<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">למישהו יש הסבר שכלי לעובדה שמאז ימי יהושע בן נון שום עם לא הצליח להתיישב בארץ הזאת, לכונן ישות מדינית, מלבד עם ישראל? רבים ניסו, אבל כשהגיעו לכאן היהודים הם מצאו שממה, ביצות וקדחתפרשת השבוע פותחת כך (ויקרא כ''ו): ג אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוׂתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. לכאורה זהו משפט תנאי, אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ וגו' אזי התוצאות יהיו הברכות המפורטות בהמשך: ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. ולכאורה, מה הקשר בין הליכה בחוקת ה' ושמירת מצוות ובין איכות היבול וגשמי הברכה שירדו בעתם? הרי גשם זו תופעה טבעית, או שיורד בזמן ובמקום הדרוש או שלא, עניין של רמה ברומטרית וכו' מה הקשר לשמירת מצוות? ועוד יותר, בהמשך נאמר: ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. 

גם שלום, כן או לא, זה תוצאה של הליכה בחקות ה' ושמירת מצוותיו? התשובה לשאלות אלו היא חיובית, אומרת לנו התורה, וגם אם אנחנו לא מבינים את התהליכים וממילא לא מזהים את הקשר שבין ההתנהלות שלנו ובין התוצאה הטבעית כביכול, הקשר הזה קיים והוא קורא אותנו לסדר. כי החיים מורכבים מדי כדי להיות מנוהלים על ידי השכל האנושי לבדו. חייבים לקחת בחשבון את העל שכלי, את מה שמעבר ליכולת ההבנה של השכל. כמו למשל את עצם השרידות של עם ישראל לאורך אלפי שנות גלות שבמהלכן חווינו שמדות, גירושים, פרעות ועד לשואה הנוראה שבמהלכה הושמד שליש מעמנו בתהליכים כמו תעשייתיים, הי''ד. ואחרי כל זה התנערנו מעפר ושבנו לארצנו. נס גלוי כפשוטו.

אלפי שנים ייחלו יהודים לשוב לארץ ישראל, התגעגעו לירושלים עיר הקודש, לגאולה, למשיח. והנה בתוך שנים מעטות שבו לארץ יהודים מכל קצות תבל. נכון, עליית מצוקה, אבל המצוקה היתה גם קודם ולא היא שהניעה את העליה. מה שהניע את היהודים לעלות לארץ הקודש היתה עת רצון, קריאה שמימית שנשמתם שמעה. לא משהו שניתן להסביר בשכל. אמנם לחלק לא מבוטל מהעולים המפגש עם המציאות בארץ הקודש היה קשה, כי דמיינו לעצמם שבארץ הקודש כולם מתנהגים בקדושה והמפגש עם המציאות החילונית היה סוג של הלם עבורם. ויותר קשה עבורם היה הלעג והבוז של הוותיקים למנהגים שהביאו אתם מהגולה; תפילין, שבת ושאר מצוות שעליהן הקפידו לשמור.

התעלמות מהמלעיגים

חלקם מעולם לא התאוששו מהמפגש הזה, מהבוז והלעג שהפגינו כלפיהם שליחי השלטון דאז והם ניסו להדמות למבזיהם. זנחו את מסורת אבותם ופרקו עול. כמובן, זה פגע בעיקר בצעירים. הזקנים בלעו את עלבונם והמשיכו במסורת שעמה הגיעו לארץ. כך זה נמשך שנים וגם בימים אלו נקל להבחין בלעג ובבוז של החכמים בעיני עצמם, השכלתנים שלועגים למנשקי המזוזות. אלא שבניהם ונכדיהם של אותם עולים המומים כבר אינם מתפעלים מהלועגים להם, הם שבים ומתחברים למסורת אבותם ובכך מקיימים את ההלכה: אל יבוש מפני המלעיגים. ההתחברות הזאת מתבטאת, בין השאר, בנהירה ההמונית להילולא של רשב''י במירון ולתהלוכות הילדים בכל מקום בעולם.

הם עדיין זוכים ללעג, כי התופעה הזאת היא על שכלית והשכלתנים הצרופים אינם מסוגלים להכיל את המאמינים בעל שכלי ומתחברים אליו. אבל פרשת השבוע מזכירה לנו כי כל ההוויה שלנו, כפרטים וכעם, היא על שכלית. משהו מזה הראינו בפתיחה, והנה עוד טעימה מפרשת השבוע: יד וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה. טו וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי. כאן באה סדרה של קללות חמורות לכאורה, כמו למשל: טז אַף-אֲנִי אֶעֱשֶׂה-זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם, וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ; וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. ובהמשך דברים חמורים אפילו יותר. 

אבל בתוך הדברים הקשים וכאילו חלק מהם אומרת התורה: לא וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה, וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ, בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. לב וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. אומר לנו רש''י: זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה. ובאמת, למישהו יש הסבר שכלי לעובדה שמאז ימי יהושע בן נון שום עם לא הצליח להתיישב בארץ הזאת, לכונן ישות מדינית, מלבד עם ישראל? רבים ניסו, אבל כשהגיעו לכאן היהודים הם מצאו שממה, ביצות וקדחת. הגיוני? לא ממש. ליתר דיוק ממש לא. אבל כך הבטיח הקב''ה ומה שהוא מבטיח הוא גם מקיים. הוא גם הבטיח שישיב אותנו אל הארץ הזאת והנה הוא מקיים את הבטחתו.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">מצד אחד אנחנו חווים התרוממות רוח על העברת שגרירויות מהעולם הנוצרי לירושלים ומצד שני נאלצים להתגונן בפני מאמץ עיקש של חלקים מהעולם המוסלמי לחתור להשמדתנו ר''ל. המלחמה על ירושליםמתחילים את החומש הרביעי, חומש במדבר, שאת הפרשה הראשונה בו אנחנו קוראים תמיד לפני חג השבועות: א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִםלֵאמֹר. הר סיני כבר ירד מגדולתו ושוב אינו מוזכר כמקום שבו דיבר ה' עם משה, רק המדבר. המדרש מביא שני נימוקים לכך שהתורה ניתנה במדבר: כמו שהמדבר הוא מקום הפקר והשהיה בו היא בחנם, כך דברי תורה חנם הם וכל הרוצה בכך רשאי ללמוד אותה. נימוק שני, התורה מדגישה את עובדת נתינתה במדבר כדי ללמדנו: כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה; לכך נאמר במדבר סיני. את הנימוק הזה צריך להבין, מה פירוש עושה עצמו הפקר כמדבר? 

אבל קודם כל נשים לב לדיוק בלשון המדרש; המדרש אינו מדבר על לימוד התורה, הוא מדבר על: לקנות את החכמה והתורה... ללמוד כל אחד יכול, אם רק זכה ויש לו הכישורים לכך. אפשר אפילו לדעת את כל התורה וכו' כאשר המציאות היא שהלומד והתורה הם שני דברים נפרדים. כמו למשל פיזיקאי ברמה גבוהה, ברור שהידע הפיזיקלי שלו אינו משנה דבר באישיותו. כך זה יכול להיות גם בלימוד התורה וכך זה גם מצוי כאשר לומדים את התורה באותה מתכונת שלומדים נושאים אחרים, שיודעים הרבה תורה אבל לא באמת מחוברים לתורה, יש את הלומד ויש את התורה שלמד. המדרש מדבר על לקנות את החכמה והתורה, שהתורה הופכת להיות שלו ממש, הוא חי את התורה.

כדי להגיע למדרגה כזאת של התאחדות עם התורה, אומר לנו המדרש, צריך לעשות עצמו הפקר כמדבר. כזכור, לקראת מתן תורה, על רקע הגילויים הנעלים שהיו למרגלות הר סיני, התחייבנו ''נעשה ונשמע'' כלומר נעשה מה שהתורה מצווה גם אם עדיין לא הצלחנו להבין מדוע צריך לעשות. כידוע, התחייבות כזאת מתאימה לחיילים, הם נדרשים לבצע פקודות במסירות נפש בלי קשר להבנה שלהם את נחיצות המעשה, וזה תנאי בסיסי לקיומו ולהצלחתו של צבא. חייל שנוהג כך הוא חייל טוב, שכן הוא מזדהה לגמרי עם המשימה או התפקיד שהוטלו עליו ובפועל נוצרת זהות בינו ובין התפקיד או המשימה שהוטלו עליו. כדי להגיע לכך, עליו לבטל לחלוטין את רצונותיו מפני רצון מפקדיו.

רצוי לעשות מרצון

וזה נקרא להפקיר את עצמו כמדבר, שאין לו שום רצון עצמי וכולו מגוייס לביצוע המשימה. כמעט מיותר לציין שחייל טוב באמת יעשה כל מאמץ גם להבין את הפקודה שקיבל, אבל כאמור, לא כתנאי לביצוע. הוא ירצה להבין כי ההבנה תביא להגברת ההזדהות שלו עם המשימה וממילא תגביר את הרצון שלו להצליח. כאשר הקב''ה הוציא אותנו ממצרים הוא הגדיר בדיוק את תפקידנו בעולם בכך שקרא לנו צִבְאוֹת ה' (שמות י''ב, מא). הוא גם קבע והגדיר את המשימה שלנו כצבא ה', לתקן את העולם ולהשליט עליו את מלכותו יתברך. ואנחנו קיבלנו על עצמנו את תפקיד צבא ה', אמנם בהתחלה מחוסר ברירה (במעמד הר סיני) אבל אחר כך מרצון (בימי מרדכי ואסתר). 

כאשר קיבלנו על עצמנו את תפקיד החיילים של הקב''ה, היה ברור, כי נאמר לנו בפירוש, שהתורה הקדושה היא ספר הוראות מטכ''ל שלנו. וכידוע, עם הוראות מטכ''ל לא מתווכחים, פשוט מבצעים. אבל התורה היא הרבה הרבה מעבר לספר הוראות כי לא רק מה ואיך לעשות כתוב בתורה כתוב גם מדוע. יותר מזה, גם היעד שאליו אנחנו אמורים לחתור כתוב בתורה, והזכרנו אותו לעיל, להשליט על העולם את מלכותו יתברך. התורה דורשת מאתנו להיות חיילים טובים, ממושמעים ומסורים, שכן כך נגיע אל היעד מהר ובבטחה יחסית, אבל היא גם מודיעה לנו מראש שלא משנה איזה חיילים נהיה, הקב''ה לא יוותר על המשימה שהטיל עלינו ואנחנו נבצע אותה בכל מקרה.

כעת אנחנו כבר קרובים מאד אל היעד הנכסף, פשוט מפני שהגיע הזמן, ונראה לי מתאים מאד לבדוק מה מצבנו בימים גדולים אלו. מצד אחד אנחנו חווים התרוממות רוח על העברת שגרירויות מהעולם הנוצרי לירושלים ומצד שני נאלצים להתגונן בפני מאמץ עיקש של חלקים מהעולם המוסלמי לחתור להשמדתנו ר''ל. המלחמה על ירושלים. בין לבין אנחנו עדים לתופעה משונה של יהודים הנלחמים נגד כל מה שקדוש לעם ישראל, כולל ירושלים כמובן. הסוף של המלחמה הזאת ידוע מראש, הוא כתוב בספרי הנביאים ובמדרשים שונים, כולל בספר הזוהר הקדוש: המבקשים להשמידנו יושמדו, המסייעים לנו יזכו לסיוע מלמעלה והיהודים כולם יחזרו בתשובה. לא תהיה להם ברירה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">התורה מנחה אותנו להתארגן מראש בסדר נכון – אוהל מועד עם ארון הברית במרכז, מה שימנע מראש מציאות של זהות מבולבלת כי המבט מופנה אל הנקודה המרכזית, אל הקשר עם הקב''ה. הלואי עלינו.התורה מנחה אותנו להתארגן מראש בסדר נכון – אוהל מועד עם ארון הברית במרכז, מה שימנע מראש מציאות של זהות מבולבלת כי המבט מופנה אל הנקודה המרכזית, אל הקשר עם הקב''ה. הלואי עלינו.נָשֹׂא נקראת בשבת שאחרי חג השבועות. כלומר, החג החשוב הזה, האמצעי בין שלושת הרגלים, חל בין פרשת במדבר שקודמת לו תמיד ובין פרשת נשא שעל הרוב נקראת לאחריו. פרט מיוחד הבולט בחג הזה הוא שלמרות היותו רגל בפני עצמו הוא נמשך יום אחד בלבד, בשונה מפסח וסוכות הנמשכים שבעה ושמונה ימים. ולכאורה, מדוע נגרע חלקו של שבועות מחלקם של שני הרגלים האחרים? כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מסביר שלא מדובר בגרעון אלא אדרבה, בתוספת; הפסח מבטא את חסדו הגדול של הקב''ה שהוציא אותנו מבית עבדים בלי שנהיה ראויים לכך מצד עצמנו, חג הסוכות מבטא את הגבורה הנדרשת מאתנו לשוב אל ה' ושניהם בתהליך מתמשך.

כלומר, פסח וסוכות מבטאים עניינים פרטיים, חשובים מאד אמנם, בקשר שלנו עם הבורא יתברך. לעומתם, חג השבועות מבטא עניין כללי שנעלה לגמרי מפרטים, תהא חשיבותם אשר תהא, הוא מבטא את הנקודה המרכזית של הקיום היהודי, את הקשר לתורה ולנותן התורה. נקודה זו של קשר קיימת תמיד אצל כל יהודי, בין אם הוא מודע לקיומה ובין אם לאו, לכן יום אחד של חג השבועות די בו כדי להעלות שוב למודעות שלנו את נקודת הקשר הזאת. וכאמור, החג הזה חל השנה למחרת פרשת במדבר, ביום הראשון של השבוע שבסופו קוראים את פרשת נשא. הדעת נותנת כי אם זו הקביעות בלוח השנה הרי שיש קשר בין הדברים, בין תוכן הפרשות ובין החג.

בפרשת במדבר למדנו על התארגנות בני ישראל, במבנה צבאי ממש, לקראת המסע אל הארץ המובטחת; שנים עשר השבטים חולקו לארבעה מחנות החונים לארבע רוחות השמים, כאשר במרכז ניצב אוהל מועד שבמרכזו הארון ובו שני לוחות הברית. מסביב לאוהל מועד חנו המשרתים בקודש, הכהנים והלויים, ומחנות השבטים מסביב. המסעות נערכו לפי סדר קבוע שהוכתב מראש, מי מוביל ומי מאסף, וגם הלויים חולקו לקבוצות שהוטלו עליהן תפקידים מוגדרים. אבל בכל המצבים, בין בחניה ובין במסע, אוהל מועד עם ארון הברית היו במרכז. זה היה התיכנון שעליו למדנו בשבת שלפני חג מתן תורה והמסר הוא ברור: הנקודה המרכזית של עם ישראל היא התורה הקדושה.

לטפל בבעיות כשהן קטנות

בשבת שאחרי חג מתן תורה אנחנו קוראים את פרשת נשא ובה כבר מתייחסת התורה לחריגות אפשריות מהסדר המתוכנן והרצוי. כי הרי לא תמיד ולא כולם מצליחים לשמור תמיד על מבט ממוקד בנקודה המרכזית, בנקודת הקשר של יהודי עם בוראו. אז מה עושים עם החריגים? נקדים ונאמר כי המגמה המיידית היא למנוע נזק סביבתי, נטרול השפעה אפשרית של החריגים על ההולכים בתלם. אז קודם כל מרחיקים את החריגים מהמחנה כמו שהתורה מנסחת את זה בבהירות (במדבר ה'): ב צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ. ג מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ... וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. אבל אחר כך מטפלים בהם, מציעים להם דרך תשובה.

אודות דרך התשובה שלהם למדנו באריכות בספר ויקרא ולא כאן המקום להאריך בזה. כאן רק מוסיפה התורה הדרכה בסיסית קצרה לרעיון ולדרך התשובה: ו דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בַּה'; וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. ז וְהִתְוַדּוּ, אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו; וְנָתַן, לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. החריגה כאן היא בעניין שבין אדם לחברו, מדובר במי שנכשל בגזל; הוא נתבע לדין, הכחיש ונשבע שלא גזל. כדי שיוכל לשוב עליו להתוודות על עוונו, להשיב את הגזלה בתוספת פיצוי בשיעור של רבע מֵעֶרְכָּה. ואחרי זה עליו להביא קרבן לבית המקדש ... מִלְּבַד, אֵיל הַכִּפֻּרִים, אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ, עָלָיו... כדי שיתכפר לו גם אצל הקב''ה על שבועת השקר. 

יוצא שבשתי הפרשות המלוות את חג מתן תורה – התורה מנחה אותנו, בפרשה הראשונה, להתארגן מראש בסדר נכון – אוהל מועד עם ארון הברית במרכז, מה שימנע מראש מציאות של זהות מבולבלת כי המבט מופנה אל הנקודה המרכזית, אל מוקד הקשר עם הקב''ה. הלואי עלינו. ובפרשה השניה היא מנחה אותנו כיצד להגיב לחריגות, התייחסות וטיפול מיידיים. וגם כאן בולט מאד הניגוד בין ההנחיות של הפרשה ובין המציאות אצלנו, עם הנטיה הממאירה שלנו להעלים עין מחריגות ''קטנות'' להכיל אותן, עד שהן מגיעות לממדים מפלצתיים וכמעט לא ניתן לטפל בהן. נו טוב, ככה זה כשמוותרים מראש על המסר של חג מתן תורה. אבל כעת כבר אין ברירה אלא למקד את המבט בקשר עם הקב''ה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">אצלנו כבר מזמן העם עלה על הנתיב הנכון אבל המנהיגות, הרשמית והבלתי רשמית כגון התקשורת והאקדמיה, נאחזים בזכרונות תלושים. המנהיגות הרשמית זוכרת הסכמים שיש לכבד והבלתי רשמית זוכרת את התנועה המוגברת של התרחקות מהיהדותלא שמעתי מ''משרתי הציבור'' מה באמת הם חושבים עלינו, אבל אם לשפוט לפי התבטאויותיהם בימים האחרונים, נראה שהם לא ממש מעריכים את יכולת ההבנה שלנו. במהלך יום הלחימה בדרום וגם אחריו שמענו בלי סוף דיבורים שנראו לנו מיותרים לגמרי, מהבטחות שצה''ל ימחץ את האויב ועד הצעות לכבוש מחדש את רצועת עזה. ואחרי שזה נגמר (בינתיים) מצד אחד מדברים על מכות קשות שהנחתנו עליהם ומצד שני על אובדן ההרתעה של צה''ל. לא נעים, אבל קל להבין כי מהעובדה שמדברים כל כך הרבה בעניינים שבהם המעשה הוא העיקר, המסקנה הפשוטה היא שעובדים בלי שום תוכניות לטווח ארוך. כל הזמן מגיבים וגם זה נראה כמו שליפות אקראיות.

והם כמובן מצפים שנאמין להם ונסמוך עליהם. אומרים לנו שאת האסטרטגיה שומרים למאבקים המדיניים, בעיקר מול אירן אבל לא רק. לא פעם כתבנו כאן שהבעיות האמיתיות שלנו, הבעיות שהממשלה חייבת להתמודד איתן ולחולל שינוי עמוק ואמיתי, הן בעיות הפנים. אז פה ושם יש ניצנים של התמודדות כזאת, מול מערכת המשפט למשל, אבל זה רחוק מאד מלהספיק. הנה למשל סרטון הנחת התפילין בשדה התעופה, אמנם רבים התייחסו אליו, בעיקר בגינוי התגובה של הגברת המחנכת, אבל לא כל כך זכיתי לראות התייחסות לשאלה היסודית, מה מניע יהודיה, או סתם אדם, להתייחס כך להנחת תפילין במרחב הציבורי. האם די בכך שנבטא סלידה מהכיעור שנחשף?

חוששני, שקו מחבר עובר בין התנהלותה של הגברת ובין ההתנהלות השלטונית ביחס לערבים המכונים פלשתינאים, המשותף הוא התכחשות למציאות. ככל הידוע הגברת הנ''ל היא יהודיה, זו המציאות, אבל מהתנהגותה באירוע המדובר אפשר להסיק כי היא מתכחשת לעובדה זו. אולי היא מעדיפה זהות אחרת או אולי חוסר זהות אבל זה לא באמת משנה, המפגש הזכיר לה את יהדותה והיא התקוממה. ככל הידוע, הערבים המכונים פלשתינאים זוממים להשמיד אותנו, זהו יעד העל שלהם, אבל השלטונות שלנו מעדיפים להתכחש לעובדה זו, הרי יש לנו הסכמים איתם ומי יעז להכריז על בטלותו של הסכם? הם מעדיפים להתעמת עם אירן שאיתה אין לנו שום הסכם.

זכרונות תלושים מהמציאות

כנראה זו גם הסיבה שהסולטן הטורקי מרשה לעצמו להשתלח בנו ולהפעיל כאן מערכת שלמה של חתרנות איסלמיסטית בלי שום תגובה מצידנו. והוא הרי צריך אותנו הרבה יותר משאנחנו צריכים אותו, די לחשוב על היצוא שלו לירדן ולסעודיה שעובר דרך נמל חיפה. אבל הוא למד אותנו היטב והוא יודע שהמושג 'כבוד לאומי' אינו כלול באוצר המילים של שליטינו. מכאן נובעת הסובלנות וההכלה השלטוניות לכל מיני תופעות הרסניות מבפנים, מהתנגדות לתפילין ועד טרור של יחידים דרך חינוך לאנטי אנושיות אצל הפלשתינאים ולאנטי יהדות אצל היהודים. אז בציבור יש ב''ה התעוררות בכיוון הנכון, בכיוון של חזרה לשורשים היהודיים, אבל אצל המנהיגות עדיין לא רואים את זה.

וזה בדיוק הפוך ממה שמלמדת פרשת השבוע. העם מתלונן (במדבר י''א): ... וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ויש להם זכרונות: ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּלבִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. מה יותר טוב מ-הַמָּן? ח שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ, כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. כל בוקר הוא חיכה להם וכל הטירחה שלהם הסתכמה בלאסוף אותו ולבשל. אבל הם ''זוכרים'' משהו שמעולם לא באמת היה להם ומתגעגעים אליו. וכאן מגיע משה רבנו למה שנראה כנקודת השפל של חייו: יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּהעָלָי. 

והוא ממשיך: יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה: כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. והוא מעדיף למות מאשר להתמודד לבדו עם המצב הזה: טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹגאִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי. זו המנהיגות של משה במצב שבו המונהגים עושים הכל הפוך. ה' מורה למשה לבנות שכבת מנהיגות שתעזור לו וגם מבטיח שהעם יקבל בשר ככל שירצה. אצלנו כבר מזמן העם עלה על הנתיב הנכון אבל המנהיגות, הרשמית והבלתי רשמית כגון התקשורת והאקדמיה, נאחזים בזכרונות תלושים. המנהיגות הרשמית זוכרת הסכמים שיש לכבד והבלתי רשמית זוכרת את התנועה המוגברת של התרחקות מהיהדות. ואלה גם אלה חיים בעבר.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">אפילו דור שלישי ורביעי שלהם נחשב פליט והוא ממשיך להיחשב כזה גם אם שיקם את חייו באחת ממדינות העולם. וזו ממש תמונת ראי של חוק השבות שאין לו בסיס רעיוניכידוע, אין עוד תופעה היסטורית דומה לזו של שיבת ציון. עמים רבים הוגלו מארצותיהם במהלך ההיסטוריה אבל עם שהוגלה מארצו – לעולם לא שב אליה, בדרך כלל אנשיו נטמעו במקומות אליהם הגיעו ו''אבד זכרם'' כלשון המקורות שלנו. רק טבעי היה שהדור השלישי והרביעי לאותם גולים שכח את מקורותיו והתערה לחלוטין בתרבות המקומית, אם זה לא קרה עוד קודם, בדור השני ואפילו הראשון. וגם אם היו יחידים ששבו לארצות מוצאם, העם עצמו הפסיק להתקיים. עמון ומואב למשל. עם ישראל הוא חריג, היוצא מן הכלל. אנחנו הוגלינו מארצנו ופוזרנו בארבע רוחות העולם, כמעט אלפיים שנה חלפו מאז והנה שבנו לארצנו. וזו כבר שיבה שניה מהגלות כידוע.

השיבה הראשונה היתה מגלות בבל כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, שאז החלה הגלות באופן רשמי. הבסיס הרעיוני לשיבת ציון היתה נבואת ירמיהו, נביא החורבן (פרק כ''ט): י כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. הנבואה הזאת היתה ידועה בעם, לפחות לחכמים והם ציפו להגשמתה. כמו שמספר דניאל על עצמו (פרק ט'): ב ... אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמִיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה. והוא מתפלל לה' שיקיים את נבואת ירמיה. ואמנם עם ישראל שב לארצו, אמנם תוך קשיים רבים ועצומים, אבל מבחינות רבות חידש ימיו כקדם. עד שגלינו שוב.

כמובן, כל גלות כזאת, שלנו או של אחרים, היתה כרוכה בתנועה המונית של אנשים שנאלצו או אולצו לעזוב את בתיהם, פליטים בלשון ימינו (או מהגרים) וכאמור, הם בנו את חייהם מחדש במקומות אליהם הגיעו. התופעה הזאת של פליטים היתה ועודנה שכיחה לאורך כל ההיסטוריה האנושית ותמיד המגמה היתה לבנות את החיים מחדש. גם גולי בבל בנו לעצמם חיים חדשים בכל מקום שאליו הגיעו. בנו בתים והשתלבו בחיי הכלכלה ובכלל. לכן מספר העולים היה קטן יחסית, כי המבוססים כלכלית התקשו להיפרד מהחיים החדשים. אבל הם תמכו מאד בעולים ואף התייחסו אל שהייתם בנכר כאל שהות זמנית. ואמנם, תוך זמן לא ארוך ארץ ישראל שבה למרכזיותה בחיי עם ישראל.

ההבטחה האלקית

מבחינה טכנית, יש לשיבת ציון המודרנית מאפיינים רבים הדומים לשיבת ציון המקורית ולא כאן המקום להאריך בזה, אלא שהבדל אחד עקרוני ובולט יש ביניהן; בשיבת ציון המקורית המגמה המוצהרת היתה חידוש והעמקת הקשר של עם ישראל עם הקב''ה. גם אז היו התנגדויות של שכנים גויים ומאבק רעיוני מול ''יהודים חדשים'' (שומרונים), אבל התעקשו על עבודת ה' בלי פשרות והתוצאות ידועות. לעומת זאת, בשיבת ציון המודרנית אין התייחסות לקשר עם הקב''ה. אמנם חוקקו את חוק השבות שקובע כי לכל יהודי זכות לעלות לארץ, אבל לא כל כך ברור מדוע יש לו זכות כזאת. לכן המאבק מול השכנים הגויים אינו מוכרע וגם לא המאבק הרעיוני מול ''היהודים החדשים'' הרפורמים.

הבסיס הטכני לחוק השבות ידוע, זו מדינת העם היהודי, אלא שהבסיס הרעיוני לחוק הזה אינו ברור עד אינו קיים. אבל יהודים שבו ושבים לארץ ישראל, אמנם לפעמים שבים מאונס, אבל הם מוגדרים ''שבים'' כי זו ארצו של העם היהודי מכוח ההבטחה והברית שכרת ה' עם אבותינו הקדושים. והנה פה בארצנו אנחנו פוגשים תופעה היסטורית יחידאית גם היא, פליטים שנשארים כאלה גם עשרות שנים אחרי שגלו ממקומם והם דורשים את זכות השיבה למקומות שמהם גלו אבותיהם או סביהם, לפני עשרות שנים. כי אפילו דור שלישי ורביעי שלהם נחשב פליט והוא ממשיך להיחשב כזה גם אם שיקם את חייו באחת ממדינות העולם. וזו ממש תמונת ראי של חוק השבות שאין לו בסיס רעיוני.

הבסיס הרעיוני היחיד הוא דבר ה' והבטחתו לנו. וזה עולה ברור מפרשת השבוע, כאשר המרגלים שבים הם מודיעים כי (במדבר י''ג, לא): ... לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. דבריהם מְרַפִּים את רוח העם והקב''ה מודיע להם כי בקשתם התקבלה ורק בניהם יעלו לארץ, הם עצמם ימותו במדבר. הם מתחרטים (פרק י''ד): מ וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ה'כִּי חָטָאנוּ. משה מנסה להניא אותם: מא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי ה'; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. מב אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם. אבל הם עולים וחוטפים. כי רק דבר ה' קובע את המציאות. העולה מדברינו - כדי למחוק את זכות השיבה צריכים לבסס את חוק השבות על ההבטחה האלקית.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">ההולכים בדרך זו אינם מולידים ואין להם המשך. מבחינתם הם האחרונים, אלה שמכבים את האור בעולם. והם מתקבלים ברצון כי הנחת היסוד של קרח – מחלוקת כדרך חיים – מקובלת פה על כל המערכתפרשת השבוע פותחת בפסוק (במדבר ט''ז): א וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶתבְּנֵי רְאוּבֵן. ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה... והטענה שלהם היא: ... רַב-לָכֶםכִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. את הפתיחה מתרגם אונקלוס: וְאִתְפְּלֵג קרח, כלומר את המלה וַיִּקַּח הוא מתרגם וְאִתְפְּלֵג, לשון פילוג, מחלוקת. ולכאורה זה מוזר, כי בדרך כלל התרגום של וַיִּקַּח הוא וּנְסִיב, שפירושו לקח, ומדוע כאן משנה התרגום מהמשמעות הרגילה? אלא שקרח התייחס אל המחלוקת לא כדרך לבירור האמת אלא כאל עניין אידיאולוגי, טען שזו דרך החיים הרצויה. מחלוקת לשם בירור האמת היא מחלוקת הלל ושמאי, מחלוקת לשם מחלוקת זו מחלוקת קרח ועדתו (עפ''י אבות ה, יז).

אצל עדת קרח היו כל המאפיינים המוכרים לנו היטב מההווי הפוליטי אצלנו, החל מצירוף אקראי של בעלי עניין סביב רעיון מסוים, צירוף שיוצר מפלגה, ועד לערעור תמידי או מזדמן על מעמדו של המנהיג המכהן באותה עת. כך גם היה אצל אנשי קרח, לכל אחד היו האינטרסים האישיים שלו, שלא בהכרח חפפו לאלה של שותפיו, וההתאגדות שלהם נועדה לאפשר את מימוש האינטרסים. והסכנה היותר גדולה היא בכך שאנשים תמימים, רוב מוחלט של העם באותה עת, מתפתה למילים היפות של קרח ועדתו בעלי המחלוקת ומאמין כי את טובתו הם דורשים. אין לו שום דרך לדעת ולהבין כי הדרך הזאת מובילה לאבדון של בעלי המחלוקת וכי הוא עלול להיגרר לשם ביחד אתם. 

על פניו נראה שברגע הראשון משה לא הבין שהרעיון של קרח הוא מחלוקת לשם מחלוקת, לכן הוא מנסה לפייס אותם. עד שהתבררה לו האמת. זה קרה כאשר התברר שקרח מצליח: יט וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד... כולם עם קרח ומשה נשאר לבד. ואז ה' מתערב: ... וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעֵדָה. והוא אומר למשה ואהרן: כא הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע. כאן כבר הבין משה, הוא ראה את הסכנה הגדולה שקרח מביא על העם והתפלל אל ה' בטענה שרק את החוטאים יש להעניש, שאין להתייחס באותה חומרה לאנשים תמימים שהוכשלו על ידי בעלי עניין כמו לבעלי העניין עצמם. הקב''ה מקבל את דבריו ומורה לו להפריד בין העם ובין בעלי המחלוקת:

מחלוקת כדרך חיים

כד דַּבֵּר אֶל-הָעֵדָה, לֵאמֹר: הֵעָלוּ, מִסָּבִיב, לְמִשְׁכַּן-קֹרַח, דָּתָן וַאֲבִירָם. משה מורה לעם להתרחק מקרח ומאנשיו ואפילו ברכושם לא לגעת כי זה מסוכן. הוא מודיע לכולם שמיד יקרה משהו קיצוני ביותר, רעידת אדמה מקומית והאדמה תבלע את קרח ועדתו: לא וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּיםשְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. הצופים במחזה נבהלו מאד וברחו: לד וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶםנָסוּ לְקֹלָם: כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. ונשאלת השאלה, מילא שקרח ועדתו נענשו, אבל מדוע זה היה צריך להיות בכזאת פרהסיה?

העונש הפומבי של קרח ועדתו נועד להבהיר לכולם באופן חד משמעי, שלא ישאר מקום לספק: פלגנות מובילה לחורבן. חז''ל שואלים ומובא ברש''י: וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? מה חשב קרח, מהו השורש הרעיוני של מחלוקת כדרך חיים? בחסידות מבואר שהיתה לו טענה: מכיוון שהקב''ה יצר הפרדה בין רוחניות לגשמיות ואותנו הציב בעולם של חיים גשמיים, המסקנה היא שהגשמיות היא העיקר, שרוחניות היא עניין פרטי של כל אחד, ירצה – ידבק ברוחניות, לא ירצה – שיהנה מהגשמיות. משה הסביר לו שההפרדה אינה מוחלטת ושהתכלית של ההפרדה לכאורה היא ליצור עבורנו את האפשרות להתעלות בקדושה על ידי שנחבר ונעלה את הגשמיות אל הרוחניות.

ועד היום זהו שורש המחלוקת, ההפרדה לכאורה בין הרוחניות לגשמיות. ובדור שלנו זה הגיע להקצנה שספק אם היתה כמוה בעם ישראל. אולי כן, אבל לא היתה תקשורת כזאת מהירה ואנשים גם נטו להצניע כל מיני תופעות חריגות. כיום, ההנאות הגשמיות, גם הירודות ביותר, מוחצנות בגאווה גדולה כאילו זה העיקר שעבורו חיים, ליהנות כל עוד יכולים. ואין צורך להביא ראיות על כך שזה מוביל לחורבן, הרי ההולכים בדרך זו אינם מולידים ואין להם המשך. מבחינתם הם האחרונים, אלה שמכבים את האור בעולם. והם מתקבלים ברצון כי הנחת היסוד של קרח – מחלוקת כדרך חיים – מקובלת פה על כל המערכת. ב''ה שמחוץ למערכת יש אנשים שפויים שדוחים את דרכו של קרח והולכים בדרכו של משה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">הזנחת הפרטים הקטנים, שלא לומר זלזול בהם, אינה פותרת שום בעיה, היא רק דוחה את ההתמודדות לשלב שבו הבעיות יגדלו וההתמודדות תהיה הרבה יותר קשההפרשיה הראשונה בפרשת השבוע (במדבר י''ט) מדברת על חֻקַּת הַתּוֹרָה שזה דיני פרה אדומה. הפרשיה הבאה מספרת (פרק כ'): א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה... חז''ל שואלים ומובא ברש''י: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? והם עונים: לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת. ומה הקשר בין מות מרים להעדר הפתאומי של המים? מכאן שכל מ' שנה היה להם הבאר בזכות מרים. עד כאן לא נאמר בשום מקום בתורה שארבעים שנה היו לעם ישראל מים בזכות מרים. גם לא נרמז שמרים עצמה ידעה על כך. רק אחרי מותה מתגלה שלמרים מגיעה התודה על מציאות המים במדבר.

כעת אין מים והעם במצוקה: ... וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה', אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. משה ואהרן מקבלים קשה את הפגנת המחאה הזאת ונסוגים אל פתח אוהל מועד, ושם: ... וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם... אבל ה' מתגלה אליהם ונותן פתרון, הוא אומר למשה: ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. ככה פשוט. משה ואהרן מבצעים את ההוראה: י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָלאֶל-פְּנֵי הַסָּלַע... אבל כנראה עדיין לא נרגעו מההפגנה ולכן ההמשך הוא: ... וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִיםהֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם? 

ומשה אכן מוציא להם מים מהסלע, אבל לא בדיוק כפי שנצטווה: יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּפַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. ה' אמר לו לדבר והוא הכה. והתגובה לכך חמורה מאד לכאורה: יב וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵללָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. עד כדי כך. לכאורה טעות קטנה כל כך, וכזה עונש? אפשר לתרץ שבערך מדרגתו של משה גם טעות קטנה נחשבת גדולה וזה בלי ספק נכון, אבל כאן יש משהו נוסף, הוא התייחס אל העם כאל הַמֹּרִים, מרדנים, ולזה לא היתה הצדקה כי באמת היו זקוקים למים. לכן ה' אמר לו לדבר אל הסלע, בְּרַכּוּת, אבל הוא המשיך להתייחס אל העם בחומרה.

מנהיגות ואגו – סתירה פנימית

עד כאן ראינו שמרים לא ייחסה שום חשיבות לעצמה, לא ביקשה שיודו לה על המים שהיו להם בזכותה. שמשה איבד את הסיכוי להכנס לארץ המובטחת בגלל עניין פעוט לכאורה של התייחסות שלילית, נדירה וחד פעמית, אל העם. מכאן אנחנו אמורים ללמוד מהי מנהיגות אמיתית בעם ישראל, התייחסות חיובית לכל פרט בעם ישראל בלי שהמנהיג יבקש דבר לעצמו, אפילו לא הכרת תודה. וזמן קצר אחר כך ה' אומר למשה שהגיע זמנו של אהרן להפרד: כד יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵלעַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי, לְמֵי מְרִיבָה. ... וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר... כעת נותר משה לבדו כמנהיג של עם ישראל והנה התרגשה צרה חדשה.

אמנם המים שנסתלקו במות מרים חזרו בזכות משה ואהרן, אבל במות אהרן נתגלתה גם השפעתו הסמויה על עם ישראל כולו (פרק כ''א): א וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. מה היתה השמועה ששמע הכנעני? (רש''י): שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. עד אז חפפו העננים על עם ישראל וסיפקו מעטפת הגנה מלאה. כעת התברר שנוכחותם התמידית היתה בזכות אהרן, וכשמת – נסתלקה המעטפת ועם ישראל נחשף בפני האויבים. בני ישראל מתפללים וה' עוזר והם מתגברים על התוקפים. אבל מיד אחר כך איבדו את הסבלנות: ... וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. נו, ומה עושים במצב רוח כזה? ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר. 

התגובה היתה קשה ושורפת: ו וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְהִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. לא רק שלא שמר טינה, הוא אפילו לא התחשבן אתם. בכלל לא הרגיש שדיברו עליו רעות. מכאן ואילך כל אחד מוזמן להשוות את האמור לעיל להתנהלותה של המנהיגות בימינו, החל מהתייחסות לפרטים ה''קטנים'' כגון פגיעה ביהודי בודד, או אף בכמה יהודים, על ידי מחבלים, ועד לטיפוח האגו והתדמית האישית. כי הזנחת הפרטים הקטנים, שלא לומר זלזול בהם, אינה פותרת שום בעיה, היא רק דוחה את ההתמודדות לשלב שבו הבעיות יגדלו וההתמודדות תהיה הרבה יותר קשה.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">גלוי לגמרי שבכל מערכות השלטון נראים סימנים לכך שאין להם כל כך חיבור לזהות היהודית שלהם. זה נכון וגלוי במערכת המשפט שאינה מגלה זיקה ליהדות אבל גם במערכת הפוליטית קשה לזהות דבקות בזהות של עם ישראלבפרשת השבוע בלעם מזכיר שוב ושוב את הייחוס של עם ישראל ליעקב-ישראל (במדבר כ''ג): י מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל... כא לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל...והפסוק הידוע מכולם (פרק כ''ד): ה מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. לא ציטטנו את כל הפסוקים שבהם מופיע האזכור הכפול הזה, אבל די בכך לענייננו. דיברנו בעבר על משמעותם של שני שמותיו של יעקב-ישראל והפעם נתייחס לנקודה אחת שנוגעת לימינו. בסוף ימיו, לפני שהוא מזמין את בניו לשמוע את ברכותיו הוא מברך את מנשה ואפרים בני יוסף ומעניק להם את הזכות להיחשב כבניו ממש. אחר כך הוא פונה ליוסף: כב וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַדעַל-אַחֶיךָ: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

חרב וקשת הם כלי המלחמה של העולם העתיק; בחרב נלחמים פנים אל פנים, נגד אויב קרוב, והקשת נועדה לפגיעה באויב רחוק. יעקב, שָׁם זה ישראל, מדבר על שני מצבי מלחמה אלו, שלפעמים נאלצים לשלוף את החרב אל מול אויב קרוב ולפעמים די בקשת וחץ כאשר האויב הוא רחוק. כך במלחמה גשמית וכך גם במלחמה רוחנית שהיא השורש למלחמה הגשמית. בלעם כמובן יודע היטב את ההיסטוריה של עם ישראל ואת מורשתו הרוחנית ומהידע הזה שלו נובעות אמירותיו המכוננות. הוא יודע שהעם אשר יצא ממצרים, וגם כל פרט מהפרטים שמרכיבים את העם הזה, נוטה להתנודד בין שתי דרגות רוחניות המאופיינות בשמותיו של ישראל-יעקב אבינו. 

דיברנו בעבר אודות ההבדל בין הדרגה הרוחנית של יעקב ובין זו של ישראל על יסוד המבואר בתורת החסידות. בקצרה נזכיר כי הביאור מבוסס על פסוקי המקרא; כאשר הקב''ה מטיל על משה את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים הוא מצווה אותו (שמות ד'): כב וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה', בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. מכאן שהשם ישראל מתייחס למי שהזהות שלו ברורה לו, למי שמתייחס אל ה' כאל אביו וממילא הוא עובד אותו באהבה ובשמחה. אצל הנביאים אנחנו מוצאים בפסוקים רבים את הכפילות הזאת של השמות. הנה למשל (ישעיהו מ''ד): וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ. כלומר השם יעקב מאפיין את מי שהזהות שלו אינה ברורה לו, הוא אמנם קשור אל ה', אבל כפוי, כמו עבד.

צריכים להחליט מי אנחנו

בלעם הוא אויב רחוק, בזמן אמת עם ישראל אינו מודע לקיומו אבל הוא עצמו מודע מאד להבדל הזה שבין יעקב לישראל. כאשר הוא רואה שלא יצליח לפגוע בעם ישראל מרחוק בעזרת הקשת הרוחנית שלו, הקללות שתכנן, כי הם מוגנים בזכות אבותיהם הצדיקים ובזכות הצדיקים החיים שם באותו הזמן, הוא מציע לבלק לפגוע בהם מקרוב, בעזרת פיתויים גשמיים, שליחת בנות מואב להתרועע עם בני ישראל. ואמנם המהלך הזה הצליח לו באשר מי שחש עצמו עבד, כפוי לעשות את רצון ה', נכשל במבחן ברגע האמת והתחבר אל בנות מואב עד כדי היצמדות לעבודה זרה הכי מגעילה. לעומת זאת מי שחש עצמו כבן לקב''ה, דחה את הפיתויים ושמר על דבקותו בה' יתברך. 

יוצא שפרשת בלק פורשת בפנינו את הדילמה הרוחנית הנצחית שלנו כעם וגם כיחידים, האם אנחנו יהודים מבחירה – ישראל השמחים ביהדותם, נושאים את דגלה בגאון ומוכנים גם להלחם על זהותם כיהודים, או שמא נקלענו למציאות הזאת שלא בטובתנו ח''ו – יעקב החש כבול ליהדותו. כמובן, התחושה הזאת אינה מונעת בהכרח את דבקותו בה' ח''ו, אבל הדבקות הזאת כרוכה במאמץ כבד ולפעמים נדמה לו שהיא למעלה מכוחותיו ועל כן לא תמיד הוא מוצא בתוכו כוחות להילחם על יהדותו. מה גם שבכניעה לפיתוי למצוא חן בעיני הגויים או הגויות הוא זוכה לתחושה מדומה שהוא חשוב, לפחות בעיניהם. לא הפנים את הקביעה של בלעם: ... הֶן עָם לְבָדָד - יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם - לֹא יִתְחַשָּׁב. 

בדורות האחרונים הדילמה הזאת מלווה את עם ישראל בגלוי כפי שאפשר להבחין די בקלות, ולענ''ד היא זו שניצבת בבסיס ההתנהלות התמוהה של מערכות השלטון אצלנו. שהרי גלוי לגמרי שבכל מערכות השלטון נראים סימנים לכך שאין להם כל כך חיבור לזהות היהודית שלהם. זה נכון וגלוי במערכת המשפט שאינה מגלה זיקה ליהדות אבל גם במערכת הפוליטית קשה לזהות דבקות בזהות של עם ישראל. והכי בעייתי ברובד הגלוי זו המערכת הבטחונית שמושפעת משתי קודמותיה; זו מקדשת את ההכלה, את ההבלגה, את הניסיון לשאת חן בעיני הגוי, ובין לבין מתנתקת המערכת הבטחונית מהאמת המוחלטת שלשמה הוקמה, קדושת החיים של יהודים בכל מחיר ובכל תנאי.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">דומני שעל הרקע הזה אפשר להבין את המחדלים הבלתי נתפסים שנמנו בתחילת רשימה זו; המנהיגות אצלנו עושה או לא עושה, לא כל כך מתוך שיקול של טובת העם לטווח ארוך אלא משיקולי תדמית (אישית ומדינתית) בטווח המיידיקצת קשה לעקוב אחר ההיגיון של מובילי המדיניות וגם אחר זה של מובילי דעת הקהל. אולי זה מפני שיש הזנה הדדית בין הישויות הללו, אלה גם אלה גורסים ''שב ואל תעשה – עדיף''. ההצתות בדרום הארץ נמשכות כבר חודשים. מדינות אירופה בוחשות אצלנו בגלוי בכל מה שמעניין אותן ואף מכשילות יוזמות חוקיות של הממשלה. מהלכים חיוניים לפתרון בעיות שנמשכות שנים, תקועות בין גלגלי המנהלתיוּת או שמא בין המחלוקות הפנימיות ומאבקי הכוח. או גם וגם, חוק ההסדרה למשל. ולא נראה שמישהו מתכוון לשים סוף לסחבת הזאת שמעמידה אותנו באור מגוחך ובעיקר פוגעת בהמוני יהודים נאמנים. מסתבר שזו התוצאה של התחשבות בדעת הקהל, בעיקר זו שמחוץ לישראל.

ויש כמובן את מאבקם של הנאורים לשמירה על זכויותיהן של הנשים, שלא יפרידו בינן ובין הגברים באירועים המוניים, גם אם הן מאד רוצות בכך ואפילו אם מניעת ההפרדה תדיר אותן מהמרחב הציבורי ותגרום להן להישאר בבית. ועוד לא דיברנו על ''זכותן'' לשרת כלוחמות שוות ערך לגברים. בקיצור, השכל הישר מתקשה להבין את מה שקורה פה, את הפער הבלתי נתפס בין הצלחות כלכליות ומדיניות ובין ההשלמה עם תהליכי הרס וחורבן בטחוניים וחברתיים. כי הרי בזה בדיוק מדובר, בתהליכי הרס. ההצתות המכוונות בדרום הארץ ובמקומות נוספים זה הרס פיזי והמלחמה המתנהלת על זכויות כאלה ואחרות מובילות לחורבן רוחני/חברתי. ולא מתמודדים. כאילו זו גזירת גורל. 

פרשת השבוע מספרת על חמש נשים שחרגו מהקונצנזוס של תקופתן; כאשר הרוב הגברי דגל בויתור על המשך המסע לארץ כנען ואפילו העדיפו לשוב למצרים, הן דוקא ביקשו לקבל אחוזת נחלה בארץ המובטחת. ה' הנחה את משה שחלוקת הארץ תיעשה ליוצאי מצרים, למרות שהם כבר מתו, שמניין היוצאים בכל שבט יקבע את חלקו בארץ, שכל אחד מיוצאי מצרים יזכה בחלק שאותו יוריש לבניו. וכאן התעוררה בעיה (במדבר כ''ז): א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה... בפני משה ובפני נשיאי העדה הן טענו: ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר... וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. 

להפנות מבט אל העתיד

למשה לא היתה תשובה מוכנה עבורן והוא העלה את הבעיה בפני ה'. ה' אמר לו שהן צודקות: ז כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹתנָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן.חז''ל מפליאים במעלת בנות צלפחד שגילו את חיבתן לארץ בזמן שהאוירה הכללית היתה הפוכה. וזה קרה הרבה לפני שהגיעו לחלוקת הארץ בפועל, כשרק קיבלו את ההנחיות. באותו שלב שמעו שרצון ה' הוא שהארץ תתחלק ליוצאי מצרים, למרות שכבר מתו, וביקשו שלא יקופח חלקו של אביהן שהיה מיוצאי מצרים והותיר אחריו בנות בלבד. בחז''ל יש דעות שונות לגבי זהותו של אביהן, אבל לפי שתי הדעות מדובר במישהו שמסר את נפשו על האידיאולוגיה שלו. 

מבחינתו, הוא אמנם מת, ידע שימות, אבל המסר שלו נקלט; מכאן ואילך כולם יזכרו אותו וידעו מה מותר ומה אסור ועל זה היה שווה לו למות, על הדאגה שלו לעתיד טוב יותר לכלל. לא פלא אם כן שבנותיו נהגו כפי שנהגו, הן קיבלו חינוך טוב בדוגמא האישית של אביהן. מיד אחרי הסיפור שלהן ה' אומר למשה שיעלה אל הר נבו וישקיף אל הארץ המובטחת שאליה הוא לא יזכה להכנס. כאן פונה משה לקב''ה ומבקש: טז יִפְקֹד ה', אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. משה יודע שרק הקב''ה יכול למנות מנהיג אמיתי, שכן מינוי כזה הוא למעלה מיכולתו של בן אנוש. כי המנהיג צריך להיות מסוגל להכיל את כל המונהגים מצד אחד ולתווך בינם ובין הריבונו של עולם מצד שני.

הקב''ה בחר ביהושע, משרתו הנאמן של משה, כמנהיג הבא. לכאורה, דמות חיוורת ובלתי מרשימה בעליל. אבל היא הנותנת, דוקא מי שאינו מחפש גדולה לעצמו הוא הראוי להנהיג את עם ישראל. כי המבט הוא אל העתיד; מנהיג אמיתי עושה מה שצריך לטובת העם והקשר שלו עם הקב''ה, בלי להתחשב כלל בדעת הקהל וזה אומר שעליו להיות נטול אגו לחלוטין. דומני שעל הרקע הזה אפשר להבין את המחדלים הבלתי נתפסים שנמנו בתחילת רשימה זו; המנהיגות אצלנו עושה או לא עושה, לא כל כך מתוך שיקול של טובת העם לטווח ארוך אלא משיקולי תדמית (אישית ומדינתית) בטווח המיידי. וזה ישתנה רק כאשר השיקול העיקרי יהיה טובת העם ואיכות הקשר שלו עם הקב''ה.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">אילו זכינו ללמוד משהו מפרשות השבוע, היינו מוקיעים ואף מקיאים מתוכנו את החותרים נגד מסורת ישראל, את מרפי רוח הלחימה של צה''ל, את מניפי הדגלים למיניהםהשבת אנחנו קוראים שתי פרשות, מטות ומסעי, ובכך מסיימים בכל שנה את ספר במדבר – בהנחיות מפורטות כיצד להתנהל בארץ שהקב''ה מביא אותנו אליה. מהנושאים הרבים שבשתי הפרשות נתמקד בשנים שלושה שנראים לנו הכי נוגעים למציאות חיינו כאן ועכשיו. הנה למשל (פרק ל''א): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. בסוף פרשת בלק מסופר על מואב ומדין ששלחו את בנותיהם להתרועע עם בני ישראל ובכך גרמו למגפה קשה. בתו של נשיא מדין נהרגה בידי פנחס ובפרשת פנחס מורה ה' למשה (פרק כ''ה): יז צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. יח כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם... אל לכם להמתין עד שיתקפו ואתם תתגוננו, עליכם להקדים ולתקוף.

בפרשת מטות מבצעים את ההוראה, תוקפים ומשמידים את מדין. ובאותה הזדמנות הורגים גם את בלעם, מי שיזם את המהלך המתועב של מדין, בעת שהתייצב לעודד את הלוחמים נגד בני ישראל. אחר כך פונים בני גד ובני ראובן אל משה ומבקשים שיתן להם את נחלתם בעבר הירדן המערבי, מתאים להם יותר מהעבר המזרחי. משה מוכיח אותם בטענה שמימוש הרעיון שלהם עלול להכניס מורך בלב הנותרים, שכן גם הם עלולים להירתע מפני המלחמות הצפויות בעבר הירדן המערבי ולבקש להישאר מעברו המזרחי. כמו שביקשו המרגלים לפני כארבעים שנה וכמו שמבקשים בני גד ובני ראובן כעת. הם הבינו שטעו והגיבו בהתחייבות להשתתף בכל המלחמות כחיל חלוץ.

אלו דבריהם: יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם... משה חוזר על דבריהם בתיקון קל: ... אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה', לַמִּלְחָמָה... הם מבינים את הרמז, אכן הם גיבורים, אבל ה' הוא המעניק את הניצחון במלחמה. לאור ההתחייבות הזאת משה קיבל את בקשתם ונתן להם את ארצות סיחון ועוג. שם הפרשה, מטות, מאותת על ההכרח לשמור על זקיפות קומה בכל מצב, לא להוריד ראש בפני קשיים מזדמנים, לעמוד בתוקף על מימוש עקרונות היסוד. כך עושים מול מדין וכך גם, להבדיל, התגובה לבקשה של בני גד ובני ראובן. הפרשה הבאה היא מַסְעֵיוהיא פותחת באיזכור כל מקומות החניה של בני ישראל במדבר. כבר מעובדה זו אנחנו למדים שהמסע אמור להימשך בכל מצב. 

להוקיע את פעילי ההנתקה

גם כשחונים ולכאורה הכל רגוע כי יש את כל אביזרי הנוחות שהורגלנו בהם, לעולם לא מרפים מהחתירה קדימה, אל היעד הבא. אלא שבמסע התנאים אינם מיטביים וקשה לשמור בקפדנות על המנהגים שלנו מהבית. במהלך מסע יש נטיה טבעית להתפשר על עקרונות והרגלים יסודיים כי לכאורה קשה להקפיד על כל הפרטים בעת מחסור בתנאי נוחות בסיסיים. חיבור שתי הפרשות מורה לנו שפשרה אינה הדרך הנכונה, שגם בעת מסע יש להקפיד על כל הפרטים הקטנים, בדיוק כמו בבית ואולי אף יותר, כדי להתרחק מאזור הסכנה. ואמנם בפרשת מסעי זו ההוראה שנותן הקב''ה למשה (פרק ל''ג): נא דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן.

נב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ נג וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. לכם, בלי שותפים. ויש גם סיבה הגיונית להוראה הזאת: נה וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶםוְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶםעַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. נשמע מוכר, לא? מה מוכר, מוחשי ומתסכל ביותר. אנחנו יהודים שחיים בארץ ישראל בלי שום הגבלות חיצוניות; מצד אחד מצליחים להתקדם מאד בכל התחומים הטכניים, מובילים את החדשנות בעולם בכל תחום שעולה ושלא עולה על הדעת ומצד שני מוותרים לגמרי על זקיפות הקומה, על הרוח היהודית. 

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">יכלו לגמור את זה ביום הראשון בתגובה לא מידתית. היו חוסכים המון, בעיקר בחיי אדם בשני הצדדים, אבל רפיון הרוח מוביל לאבדנות שמובילה לחורבן כנ''ל וזה מתכתב מצוין עם התעצמות הלהט''ב והיוהל''םהשבת הזאת שאחרי תשעה באב נקראת ''שבת נחמו'' משתי סיבות: אחת שהיא באה אחרי תקופה של אבל כבד ששיאו בתשעה באב, ושתים שהמילה הראשונה בהפטרה היא נחמו (ישעיהו מ'): אנַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּייֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם. לזה אנחנו מייחלים ומצפים תמיד, אבל הציפיה מתגברת דוקא אחרי חוויית האבדן של תשעה באב. ולא די בנחמה אחת, אנחנו מצפים לשתי נחמות. איך שתים? אחת על חורבן בית ראשון ואחת על חורבן בית שני. אבל האמנם זה כל העניין, האבל על שני הבתים שחרבו? הרי שני הבתים הם בעצם עניין אחד, והאבל שלנו הוא לכאורה אֵבֶל אחד על שניהם אז מדוע מגיע לנו ואנחנו מצפים לנחמה כפולה? אכן, כשמתייחסים לחורבן הפיזי בלבד, אין לזה הסבר.

אלא שלחורבן הפיזי נתלווה חורבן רוחני, זה לא רק שחרב בית המקדש הפיזי ואין יותר קורבנות, אדרבה, החורבן הפיזי אירע כתוצאה מחורבן רוחני; אם כן, האבל שלנו הוא כפול, על חורבן בית המקדש הפיזי ובעיקר על החורבן הרוחני. והכי חשוב, האבל הוא לא על מה שהיה אלא על מה שעדיין אין, על בית המקדש שעודנו חרב. לכן גם הנחמה מתייחסת לעתיד שכבר מזמן היה אמור להיות כאן. אלא שהעתיד הזה מתעכב ואנחנו אלה שמעכבים אותו. אנחנו מעכבים את העתיד הזה בכוח העובדה שלא למדנו שום לקח מהחורבנות הקודמים, שאנחנו מתעקשים לדבוק בהנחות יסוד שגויות ולחזור שוב ושוב על אותם מהלכים שכשלו אינספור פעמים בעבר.

ומה שמדהים הוא שלמרות הניסיון ארוך השנים שצברנו, אנחנו עדיין מצפים לקבל תוצאה שונה מזו שקיבלנו בעבר שוב ושוב. איך בדיוק מגדירים תופעה אנושית כזאת? טיפשות? לכאורה כן, אבל הרי מדובר באנשים חכמים, כל כך חכמים עד שגם הגוים מודים בחכמה היתרה שלנו. כמו שהתורה מעידה בפרשת השבוע (דברים ד'): ... וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. אז איך בכל זאת אנחנו מכשילים את עצמנו שוב ושוב? התשובה נתונה בחלק הראשון של הפסוק שציטטנו ובפסוק שלפניו, חלק שאנחנו מקפידים לא לקיים: ו וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶםכִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה... כתוצאה מכך הם יאמרו עלינו: ... עַם-חָכָם וְנָבוֹן...

להתחזק באמונה

אנחנו מקפידים שלא לשמור ולא לעשות את מה? התשובה נתונה בפסוק הקודם. אומר לנו משה רבנו: ה רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, ה' אֱלֹקָי: לַעֲשׂוֹת כֵּןבְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. שמירת החוקים שקיבלנו מהקב''ה באמצעות משה רבנו היא המתכון הבטוח והיחיד לחכמה וגם להישרדות כפשוטה. ומשה רבנו אומר לנו את זה בפירוש: ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. ומה יקרה אם נבחר שלא לשמור ולא לעשות? הנה: כו הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר, מֵעַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.

כלומר זו סיבה ותוצאה; התנתקות מהוראות התורה משבשת את החשיבה ואת ראיית המציאות, כתוצאה מכך מגיבים לא נכון לתופעות חמורות כגון זריקת אבנים, עפיפוני תבערה וכדומה; מכילים אותם, מגלים איפוק, סבלנות, בתקווה שבסוף הם יתעייפו. הניסיון הארוך מאד שלנו איתם מלמד שלא זה מה שקורה, הם לא מתעייפים, אדרבה הם מתעודדים מהעדר התגובה שלנו. עבורם זה פשוט אישור שהם יכולים להמשיך ואף להחריף את התקיפות. הם בטוחים שינצחו כי לאויב שלהם, כלומר לנו אין רצון להילחם. הרי כך הם מפרשים את הרפיון בתגובה שלנו, פשוט כחולשה. לא חולשה פיזית, חולשת הרוח, חולשת האמונה בצדקתנו. והם צודקים כי מי שאינו מאמין בצדקתו, לעולם לא ינצח. 

והנה אנחנו פה בשנה השבעים ואחת למדינת ישראל ממשיכים להתמודד מול אותם אויבים כמו בעשרות השנים שקדמו להקמת המדינה ומתייחסים אליהם היום כמו אז, בסבלנות, באורך רוח. בסוף, אחרי שנפגעים אנשים לשווא ואחרי הרבה שדות שרופים, נאלצים להילחם. יכלו לגמור את זה ביום הראשון בתגובה לא מידתית. היו חוסכים המון, בעיקר בחיי אדם בשני הצדדים, אבל רפיון הרוח מוביל לאבדנות שמובילה לחורבן כנ''ל וזה מתכתב מצוין עם התעצמות הלהט''ב והיוהל''ם, כי בין במודע ובין שלא במודע היעד שלהם הוא חורבן. אבל כבר בפרשה משה מבטיח שבסוף נעשה תשובה וה' יקבל אותנו בחזרה ובהפטרה מבטיח הנביא ישעיהו נחמה כפולה והיא תבוא מיד ממש.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">מפרשת השבוע עולה ברור כי כל הרעות הפוקדות אותנו ר''ל, מקורן בתוכנו. לפיכך גם התיקון תלוי בנו ורק בנו. המסיתים והמדיחים מקבלים את כוחם מהמחדלים שלנופרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים ז'): יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָםוְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. ורש''י מפרש: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן - אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון. וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית - ישמור לך הבטחתו. מה זה מצוות שאדם דש בעקביו? ובכן, שומרי מצוות מקפידים על שבת, תפילין, כַּשְׁרוּת וכדומה, ועליהן אין כל כך צורך להזהיר, אותן אנשים שומרים כי הם מבינים שזו הדרך הנכונה. אבל יש מצוות אחרות; בפסוק מדובר על שמיעת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וכאן עלולה להתעורר בעיה: מדוע אני חייב להיצמד למשפטים שהתורה מכתיבה לי, הרי הזמנים השתנו וצריכים להתאים את החוקים לרוח התקופה.

בא משה רבנו ואומר לנו שהמבחן האמיתי, זה שעמידה בו תבטיח שהקב''ה יקיים אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, הוא דוקא בשמירת המשפטים, פחות בדיני שבת וכו'. כי עם כל החשיבות של שמירת מצוות כגון שבת ותפילין, חשיבות שאינה מוטלת בספק חלילה, המבחן האמיתי לדבקות בה' של כל יהודי בפרט ושל עם ישראל בכלל הוא בחיי היומיום, בעניינים שבהם אפשר להתבלבל ולחשוב שהתחום הזה אינו מעניינו של הקב''ה. ותחום המשפטים הוא בדיוק תחום כזה. כי לכאורה מה זה משנה לקב''ה אם אני דן את פורע החוק לפי דיני התורה או לפי חוקים אזרחיים? העיקר שהחוטא יבוא על עונשו, לא ככה? אז לא. דבקות בקב''ה מחייבת הקפדה על כל המצוות, ובעיקר במשפטים.

מפירוש רש''י על פי חז''ל אנחנו גם למדים ש-עֵקֶב רומז לעָקֵב במשמעות של סוף. כמו הביטוי בקבלה ''ראש תוך סוף'' שבלשון המקובלת היום הוא מתאר התחלה אמצע וסיום. אברהם אבינו הוא הניצב בראש השושלת שלנו ואנחנו משרכים דרכנו בעקב של אותה שושלת. לכן הדור שלנו מכונה בחז''ל ''עקבתא דמשיחא''. זה הדור שבו הכי קשה להיצמד להוראות הפסוק הפותח את פרשת השבוע שלנו מפני שהכל הולך הפוך לכאורה. גם את זה צפו חכמינו ז''ל ולכן היו ביניהם מי שאמרו כי אינם רוצים לחיות בדור האחרון כי הנסיונות יהיו קשים מדי. מצד שני הם הפליאו מאד במעלתם של מי שלמרות הכל יצליחו להחזיק איתן באמונתם בקב''ה ובישועתו הקרובה. 

התגשמות הנבואה

פרשת השבוע מלאה באזהרות מפני חריגות כאלה ואחרות שאנחנו עלולים לחרוג מהקו שהקב''ה מתווה לנו, וכולן בדרך של סיבה ותוצאה. הנה למשל (פרק ח'): יא הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם... יז וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה... יט וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶםהַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. את הפסוקים האלה ציטטנו בעבר יותר מפעם אחת. כעת נוסיף פסוק שלא ציטטנו עד כה (פרק י''א): ב וִידַעְתֶּם, הַיּוֹם, כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ, אֶת-מוּסַר ה' אֱלֹקֵיכֶם: אֶת-גָּדְלוֹאֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה, וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה. זה לא סיפורים על מה שהיה , זה מה שראיתם בעיניכם.

אנחנו הדור שזכה לראות בהתחלה של התגשמות חלום הדורות לקיום הנבואות בדבר שיבת ציון. הרי לאורך כל הדורות יהודים ייחלו להגיע לארץ הקודש ואם לא לחיות בה לפחות להיטמן בעפרה, ורובם לא זכו. והנה אנחנו זכינו וזוכים, ובאיזו דרך הבענו או מביעים את תודנו לבורא עולם ומנהיגו? בכך שאמרנו ואומרים לו 'משפטי התורה כבודם במקומו מונח, בספר התורה, אבל את חיינו כאן אנחנו ננהל כראות עינינו'? ואחרי זה לא מבינים איך הדרדרנו עד כדי כך שיהודים נלחמים בכל הכוח נגד מה שהם מכנים ''הדתה''? הרי פרשת השבוע אומרת לנו בפירוש שזה התהליך. כמו למשל מה שקוראים פעמיים בכל יום: טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. 

כשמניחים בצד את התורה והוראותיה ופועלים על פי נטיות הלב, זו התוצאה. נכון, זה לא קורה ביום, זה תהליך ולפעמים חולפים דור או שנים עד שמתגלה התוצאה, שהמציאו להם דת חדשה. אבל התורה מזהירה שזהו התהליך והמציאות מאמתת את האזהרה במלואה. בהמשך כתובה התוצאה. מומלץ לקרוא במקור. מפרשת השבוע עולה ברור כי כל הרעות הפוקדות אותנו ר''ל, מקורן בתוכנו. לפיכך גם התיקון תלוי בנו ורק בנו. המסיתים והמדיחים מקבלים את כוחם מהמחדלים שלנו, מהניתוק המודע שלנו מהוראות התורה בכלל ואלה של פרשת השבוע בפרט. הם פשוט מתקדמים מהר יחסית בדרך המובילה לחורבן. זו אינה גזירת גורל; נתעשת, נשוב לנתיב הנכון והמחריבים יתאיינו.