<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">להיות יהודי טוב יותר זה אומר לא להסתפק בטוב יחסי אלא לחתור אל הטוב המוחלטבדרך כלל זו שאלה ששואלים ילדים, 'מה תרצה להיות כשתגדל'? שואלים לשם השעשוע, שהרי ברור שלילדים עדיין אין כלים להשיב על כך. אבל מפרשת השבוע עולה שהתורה מתייחסת לשאלה זו ברצינות גמורה. פרשת השבוע אינה מציגה את השאלה, היא מסתפקת בהצעת התשובה וזו מכוונת – לא לילדים שעדיין אין דעתם מיושבת עליהם כראוי, אלא לכל אחד ואחת מאתנו. וכך זה מתחיל (דברים כ''א): י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָוְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. גם בפרשה הקודמת, בתחילת פרק כ', כתוב באותן מלים ממש: א כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ...מההמשך שם ברור שמדובר במלחמה מול אויב חיצוני, לעומת זאת כאן עולה מההקשר שהתורה מדברת על מלחמת היצר.

מלחמת היצר זו מלחמה פנימית שאדם מנהל עם עצמו במאמץ להתגבר על נטיותיו הטבעיות. כרגיל, שמה של הפרשה, כִּי-תֵצֵא, רומז לכללות תוכנה; כאשר תצא מעצמך, כשתחליט לצאת מההרגלים, מהקבעונות החשיבתיים והרגשיים שלך – הרגלים וקבעונות שהם האויבים שלך, שהם המונעים ממך למצות את המירב ואת המיטב מעצמך, או אז המיקום והמיצוב שלך הוא עַל-אֹיְבֶיךָ, אתה כבר בעמדה טובה לנצח. ואז אתה גם מקבל סייעתא דשמיא: וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ. הצעד הראשון הוא הקשה, כמו שאומר רש''י בפרשת יתרו (שמות י''ט, ה): שכל ההתחלות קשות. אחר כך זה נהיה יותר קל ואפילו מהנה: יערב לכם מכאן ואילך. אלא שלא די בהחלטה וגם לא בהתחלה טובה.

כאמור, ההחלטה הנדרשת היא לצאת מעצמי, מהמעטפת החיצונית שסיגלתי לעצמי או סיגלו עבורי ולחתור אל האני האמיתי שלי, אני שהוא באין ערוך יותר נעלה מהתדמית המקובלת שלי. וזו ההתחלה הקשה כי קשה מאד להחליט על כך – לוותר על הרגלים ישנים ולעלות על דרך חדשה שבה מאמצים הנהגות חדשות במנותק מהתדמית, תוך התעלמות מהחשש 'מה יחשבו עלי'. והקשיים אינם מתאיינים כתוצאה מהחלטה או אף מהתחלה טובה, אדרבה, הדרך הזאת אינה פשוטה בכלל ויש לבחון היטב כל צעד לפני שצועדים אותו. לזה רומזת פרשת השבוע מיד בהמשך: וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ; נתקלים במשהו או במישהו מהעבר, מלפני שינוי הכיוון ומתעוררים זכרונות נעימים.

לחתור אל הטוב המוחלט

הזכרונות הנעימים מושכים אותי חזרה אל המקום שאותו עזבתי, מה עושים? פרשת השבוע מציעה תהליך של התבוננות שתכליתו היא חישוב הרווח (המיידי) מול ההפסד לטווח ארוך, התבוננות שתמנע ממני להיסחף חזרה אל העבר שאותו עזבתי. כאמור, שמה של הפרשה מלמד על תוכנה והפרשה שלנו, הנקראת תמיד בחודש אלול כהכנה לראש השנה, מלאה במצוות שאין דרך אחרת לאפיין אותן מלבד כמדריכות אותנו בחתירה להיות אנשים טובים יותר. הנה למשל (פרק כ''ב): א לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. ב וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹוַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. 

בטבע האדם, אם מצא משהו זה שלו. ואם זה לא שלו – למה שיטרח למצוא למי זה שייך? שישאיר את זה כמו שזה. אומרת התורה: ... לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. כלומר אתה יכול, אבל אינך רשאי להתעלם. והרי יש מקרים שלא מוצאים את המאבד, מה עושים? מצווה התורה: וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. כאן אנחנו נדרשים בפירוש לעשות לטובת הזולת גם על חשבון הנוחות שלנו. כמובן, יש לזה הגבלות, שהמוצא לא יפסיד כסף על שמירת האבדה ולא כאן המקום להאריך, אבל הכיוון ברור, לחשוב ולעשות תמיד לטובת הזולת. והנה דוגמא נוספת: כ לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל: נֶשֶׁךְ, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. הנטיה הטבעית היא שהכסף שלי יעשה לי עוד כסף, אבל התורה מגבילה את זה לגמרי.

וההגבלה היא רק במקרה שזה פוגע בזולת שנזקק להלוואה. אין שום הגבלה על רווחים ממסחר וכדומה, אדרבה, התורה מעודדת אותנו להתעשר, אבל לא על חשבון רווחתו של הזולת. והכל לתכלית אחת, שנהיה יהודים טובים יותר. ולהיות יהודי טוב יותר זה אומר לא להסתפק בטוב יחסי אלא לחתור אל הטוב המוחלט. כמו שקראנו בפרשת עקב (דברים י''א): כב כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶםלַעֲשֹׂתָהּ: לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיווּלְדָבְקָה-בוֹ. כג וְהוֹרִישׁ ה' אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, מִלִּפְנֵיכֶם... כי כשמסתפקים בטוב יחסי, שזו הנטיה הטבעית, זה לא מבטיח שום דבר טוב לטווח ארוך, ואדרבה. רק חתירה אל הטוב המוחלט תביא אותנו אל היעד הנכסף.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">השאלה היא מה אנחנו מגדירים כחיים ומהו היפך החיים. מבחינת הגוף הפרטי זה ברור, כשהגוף מפסיק לתפקד, ובעיקר מפסיק לנשום, הוא אינו חי, אבל מבחינה רוחנית זה קצת יותר מורכבבאופן די חריג, בשבוע שעבר לא כתבתי אז עכשיו אני אמור (ומקווה) להשלים את החסר בכך שאשלב את המסרים של שתי הפרשות ברשימה אחת. פרשת השבוע פותחת בפסוקים (דברים כ''ט): טאַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶםוְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָוּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. מצד אחד נִצָּבִים... כֻּלְּכֶם ומצד שני עשרה מעמדות מנויים כאן, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם וכל היתר. כולם נצבים הַיּוֹם, ותכלית ההתייצבות היא לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ, ברית שהוא כורת עמנו היום. אם כולנו נצבים כאחד, לשם מה פירוט המעמדות? ואם מקפידים על מעמדות מה התועלת בהדגשת כולכם?

אלא שכאן מלמדת אותנו התורה שאמנם אנחנו יחידה אחת ועלינו להיות באחדות מלאה, כֻּלְּכֶם, אבל אחדות אין פירושה אחידות חלילה, כי יש ראשיכם ויש גם חֹטֵב עֵצֶיךָ... ושֹׁאֵב מֵימֶיךָ, לכל אחד יש את המקום ואת התפקיד המוטל עליו ושעליו למלא, וכולם ביחד מהווים יחידה שלמה של עם ישראל. וזה אפשרי כי ההתייצבות היא לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, שכן לפניו אין שום משמעות למעמדות חברתיים או אחרים. ועל דרך שני משרתים של מלך אחד שנתבקשו זה לצחצח את כובעו של המלך וזה לצחצח את נעליו, כל אחד מהם נדרש לעשות הכי טוב שהוא יכול, אבל האם יכול מצחצח הכובע להתנשא על מצחצח הנעליים? הרי שניהם משרתים את אותו מלך שביחס אליו שניהם שווים לגמרי. 

אמנם בראיה האנושית היחסיות היא מרכיב מאד חזק, אבל לא במבט מלמעלה. מלמעלה מסתכלים ומעריכים את מי שמשקיע בעבודתו באמת, בלי קשר לשאלה מהי העבודה שהוטלה עליו. העיקר שיעשה את עבודתו שלו ולא יפזול בקנאה אל עבודתו של חברו. נכון, זה לא פשוט, כי כל אחד שואף למעלה יותר, להתקדם, אבל זו המשימה שלנו, היום ובכל יום מחדש, להתייחס אל המשימות, כאילו היום הזה הוא היום הראשון שלנו בתפקיד שהוטל עלינו. וזה נאמר בפירוש בפרשה הקודמת (פרק כ''ו): טז הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּהוְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. על הַיּוֹם הַזֶּה אומר רש''י: בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם.

בחירה נכונה

זו נראית משימה בלתי אפשרית, איך אפשר שבכל יום יהיו בעיני חדשים כאילו ממש עכשיו קיבלתי את ההוראה לראשונה? התשובה היא שזה כרוך ברעיון הבחירה החופשית, רעיון שמלווה אותנו לכל אורכו של חודש אלול, חודש ההכנה לראש השנה. זה התחיל בשבת ראש חודש אלול, כשקראנו פרשה שהתחילה בפסוק (פרק י''א): כו רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶםהַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. עליכם לבחור. והרעיון הזה מלווה אותנו מאז ועד השיא שבפרשת השבוע שלנו (פרק ל'): טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע. טז אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָוּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. 

אחר כך כתוב מה יקרה אם נבחר לא טוב, והתורה ממשיכה בעצה טובה: יט הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץהַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּיםלְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. ולכאורה, התורה צריכה להציע לי לבחור בחיים? זה לא מובן מאליו? ואיך בכלל יתכן שמישהו יבחר בהיפך החיים? הרי הרצון לחיות זה הטבע הכי בסיסי לאדם, אז איך יבחר בהיפך? ובכן השאלה היא מה אנחנו מגדירים כחיים ומהו היפך החיים. מבחינת הגוף הפרטי זה ברור, כשהגוף מפסיק לתפקד, ובעיקר מפסיק לנשום, הוא אינו חי, אבל מבחינה רוחנית זה קצת יותר מורכב. מבחינה רוחנית, אומרת לנו התורה בפרשות השבוע של חודש אלול, כדי לחיות חייבים לשמר את החיבור אל העבר.

זה מה שאומר לנו רש''י בפירושו למלים הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּהוְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, שבכל יום הציוויים האלה יהיו בעיניך חדשים. וזה כמובן גם הרעיון של 'מקרא ביכורים' שבפתיחת הפרשה הקודמת, שמביא הביכורים נושא שם נאום הכולל סקירה היסטורית עד שהוא מגיע לדבר על עצמו (פרק כ''ו): י וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'... בכך הוא מכריז על היותר חוליה בשרשרת הדורות של עם ישראל. לא משהו מנותק חלילה. הוא חווה את ההיסטוריה של העם ואת עובדת היותו החוליה האחרונה לעת עתה בהיסטוריה הזאת. מודעות כזאת, של היותנו חוליה מקשרת בין העבר והעתיד של עמנו, היא המאפשרת לבחור נכון, לבחור בחיים.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">אין לנו שום ספק שנזכה לסליחה ומחילה גמורה מצד הקב''ה, אלא שאסור לנו להסתפק בכך ועלינו להתאמץ לשוב אליו מעומק הלב, הכי עמוק שנצליחהשבת הזאת שבין ראש השנה ליום הכפורים נקראת 'שבת שובה'. לכאורה על שם המלה הראשונה בהפטרה שקוראים בה (הושע י''ד): ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל, עַד ה' אֱלֹקֶיךָ; כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. אבל אולי היא נקראת כך גם מפני שמדובר בשבת שחלה בעשרת ימי תשובה. 'תשובה' זה שם הפעולה, 'שובה' זה הפועל, הקריאה שקוראים לנו לשוב. עניין התשובה, עצם האפשרות לעשות תשובה שהיא מעין אתחול מחדש לחיים האנושיים הוא נעלה מבינת אנוש. שכן לכאורה כיצד אוכל לתקן היום את מה שקלקלתי אתמול, ולפני שנה, ועשר שנים? שהרי זו משמעות התשובה בעם ישראל, לא רק שמכאן ואילך אנהג אחרת, אלא שהשינוי הזה ישליך גם על העבר שהיה שלילי, ימחק אותו ואולי אף יהפוך אותו לחיובי.

כיצד זה יתכן? על כך משיב הנביא הושע בהפטרת השבוע: ה שהעוונות שהם הכשלונות שלנו, נבעו מהיסחפות אחר הנטיות הטבעיות שלנו, ואלה אינן המהות האמיתית שלנו, הן משקפות רק את המעטפת החיצונית של אישיותנו ורק שם הן פוגמות. כי המהות האמיתית שלנו היא קשר בל ינתק עם בוראנו וברגע שאנחנו מחליטים לשוב אליו, הוא מקבל אותנו באהבה. אבל כדי שהתשובה הזאת תהיה אמיתית, כדי שנעבור תהליך של שינוי אמיתי, אנחנו צריכים להיות מודעים לרבדים השונים שבנפשנו ואת כולם להשיב לה'. וקודם כל להודות במה שלא בסדר אצלי: ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-ה'; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. 

כי גם אם אני מודה שנכשלתי, הנטיה הכי טבעית זה להצטדק, להגיד 'זה לא כל כך באשמתי'. הכי טבעי זה להאשים את הנסיבות, את הזולת, לטעון שבאותו מצב פשוט לא היתה לי שום אפשרות לנהוג אחרת. זו תגובה טבעית אבל ככה לא עושים תשובה, אומר הנביא, כדי לשוב אל ה' צריכים לקחת אחריות מלאה על כל מעשינו, להודות שזה לא הוא שהכשיל אותי, זה אני שנכשלתי. וזה אמור להיות ברור, שכן הנסיבות והזולת אינם בעלי בית עלי ואין בכוחם להחליט מה תהיינה התגובות שלי. רק אני בעל בית על עצמי, ורק מתוך תובנה זו ואמירה ברורה שזה המצב ונטילת אחריות על הכשלונות, אומר לנו הנביא הושע, אפשר לשוב אל ה'. וה' מקבל אותנו בשלמות: כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב.
{h3>לשלוט בנטיות הטבעיותוה' מקבל אותנו ברצון ובאהבה, כי אחרי שאנחנו מודים שנכשלנו ומתאמצים להשתפר, הוא כמו מתעלם מהחיצוניות הפגומה שלנו ומתייחס רק אל הפנימיות שלנו, אל הנשמה שנתן בנו. וזו נשארת טהורה בכל מצב, שכן 'יהודי – אף על פי שחטא, יהודי הוא'. אבל לכאורה, הרי זו מין מחזוריות קבועה אצלנו, חוטאים, עושים תשובה ושוב חוטאים ושוב עושים תשובה, מה, אנחנו עובדים עליו חלילה? וגם כמה פעמים אפשר לסלוח? אז לא, אנחנו לא עובדים עליו. הנה מה שאומר ה' למשה רבנו בפרשת השבוע לקראת הפרידה שלו מאיתנו (דברים ל''א): טזוַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. }

הקב''ה יודע מראש שניכשל כי זה הטבע שהטביע בנו, אבל הוא גם רוצה שנשוב אליו אחרי הכישלונות. וזה נאמר לנו בפירוש בפרשה הקודמת, פרשת נצבים שברוב השנים נקראת ביחד עם פרשת השבוע וילך (פרק ל'): ב וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹקֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. ג וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, שָׁמָּה. ועל זה אנחנו מברכים שלוש פעמים בכל יום חול בתפילת העמידה: ''ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה''. ומיד אחרי זה מבקשים ''סלח לנו'' וחותמים בברכה: ''ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח''. והרי כידוע, ''ספק ברכות להקל'' ולכן אין מברכים על ספק. אלא שאין שום ספק, הקב''ה סולח ושוב סולח.

וכמו שאמר מי שזכה לכינוי סנגורם של ישראל, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב: ''רבונו-של-עולם, פסקת בתורתך לברך בשם ומלכות 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו', ומכיוון שכך אין ספק שאתה סולח, כי על ספק אין מברכים''. אז אין לנו שום ספק שנזכה לסליחה ומחילה גמורה מצד הקב''ה, אלא שאסור לנו להסתפק בכך ועלינו להתאמץ לשוב אליו מעומק הלב, הכי עמוק שנצליח. כמו שאומר משה בפסוק שציטטנו מפרשת ניצבים והושע בפתיחת ההפטרה, שצריכים לשוב עַד ה' אֱלֹקֶיךָ, שנשחרר את עצמנו משליטת הנטיות הטבעיות שלנו, ונשליט על עצמנו את המודעות שהוי'ה הוא האלקים, שהנשמה שלנו היא העיקר, ואליה נתחבר בשלמות כאשר נשלוט בנטיות הטבעיות במקום שהן ישלטו בנו.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">איך ניתן להסביר את הניסיונות ''לעשות שלום'' כאשר ידוע מראש שמדובר בהימור על חיי אדם? איך ניתן להסביר את ההתעלמות שלנו מההסתה הפרועה נגדנו במה שמכונה ''מערכת החינוך הפלשתינית''ישראל הימים שבין יום הכפורים לסוכות אינם ככל הימים. בימים אלה המעמד הרוחני שלנו הוא גבוה ביותר, שכן יצאנו מיום כיפור, היום הכי קדוש בשנה, יום שבו אנחנו זוכים להתייחד עם בוראנו בשלמות, בלי שום מחיצות ואנחנו מתכוננים לחג הסוכות ושמחת תורה שאחריו, ימים שבהם נזכה לאותה דרגה של התייחדות כמו ביום כיפור, אבל הפעם מתוך שמחה. ביום הכיפורים השיא מגיע בסוף היום, בשעת הנעילה לאחר שזכינו לסליחה ומחילה ואף לכפרה. כלומר, מבחינה רוחנית, במוצאי יום הכיפורים אנחנו נקיים לגמרי אחרי שהקב''ה טיהר אותנו מכל הלכלוכים שדבקו בנו במהלך השנה וכמו שאמרנו ברשימה הקודמת, כעת אפשר להתחיל מחדש. 

ובמה אנחנו עוסקים בימים הראשונים של החיים החדשים שבהם זכינו? בהכנות לחג הסוכות, החג שמסמל יותר מכל החגים את אחדות ישראל. גם בראש השנה וביום כיפור עניין האחדות הוא מרכזי; בראש השנה (דברים כ''ט): ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם... תוך התעלמות מוחלטת מהבדלי מעמדות וביום כיפור התייחדנו כולנו עם הקב''ה, כולל כאלה שזו הפעם היחידה בשנה שבה ביקרו בבית כנסת. אלא שבחג הסוכות האחדות אינה מתעלמת מהמעמדיוּת ומהשונוּת, להיפך, ארבעת המינים מייצגים היטב את הרבדים האינטלקטואליים השונים בעם ישראל והדגש הוא שרק בשילובם יחד מתקיימת המצווה. אז אם נסכם – בימים אלו אנחנו צועדים לקראת שיא הקשר בינינו ובין ה'.

וכאמור, השיא הזה מותנה באחדות עם ישראל, אחדות המאפשרת את הייחוד בינינו ובין ה' אלוקינו. והנה השנה בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות, בין השיא הקודם לשיא הבא אנחנו קוראים את פרשת האזינו (דברים ל''ב): א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי. פירושים רבים נאמרו על הפסוק הזה, עומק בתוך עומק, אבל אנחנו ננסה למצוא את מה ששייך אלינו לענ''ד. 'אור החיים' הקדוש: נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל; א) הם גדוליהם וראשיהם, ב) המה המון העם שאין להם שם בעם. וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדרגה גדולה, והקדימם, ודבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ כשיראו גדוֹליהם הולכים בדרך נכון. 

לשוב ליהדותנו

היום נפוץ הכינוי ''אליטות'' למה ש'אור החיים' קורא גדוליהם וראשיהם. הם אמורים להיות במדרגה רוחנית גבוהה מספיק והנהגתם הטובה אמורה לשמש דוגמא אישית להמון העם. אליהם פונה משה ואומר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, אתם שנמצאים שם למעלה, האזינו לדברי. ואם תעשו זאת, אם אכן תעמדו במשימה המוטלת עליכם להציב בפני ההמון דוגמא אישית חיובית, אז ממילא תשמע הארץ, ילמדו מכם המון העם וגם הם ינהגו כראוי. וכמאמר רבותינו ז''ל (זוהר ח''ב לו:) וזה לשונו: אי רישא דעמא אתתקן כולא אתתקן. אם ראשי העם מתנהגים כראוי, כל העם מתנהג כראוי. נ.ב. דומני שהפרשן הקדוש הזה תיקן את הלשון כדי לא לכתוב משהו שלילי, כי שם כתוב שאם הראשים לא בסדר אז העם סובל.

לכאורה זה אותו הדבר, אבל בכל זאת הוא העדיף ניסוח חיובי. הבעיה היא שלא תמיד זה אפשרי. ביחוד לא כאשר מתייחסים לעניינים מוגדרים כגון אירועים תמוהים עד הזויים או התנהלות לא תקינה. ואמנם בפרשת השבוע משה רבנו אומר לנו דברים קשים על הנטיה שלנו להיסחף למחוזות לא רצויים עד כדי נתק ר''ל בין חלקי העם, והנתק הזה בהכרח מעמעם את הקשר עם ה': טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... המשמינים, אלה המצליחים כלכלית מרוב טובה שה' השפיע להם עלולים לאבד את הרגישות ביחס לחלשים מהם, כי: ... שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ... מרוב שומנים שצבר הוא כבר לא רואה מה נעשה מחוץ למסגרת הנוחות שלו. וההמשך הטבעי הוא: ... וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ... 

והנטישה הזאת היא השורש של כל הרעות החולות אצלנו. כי איך ניתן להסביר אחרת את ההתנהלות שלנו ביחס לחיי אדם בכלל ולחיי יהודים בפרט? איך ניתן להסביר את הניסיונות ''לעשות שלום'' כאשר ידוע מראש שמדובר בהימור על חיי אדם? איך ניתן להסביר את ההתעלמות שלנו מההסתה הפרועה נגדנו במה שמכונה ''מערכת החינוך הפלשתינית'' מערכת שאנחנו מממנים? וכיצד ניתן להצדיק את העובדה שבירושלים יושבת שלוחה של האו''מ, אפילו בלי לשלם שכר דירה, ומנצחת על ההסתה נגדנו? אפשר להעלות עוד הרבה שאלות, אבל לכולן התשובה היא אחת: התנתקנו מעצמנו, מעצמיותנו, מהחיבור שלנו לקב''ה. חג הסוכות קורא לנו לשוב לאחדות ישראל ואז באמת הכל יתוקן.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">הסוכות שבהם הושיב אותנו הקב''ה לא היו צורך קיומי עבורנו, הם היו משהו מעבר, לצורך הנוחות. כמעט אפשר לומר מחווה של פינוק ממנו יתברך אלינוחג הסוכות מכונה בתורה גם ''חג האסיף''. בפשט הכוונה היא שלקראת עונת הגשמים סיימו כבר לאסוף מהשדות את התבואה ואת הפירות ובימים אלו חוגגים ושמחים בברכה שנתן הקב''ה במעשי ידינו. כך מסביר ה''דעת זקנים'' על פי חז''ל, שעל כן דוקא בחג הזה יש עניין של שמחה. לכאורה זה טוב רק כאשר מדובר בחברה המבוססת על חקלאות אבל הציווי לשמוח בחג הסוכות נאמר לכל יהודי, גם למי שאינו חקלאי, אז במה אנחנו שמחים? מה אספנו שמשמח כל כך? בחסידות מבואר שבחג הזה אנחנו אוספים את כל האורות העליונים שלהם זכינו בחגים הקודמים, ראש השנה ויום כיפור. באותם חגים עצמם היינו במצב נפשי של מרירות על ריחוקנו מהבורא יתברך וזה יצר חסימה.

קצת קשה לשמוח בזמן שעורכים חשבון נפש ומסיקים שיותר מדי התרחקנו מהבורא יתברך. הזוהר הקדוש אומר שבהיותנו בסוכה אנחנו יושבים ב''צלא דמהימנותא'' צל האמונה, מאמינים ובטוחים לגמרי שהקב''ה נותן לנו הזדמנות להתחיל מחדש. אבל מדוע זה צל האמונה ולא למשל אור האמונה? מסביר הרב גינזבורג שליט''א כי אמנם האמונה הזאת קיימת אצל כל יהודי אבל לא תמיד זה במודעות שלו, כי לעתים קרובות האמונה קיימת רק בהעלם הנפש. עם זאת, לאחר השיא של חוויית הקירבה לה' ביום כיפור וביחוד בתפילת נעילה, אנחנו מרגישים את אהבת ה' אלינו, אהבה שמתבטאת בנכונותו המתמדת לתת לנו הזדמנות נוספת לתקן את דרכינו ולהתחדש וזה מניע מאד חזק לשמחה. 

ועדיין, הקב''ה נתן לנו שלוש רגלים בשנה, מלבד ראש השנה ויום הכפורים, ובכולם אנחנו מצווים לשמוח; אבל בפסח לא כתובה שמחה בכלל, שלכאורה זה מוזר, כי מה יותר משמח מהשיחרור מבית עבדים? בשבועות כתובה שמחה פעם אחת (דברים ט''ז): יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ... ודוקא בסוכות חוזר הציווי לשמוח שלוש פעמים (ויקרא כ''ג): מ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶםשִׁבְעַת יָמִים. (דברים ט''ז): יג חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים: בְּאָסְפְּךָמִגָּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ. יד וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ... כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ. מסתבר שיש בחג הזה משהו מיוחד שדוקא בו אנחנו אמורים לשמוח. 

להקים את סוכת דוד הנופלת

כי לכאורה לא די בהסברים שהבאנו למעלה לעניין השמחה בסוכות. הנימוק החקלאי תופס רק לחקלאים ואסיפת האורות הרי עדיין אינה מורגשת אצל כל יהודי. שהרי כדברי הזוהר, וזה נכון אצל רובנו כידוע, מדובר בצל האמונה ועדיין לא באור האמונה. גם התכנים של החג, היציאה מהבית לסוכת עראי והדגש על אחדות ישראל אומרים לנו שמדובר במסר שהוא אקטואלי במיוחד עבורנו. שהרי את הפסח אנחנו חוגגים לזכר השחרור ממצרים כנ''ל. את שבועות חוגגים לזכר מתן תורה וחידוש קבלתה על ידינו. לזכר מה חוגגים את חג הסוכות? הנה הנימוק בתורה (ויקרא כ''ג): מג לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. 

חז''ל אומרים ומובא ברש''י שהסוכות האלו היו ענני כבוד שהקיפו את בני ישראל והגנו עליהם מכל הפגעים המצויים במדבר. הכל התחיל ביציאת מצרים כידוע; אלמלא הוציא אותנו הקב''ה משם היינו נטמעים חלילה והוא כמובן לא רצה בזה. קרע לנו את הים והטביע את המצרים בתוכו כדי שנשתכנע שאין עוד ממי לחשוש. לא היה לנו מה לאכול במדבר אז הוא הוריד לנו מן, לחם מן השמים. לא היו מים אז הוא סיפק מים. התגלה אלינו בהר סיני כדי שנפנים את העובדה שהוא בעל הבית על העולם והוא מעורב בכל מה שקורה או לא קורה במציאות. נתן לנו את התורה שכן חברה חייבת שיהיו לה מערכת חוקים כדי שתוכל להתקיים. במלים אחרות, כל מה שקיבלנו עד עכשיו זה צרכים קיומיים.

כשמספקים למישהו את צרכיו הקיומיים, הוא אמור להיות אסיר תודה אבל לא מעבר לכך. לא סביר שזה יביא אותו לשמחה מתפרצת. שמחה עשויה להתפרץ בתגובה למשהו חריג שקיבל, מעבר לצרכים קיומיים. ואכן ענני הכבוד, הסוכות שבהם הושיב אותנו הקב''ה לא היו צורך קיומי עבורנו, הם היו משהו מעבר, לצורך הנוחות. כמעט אפשר לומר מחווה של פינוק ממנו יתברך אלינו. הקב''ה מצווה אותנו לזכור ולהזכיר לעצמנו עובדה זו בכל שנה כי היחס הזה שלו אלינו הוא נצחי ועלינו לזכור זאת. וגם אם לא מבחינים בכך כי הצל חזק מדי, חייבים להאמין ולדעת שזו המציאות האמיתית וזו סיבה טובה מאד לשמחה. ובע''ה נזכה מיד ממש לשמחת הגאולה כאשר הקב''ה יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">כל העולם חשב שלעבוד אלילים זה הדבר הנכון ואברם היה היחיד שחשב אחרת. כל העולם חשב שאין בעיה שמישהו יאמין בא-ל אחד ובלבד שישמור את זה לעצמו, כמו שם ועבר למשל, אבל אברם התעקש לשכנע את כל העולם באמת כפי שהיאהכותרת לקוחה מנוסח התפילה, ברכת אהבת עולם שלפני קריאת שמע של שחרית. איזה עול של גויים יש לנו על הצוואר? הצוואר מהווה גשר (או מחסום) בין השכל ששוכן במוח ובין הרגש שבלב. מה שהשכל לומד, אם כתוצאה מהזנה חיצונית, לימוד בספרים או בשיעורים למשל, ואם כתוצאה מהתבוננות פנימית, לא בהכרח יתבטא בשינוי אישיותי אצל הלומד. גם אם מה שלמד מחייב שינוי כזה. כלומר לא תמיד יש התאמה בין מה שמבינים בשכל ובין ההתנהגות בפועל, שכן זו האחרונה מוּנעת על ידי רגשות הלב ולא ישירות על ידי השכל. והשפעת השכל על הלב אינה מובנת מאליה ובכל מקרה אינה אוטומטית. צריכים לרצות בהשפעה הזאת וגם להתאמץ כדי שזה יקרה.

כי הלב נוטה להיות כבול לנטיות טבעיות ואף לקבל השפעות חברתיות יותר בקלות מאלה השכליות. הנה דוגמא פשוטה לכך: ראיתי מישהו שכעס מאד על ילד שהתנהג לא כראוי לדעתו. הילד נעלב וניתק מגע. שאלתי את אותו אדם אם זו הפעם הראשונה שביטא כעס כזה כלפי מי מהילדים והשיב שלא, ההתנהגות שלהם אינה תואמת את ציפיותיו והוא כועס ומבטא את כעסו לעתים קרובות. שאלתי אם הוא יכול להצביע ולו על פעם אחת שהכעס שלו השפיע על מי מהם בכיוון החיובי והשיב בשלילה. אם כך, המשכתי, אפשר להסיק שזו לא הדרך הנכונה, שבדרך רכה וגילויי אהבה תצליח להשפיע יותר, לא כך? אבל איך אפשר, שאל, אני רואה את זה ומתפוצץ. זו דוגמא לפער שבין המוח והלב.

חוסר היכולת הזאת היא תוצאה מהגשר החסום בין המוח והלב, העול על הצוואר. וזה נכון לא רק ברמה האישית, זה נכון אפילו יותר ברבדים החברתיים ואפילו הלאומיים. מאד חשוב לנו כיצד אנחנו נראים בעיני הזולת, איכפת לנו מה יחשבו עלינו וההתנהגות שלנו מתעצבת על פי הציפיות של הזולת מאיתנו. או אולי ליתר דיוק, אנחנו מתנהגים בהתאם לציפיות מאתנו שאנחנו מייחסים לזולת. ונראה שפה במדינת ישראל הגענו לשכלול קיצוני של הדרך הזאת; לא זו בלבד שאנחנו מתאמצים למצוא חן בעיני כל העולם ואשתו, עוד זאת שאנחנו מקפידים להתנהל הפוך מציפיותיהם של אוהבינו ובוחרים להתנהג בהתאם לציפיות של שונאינו. סגרנו את השכל במחסן.

מוח שליט על הלב

בפרשת השבוע אנחנו חיים עם אברהם אבינו, החל מגיל שבעים וחמש כאמור בפסוק (בראשית י''ב): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ... ד וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. התורה (שבכתב) לא מספרת לנו הרבה על קורותיו של אברהם עד הציווי הזה שקיבל בגיל שבעים וחמש. יש כמה רמזים שמהם למדים שעד הגיל הזה אברם היה פעיל מאד בהפצת האמונה בייחוד ה'. למשל: ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן... היו לו תלמידים רבים שהלכו איתו לאן שהלך. והנה ה' אומר לו להתנתק מכל עברו ולצאת לדרך חדשה, אל הלא נודע.

אברם נולד וגדל בתקופה ובאזור ובמשפחה של עובדי אלילים. בגיל צעיר יחסית הוא זיהה את שקר האלילות ויצא לחיפוש אחר האמת. יש דעות שונות מתי הוא הגיע להכרה שיש א-ל אחד שברא את העולם והוא גם זה שמנהל אותו. לענייננו זה לא כל כך משנה, מה שחשוב הוא שתקופה ארוכה הוא היה בודד ונרדף על דעותיו החריגות. אבל הרדיפות לא הרתיעו אותו ולא גרמו לא להתפשר על האמת. הוא דבק בה בלי פשרות. בארץ כנען הוא נקלע למצבים לא פשוטים, ''עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם'' ובאחד מהם הוא זוכה לכינוי שאותו ירשנו ממנו (פרק י''ד): יגוַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי... היה זה לאחר שאחיינו לוט נלקח בשבי במלחמה שבה הובסו סדום ועמורה.

על מה מצביע הכינוי הזה ''אברם העברי''? ר' יהודה אומר במדרש ''שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד''. כל העולם חשב שלעבוד אלילים זה הדבר הנכון ואברם היה היחיד שחשב אחרת. כל העולם חשב שאין בעיה שמישהו יאמין בא-ל אחד ובלבד שישמור את זה לעצמו, כמו שם ועבר למשל, אבל אברם התעקש לשכנע את כל העולם באמת כפי שהיא. הוא לא התרשם ממחאות ההדתה ומהרדיפות שהיו מנת חלקו על הרקע הזה והמשיך להפיץ את רעיונותיו במקום החדש שאליו הגיע, בארץ שהובטחה לו ולזרעו אחריו. אצלו לא היה מחסום בין המוח והלב, בין השכל ובין הרגש ואת היכולת הזאת הוא הוריש לנו. צריכים רק לרצות ובע''ה נזכה, כמו אבינו אברהם, ללכת תמיד בכיוון הנכון.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">אנחנו למדים ששרה לחמה על ההמשכיות של עם ישראל ואברהם אימץ את דרכה בשלמות. אנחנו הצאצאים הממשיכים שלהם, והשאלה היא במה אנחנו ממשיכים, בנישואי תערובת?פרשת השבוע נקראת חיי שרה, לכאורה כי זה הנושא בפסוק הראשון (בראשית כ''ג): א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִיםשְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. בהמשך לזה היינו מצפים למצוא סיפורים על מעשים ואירועים חשובים במהלך חייה, אלא שבמקום זה אומר לנו הפסוק השני: ב וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹןבְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ. ומכאן ואילך כל הפרשה מדברת על אירועים שהיו אחרי מותה, שלושה סיפורים בעיקר, הסיפור הראשון הוא רכישת חלקת אדמה לקבורת שרה. הסיפור השני הוא שליחת העבד להביא אשה ליצחק והסיפור השלישי הוא שאברהם לוקח אשה אחרת ומוליד ילדים נוספים. שלושה סיפורים שאירעו אחרי מות שרה בפרשה שנקראת חיי שרה.

אז מדוע קוראים לפרשה חיי שרה? כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מסביר שהסיפורים האלה באים ללמד אותנו מה הם החיים האמיתיים של יהודי, שההמשכיות לאחר מות הגוף היא החיים האמיתיים. כל עוד שרה היתה בחיים, אברהם הסתפק בהבטחת ה', שניתנה עוד בטרם נולדו לו ילדים, ... לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת,... וכשנולד ישמעאל חשב שזה הבן שימשיך את מורשתו. וכאשר נתבשר כי שרה עתידה ללדת את היורש הגיב: ... לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וכשנולד יצחק ושרה ראתה שישמעאל מסכן אותו ודרשה מאברהם ... גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ..., אז וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. עד שה' התערב והודיע לו כי שרה צודקת. כאמור, אברהם הוא ... אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם... אבל שרה היא אימו של יצחק בלבד.

במושגים שלנו ההסתכלות של אברהם היא רב לאומית וההסתכלות של שרה היא משפחתית-לאומית. כעת, משמתה שרה, אברהם לכאורה חופשי לממש את רעיונותיו הרב לאומיים אבל הוא בוחר אחרת, לראשונה הוא רוכש חלקת אדמה בארץ שהובטחה לזרעו אחריו ושם הוא קובר את שרה. וזה לא שטח אקראי, זו מערת המכפלה שבה קבורים אדם וחווה, הורי האנושות כולה. כעת אברהם מתעקש לקבור שם את שרה והאמירה שלו ברורה - שרה והדרך שהתוותה הם ההמשך האיכותי, וממילא הרצוי, של האנושות. בסיפור הבא אברהם שולח את ... עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ... להביא אשה ליצחק ממשפחתו שנותרה בארם נהרים. הוא לא מוכן לשדך ליצחק אשה מקומית כי הן אינן מתאימות לדרכה של שרה. 

להעדיף את האח

העבד יוצא לשליחות ותוהה כיצד יוכל לזהות את המתאימה ליצחק. אז הוא מתפלל ונותן סימן: אם אבקש מים לעצמי והיא תציע גם לגמלים היא המתאימה. הסימן שנתן מלמד שאת הנדיבות הזאת הוא ראה אצל שרה ולכן בחר בו. וזה בדיוק מה שקורה לו עם רבקה, הוא מבקש: ... הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ..., ורבקה משקה אותו ברצון ואחר כך אומרת: ... גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם-כִּלּוּ לִשְׁתֹּת... ומשקה את הגמלים. העבד מביא את רבקה ליצחק והסיפור מסתיים בפסוק (פרק כ''ד): סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.מהניסוח הזה אנחנו למדים שיצחק ראה ברבקה את אותן מעלות שהיו באימו, שאשתו היא הממשיכה האמיתית של דרכה של שרה. 

במאמר מוסגר נציין כי בשבוע הבא נראה שבאמת רבקה אוהבת יותר את יעקב בעוד יצחק אוהב יותר את עשו. היא זיהתה נכון מיהו הבן הראוי להמשיך את השליחות שנועדה להתבצע על ידי זרעו של אברהם בעוד יצחק, כמו אביו, נתן מקום לבן השני. ומכאן לסיפור השלישי, בו רואים הרבה יותר ברור עד כמה הזדהה אברהם עם דרכה של שרה (פרק כ''ה): א וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. היא יולדת לו שישה בנים וכעת לכאורה הוא אמור לחלק את הירושה בין שמונה בנים שיצחק הוא אחד מהם. אבל בפועל מה שהוא עושה: ה וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. ו וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. 

עד כאן דיברנו על פרשת השבוע ונדמה שהמסר שלה ברור ואין צורך להאריך, אבל חוששני שבכל זאת עדיף לומר בבירור. מפרשת השבוע אנחנו למדים ששרה לחמה על ההמשכיות של עם ישראל ואברהם אימץ את דרכה בשלמות. אנחנו הצאצאים הממשיכים שלהם, והשאלה היא במה אנחנו ממשיכים, בנישואי תערובת? בדאגה לרווחת האויב על חשבון רווחת (ואפילו חיי) האח? והרי הכל מתחיל בחינוך המנותק מיהדות; כשילד יהודי גדל בלי ללמוד על אברהם ושרה, על חייהם ועל המורשת הרעיונית שהותירו לנו, אי אפשר שירגיש חיבור לשורשיו ולכן לא משנה לו עם מי יתחתן ומה תהיה זהותם הלאומית של ילדיו, הוא על לאומי. פרשת השבוע קוראת לנו לאמץ את חיי שרה, להתחבר לשורשים.