנים, עדיף לעשות תיקון אחד גדול וסופי. וזה מה שהוא רוצה להשיג בברכות שהוא מייעד לעשו, שמכוח הברכות עשו יתהפך מרע לטוב, שבמקום ללכת בחושך הוא יתחבר אל האור. בלשון ימינו, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט''א, שיטת ה'זבנג וגמרנו'. זו גם הסיבה שאינו מתלהב מדרכו של יעקב, בחור הישיבה שמעמיק בלימוד ומברר ביסודיות מה טוב ומה רע; הדרך הזאת איטית מדי לטעמו של יצחק שבטוח כי מצא את הדרך להפוך את המציאות, לבטל לגמרי את הרע, במהלך אחד. אלא שרבקה ידעה כי מהלך כזה אינו יכול להצליח, ופעלה:


ו וְרִבְקָה, אָמְרָה, אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ, לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ, מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה', לִפְנֵי מוֹתִי. רבקה מנחה את יעקב כיצד לפעול כדי לזכות בברכות; יעקב חושש לבצע את המהלך המסוכן אבל חזקה עליו מצוות אמו והוא פועל: יח וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי; וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי. יט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ--עָשִׂיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי; קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי--בַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ. אחרי היסוסים מופגנים יצחק משתכנע שאכן מדובר בעשו ויעקב זוכה בברכות. המעמד הזה מתוח מאד מבחינת יעקב, בכל רגע עלול עשו לשוב עם המטעמים שהכין ומי יודע מה תהיה התוצאה. אבל מהשמים שמרו עליו והוא יצא בטרם שב עשו: ל וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת-יַעֲקֹב, וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו; וְעֵשָׂו אָחִיו, בָּא מִצֵּידוֹ. הוא מציע לאביו את המטעמים שהכין ומבקש לקבל את הברכה.

יצחק נבהל, התברר לו שיעקב זכה בברכות והשאלה היא כיצד יגיב על כך, האם יתחרט ויעביר את הברכות לעשו? לג וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה. הוא לא מתחרט, הוא חותם את דבריו באישרור הברכות, גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה מי שזכה בברכות. כי כעת הוא מבין שהרעיון שלו להפוך את העולם (את עשו) מרע לטוב בזבנג אחד, לא יכול להצליח; שהדרך היחידה שעשויה להצליח היא דרכו של יעקב; ושהברכות שהעניק לו, בלי לדעת שזה הוא, יעניקו לו את הכוח הדרוש להתמיד בדרכו עד לניצחון הסופי של הטוב על הרע, עד שיצליח להפוך את החושך לאור. ונשים לב, יצחק לא חותם בלשון הווה, אלא בלשון עתיד: גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה. כי כעת הוא מבין שמדבר בתהליך ארוך, ארוך מאד.

ואכן, מאז ועד בכלל אנחנו הולכים בדרכו של יעקב, בצעדים איטיים; לפעמים מתוך הכרה שאכן זו הדרך ולפעמים מתוך תסכול על כי זו הדרך. והדרך היא שמבררים היטב, לפני שנוקטים באיזה צעד, האם זה מתאים להוראות התורה. הבירור הזה נמשך אלפי שנים וכעת הגענו לסיומו של התהליך, לסופה של הדרך הארוכה שמובילה אל הגאולה האמיתית והשלמה. וכמו בכל ריצה למרחקים ארוכים, השלב האחרון הוא קריטי; דוקא בשלב הזה, בפיניש, עלינו להתחבר חזרה לדרכו של יעקב, לנהוג בהתאם להוראות התורה ובשום אופן לא להרכין ראש בפני הגויים, לא במימד התרבותי ובטח לא במימד הבטחוני או המדיני. דבקות כזאת גם תזכה אותנו באהדת בני עשו, כי הם מצידם כבר מוכנים לגאולה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">אלפי פצצות המטירו עלינו לאורך השנים במטרה ברורה לרצוח יהודים; מיעוט הנפגעים אצלנו יכול להיות מוסבר רק בכך שהקב''ה עושה לנו נסים גלויים ושומר עלינו מפניהם. ואנחנו לא טרחנו להודות לו אפילו פעם אחת; שום עצרת הודיה ואפילו לא איזה כֶּנֶס קטןעד אמש הייתי בטוח שאכתוב על מבצע ''עמוד ענן'' בעודו נמשך, אבל הוא הסתיים בטרם עת. אז אמנם הנושא יכול להישאר, אבל הסגנון לא כל כך; נתחיל במובן מאליו, צה''ל נאלץ לצאת למבצע הזה באיחור ניכר מאד, אחרי ''הבלגה'' ממושכת מדי, הבלגה שהגבירה את חוצפתם ואת תעוזתם של הרוצחים עד לרמה שאי אפשר היה לסבול יותר. אמנם כל הזמן ראינו ניסים גלויים, אבל כמה זמן אפשר לסמוך על הקב''ה שיעשה את העבודה במקומנו? בסוף נאלצנו להגיב; כמעט בכל ההתייחסויות אצלנו בלטה מאד התקווה שהפעם זה יהיה שונה, שהפעם ימשיכו להכות ולא ירפו עד למיגור מוחלט של הטרור. במלים אחרות, לממשלה היה גיבוי ציבורי איתן וציפיה כללית שתגלה כושר עמידה אל מול המקטרגים והמבקרים, שנשמעו בעיקר מבחוץ. מה גם שבתגובות אלו, ממצרים למשל, מה שבלט יותר מכל היה שלילת זכותה של ישראל להגנה עצמית.

המבצע החל ביום ד' לפרשת תולדות וסיומו נקבע ליום רביעי פרשת ויצא שעה תשע בערב, כלומר בשעה ששייכת כבר ליום חמישי בראיה של התורה. ביום תחילת המבצע למדנו בפרשת השבוע ''תולדות'' שאבימלך מלך פלשתים ופמלייתו הלכו אל יצחק שהתרחק מהם עד באר שבע, אחרי שהציקו לו קשות בעת שחי בקרבתם כמו שראינו בשבוע שעבר, ויצחק מגיב בתמיהה (בראשית כ''ו): כז וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק, מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי; וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם.. הם עונים לו שרוצים להבטיח כי ישרור שלום ביניהם ומבקשים ממנו שלא ינקוט כלפיהם שום מהלך של עוינות. לזה יצחק מסכים. וזה קורה מיד לאחר שהקב''ה מתגלה ליצחק אבינו ומברך אותו, ויצחק בונה מזבח וקורא בשם ה'. כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מצביע על סמיכות זו ומסביר כי הקריאה של יצחק בשם ה' הקרינה אור בעוצמה שהשפיעה על אבימלך ללכת אל יצחק ולבקש שלום עמו.

כאמור, את זה למדנו ביום תחילת המבצע; מה שהזכיר לי דברים שכתבנו בעבר לא פעם, שאילו רק התנהגנו כיהודים גאים, כולל אימוץ מלא של העובדה כי זכותנו על הארץ נובעת מהאמור בתורה, כולל כמובן ממה שהקב''ה אומר ליצחק וליעקב בפרשות השבוע שלנו, היינו זוכים ליחס אחר לגמרי אפילו מצד הפלשתינים. אבל למרבה הצער זה בינתיים לא קורה, ולכן גם הגענו להסכם ''הפסקת אש'' צירוף מלים שבהגדרה הוא מבטיח כי האש תתחדש בזמן כלשהו, כי זו רק הפסקה, לא שינוי תפיסה. הפוך מהוראת התורה שלא לעשות שום הסכם עם מבקשי רעתנו. אני מודה כי קיוויתי מאד שלא יהיה שום הסכם, שתהיה רק הודעה כי אחרי שהם יפסיקו לירות, גם אנחנו נפסיק. נו, לא כל התקוות מתממשות. חבל.

כאמור, ההסכם להפסקת אש הושג ביום הרביעי והיא נכנסה לתוקף ביום החמישי לפרשת ויצא; ביום הזה למדנו כי נסתיים החוזה שהיה בין לבן ליעקב – שבע שנות עבודה תמורת נישואין עם רחל בת לבן, שכזכור רימה אותו ונתן לו את לאה במקום רחל, כך שעבד שבע שנים נוספות תמורת נישואיו לרחל. כעת חלפו להן ארבע עשרה השנים שבמהלכן גם נולדו אחד עשר מבין שנים עשר בניו, וגם דינה כבר היתה בעולם, ויעקב מבקש לשוב הביתה, לארץ כנען; יותר מדי זמן הוא מנותק מבית אביו ואמו. לבן רוצה מאד שיעקב ימשיך לעבוד אצלו (בראשית ל'): כז וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ. נו טוב, אפילו לבן מבין שזו לא סיבה מספיק טובה עבור יעקב כדי שישאר לעבוד אצלו; אז הוא ממשיך: כח וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה. 

מסתבר שיעקב מתוחכם מאד, הוא יודע עם מי יש לו עסק ומנהל משא ומתן בהתאם; יעקב פותח בכך שמזכיר ללבן את מה שהלה אינו יכול להכחיש, הוא עצמו אמר את זה לפני רגע: כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו--אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי. ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ, לְרַגְלִי; אתה הרווחת יפה מאד בזכותי ולי אין שום רכוש עדיין, רק נשים וילדים, וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי--לְבֵיתִי. לבן לא מתווכח, הוא רק שואל שוב לאיזו משכורת אתה מצפה ממני: לא וַיֹּאמֶר, מָה אֶתֶּן-לָךְ? אבל יעקב לא מוכן לשמוע על משכורת קבועה, יש לו רעיון אחר, מתוחכם: לב אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי. אתחיל מאפס, אומר יעקב, העבר אליך את כל הנקודים וכו' ורק אלה שיוולדו עם מאפיינים אלו מכאן ואילך יהיו שלי. לבן מקבל את ההצעה: לד וַיֹּאמֶר לָבָן, הֵן: לוּ, יְהִי כִדְבָרֶךָ.

יעקב ידע את שפתו של לבן הארמי

לבן שמח על ההצעה של יעקב; הניסיון לימד אותו שרק מיעוט הצאן נולדים עם מאפיינים כאלה ויעקב מצטייר בעיניו כְּתָמִים עד להכמיר. הוא לא לקח בחשבון שבמהלך השנים בהן רעה יעקב את הצאן, הוא למד כיצד להשפיע על מאפייני הגדיים שנולדים. ואכן, לאחר זמן קצר מגלה לבן כי אצל יעקב, בעדר שלו, של לבן, רוב הגדיים הנולדים מאופיינים בסימנים המשייכים אותם ליעקב; נוצר מצב שרוב התוצרת שייכת ליעקב, לשכיר, ורק מיעוטה שייך ללבן, לבעל הבית. לבן אינו יכול להשלים עם זה והוא משנה את ההסכם עם יעקב, מכאן ואילך הנקודים שלי והאחרים שלך. ליעקב אין ברירה אבל הוא לא כל כך מסכן, כי הצאן ממשיכות להמליט בדיוק מה שנקבע כשכרו של יעקב. לבן יוצא מדעתו, הוא בטוח שיעקב תמים בדיוק כמו שהוא נראה, לא עלה בדעתו שיעקב מבין את לשונו, לשון הרמיה, ומשתמש בה ביתר יעילות ממנו עצמו.

הסיפור הזה נמשך שש שנים ובמהלכו שינה לבן את ההסכם מאה פעמים. זה מה שמספר יעקב לנשיו, בנות לבן, בתום התקופה (פרק ל''א): ז וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא-נְתָנוֹ אֱלֹקִים, לְהָרַע עִמָּדִי. מֹנִיםמֹנִים זה עשרות, אומר רש''י מכאן שמאה פעם שינה לבן את ההסכם, עשר עשרות. כאמור, יעקב למד היטב את דרכי הרמיה של לבן והשתמש בהם ביתר תיחכום ממנו עצמו. כל כך מתוחכם, עד שאפילו לבן לא הבחין בתיחכומו. ביחד עם זה, הוא לא שכח לרגע את הקב''ה ששומר עליו מחורשי רעתו ומסייע לו לגבור עליהם. הוא יודע שעם כל הכבוד לתיחכום, כדי שמהלכים יצליחו צריכים גם הרבה סיוע מלמעלה. השילוב הזה שבין אמונה תמימה בקב''ה ובין תיחכום מעורר הערצה בענייני העולם הזה, זה מה שמאפיין את יעקב אבינו ואת היכולת הזאת הוא הוריש לנו, שעל כן אנחנו מכונים בני יעקב.

רק שלמרבה הצער, לא נראה שאנחנו מתאמצים להצדיק את הכינוי הזה שלנו; בתחכום כן, לפעמים, אבל לא באמונה. הרי במשך שנים הם יורים עלינו, אלפי פצצות המטירו עלינו במטרה ברורה לרצוח יהודים; מיעוט הנפגעים אצלנו יכול להיות מוסבר רק בכך שהקב''ה עושה לנו נסים גלויים ושומר עלינו מפניהם. ואנחנו לא טרחנו להודות לו אפילו פעם אחת; שום עצרת הודיה ואפילו לא איזה כֶּנֶס קטן. וגם את התחכום אנחנו מנצלים למטרות שנות עד הפוכות מאלו שלמדנו מיעקב אבינו; יעקב למד את השפה של בן שיחו והשתמש בה ביתר יעילות מזו של המקור; שיחק את התמים אבל היה סופר מתוחכם. אנחנו מתוחכמים יתר כביכול, אנחנו מתעקשים להשתמש בשפה שלנו, שהיא ''תרבותית'' יותר מזו של בני שיחנו. בכך אנחנו מטפחים אצלם ואצל כל העולם ציפיות להתנהגות שונה, ליכולת ספיגה ('הֲכָלָה' קוראים לזה בעברית החדשה) בלתי מוגבלת.

אילו למדנו מיעקב אבינו, היינו לומדים ערבית ומשתמשים בשפה של אויבינו לטובתנו; היינו אומרים להם: אתם נלחמים בנו ובעצם רוצים למות במלחמה הזאת, כי התכלית שלכם בעולם הזה היא להגיע למדרגת ''שאהיד'' למות למען אללה. לעומת זאת, אנחנו רוצים לחיות, החיים הם ערך חשוב אצלנו, גם החיים שלכם; אבל אם אתם רוצים למות, להיות שאהידים – אין בעיה, נכבד את רצונכם ונעזור לכם לזרז את התהליך, נשקיע מאמץ לסייע לכם להגיע לגן עדן שלכם מוקדם ככל האפשר. אילו למדנו מיעקב אבינו, היינו אומרים להם ולעולם את הנ''ל וגם פועלים בהתאם; על כל ניסיון פגיעה ביהודים היינו מגיבים במלוא העוצמה ושולחים עוד כמה שאהידים לגן עדן שלהם. במקרה כזה, אילו דיברנו בשפה הזאת, בשפתו של יעקב אבינו, אפילו להם לא היו טענות נגדנו.

במקום זה אנחנו קונים במחיר מופקע שקט לזמן מוגבל. כי אנחנו מתוחכמים ואנחנו בטוחים שבסיבוב הבא נהיה עוד יותר מתוחכמים, לפחות ביעילות כלי הנשק שלנו. וחוץ מזה, גם העולם יעריך את האיפוק שלנו, אולי אפילו ימחה לנו כפיים. אבל זה לא יקרה כי העולם אוהב ומכבד אנשי אמת, לא פחדנים ולא מתחזים ליפי נפש. ואפילו אם האמת היא זוועתית, העולם מעדיף אותה על השקר; ע''ע יחסו של השמאל הקיצוני לאיסלאם הקיצוני. אבל זו רק הערת שוליים, כי העיקר הוא ללמוד מיעקב אבינו; לזהות בדיוק מי ומה עומד מולנו ולנהוג נכון מהרגע הראשון, לא להמתין לשלב של אין ברירה כדי להגיב.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">נראה שההצבעה המעצבנת באו''ם נועדה להוות קריאת כיוון עבורנו, שנחזור לדרכו של אבינו יעקב, לומר את האמת כפי שהיא כאשר יש מי שמקשיב ולשתוק כאשר לא מקשיבים לנו.בשעה ששורות אלו נכתבות, כותרות אתרי החדשות עוסקות בעיקר בהצבעה הצפויה באו''מ בעניין מדינה פלשתינית, כן או לא; ודי בטוח שכן, כי גם מדינות אירופה הודיעו כי ייענו לבקשתו של יו''ר הרשות להכיר במדינה שלו. ואצלנו מאוכזבים, בעיקר אלה שמיקומם הפוליטי הוא מהמרכז וימינה. ויש גם מי שמרוצים, שמאלנים המקיימים עצרת תמיכה במהלך של יו''ר הרשעות הפלשתינית; נתפרסמה אפילו ידיעה שראש הממשלה לשעבר הודיע כי הוא תומך בפנייתם של הפלשתינים ובנימוק מעניין: אם בלאו הכי מסכימים על שתי מדינות – ''המהלך הזה יכריח את ישראל להכנס למגעים רציניים על גבולות 67''. נימוק מעניין; וגם מנצח, יש לומר. כי אחרי נאום בר אילן של ראש הממשלה הנוכחי בתחילת כהונתו, אין מה להלין על מדינות ידידותיות התומכות בהגשמת הרעיון כאן ועכשיו; בלאו הכי נראה שזה נגרר יותר מדי זמן בעולם התזזיתי שלנו.

בשבוע שעבר הכתרנו את הרשימה בכותרת: ''חבל שלא למדו לדבר ערבית''; יש מי שהבינו את הדברים כפשוטם וזה בסדר, אבל ברור שהכוונה היתה לפנימיות, להבנה יסודית של הצד השני וליכולת להתמודד אתו בכלים (המנטליים) שלו, לא בכלים (השכלתניים) שלנו. במלים אחרות, להשתמש בכלים שלו כנשק נגדו. הבאנו כדוגמא את הערצת השאהידים ואת בתי הספר לשאהידים, שהתעמולה שלנו אף פעם לא השכילה לחשוף בפני העולם כדי להראות את פרצופם האמיתי של הזועקים נגד האכזריות הישראלית כביכול. ובאותה מידה הדברים נכונים גם לרשעות הפלשתינית, המתונה כביכול; די להפיץ ברבים את חומרי הלימוד בבתי הספר שלהם כדי שכל אדם הגון יבין כי פניהם לחורבן, בטח לא לשלום; שאפילו מזכ''ל האו''מ יבין כי גם הנשמה מלאכותית לא תעזור לשלום, כי אין שלום וגם לא יהיה.

ולפני שנמשיך, מן הראוי להודות כי הח''מ אינו נוטה להתפעל מהמהלך הפלשתיני, לא לשלילה על כל פנים. אולי מבחינתם הם עושים צעד נכון, אין זה ענייני לבדוק, אבל מבחינתנו – מה כבר קרה, יכריזו על מדינה, ומה בכך?! אינני רואה כיצד זה ישנה את המציאות בשטח, מציאות שגם בלי ההכרזה הזאת היא לא ממש לטובת היהודים. ולא באשמת הפלשתינים, באשמת ממשלות ישראל לדורותיהן. וכנ''ל, הכל נובע מכך ש(אנחנו) חיים בשקר וממילא לא מדברים אמת ולא חושפים את המהות האמיתית של הכוונות הפלשתיניות, מהות שמתבטאת הכי טוב בספרי הלימוד שלהם, ספרים המזינים את ילדיהם בשנאה מזוקקת ורצחנית לאויב הציוני. במלים אחרות ובקיצור, אנחנו הבאנו על עצמנו את ההסכמה הבינלאומית הרחבה למהלך הפלשתיני בכך שלא טרחנו לחשוף את פרצופם האמיתי של שכנינו. 

ומעניין שזה קורה בשבוע בו קוראים בתורה את פרשת וַיִּשְׁלַח, פרשה שממנה אנחנו אמורים ללמוד, כמו שלמדו יהודים לאורך כל הדורות, איזו מערכת יחסים אנחנו יכולים לנהל עם גויים בכלל, וכיצד עלינו לנהל איתם משא ומתן, בפרט. בשבוע שעבר, בפרשת וַיֵּצֵא, ראינו שיעקב, חוץ מהפעם הראשונה שלבן רימה אותו, לא התווכח אתו אף פעם על הרמאויות שלו; הוא הבין היטב ארמית-רמאית והגן על עצמו ועל רכושו מפני לבן, בתיחכום רב יותר מזה של הנבל המקורי. והוא עשה זאת בלי לדבר. בפעם הראשונה הוא אמנם דיבר, אבל מתשובתו של לבן הבין יעקב כי הוא בחר בדרכו הנלוזה ושאין בנמצא מלים שיצליחו לשכנע אותו לשנות את דרכו. לכן הוא שתק ורק פעל להגן על עצמו היטב מפני הרמאויות של חמיו. 

בפרשת השבוע שלנו, יעקב מקווה שאולי הגיע אל המנוחה, שאחרי ההתמודדות המוצלחת שלו עם לבן, אחרי שהצליח לחלץ את משפחתו ואת כל רכושו ולעלות איתם ארצה כנען, אולי יזכה סוף סוף למנוחה, אולי לא יצטרך עוד להתמודד עם מנגדים קשים כל כך, כאלה המתעקשים לדבוק ברוע ובשום אופן לא להתחבר לטוב. מתוך תקווה זו הוא יוזם פניה אל עשו אחיו (בראשית ל''ב): ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. ה וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. בשנים קודמות דיברנו באריכות על המסרים הפנימיים ששלח יעקב לעשו בפסוקים אלו; נקודת הרעיון כאן היא שהוא מספר לו כי הוא כבר מוכן לשלום הנצחי ומבקש לברר את עמדתו של עשו ביחס לרעיון הזה.

האם יהודים יכולים לסמוך על גויים?

יעקב מתאכזב קשות ואף נתפס לחרדה כאשר הוא מקבל את הדיווח משליחיו: ז וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. אדם שהולך מלווה בארבע מאות איש, סביר להניח שפניו למלחמה, זה גדוד שלם ומן הסתם לא מדובר במשמר כבוד, שמדרך הטבע כולל מספר קטן יותר של אנשים. יעקב מבין את זה ולכן: ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; בבת אחת התנפצו התקוות שלו בדבר שלום נצחי והוא נכנס ללחץ; טבעי ומובן, אלא שהלחץ אינו משתק אותו; הוא גם לא נאחז באשליה שיצליח לשנות את דעתו של עשו ואינו מעלה בדעתו לנסות לרתום אותו לעגלת השלום של עצמו. יעקב מעכל במהירות את המידע החדש ונערך בהתאם: וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים--לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. ט וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה.

זו בפירוש היערכות לקראת מלחמה, אבל יעקב אינו מסתפק בכך; הוא יודע שבמלחמה עלולים להיות נפגעים ורוצה מאד למנוע אותה. כדי להשיג זאת הוא נוקט שתי פעולות נוספות; הפעולה הראשונה, הוא מתפלל: י וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, אֱלֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹקֵי אָבִי יִצְחָק: ה' הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ--וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יעקב מודע לכך שהקב''ה שומר עליו ומסייע לו לכל אורך הדרך ושכל מה שיש לו זה רק תוצאה של הסיוע הזה. הוא חווה במוחש את הקירבה הזאת אל ה' ולכן הוא מרגיש כזה קטן. כעת הוא מבקש: יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים. לא בזכות עצמו הוא מבקש, אלא בזכות אבותיו ולקיום ההבטחה: יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ; וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב. 

הפעולה הבאה שנוקט יעקב היא שיגור דורון מכובד לאחיו המסוכן: יד וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא; וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה--לְעֵשָׂו אָחִיו. טו עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם, וְאֵילִים עֶשְׂרִים. טז גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם, שְׁלֹשִׁים; פָּרוֹת אַרְבָּעִים, וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים, וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. מי שמצוי בעניין יכול לחשב את השווי הכספי של הדורון הזה, נכון לימינו. אבל יעקב יודע שהשווי הכספי אינו הכל, גם הרושם חשוב; לכן הוא מארגן את המשלוח היטב ומצווה את נוהגי הבהמות: יז וַיִּתֵּן, בְּיַד-עֲבָדָיו, עֵדֶר עֵדֶר, לְבַדּוֹ; וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו, עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ, בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. יח וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן, לֵאמֹר: כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי, וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר, לְמִי-אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ, וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. יט וְאָמַרְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב--מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו; וְהִנֵּה גַם-הוּא, אַחֲרֵינוּ. כ וַיְצַו גַּם אֶת-הַשֵּׁנִי, גַּם אֶת-הַשְּׁלִישִׁי, גַּם אֶת-כָּל-הַהֹלְכִים, אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו, בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.

וזה מצליח; במקום התנגשות מלחמתית מתקיים מפגש מרגש בין שני האחים. עשו מבין שיעקב הולך בדרך משלו ומציע לו סיוע, אבל יעקב מסרב; הוא יודע שקבלת סיוע מעשו יש בה הקלה טכנית אבל גם סכנות רוחניות שאינו מוכן לקחת על עצמו. הוא אומר לעשו שאינו מבקר את דרכו והוא מודע לכך שנראה כאילו לעשו יש יתרון עליו (פרק ל''ג): יד יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; אבל רומז לו גם שבכוונתו ללכת בדרכו שלו ובסופו של דבר דרכו, האיטית והסבלנית, היא שתנצח: וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה. בתרגום רעיוני, עד אשר הדרך שלי תתקבל כנכונה גם במחוזות שלך.

כמובן, יעקב ידע בדיוק מה שהוא אומר; בסופו של תהליך, אמנם ארוך, דרכו של יעקב תתקבל בשלמות גם אצל בני עשו. והיא כבר מתקבלת, עובדה היא שכל המתייחסים לעשו ברובד הרעיוני, באמת רוצים שלום. רק הבעיה היא שאנחנו, בני יעקב, לא כל כך דבקים בדרכו של אבינו ולכן לא מצליחים להוביל את העולם ליעד הרצוי. ולפי זה נראה שההצבעה המעצבנת באו''ם נועדה להוות קריאת כיוון עבורנו, שנחזור לדרכו של אבינו יעקב, לומר את האמת כפי שהיא כאשר יש מי שמקשיב ולשתוק כאשר לא מקשיבים לנו. כלומר, לומר באוזני העולם את האמת על אופיים האמיתי של שכנינו ולא לדבר כלל עם שכנינו, כי בלאו הכי הם לא מעוניינים במה שיש לנו להציע; הם לא רוצים אותנו כאן והדיבורים משמשים אותם להסחת דעתנו בלבד, להשכיח מאתנו את יעודנו שהוא להביא את הגאולה האמיתית והשלמה.

בשבוע שעבר דילגנו על הרשימה השבועית וקיבלתי כמה פניות מחברים שחסרה להם אותה רשימה. אז אמנם זה ''מעוות שלא יוכל לתקוֹן'' (על פי קהלת א) כי הרשימה של השבוע הזה לא תכסה על העדר הרשימה בשבוע שעבר, אבל ננסה להשלים את החסר לפחות מבחינה רעיונית. בפרשת מקץ יוסף פותר את חלומות פרעה ומודיע לו כי שבע השנים הקרובות צפויות להיות שנים של שָׂבָע גָּדוֹל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. אבל הצפי הוא כי מיד אחר כך (בראשית מ''א): ל וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב, אַחֲרֵיהֶן, וְנִשְׁכַּח כָּל-הַשָּׂבָע, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; יוסף מציע להנהיג משטר של אגירת מזון, מה שיבטיח כי יהיה מזון לכולם בשנות הרעב הצפויות. הצעתו מתקבלת בהתלהבות והוא מתמנה למשנה למלך מצרים ולשר על כלכלי שמופקד על ביצוע התכנית שהציע. וזה מצליח: נד וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר, אָמַר יוֹסֵף; וַיְהִי רָעָב בְּכָל-הָאֲרָצוֹת, וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. 

השמועה שבארץ מצרים יש לחם התפשטה בכל הארצות הסמוכות וכולם נהרו אליה לקנות. גם אל יעקב אבינו הגיעה השמועה והוא מבקש מבניו (פרק מ''ב): ב... רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. האחים נענים: ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם. כזכור, מדובר באותם אחים שמכרו את יוסף, מה שהניע את המהלך שהביא למצב – שעליו לא ידעו דבר כמובן: ו וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ--הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ; הוא הנהיג שילטון ריכוזי מאד, הכל עבר דרכו וקיבל את אישורו האישי, כך הבטיח לעצמו שליטה מוחלטת ופגישה אישית עם כל קונה שרצה לפגוש. כאמור, האחים אינם יודעים על כך דבר, הם רק מתייצבים בפני השליט בבקשה שימכור להם מזון: וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. זוַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם, וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל. ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ. ארבע פעמים הכרה בשני פסוקים עוקבים, הלא דבר הוא.

אומר מורנו הרב גינזבורג שליט''א, כי בכך רומזת לנו התורה לבחון בעצמנו היטב עד כמה אנחנו מכירים את הזולת. הרי שנאת האחים ליוסף נבעה מכך שלא באמת הכירו אותו וגם הוא, בצעירותו, הגביר שנאתם אליו מכיוון שלא הכיר אותם באמת. כעת מעידה התורה שיוסף מכיר את אחיו אבל הם עדיין אינם מכירים אותו. בפשט זה אומר שלא הכירוהו כי מראהו החיצוני השתנה, אבל בפנימיות, הם לא הכירוהו כי לא ידעו בכלל שבן אדם עשוי להגיע למדרגה רוחנית נעלית כל כך, מדרגה שבה הוא יכול לחיות שנים בארץ מצרים ולהישאר צדיק עליון. זו היתה מדרגתו תמיד. האחים, מעולם לא הכירוהו כי לא הבינו את זה, אבל בעבר גם הוא לא הכיר אותם כי לא הבין שהם נמצאים במדרגה אחרת, מדרגה בה עליהם להתרחק מפיתויים כדי לא לפול ממדרגתם הרוחנית.

בכלל, שנאה נובעת מחוסר הבנת האחר, מאי הכרה אמיתית שלו. וזה גם היה מניע השנאה בין יוסף ואחיו. יוסף כבר מבין את זה והוא לקח על עצמו את המשימה לתקן את השנאה, לבטל אותה. צעד צעד הוא מוביל את האחים להכרה כי מה שרואים וחווים זו לא בהכרח כל האמת; שלעתים, חיצוניות מרגיזה או דוחה מסתירה מאחוריה פנימיות טובה ומאירה; כמו הקליפה שמכסה על הפרי אבל גם מגנה עליו, יכול להיות שמה שרואים אצל הזולת זו מעטפת חיצונית שנראית שלילית, אבל החיצוניות – לא בהכרח מלמדת על הפנימיות. הוא מאשים אותם: מְרַגְּלִים אַתֶּם; הם יודעים שזה לא נכון ומכחישים, אבל אין להם דרך להתגונן כי בחיצוניות – ההאשמות מבוססות מאד. הוא גם מורה להשיב את כספם לשקיהם והם חוששים שיאשימו אותם בגניבה; אמנם לא מאשימים אותם אבל כן מאשימים את בנימין שכאילו גנב את הגביע המיוחד.

וזה השלב בו אנחנו עוברים לפרשת השבוע שלנו, פרשת ויגש. כאמור, לאחים ברור לגמרי שההאשמות הן האשמות שווא אבל הכוח נמצא בידי השליט, הוא קובע את החוק והם צריכים להתמודד עם זה. יהודה לוקח אחריות ופותח בהרצאת הטיעונים שלהם באזני יוסף (פרק מ''ד):יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. מהסגנון, שאמר וְאַל-יִחַר אַפְּךָ, לומדים חז''ל ומובא ברש''י: מכאן אתה למד שדבר אליו קשות: אבל לא משנה כמה קשות היו המלים של יהודה, הוא יודע שהכח נמצא בידי יוסף ומציע פתרון: לג וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו.

להכיר פירושו להזדהות

המהלך שהוביל יוסף אל עבר היעד של תיקון השנאה, אמור היה להביא את האחים להכיר אותו יותר לעומק, כלומר להבין אותו ועל ידי זה, ממילא תתבטל שנאתם אליו; כי הרי המניע לשנאה הוא חוסר הבנה של הזולת, כלומר הכרתו במימד החיצוני השטחי בלבד, כנ''ל. יש להניח שיהודה ואחיו יודעים שעובדים עליהם, שבנימין לא גנב וממילא לא מגיע לו שום עונש, אבל כאמור, השליט קובע את החוק והם ניצבים מולו בעמדת חולשה, לכן באה ההצעה הנ''ל של יהודה. הם כבר מבינים שמה שעובר עליהם הוא מעבר להיגיון, שמה שרואים בחיצוניות זה רק מכסה המסתיר רבדים שאין להם שום מושג מה הם ומהי תכליתם. הדבר היחיד שברור להם הוא שלמרות מצבם הבלתי אפשרי לכאורה, הם אינם יכולים לוותר. ומכורח הנסיבות, יהודה הוא הדובר שלהם והוא לוקח עליו את כל האחריות. השאלה היא אם יוסף אכן הצליח לתקן את השנאה.

עוד קודם מסביר יהודה את ההתעקשות האישית שלו מול יוסף כאשר באותו מעמד נמצאים שלושה אחים גדולים ממנו: לב כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים. לכן הוא לא יכול לקבל את הרעיון להשאיר את בנימין כעבד במצרים בטענה שזהו מזלו הרע ואין מה לעשות: לד כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי. בשלב הזה יוסף ''נשבר'' הוא לא מצליח להמשיך לשחק את השליט הקשוח (פרק מ''ה): אוְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. בשלב המכריע הזה הוא לא רוצה עדים חיצוניים, רק המשפחה; אולי חשש מהתפתחות לא נעימה ואולי, מה שיותר סביר, רצה למנוע מבוכה אפשרית מאחיו. כך או אחרת – רגשותיו גואים לבלי הכיל: ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. 

כאן, אומר מורנו הרב גינזבורג, צריכים להתבונן בבכיו של יוסף בניסיון להבין עד כמה הצליח להשיג את היעד של ביטול השנאה; עד עתה פגשנו בתורה כמה בוכים; הראשונים בכו בגלל תחושת אבדן, כך הגר בעת שהיתה בטוחה כי היא מאבדת את בנה ישמעאל, כך אברהם לאחר מות שרה וכך עשו לאחר שהפסיד את הברכות ליעקב. ראינו את בכיו של יעקב כאשר פגש את רחל, זה היה בכי שביטא את תחושת הקירבה ואחר כך את בכיים המשותף של עשו ויעקב בעת שנפגשו; שם לא לגמרי ברור מקור הבכי, אבל נניח שגם הוא ביטא קירבה. אחר כך יעקב בוכה על אבדן בנו יוסף ולפי פירוש רש''י יצחק בוכה מתוך השתתפות בצערו של יעקב. אבל יוסף הוא הבכיין הכי גדול; הוא התחמק מאחיו כדי לבכות כאשר שמע אותם מתחרטים על מכירתו, בכה בסתר כאשר ראה את בנימין אחיו, וכעת הוא פורץ בבכי כפתיח להתוודעותו אל אחיו. 

בבכי השני נאמר במפורש שנבע מרחמים (פרק מ''ג): ל וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. מכאן ניתן להסיק שכל הבכיות של יוסף, ויש עוד כמה בהמשך, שהכל נובע מאותו מקור, מהרחמים. אכן, אומר מורנו הרב גינזבורג, אצל אדם רגיש מה שמעורר רחמים עשוי להביא לידי בכי, אבל צריך להבחין היטב בין רחמים עצמיים שמבטאים פסיביות מוחלטת של הבוכה, וזהו מצב שלילי בתכלית, ובין רחמים אמיתיים, המופנים אל הזולת. לא שמענו שיוסף בכה כאשר זרקו אותו לבור וגם לא כאשר מכרו אותו או זרקו לבית הסוהר במצרים. מכאן שהוא מעולם לא בכה על עצמו, רק על אחרים. הבכי הזה מלמד על הזדהות מלאה שלו עם מצוקתם של אחיו, על כך שהוא ממש חווה אותם.

ככלל, הבכי פורץ כאשר אין מלים לבטא את הרגשות הגואים; גם חוויה עזה של עונג או שמחה עשויה להתבטא בבכי; וזה מה שצפוי לנו, אומר הנביא ירמיהו (פרק ל''א) בגאולה האמיתית והשלמה: ח בִּבְכִי יָבאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם--אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם, בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ; כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא: באותו פרק יש עוד בכי, של אמו של יוסף: יד כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ: אכן, יש לו ממי ללמוד. היא כל כך מזדהה עם מצוקתם של היהודים בגלות, שאינה חדלה לבכות; אבל הקב''ה מרגיע אותה: טו כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה; כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וזה מה שאנחנו צריכים, ללמוד מיוסף להזדהות עם האחים.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">מערכת הבחירות מספקת לנו הזדמנות להצטרף לחבורה הייחודית של הַמַּשְׂכִּלִים, לזהות את האמת שמאחורי המסכות ובקלות יחסית, כי הדברים מתבררים ומתלבנים ולכאורה כל אחד יכול לזהות את השקרים ואת השקרניםבשבת זו אנחנו קוראים את פרשת וַיְהִי ובכך מסיימים את קריאת ספר בראשית ונפרדים מסיפורי יוסף ואחיו; מבחינתנו, הנושאים המרכזיים בשתי הפרשות האחרונות הן המפגש המחודש בין האחים וחידוש האחדות הפנימית בבית יעקב. אחרי עשרים ושתים שנים של מועקה וחוסר וודאות, מאז מכרו את יוסף מתוך שנאה בלתי נשלטת, האחים ניצבים בפני האח שמכרו והנה הוא השליט על ארץ מצרים. והוא, לא רק שאינו נוטר להם טינה על מה שעשו לו, הוא מנחם ומרגיע אותם ואף לוקח אחריות מלאה על פרנסתם בשנות הרעב (בראשית נ'): כא וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם. באומרו כי לכך בדיוק התכוון הבורא יתברך בשילוחו למצרים: כ וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. 

את המלים הטובות האלו הוא אומר להם בתגובה לחשש שניקר בהם: טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. הם אומרים לו כי: (...) אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ; הוא מתרגש מאד: וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וקורא אותם לסדר: יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים, אָנִי. וממשיך במילות ההרגעה שציטטנו לעיל. לא רק הרגעה יש בדברי יוסף, יש גם תוכחה לא כל כך סמויה; הרי הסיפור שלי – שנמכרתי לעבד ונהייתי לשליט כל יכול במצרים, מוכיח לכם כי אלוקים הוא המנהל את העולם ולפרטי פרטים, אז איך אתם יכולים להעלות בדעתכם כי אני (או מישהו אחר) יכול להזיק לכם שלא על פי רצונו יתברך. ויש לו סיבות טובות להוכיח אותם, כי הוא כבר אמר להם את הדברים האלה:

(פרק מ''ה): ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם. והוא חוזר ומדגיש את המסר הזה: ז וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹקִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. זה היה שבע עשרה שנים קודם, בפרשת ויגש, שבע עשרה שנים שבמהלכן לא היה אפילו רמז של טינה מצד יוסף כלפיהם, אז איך זה שכעת הם שוב חוששים מנקמתו? בפשט, חשבו שהם מוגנים כל עוד האבא חי כי יוסף לא ירצה לגרום לו עגמת נפש, אבל אחרי הלוויה של אבא – מי יודע איזו נקמה יבחר עבורנו. מסתבר שעדיין לא הכירו את יוסף. 

בשבוע שעבר דיברנו על כך שלאחים לא היתה שום השגה במדרגה הרוחנית של יוסף, מדרגה שבה הוא שקוע בענייני העולם הזה אבל נמצא מעליהם בו זמנית. יוסף התאמץ לבטל את שנאתם אליו, שנאה שנבעה מחוסר הכרתם אותו, והדרך לבטל שנאה כזאת היא להפנים את המודעות שכל מה שקורה או לא קורה, הכל הוא בהשגחה פרטית. כי הרי הם לא באמת יכולים להכיר אותו, שכן כאמור, המדרגה שלו נעלית לגמרי מכל מה שהם יודעים. אבל אם יפנימו את עניין ההשגחה הפרטית – תעמיק אמונתם בה' אחד וירכשו את מידת הבטחון, וכך לא יעלה בדעתם שיש בכוחו של נברא כלשהו להזיק להם וממילא יתבטל אצלם רגש השנאה. זה מה שהסביר יוסף לאחיו; והנהגתו האישית כלפיהם ובכלל, אמורה היתה להוות דוגמא הממחישה כיצד עשוי אדם לחיות בהתאם למודעות זו.

מסתבר שההצלחה של יוסף בתחום הזה היתה מוגבלת; אמנם האחים כבר לא שנאו אותו אבל העובדה שפחדו ממנו (והרי הפחד הוא גורם מניע חזק לשנאה) מלמדת שלא הפנימו בשלמות את רעיון ההשגחה הפרטית ולכן המשיכו לחשוב במונחים שליליים. ולמרבה הצער, עד היום אנחנו ממשיכים לחשוב במונחים כאלו; ולא מדובר רק בכלי התקשורת להמונים, שמלאים בסיפורים שליליים כי ''זה מה שמוכר'' מדובר כעת בתעמולת הבחירות. ממה שהתרשמתי בלי לעקוב בדקדקנות, הרי המפלגות השונות משווקות את עצמן לבוחרים לא בדרך של הצבעה על הטוב שהן מציעות, על החיובי שהן אמורות להציע, אלא בדרך של הצבעה על הרע שבזולת, על השלילי שבו הוא לוקה כביכול (או לא כביכול). והתופעה הזאת מתפרצת בדיוק בעת שאנחנו אמורים ללמוד מיוסף את ההיפך.

וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ

הכותרת לרשימה זו לקוחה מספר דניאל, ממש לקראת סיומו; שם הוא מדבר על הקץ הנעלם, חזון קץ הימין, שאגב בלבל רבים שפירשו אותו על פי נטיות לבם ובהתאם לחרדותיהם הכמוסות. הפרק כולו הוא קצר, פחות ממאתים מלים בשלושה עשר פסוקים, אבל תוכנו הסתום גירה את דמיונם של פרשנים בעיני עצמם כאמור והמציאו פירושים מוזרים. אולי לא שמו לב שדניאל עצמו אומר שאינו מבין את שנאמר לו והדובר אומר לו כי (...) סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ. ורק אחר כך מגיע הפסוק שממנו לקוחה הכותרת לרשימה זו: (פרק י''ב): י יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ, רַבִּים, וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים, וְלֹא יָבִינוּ כָּל-רְשָׁעִים; וְהַמַּשְׂכִּלִים, יָבִינוּ. והפירוש הוא שרק ממש לקראת התגלות משיח צדקנו יבינו את הנאמר בפסוקים הקודמים, את מה שלא הבין דניאל. 

אז, כולם יוכלו להבין, כי יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ הדברים עד כדי כך שהמסכות לא יצליחו עוד להסתיר מאחוריהן את האמת. הרי ההשקפה (ואולי התופעה) שכל העולם במה ואנחנו שחקנים עטויי מסכות, מאפיינת מאד את העולם הזה ואמורה להיות מוכרת לכלנו; עובדה היא שקשה מאד לזהות את הרוע מאחורי מסכות הנחמדות והצדקנות ורבים גם טובים נופלים בפח. אבל כשמגיעים לסוף ההיסטוריה, למה שמכונה אצל דניאל קֵץ הַיָּמִין, הדברים מתבררים מעצמם והאמת מתגלה; הטוב יובחן מהרע ומסכה של טוב לא תצליח להסתיר מאחוריה את הרוע. ודומני כי כבר הגענו לימים האלה כי התעמולה השלילית (ולעתים קרובות השקרית) חושפת את האמת שמנסים להסתיר התועמלנים, האמת ש''כל הפוסל –במומו הוא פוסל'' ומה שהם אומרים על אחרים זה מה שנמצא אצלם והם מנסים להסתיר זאת מאתנו. 

אבל עד אז, עד שמתקרבים לְקֵץ הַיָּמִין, כמו שאנחנו קרובים כעת, רק הַמַּשְׂכִּלִים יבינו; ככלל, הַמַּשְׂכִּלִים הם אלה האוחזים בדרכו של יוסף, (כמו גם של דניאל ושל הצדיקים האמיתיים בכל הדורות) להתייחס לכל תופעה ולבחון כל מהלך לפי קנה מדה קבוע: עד כמה הוא מתאים לכוונה העליונה, אם בכלל. הם נקראים משכילים כי הם מפעילים את שכלם בהתבוננות הנ''ל וכתוצאה מכך השכל אצלם שולט שליטה מוחלטת על הרגש. שהרי הם לעולם לא יניחו לנטיות לבם להשפיע על שיקול דעתם ואדרבה, הם ירגישו במלוא העוצמה את מה שמחייב השכל. לכן, בכל עת וזמן הם מזהים את האמת שמאחורי המסכה. אבל אצלנו, עד לאחרונה זה לא ממש עבד, לא ידענו לזהות את המסתתר מאחורי המסכה כי אנחנו לא ממש משכילים, לא באמת משליטים את השכל על הרגש, לכן הצליחו (ואולי עדיין מצליחים) לעבוד עלינו שוב ושוב.

כעת, מערכת הבחירות מספקת לנו הזדמנות להצטרף לחבורה הייחודית של הַמַּשְׂכִּלִים, לזהות את האמת שמאחורי המסכות ובקלות יחסית, כי הדברים מתבררים ומתלבנים ולכאורה כל אחד יכול לזהות את השקרים ואת השקרנים. צריכים רק לשאוף, לרצות להגיע למדרגה של הַמַּשְׂכִּלִים, מדרגה בה השכל מנחה את הרגש ולא להיפך. כי כאשר המצב הפוך, כאשר השכל מונחה על יד הרגש, אין לנו שום סיכוי לזהות את האמת המסותרת. זו אגב ההגדרה של רְשָׁעִים (המוזכרים בפסוק) שהרגש שולט אצלם על השכל, כי ''הרשעים – הם ברשות לבם'' אומרים חז''ל, בניגוד לצדיקים ש''לבם ברשותם''. ומחזון דניאל עולה כי החשיפה הזאת של האמת היא סימן מובהק לְקֵץ הַיָּמִין המתקרב. 

אולי מיותר, אבל בכל זאת אציין כי הקץ שעליו מדבר דניאל, כמו גם כל נביאי ישראל, רחוק מאד מהקץ הדמיוני שממנו פוחדים רבים. קץ העולם הוא קץ השקר המעצב את דמותו של העולם, וּמַעֲבָר לעולם חדש שמבוסס על אמת וצדק. על זה מדבר דניאל ומדברים גם כל נביאי ישראל. אמנם נכון שבחיצוניות עדיין אנחנו שקועים מאד בעולם השקר, רחוקים מהעולם שעליו דיברו נביאי ישראל ואותו הבטיחו לנו, אבל זה רק בחיצוניות. כי בפנימיות, אנחנו קרובים אליו היום יותר מאי פעם בעבר ולא רק מפאת הזמן שחלף וכל יום שעובר מקרב אותנו אל הקץ הנכסף, אלא גם מפני שכל הסימנים שנתנו לנו לצורך זיהוי הקץ מתקיימים מול עינינו. ואחד מהסימנים הוא התגברות השקר בחיצוניות עד כדי שאי אפשר שלא להבחין בו ולהיעזר בו, בשקר, לזיהוי האמת.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">השבוע אנחנו חיים עם פרשת השבוע הזאת, בה לומדים על פרעה שלא נתן לעובדות לבלבל אותו; מסתבר שלא רק פרעה מקובע בחשיבתו, גם אצלנו הנגע הזה קיים, תשאלו את האיש שהמיט עלינו את אוסלוהשבת אנחנו קוראים את פרשת וָאֵרָא ובה אנו נתקלים בתופעה תקדימית, סירוב להכיר בעובדות; אדם או קבוצת אנשים שנעלו עצמם במסגרת חשיבתית כלשהי ומכאן ואילך לא משנה מה קורה או יקרה, הם בשלהם; זו דעתי והעובדות אינן מעניינות אותי. כאמור, בפרשה שלנו אנחנו פוגשים את התופעה הזאת לראשונה בתורה או בכלל, עד עתה לא כל כך פגשנו מנהיגים בסדר גודל של פרעה וכאשר כבר פגשנו, לא קיבלנו די פרטים שיאפשרו לנו לעמוד על מידת פתיחותם או סגירותם הרעיונית. אמנם למדנו מעט על הנהגתם ועל מנהיגותם המופתית של יהודה ושל יוסף; האחרון כמנהיג כלכלי וחברתי של מצרים ובעצם של כל האזור, מחל לאחיו בלב שלם מתוך מודעות להשגחה הפרטית שכיוונה את המאורעות והראשון ''הודה ולא בּוֹש'' התגבר על הבושה הטבעית, הודה בשגיאות שעשה ופעל לתקן אותן. 

אצל פרעה זה עבד ועובד לגמרי אחרת; זה התחיל (שמות א, ח): בכך שוַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. ההיפך הגמור מהכרת הטוב למי שהציל את הכלכלה המצרית וחיזק מאד את מעמדו האישי של פרעה בכך שקנה עבורו את כל האדמות, חילק אותן לחקלאים וחייב אותם להפריש חמישית מהיבול לטובת פרעה. פרעה מתכחש לטוב הזה והוא הופך לעבדים את בני משפחתו של יוסף, מטיל עליהם עבודת פרך ואף גזירות השמדה ר''ל. הוא בטוח לגמרי שאין כוח בעולם שיכפה עלייו יחס אחר לבני ישראל; לזכותו יש לומר שזה הצליח לו כמה עשרות שנים ולכן לא ראה סיבה שזה ישתנה פתאום. לכן, כשבאים אליו משה ואהרון בשליחות הקב''ה בדרישה (פרק ה'): כֹּה-אָמַר ה', אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי פרעה מגיב די כצפוי: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. 

והוא, לא רק שסירב לשַלֵּחַ את ישראל, הוא עוד הכביד עליהם את השעבוד. עד כאן ציטטנו מהפרשה הקודמת, פרשת ''שמות''. בפרשה שלנו מתחיל התהליך שבסופו נאלץ פרעה לשַלֵּחַ לחפשי את העבדים; וכבר בתחילת התהליך מודיע ה' למשה(פרק ז'): ג וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. ד וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בִּשְׁפָטִים, גְּדֹלִים. וכמובן, לא הולכים לעשות בְּמִצְרַיִם שְׁפָטִים גְּדֹלִים סתם כך, גם לא כנקמה על מה שעשו לבני ישראל, יש תכלית מכוונת לתהליך הזה, בעצם, שתי תכליות: ה וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה', בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹכָם. אפשר לומר שפרעה הציע את התכלית; הוא אמר: ''לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה''' ולכן ''גַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ'' אז נותנים לו הזדמנות, כופים עליו לדעת את ה'.

אבל זה לא כל כך פשוט, הוא הרי בעל דעה; כשהתריס כלפי משה ואהרון ''לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה''' התכוון לומר שאינו מקבל את הרעיון שיש מעליו כח עליון כלשהו, ואם יש – פרעה לא יסכים שיכתיב לו כיצד לנהוג. אז התכלית של התהליך שמתחיל בפרשת השבוע שלנו היא כפולה: גם שהמצרים ידעו את האמת ''וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה''' וגם שחרור בני ישראל מהעבדות ''וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹכָם''. פרעה בטוח לגמרי בכוחו לנהל את ענייניו כרצונו ובהתחלה זה לכאורה מצליח לו; המופת הראשון שעושים לפניו משה ואהרון הוא: (...) וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין. נו, זה מעורר אצלו גיחוך קל, עם זה רוצים להרשים אותי?! יא וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן. יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; לכאורה הוא צדק, יש פה תיקו, אבל לא: וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם. 

''תחרות'' דומה מתרחשת גם במכה הראשונה, מכת דם; החרטומים מפגינים את כוחם בהפיכת מים לדם כמו שעשו משה ואהרון. אמנם הם לא מצליחים להחזיר לדם שיצרו משה ואהרון את תכונות המים, אבל מסרבים להשתכנע כי משה ואהרון מייצגים כוח הנעלה מהם באין ערוך. אותו תהליך מתרחש גם במכה השניה, מכת הצפרדעים; ואחרי המכה הזאת פרעה מבקש ממשה שיסיר ממנו את הצפרדעים והוא מבטיח שישחרר את בני ישראל, אבל ברגע שרווח לו שכח את הבטחתו. הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים. במכה השלישית החרטומים לא מצליחים ליצור כנים והם מודים: טו וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

זה לב או כבד שם בפנים?

המכה הרביעית, מכת עָרֹב, היתה שונה מקודמותיה בכך שהופגנה שם אפליה ברורה לטובת בני ישראל יח וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם, עָרֹב--לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. המכה כאבה מאד לפרעה ושוב הוא הבטיח שיחרור: כא וַיִּקְרָא פַרְעֹה, אֶל-מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹקֵיכֶם--בָּאָרֶץ. משה טוען שזה לא אפשרי ופרעה מסכים שיצאו למדבר אבל לא לזמן רב: כח וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-הָעָם. אחרי הֶעָרֹבבאה מכת דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד, המכה החמישית; הדֶּבֶר הזה נועד לפגוע בבהמות וחיות בלבד, לא באנשים וגם כאן ה' מבטיח אפליה לטובת בני ישראל ובהמותיהם. מבטיח ומקיים (פרק ט'): ז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה--וְהִנֵּה לֹא-מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל, עַד-אֶחָד; האם זה מספיק כדי לשכנע אותו? לא בדיוק: וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם. 

במכה השישית חל מפנה מסוים; המכה הזאת פגעה ישירות בבני אדם, אולי גם בפרעה אישית, בגופו: יא וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים, לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה--מִפְּנֵי הַשְּׁחִין: כִּי-הָיָה הַשְּׁחִין, בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל-מִצְרָיִם. האם כעת פרעה ישתכנע שלא כדאי להמשיך, שההתעקשות הזאת מסוכנת מדי? אולי רצה, אבל כעת כבר מאוחר מדי; עד עכשיו התעקש כי החזיק מעצמו, כי לא נתן לעובדות לבלבל אותו, לא הניח להן לשבור לו את הקיבעון החשיבתי. והמכות הכואבות שחטף – הן לא פגעו בגופו אז חשב שהוא יכול להמשיך בדרכו כאילו כלום לא קרה, אבל כעת שגם גופו נפגע ממחלת השחין, אולי התעוררה אצלו איזו מחשבה לוותר. אבל כאמור זה כבר היה מאוחר: יב וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', אֶל-מֹשֶׁה. כי כאשר בוחרים ללכת על פי שרירות הלב, הפוך מרצון ה' יתברך, ומה גם כשמוכיחים לו שוב ושוב כי לא זו הדרך, והוא מתעקש – אז הקב''ה כבר לא משאיר לו פתח לחרטה. 

המכה האחרונה בפרשה שלנו היא המכה השביעית במנין הכולל של מכות מצרים, מכת ברד. כמו לקראת כל המכות עד עכשיו , גם לקראת מכה זו מזהירים את פרעה מראש; בין השאר אומרים לו כי העובדה שנשאר בחיים אינה מובנת מאליה, היתה ועדיין ישנה אפשרות אחרת: טו כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר; וַתִּכָּחֵד, מִן-הָאָרֶץ. ואז לא היה מי שיעצור בעד בני ישראל מלצאת לחפשי. אבל השחרור הזה הוא רק תכלית אחת, יש עוד תכלית וגם אליה צריכים להגיע: טזוְאוּלָם, בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר, הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי, בְּכָל-הָאָרֶץ. ומכיוון שאתה עדיין מתעקש על: ''לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה''' וגם על המסקנה המעשית שלך: ''גַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ'' אין ברירה אלא להמשיך להכות אותך עד שתשכנע: יח הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר, בָּרָד כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם, לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּה.

פרעה קיבל אזהרה ברורה שעשויה היתה לצמצם נזקים: כָּל-הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה, וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה--וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד, וָמֵתוּ. ואמנם היו כאלה שהשתכנעו: כ הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה', מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה--הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים.והם כמובן ניזוקו פחות. כל היתר נפגעו קשות והתחרטו על עקשנותם, אבל זה לא שינה הרבה; כי מיד כאשר באה רגיעה הם חזרו לסורם: לד וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת--וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. דומני שאצלנו שיכללו את השיטה, לא מחכים לרגיעה כדי לשוב לדעות הישנות.

כי בדיוק בשבוע שבו אנחנו חיים עם פרשת השבוע הזאת, כאשר לומדים על פרעה שלא נתן לעובדות לבלבל אותו, נשמעה מפי מי שרואה את עצמו מנהיג-על במדינת ישראל אמירה מכוננת, אמירה שמעלה חשד כבד כי גם בקרבו שוכן כבד במקום בו אצל אדם רגיל שוכן לב. אותו אדם שהמיט עלינו את אסון אוסלו עם כל האסונות שנחתו עלינו בעקבותיו, מטיף שוב לקיום ''תהליך מדיני'' עם מבקשי נפשנו מאז ועד בכלל. אני לא מתייחס להיבט הפוליטי של האמירה הזאת, אני מתייחס רק להיבט הערכי; העובדות אינן מניעות אותו לשנות את דעתו, הוא עדיין גורס שמעזה יורים אלינו סתם ''חפצים מעופפים'' ולא צריכים להתרגש מהם, בטח לא לעצור תהליך מדיני בגללם. אז מי שחשב שרק לפרעה זה יכול לקרות, כדאי שיחשוב שוב, כי מסתבר שזה יכול לקרות לכל אחד, ביחוד אם הוא רואה את עצמו מנהיג.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">דומני כי טוב יעשו הפוליטיקאים מן הזן הישן אם יתבוננו בתוצאות הבחירות מתוך הנחת יסוד שהן מהוות מסר אישי מהבוחר אליהם. התבוננות כזאת תגלה להם שאנחנו רוצים תנועה במרץ אל עבר בית יהודי שיש לו גם עתיד.רובם ככולם מסכימים כי הבחירות שנערכו השבוע הניבו כמה הפתעות; בבית הנבחרים החדש ישבו זו לצד זו מפלגות שנצטמקו להפליא בצד מפלגות שתפחו קשות, ולצידן כאלה שאך זה נולדו וכבר יש להן מימדים מרשימים שנראה כי יש להתחשב בהם. בסמוך לאחר ההכרזה על הקדמת הבחירות כתבנו רשימה תחת הכותרת ''אל יתהלל חוגר כִּמְפַתֵחַ''. הערנו כי, כמו בכל מערכה, אפשר לדעת כיצד נכנסים למערכת הבחירות אבל אי אפשר לדעת מראש כיצד יוצאים ממנה. יודעים מתי, אבל לא כיצד. האמת היא שלא טרחנו לחשוב על כך מעבר למה שכתבנו אז, כך שגם עבורנו התוצאות היו די מפתיעות. מה שכן, בשבוע שעבר הזכרנו כי הבחירות נקבעו ליום בו קוראים בתורה פרשה הפותחת בפסוק: (...) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. אל תוך ים סוף, בדרך לקבלת התורה בהר סיני. 

היה זה רמז לכך ש-מאז ועד בכלל, יהודים נוטים לבחור במה שמכונה ''ערכים'' בשפה המדוברת אצלנו. וגם אם דורשים תוספת חומרית כלשהי, תמיד זה ארוז בעטיפה של ערכים; שוויון בנטל, שוויון הזדמנויות ועוד מלים יפות המציעות ערכים. אז אמנם אפשר להטיל ספק בכנותם של פוליטיקאים המציעים רעיונות יפים, אבל אי אפשר להטיל ספק בכמיהה העממית למימושם של אותם ערכים. ודומה שתוצאות הבחירות מלמדות שאכן זה מה ש''העם רוצה'' ערכים. לא תמיד ברור לאדם מן השורה מה הם הערכים שאליהם הוא כמה; מה גם ששטיפת המוח התקשורתית (וגם הפוליטית) מנתבת אותו למחוזות משונים ומבלבלים בעליל, אבל דומני כי טוב יעשו הפוליטיקאים מן הזן הישן אם יתבוננו בתוצאות הבחירות מתוך הנחת יסוד שהן מהוות מסר אישי מהבוחר אליהם. התבוננות כזאת תגלה להם שאנחנו רוצים תנועה במרץ אל עבר בית יהודי שיש לו גם עתיד.

מהו כיוון התנועה – זה תלוי בהגדרה של הבית היהודי; גם העתיד תלוי בכך, כי רק לאחר שמגדירים מהו בית יהודי, מהי המסגרת שלו ומה הם תכניו, ניתן להחליט על כיוון התנועה ולצפות לעתיד טוב יותר. ומכיוון שהבחירות נערכו בשבוע של פרשת בְּשַׁלַּח, ננסה בשורות הבאות לבדוק מה מציעה לנו הפרשה בהקשר הזה; נבדוק מהי ההגדרה של בית יהודי, כיצד בונים אותו, כלומר מהו כיוון התנועה המוביל אליו וממילא לאיזה עתיד אנחנו אמורים לחתור. ובכן, אמרנו כבר שהבחירות נערכו ביום שקראנו בתורה את הוראת ה' למשה: (...) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. בדרך להר סיני, לקבל את התורה. באותו שלב עדיין לא היה ברור מהו בית יהודי אבל כבר התברר, בהוראה מלמעלה, שחייבים לנוע, וְיִסָּעוּ. כל מסע הוא מן ההווה אל העתיד, השאלה היא רק מהו אותו עתיד ומה הוא צופן לנו.

חודש לאחר יציאת מצרים, הגיעו בני ישראל אֶל-מִדְבַּר-סִין, אֲשֶׁר בֵּין-אֵילִם וּבֵין סִינָי. עד אז הספיקו להם המצות שאפו בחיפזון לקראת היציאה ממצרים, אבל כעת נתעוררה בעיה די צפויה (שמות ט''ז): ב וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן--בַּמִּדְבָּר. ג וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. הקב''ה מתעלם לכאורה מסגנון הפניה, שבאו בטרוניה במקום בבקשת פתרון לבעיה, אז גם אנחנו נתעלם, לפחות בינתיים: ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. לא מיותר להזכיר שכל זה היה לפני מתן תורה, אז מה הקשר בין המטרת הלחם מן השמים ובין אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא? ובאיזו הליכה מדובר? הרי לכאורה יותר מתאים ''אם יקיימו תורתי''.

ובהמשך ישיר להודעה המשמחת, שירד לחם מן השמים, ניתנה הוראות הגבלה. אחת מהן כבר ראינו, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לא משאירים מהיום למחר. וההגבלה השניה: ה וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. אל תצאו ללקוט לחם בשבת כי לא יהיה; בים שישי תקבלו מנה כפולה. כך אמר ה' למשה ומשה מעביר את הבשורה לבני ישראל: ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב--וִידַעְתֶּם, כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. זוּבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת-כְּבוֹד ה', בְּשָׁמְעוֹ אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם, עַל-ה'; וְנַחְנוּ מָה, כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ. ח וּבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת-כְּבוֹד ה', בְּשָׁמְעוֹ אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם, עַל-ה'; וְנַחְנוּ מָה, כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ. משה אינו מתעלם מסגנון הפניה שלהם, מהטרוניה, ובדבריו הוא כולל תוכחה עליה.

השבת והמן – מבחן האמונה

משה מודיע לעם כי ה' שמע את תלונותיהם ומורה להם להתכונן להתגלות ה' בהיענות לצרכיהם: (...) וַיִּפְנוּ, אֶל-הַמִּדְבָּר; וְהִנֵּה כְּבוֹד ה', נִרְאָה בֶּעָנָן. יא וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב שָׁמַעְתִּי, אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל-- כעת גם ה' מתייחס לסגנון הדיבור של בני ישראל, לתלונות במקום בקשות. אולי הוא עושה זאת כתמיכה במשה, ואולי כי זה הצעד הנכון מבחינה חינוכית. על כל פנים הוא מודיע כי ימלא את צרכיהם בשלמות: דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. לכאורה, היעד החינוכי הזה, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הוא נקודתי; כשתאכלו את המזון הזה, תדעו מי הוא הנותן לכם לחם ובשר. אבל מכללות הפרשה ומן העובדה שהתורה קושרת בבירור בין המן – שהוא לחם היורד מן השמים בכל יום חול – ובין שמירת השבת שבה לא יורד מן, נראה שהיעד החינוכי הזה אינו נקודתי אלא נצחי.

בני ישראל שמעו שיהיה להם בשר ושירד להם לחם מן השמים וכמובן, זה מה שקרה: יג וַיְהִי בָעֶרֶב--וַתַּעַל הַשְּׂלָו, וַתְּכַס אֶת-הַמַּחֲנֶה; וּבַבֹּקֶר, הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל, סָבִיב, לַמַּחֲנֶה. יד וַתַּעַל, שִׁכְבַת הַטָּל; וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי הַמִּדְבָּר, דַּק מְחֻסְפָּס--דַּק כַּכְּפֹר, עַל-הָאָרֶץ. את העוף הזה, הַשְּׂלָו, הם כנראה הכירו, אבל מה שנשאר לאחר שהתאדה הטל, היה חדש להם: טו וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא--כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה-הוּא; וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה. הם שאלו: מָן הוּא שזה צירוף אותיות ''אמונה''. רמז לעובדה שזהו מבחן האמונה שלהם. ואכן, היו כאלה שנכשלו במבחן האמונה הזה כבר ביום הראשון; משה הסביר להם שהמנות הן אחידות ואין להותיר מן המן ליום המחרת כי מחר ירד חדש. ולמרות זאת: כוְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ; וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה.

כב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה--שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. מסתבר שמשה שכח להגיד להם את הפרט החשוב הזה. אולי כי נפגע מטון הדיבור שלהם, מהתלונות. כעת הוא מתקן: כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'--שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה', מָחָר: אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר. למחרת, ממשיך משה בהנחיותיו: כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַה': הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. היום יש לכם בבית, נשאר מאתמול, אל תצאו לשדה. וזו המשמעות של אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי שאמר הקב''ה ולא אמר אם יקיימו את תורתי; מדובר פה בניסיון, במבחן מתמשך של אמונה; כי הלחם מן השמים כל יום ליומו בלבד, מכריח את היהודי להתמודד עם הנטיה הטבעית לדאוג מה יאכל מחר ולהתגבר עליה, לסמוך על הקב''ה באופן מוחלט, להאמין בו שיספק את צרכיו דבר יום ביומו. 

וזהו, לפחות ברובד החינוכי, גם עניינה של השבת בה אין עוסקים בעניני פרנסה; ניתוק מוחלט מכל עיסוקי היומיום והישענות מוחלטת על הקב''ה. יותר בעומק, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', גם המן וגם השבת ממחישים ליהודי כי הטבע הוא רק כלי בידי הקב''ה שהוא כל יכול, ושהיעד האמיתי של כל יהודי הוא לחתור לחיזוק הקשר עם בוראו ולהעמקת הדבקות בו. ואת זה עושים על ידי חיזוק האמונה בתירגול יומיומי. זו ההליכה שדורשת מאתנו פרשת השבוע וזה ניסיון לא פשוט בכלל; זהו שאומר ה' למשה לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא; כי מיהו הגיבור שאינו דואג למחר? הרי הנטיה הטבעית שלנו היא לדאוג לא רק למחר המיידי אלא גם לדורות הבאים, ל''מחר שהוא לאחר זמן'' כלשונו של רש''י. 

וזו הדרך לבנות בית יהודי אמיתי; לא לדאוג ממה שקורה או לא קורה בחוץ אלא לחתור במרץ רב, להיות בתנועה מתמדת של חיזוק האמונה בקב''ה. כפועל יוצא מכך זוכים להעמקה בידיעת ה', וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. שהרי זהו התהליך, ככל שמתחזקים באמונה, כך מעמיקים בידיעת ה'; מה שעד אתמול היה בגדר של אמונה, מעל השכל, היום זו כבר מוּדעוּת, במסגרת השכל ואפילו במסגרת הרגש. וזו גם הדרך לזכות לעתיד טוב יותר, באין ערוך יותר, שהרי זוכים לשלוות נפש כי נפטרים מכל החששות והחרדות שהם בני לוויה קבועים בחיים שעל פי טבע, בהעדר התחזקות באמונה. זה קשה אבל זו הדרך. ואם באמת רוצים – אין זו אגדה.

חז''ל אומרים לנו (אבות ה', א): כי: בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם; ובפרשת השבוע אנחנו קוראים את עשרת הדברות, שבתורה הם קרויים עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. האם יש קשר בין עשרת המאמרות לעשרת הדברות? וגם, מדוע הם קרויים בשמות שונים? הרי לכאורה, אמירות ודיבורים זה היינו הך, לא? מסתבר שלא ממש, אפשר לומר שאמירה מתייחסת למציאות ואף קובעת אותה, בעוד דיבור הוא עניין של הנהגה, או ליתר דיוק, מנהיגות (קהלת ח', ד): בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ, שִׁלְטוֹן; וּמִי יֹאמַר לוֹ, מַה תַּעֲשֶׂה. מכאן, מסיקים בחסידות, שעשרת הדברות תפקידן לנהל ואף לאפשר את קיום העולם שנברא בעשרת המאמרות. אבל האמת היא שהרעיון הזה מצוי כבר בחז''ל; על הפסוק בתהלים (ע''ו, ט): מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין; אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה. שואלים חז''ל (שבת פ''ח/א):: אם יָרְאָה – למה שָׁקָטָה, ואם שָׁקָטָה – למה יָרְאָה?

ישוב התמיהה מיוסד על הפסוק החותם את ששת ימי המעשה בבריאת העולם, וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. בכל הימים הקודמים אין ה' הידיעה; יש יום אחד, יום שני וכו' בלי ה', מה השתנה יום שישי שדוקא בו נוספה ה', יוֹם הַשִּׁשִּׁי? או בלשונו של רֵיש לקיש: ה''א יתירה למה לי? מסביר ריש לקיש: מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: ''אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו: מה הקשר בין ה-ה''א היתירה ביום השישי ובין קבלת התורה? מסביר רש''י כי ה' הידיעה שנוספה ליום הזה במעשה בראשית רומזת לשישי אחר, הוא היום הששי בחודש סיון, היום שבו ניתנה התורה. ושיעור הדברים אם כן הוא, שבסיום והשלמת עשרה מאמרות של מעשה בראשית, הודיע הקב''ה לארץ, כלומר לכל הנבראים החומריים, כי קיומם לאורך זמן מותנה בקבלת עשרת הדברות על ידי עם ישראל בשישי בסיון.

ואם ישאל מישהו, כיצד נתקיים העולם עד שלא ניתנה התורה? התשובה היא בחסד חינם של הקב''ה ובציפיה ליום המיוחד שאודותיו אנחנו קוראים בפרשת השבוע שלנו. אבל לכאורה, כאשר לומדים את הפרק הראשון בתורה, סיפור הבריאה, לא מוצאים שם יותר מתשע פעמים ''ויאמר אלקים'' אז מהיכן הגיע המאמר העשירי? עונים על כך חז''ל: ''בראשית נמי מאמר הוא''. כלומר הפסוק הפותח את סיפור הבריאה: א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. גם הוא נחשב מאמר. זה גם אחד ההסברים להמשך המשנה שציטטנו לעיל; חז''ל שואלים לשם מה זקוק הקב''ה לעשרה מאמרות? וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת. ובאמת, מסביר הרמב''ן באריכות, שכבר בעת בריאת השמים והארץ היו כלולים בהם כל הנבראים, שהם היו מעין חומר גלם שממנו יצר ה' את כל הנבראים לפרטי פרטים.

והנה כשמתבוננים בעשרת הדברות, רואים תופעה דומה מאד; מי שינסה למנות אותן כפי שהן כתובות בתורה, יתחיל בוודאי מהחלק השני של הפסוק השני (שמות כ'): (...) לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. כמובן, זה בתנאי שאינו מכיר, או שימחק מהזכרון, את תבנית לוחות הברית שרואים בבתי הכנסת. ואז, בקלות אפשר להגיע לפירוט הבא: א) לא יהיה (כנ''ל). ב) לא תשא את שם ה' לשוא. ג) זכור את יום השבת לקדשו. ד) כבד את אביך ואת אמך. ה) לא תרצח. ו) לא תנאף. ז) לא תגנוב ח) לא תענה ברעך עד שקר. ט) לא תחמוד בית רעך. י) לא תחמוד אשת רעך. בדיוק עשר. אלא שהדיבר הראשון הוא חציו הראשון של הפסוק שציטטנו, הַדִּבֵּר הראשון הוא אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ. ולכאורה, איזה ציווי יש בַּדִּבֵּר הזה? 

לשאלה זו יש כמה תשובות ברבדים שונים של עומק; מהם נציין רק כדוגמא את המצווה להאמין, שנלמדת ממהפתיחה הזאת לעשרת הדברות. אבל בחסידות (דגל מחנה אפרים) מבואר כי יש כאן הקבלה ברורה למבנה של עשרת המאמרות שבהם ברא הקב''ה את עולמו: שדיבור אָנֹכִי הוא כולל כל התורה כולה; וכנגדו מאמר ראשון (בראשית) הוא כולל כל העשרה מאמרות. הדיבור אָנֹכִי כולל כל התורה כולה כי הוא היסוד והבסיס לה. ועל דרך שאומר המדרש (בתימלול חופשי): משל למלך שנכנס למדינה; אמרו לו, יועציו, אמור להם מה הם חוקיך. אמר להם, קודם שיקבלו עליהם את מלכותי ואחר כך אומר להם מה הן גזרותיי. כך הקב''ה, קודם הזכיר/הודיע לנו: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ,נאמר לכל פרט בעם ישראל; ומשזה מוסכם – כעת אפשר לצוות לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. וגם את כל המצוות שבאות בהמשך.

מאָנֹכִי עד אָנֹכִי אָנֹכִי

דומני שכולם מסכימים על כך שבעשרת הדברות כלולה התורה כולה, שהם התמצית של התורה. אבל ממה שציטטנו לעיל מהחסידות, יוצא שהדיבור הראשון, אָנֹכִי, כולל את התורה כולה, איך אפשר להבין רעיון כזה? הסברנו שהדיבור הזה מהווה בסיס לכל ההמשך אבל אולי יותר קל להבין את הרעיון על פי המבואר במקומות אחרים בחסידות, שהדיבור הזה הוא שורש לכל מצוות ''עשה''; שכל מצווה שיהודי עושה זה משום שהוא מאמין ב-אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ. ומה עם מצוות ''לא תעשה''? כתוב שהדיבור השני, לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי, הוא שורש לכל מצוות לא תעשה. ומסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שגם הדיבור הזה, שהוא שורש לכל מצוות לא תעשה, מיוסד על אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ. שכן משום ש-אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ – לכן לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי.

ואיך כל הנ''ל נוגע לנו, שלושת אלפים שלוש מאות ועשרים וחמש שנה אחרי מעמד הר סיני? ובכן, במדרש רבה מתואר אותו מעמד כך: אמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן: כשנתן הקב''ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופַנִים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ. מהתיאור הזה עולה שהעולם כולו השתתף במעמד קבלת התורה. אמנם רק עם ישראל היה שותף במודע וברצון, אבל כל הנבראים, כולל המלאכים העליונים, היו שותפים, הושפעו מהתופעה. בהמשך מוסיף המדרש עוד פרט מענין; על הפסוק (דברים ה', יח): אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם בָּהָר, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל--קוֹל גָּדוֹל, וְלֹא יָסָף; אומר המדרש:מהו וְלֹא יָסָף? אלא כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול, והקול שהיה יוצא מפי הקב''ה לא היה לקולו בת קול.

בת קול זה הד; הד נוצר כאשר גלי הקול נתקלים בעצם שאינו סופג אותם, כמו כדור גומי שנתקל בקיר ושב לאחור, כך גם גלי הקול כאשר הם נתקלים בקיר או בהר וכדומה. הקול של הקב''ה במעמד הר סיני מתואר כקול גדול וגם בפרשה שלנו מוזכר משהו בעניין (פרק י''ט):יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. ולמרות עוצמתו של הקול, לא היה לו הד; כיצד ניתן להבין זאת? מסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', כי הד נוצר כאשר הקול נתקל בהתנגדות; ומכיוון ששום נברא לא גילה התנגדות לקולו של הקב''ה כאשר הכריז אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ לכן לא נוצר הד, כי הקול נספג בכל הבריאה. אפשר לומר שזה מפני ששום נברא אינו יכול לגלות התנגדות לקולו של הקב''ה אבל בפועל זה אומר שהבריאה כולה ספגה והפנימה את הרעיון ש-אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ. 

ובמהלך הזה נשלמה הבריאה. כלומר, שכל מה שנברא במעשה בראשית קיבל קיום; לכן שקטה הארץ, נתבטלה חרדתה מפני התאיינות. כי העובדה שעם ישראל קיבל עליו את עשרת הדברות, כלומר את התורה, הבטיחה את קיומה של הארץ. והמהלך הזה נוגע לנו היום בדיוק כמו אז, שכן העובדה שהבריאה כולה ספגה והפנימה את דבר ה' במעמד הר סיני, קובעת עובדה שכל הנבראים כפופים כפיפות מוחלטת לאותם מסרים ששמענו בהר סיני. וזהו שעשרת הדברות נותנות קיום לעשרה המאמרות שבהם נברא העולם והן גם מנהיגות את כל מה שנברא בעשרה מאמרות. לכן גם כתוב שלמרות כל הגילויים שנזכה להם בעתיד, כמו שמתארים הנביאים, שנראה את האלקות בעיני בשר, מעמד הר סיני לא יהיה שוב; וההסבר הוא שאין בכך צורך, כי הבריאה כולה הפנימה את הרעיון.

כאמור, אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ זה הבסיס לכל התורה והתורה היא המחברת את עם ישראל לקב''ה. כמו שהסברנו בעבר, הקב''ה מצַוֶה, אנחנו מצוּוִים ועל ידי קיום המצוות אנחנו נהיים צוות מאוחד עם הקב''ה, עם המצַווה. פתיחת עשרת הדברות במלה אָנֹכִי ולא ב-אני למשל, הניעה את חז''ל לחפש את המשמעות המיוחדת של המלה הזאת. והם מצאו כי זה נוטריקון: א'נא נ'פשאי כ'תבית י'הבית; אני את עצמי כתבתי ונתתי לכם בתורה. לצערנו, לעתים קרובות אנחנו נסחפים בענייני העולם הזה ולא כל כך זוכרים את אָנֹכִי, לא זוכרים שכל צעד צריך להיות כפוף להוראות שקיבלנו בתורה הקדושה. נקווה ונתפלל לקב''ה שיעזור לנו לשמור על קשר אתו, להיות מאוחדים אתו בצוות אחד וכך נזכה לקיום הנבואה של ישעיהו (נ,א, יב), שהקב''ה ישמיע לנו פעמים אָנֹכִי: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">התורה אינה מתביישת להורות בפירוש על כך שיהודי צריך להעדיף את טובתו של יהודי שני על פני טובתו של גוי, אפילו אם לכאורה הוא עשוי להרוויח מהגוי יותר מאשר ירוויח מהיהודי. בעצם, אסור בכלל להרוויח מהלוואה שנותנים ליהודיבפרשה הקודמת, פרשת יתרו, זכה עם ישראל למעמד הר סיני, ההתגלות האלקית הנעלית ביותר מאז ועד בכלל; התגלות אור עליון כל כך, שכל החולים נרפאו פתאום ואפילו הנכים חזרו להיות ככל האדם. האור הזה גם הפך את כולנו לצדיקים, כי כשרואים את הקולות, כפי שהיה במעמד הר סיני, את מה שבדרך הטבע משיגים רק בשמיעה, שוב אין שאלה אם יש או אין עולמות נסתרים, אם יש או אין כח עליון שמנהל את כל העולמות. גם השאלה מהי בדיוק מדת השפעתו של אותו כח עליון עלינו, נתבטלה מאליה. כי בראיית הקולות התברר להם בלי שום ספק כי העולם הגשמי שחווים ורואים הוא רק השתקפות חיוורת למדי של אותם עולמות נעלים. גם הבינו והרגישו שתכלית האדם היא להתחבר לאותם עולמות על ידי קיום רצונו של אותו כח עליון, אור אין סוף ברוך הוא.

והנה אנחנו בפרשת משפטים (שמות כ''א): א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. פרשה הכוללת דינים בעניינים הכי בסיסיים של חיי היומיום. ולכאורה, מדובר בירידה ביחס לנושא המרכזי של פרשת יתרו, של מעמד הר סני. אמנם גם שם, בעיצומו של המעמד הנשגב, שמענו הוראות בעניינים הכי בסיסיים ביחסי אנוש ובתיקון החברה כגון: לֹא תִרְצָח. לֹא תִנְאָף. לֹא תִגְנֹב. ובאמת גם על זה אפשר לשאול, וכי לצורך הוראות בעניינים כל כך בסיסיים ומובנים מאליהם לכל בן אנוש, צריכים התגלות של כח עליון שיצווה על כך? ובכן, כמו שאמרנו בשבוע שעבר, הכל מבוסס על אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ; גם ההתנהגות בעניינים האנושיים הכי בסיסיים, גם היא צריכה להיות כפופה להתגלות המכוננת הזאת של אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, ומונחית על ידה. וזהו שמצטט רש''י מחז''ל בפירושו לפסוק הראשון: לִפְנֵיהֶם. ולא לפני עובדי אלילים; ואפי' ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם.

כלומר, חוקים המבוססים על שכל אנושי, אפילו אם הם טובים מאד ואף תואמים לגמרי לחוקי התורה, זה לא מספיק טוב, אסור ליהודי לדון על פיהם. ולכאורה, מה הרעיון? מדוע לא מספיק טוב שמישהו נמנע מגניבה פשוט כי הוא אדם הגון? ומדוע אסור לדון בבית דין שדן על פי שכל אנושי, למרות שהחוק תואם לגמרי לחוקי התורה? התשובה היא, כי מקורם של חוקי התורה הוא אותו כח עליון שברא את העולם והוא המחיה אותו ואף מהווה אותו כל רגע מחדש. ממילא, ככל שאני מקיים את החוקים האלה ודן דווקא על פייהם, באותה שעה אני מתחבר לגמרי לאותו כח עליון. והדבר רמוז במפורש בפסוק השני של פרשת השבוע: ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. בריאת העולם פותחת במלה בְּרֵאשִׁית, שהיא עולה תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי בגימטריא. 

את הרמז הזה למדנו כמובן ממורנו הרב גינזבורג שליט''א, והוא אומר גם כי כבר בשם הגאון מוילנא מביאים רמז מופלא למבנה פרשייה זו; היא כוללת 'עבד' (76) מלים ו'עברי' (282) אותיות. הפרשיה כולה היא: א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ. הוְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹקִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. מי שרוצה יכול לספור, לפחות את המלים זה קל יחסית. אבל צריכים לנסות להבין מה הקשר בין הדינים האלו ובין בְּרֵאשִׁית וגם איך זה נוגע לנו. 

בענין עבד עברי דיברנו קצת בשנים קודמות, שהכוונה בפנימיות היא לעבודת ה' של יהודי בעולם הזה; שאסור ליהודי להשתעבד להנחות העולם, שִיעְבּוּד שבהכרח מרחיק אותו מעבודת ה' כי בא על חשבון. שהגוף אמור לשרת את הנשמה ולא להיפך חלילה, ושהעבודה הזאת אמורה להימשך במשך ששת אלפי השנים שהעולם מתקיים במתכונתו הנוכחית, מתכונת שמה שמאפיין אותה הוא שהאלקות, שנתגלתה לכל העולם במעמד הר סיני, שבה ונעלמה והמשימה של היהודי, של העבד העברי, היא לחתור לגלות אותה בכל יום מחדש. כל זאת עד שישוב ויתגלה האור האלקי לעין כל (ואז תהיה לנו עבודה מסוג אחר). אבל מלבד דיני עבד עברי יש בפרשה עוד כמה נושאים שצריכים לברר עד כמה, הם אקטואלייים, עד כמה הם נוגעים לנו כיום, שהרי התורה היא נצחית כידוע.

חוקים שהחיים יוצרים

כאמור, חוקי התורה מקורם בה' יתברך, שהוא מקור החיים של כל העולמות. לכן מצווה התורה לדון על פי חוקים אלו ורק על פיהם, כי זו הדרך להתחבר למקור החיים, ולחיות. במלים אחרות, כשדנים על פי חוקי התורה, לא רק בהתאמה להם אלא ממש על פיהם, הרי שמלבד הבירור הראוי של הדין, גם מקיימים מצווה ובכך מתחברים למי שציווה את המצווה, כאמור ברשימה לפרשת יתרו. לא לחינם הפרשה שלנו שכל תוכנה הוא דינים שונים, היא הפרשה מספר 'חי' בתורה, כי היא מציעה לנו את הדרך שבה נוכל לחיות באמת, כיהודים. בלשון כ''ק אדמו''ר ר' יוסף יצחק מליובאוויץ', ''חוקי התורה יוצרים חיים בעוד חוקים של בני אדם נוצרים מן החיים''. מכיוון שכך, חוקי התורה הם נצחיים בכללם ובפרטם בעוד חוקי בני אדם משתנים בהתאם למקום ולזמן, ולפעמים אף מתאימים עצמם לרוח הזמן והמקום.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים, נקח לדוגמא דין אחד מפרשת השבוע (פרק כ''ב): כד אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ--לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. כה אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל, שַׂלְמַת רֵעֶךָ--עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כו כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב--וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי. בפשט, מדובר פה בהלואה, שאם מישהו נזקק לה ומצא מי שמוכן להלוות לו, שלא יקח ממנו רבית וגם לא משכון שהלווה זקוק לו. אבל ניסוח הדברים מלמד על עוד כמה רבדים בציווי הזה. הנה פירוש רש''י לפסוק: אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי - רבי ישמעאל אומר כל 'אם' ו'אם' שבתורה רשות חוץ מג', וזה אחד מהן. כלומר, חובה עלינו להלוות לנזקק, זו פשוט מצווה מן התורה. וממשיך רש''י: אֶת-עַמִּי; עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין. כלומר עַמִּי מתפרש גם כאילו כתוב עִמִּי. 

והנה סיכום הביניים בלשונו של רש''י: וזה משמעו: אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה – את עמי תלוהו, ולא לגוי; ולאיזה מעמי – את העני, ולאיזה עני – לאותו שעמך. התורה אינה מתביישת להורות בפירוש על כך שיהודי צריך להעדיף את טובתו של יהודי שני על פני טובתו של גוי, אפילו אם לכאורה הוא עשוי להרוויח מהגוי יותר מאשר ירוויח מהיהודי. בעצם, אסור בכלל להרוויח מהלוואה שנותנים ליהודי; כלומר התורה מצווה להלוות ליהודי בלי ריבית במקום להלוות לגוי שממנו מותר לקחת ריבית. והרעיון הזה של העדפת האח היהודי על פני הגוי, גם לא מתיישב עם התקינות הפוליטית של חוקי בני אדם במאה העשרים ואחת. אבל ככה זה התורה, היא קובעת לנו את החוקים הנכונים ומצפה מאתנו לקיים אותם גם אם זה לא כל כך מתיישב עם המוסכמות החברתיות שבאופנה. 

ונניח שזכית לקיים את המצווה, נתת הלוואה ודוקא ליהודי, כיצד עליך לנהוג ביחס אליו? הרי רק טבעי שהמלווה ירגיש נעלה ביחס ללווה, ביחוד אם הלווה הוא גם עני. אסור לך, אומרת התורה: לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה. מסביר רש''י את הציווי הזה: לא תתבענו בחזקה; אם אתה יודע שאין לו – אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאלו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו. רש''י מקצר, כדרכו, אבל חז''ל מאריכים להסביר כי המלווה צריך להימנע מלהיראות לפני הלווה, שמא יתבייש ממנו. עד כדי כך. ואסור לחלוטין לקחת ממנו ריבית: לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. מסביר רש''י מה זה נֶשֶׁךְ ומדוע קוראים לזה כך: נֶשֶׁךְ - רבית, שהוא כנשיכת נחש, שנושך חַבּוּרָה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו; כך רבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה. 

דומני שאין צורך להשוות במפורש למה שקורה אצלנו בעניינים הנ''ל, כל אחד יכול לעשות את זה בעצמו. נסיים רק במסר הרוחני של מצווה זו על פי ביאורו של כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ'; יש שני מצבים שבהם חפץ עובר מרשות לרשות וחייבים להחזיר, הלוואה והשאלה. בהשאלה חייבים להחזיר את החפץ שקיבלו, בהלוואה מחזירים לפי הערך שניתן אבל לא את החפץ עצמו. הקב''ה מקיים בעצמו מה שהוא מצווה לנו; הוא הלווה לנו את הגוף והשאיל את הנשמה. הנשמה חוזרת אל האלקים כפי שנתנה לנו, בלי שינויים. את הגוף אנחנו אמורים להחזיר בבוא יומנו, באותו ערך שקיבלנו; אמנם הוא עומד לרשותנו לכל שימוש, כמו הלוואה, אבל בסוף צריכים להחזיר אותו בלי פחת שכתוצאה מהתמכרות לתענוגות עולם הזה.