<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">תודה לרב אורי שרקי על זווית הראיה שמסתדרת מצוין עם מה שהתמקדנו בו לאחרונה, ימין שמאל והגוף. גם היום יש הרבה מפלגות/שבטים, ומה שחסר בגלוי זה הקשר ההכרחי לגוף. כי כל אחד מושך לכיוון שלו בעוד מה שצריך זה לחדש את החיבור לגוףבסופו של שבוע מבלבל, כששרים וחכי''ם הפגינו נגד עצמם, נקרא את פרשת השבוע ששמה 'ויחי' ובה אנחנו נפרדים מיעקב אבינו. הוא מכונה בחז''ל 'בחיר האבות' ואמנם עד היום אנחנו קרויים על שמו, בני ישראל. את השם הזה 'ישראל' הוא קיבל (בראשית ל''ב) כמאפיין את נכונותו להיאבק ולעולם לא לוותר, ... כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. בפשט, זה מפני שבמאורעות חייו, כמתואר בתורה, יכול כל אחד מאיתנו למצוא את עצמו. כל ימיו התמודד עם נפילות ומשברים; נופל וקם, ושוב, ורק בסוף ימיו הוא זוכה לחיים של נחת, וזה קורה במצרים, ארץ שבה עתידים לשעבד את צאצאיו בעבודת פרך. יעקב אבינו הוא גם הראשון שהתורה מספרת עליו כי נפרד מבניו בצורה מסודרת לפני שהלך לעולמו. 

ויש תכלית לפרידה המתבצעת במעמד כולם, להבטיח שהמשפחה תישאר מאוחדת, שתחיה לנצח, שכן המשפחה הזאת היא הגרעין שממנו אמור לצמוח עם הנצח. כי לפי המקובל עד אז (וזה קיים גם היום) כל אחד מהבנים יכול להחליט להקים לעצמו מסגרת נפרדת, שהרי לכל אחד יש את הנטיות שלו והשקפת עולם הנסמכת על אותן נטיות ומצדיקה אותן. רק טבעי שמי שהוא בעל יוזמה ירצה לתפוס עמדה של מנהיג. ואם זה לא מסתדר במסגרת הקיימת, יקים הוא מסגרת חלופית ומקבילה. כדי למנוע התפתחות זו יעקב מכנס את כולם יחד (בראשית מ''ט): א וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. וכאן במעמד כולם הוא פונה אליהם אחד אחרי השני.

הפסוק הבא מסמן מראש את המטרה: ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. בני יעקב נקראים לשמוע; מה לשמוע – את דברי ישראל אביהם. בכך הוא כמו אומר להם: אמנם כל אחד מכם הוא ענף, שבט. חשוב מאד, אבל כל שבט הוא חלק מהעץ שהגוף שלו, כלומר הגזע והשורשים הוא יעקב ישראל. עד עתה הגוף קיים ואתם מאוחדים, מחוברים אלי, עוד מעט אפרד מכם, בחלק הגלוי על כל פנים, אבל אסור שהפרדה הזאת תבלבל אתכם. עליכם להישאר מאוחדים תחת אותה מעטפת למרות שהיא תהיה רוחנית ולכן בלתי נראית. ברור שלכל אחד יש האופי והרעיונות שלו ומישהו עלול לחשוב שימשיך בדרך שלי אבל במנותק מהשאר, אסור שזה יקרה.

שאיפות הנהגה ופילוגים

הנה אפרט באוזני כולכם את תכונות האופי של כל אחד וממילא את מידת התאמתו למנהיגות, שזה המניע העיקרי (והנסתר בדרך כלל) לפיצולים ופילוגים. ראובן אמנם הבכור אבל אתה פַּחַז כַּמַּיִם..., לא מספיק שקול, פזיז מדי. שמעון ולוי מהירי חמה, מוטב שיתפזרו בין אחיהם וכך יהיה מי שירגיע אותם. יהודה הוא המנהיג הראוי. אמנם הוא יודע להכשל כמו כל בן אנוש אבל ברגע שמתבררת הטעות הוא מודה וחוזר בו. גם כל אחיו מקבלים אותו כמנהיג, כי הוא נותן מקום לכולם. הוא סבלני ויודע את מקומו: ט גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה... מודע לחוסר ניסיונו ולא ממהר, ממתין בסבלנות להזדמנות שלו: ... מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ... וכך לאט לאט עד שמגיע למלוא עוצמתו: ... כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ... 

זבולון רואה הכל דרך החור שבגרוש, הכל אצלו זה כלכלה ומסחר בינלאומי: לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן... וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן. ולכן אינו מתאים להנהיג. יששכר הוא תלמיד חכם, מתמיד בלימודו. אינו מתעניין במה שקורה מחוץ לכותלי בית המדרש, טו וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב... וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד. העיקר שלא יפריעו לו להעמיק בלימודו. דן הוא גיבור אבל נוטה ללוחמת גרילה, ... נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ... לא בנוי לאירגון צבאי כולל (עיין ערך שמשון). יט גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב. הוא גיבור מלחמה שרואה את כל המציאות דרך הכוונות של הרובה. כ מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ... הוא מתפרנס היטב מחקלאות וזה כל מה שמעניין אותו. כא נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה... הוא זריז מאד, גם בדיבור, אבל אין לו סבלנות למהלכים מורכבים.

לכאורה יוסף כבר הוכיח את עצמו כמנהיג, מדוע לא הוא? כי הוא דמות מופת, משדר ריחוק עד כדי ניתוק, הוא ... נְזִיר אֶחָיו. נשאר בנימין שאמנם יש לו את זה, הוא מסוגל לאחד את בית יעקב, אבל לא בשוטף, רק בהזדמנויות קיצוניות: ... בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל. כמו שמפרש רש''י, המלך הראשון (בַּבֹּקֶר) הוא שאול מבנימין ובסוף התנ''ך (וְלָעֶרֶב) מככבים מרדכי ואסתר בהצלת היהודים. ותודה לרב אורי שרקי על זווית הראיה שמסתדרת מצוין עם מה שהתמקדנו בו לאחרונה, ימין שמאל והגוף. גם היום יש הרבה מפלגות/שבטים, ומה שחסר בגלוי זה הקשר ההכרחי לגוף. כי כל אחד מושך לכיוון שלו בעוד מה שצריך זה לחדש את החיבור לגוף. יש מפלגה שתרים את הכפפה?

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">פרעה עשה את זה באמצעות שיעבוד בעבודת פרך, היום עושים זאת בדרכים מעודנות יותר: שטיפת מוח תקשורתית, גילויי בוז לאוחזים בדעות אחרות, השמצת יריבים רעיוניים ואפילו האשמות שוא בפלילים או לפחות בפגיעה בטוהר המידותבמעבר חד מסיפורי התשתית המכוננים של ספר בראשית אנחנו עוברים לספר שמות ולתיאור הגלות הקשה של בני ישראל במצרים. זה דוקא התחיל טוב (שמות א'): ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּבִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם. בני ישראל ישבו סמוך לדלתא של הנילוס בארץ גושן ושגשגו שם. מן הסתם חשבו שהטוב הזה ימשך לעולם, אבל לא, אצל המצרים התעוררו חששות מההתעצמות של בני ישראל, אלה שבזכותם גם כל המצרים נהנו משגשוג כלכלי, והם חיפשו דרך לבלום את בני ישראל בלי לפגוע בעצמם: ח וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם... ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ... י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.

רש''י מביא בפירושו את דרשת רז''ל על המלים וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים; והרי הוא כאלו כתב 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה'. כי לכאורה אם זו האמת, אם החשש הוא שיצטרפו לאויב מבחוץ – אז גירוש מיידי שלהם הוא הפתרון הנכון. אבל לא בזה בוחרים המצרים, הם רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹהאֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס. ככה יהנו מכוח עבודה רציני וגם ישלטו בהם, לכאורה כדי שלא יעלה על דעתם למרוד. אבל נראה שאת המניע האמיתי של המצרים צריך לחפש במקום אחר, בהשוואה שעשו בין הנחשלות שלהם ובין השגשוג הבלתי נתפס של בני ישראל.

במלים אחרות ויותר ברור, הם קינאו במוצלחים מהם ולכן האשימו אותם בכל הרעות החולות שהם עצמם היו נגועים בהן. זו תופעה שמוכרת לכולנו שכן האנושות טרם נגמלה ממנה. הרי יום יום אנחנו שומעים וקוראים האשמות צעקניות המופנות כלפי אדם או מגזר שלם בשחיתות, בהדתה, בחוסר כבוד לנשים ועוד האשמות שהמכנה המשותף לכולן הוא מקורן: דמיונו הקודח של המאשים. ומנין לו לאותו מדמיין אותם רעיונות? ובכן, מהנגעים שלו עצמו. ואת זה הבינו חכמינו והגדירו בחַדוּת כבר לפני אלפי שנים (קידושין ע/א): כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם. ואמר שמואל במומו (הוא) פוסל. הפוסל אחרים מעיד על עצמו כפסול. מאפיין נוסף של הפוסל – לעולם אינו משבח אחרים.

המאמץ לשעבד את הרוח האנושית

הרעיון מאחורי הפתרון שהגה פרעה היה פשוט לגמרי: עומס יתר של טרדות אינו מותיר זמן וכוחות לחשוב על חידושים והמצאות. וזה מה שהוא הטיל על בני ישראל, עומס יתר: יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ. יד וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶהאֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ. ככל שיהיו עסוקים בטרדות היומיום פחות יהיו פנויים לחשוב עצמאית. זה תקדים ונראה שהוא הראשון בהיסטוריה שחושב על הרעיון הזה. וזו לא פרשנות (שגם זה בסדר) כי לקראת סוף הפרשה הוא אומר את זה בפירוש (פרק ה'): ט תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ, בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר. ההוראה הזאת ניתנה בתגובה לבקשה: ... שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר.

הבקשה הזאת הוגשה לפרעה על ידי משה ואהרן אחרי עשרות שנות שיעבוד של בני ישראל בעבודת פרך וגזירות קשות נוספות. התגובה המיידית שלו היתה הכבדת השעבוד, שכן התברר לו שעומס השעבוד עד עתה לא דיכא את החשיבה העצמאית של בני ישראל. עובדה, הם פנו אליו עם רעיון חדש, אולי אפילו תקדימי בעיניו. אבל כאמור לעיל הרעיון של פרעה – לדכא את הרוח האנושית – הוא התקדים האמיתי. והוא עשה זאת כדי להבטיח את שליטתו בעם החדש הזה שצמח לו מול עיניו. ומאז ועד בכלל זו דרכם וזו מגמתם של המנהיגים בעיני עצמם, הפרעונים חולי השליטה, הם פועלים לדכא כל (סימן להתחלה של) חשיבה עצמאית אצל מי שאמורים להיות מונהגים על ידם. 

פרעה עשה את זה באמצעות שיעבוד בעבודת פרך, היום עושים זאת בדרכים מעודנות יותר: שטיפת מוח תקשורתית, גילויי בוז לאוחזים בדעות אחרות, השמצת יריבים רעיוניים ואפילו האשמות שוא בפלילים או לפחות בפגיעה בטוהר המידות. וכעת משהוכרז על בחירות קרובות, יש לצפות שהתופעות האלו ילכו ויתעצמו. אבל אפשר להירגע: מספר שמות בפרט ומהתורה בכלל אנחנו למדים שלא באמת ניתן לדכא את רוח החירות האנושית. בטח לא בעם ישראל שצבר ניסיון היסטורי ארוך ושרד משעבדים רבים. אמנם צפוי שבחודשים הקרובים נוּצף בשיטפון של סיסמאות שינסו לשכנע אותנו באמיתותו של שקר כזה או אחר, אבל אחרי שעברנו את פרעה, בע''ה נעבור גם את זה בשלום.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">יש שמתרכזים בביטחון, יש ברווחה, בחינוך, בהסכם עם האויבים וכו' וכו'. ומי מציע מכלול שלם, מצע שבנוי על הוראות התורה ושמתייחס לכל מרכיבי החיים פה? אבל כנראה זה כבר לא משנה כל כך, כי נראה שהיקף הפיצולים והפילוגים יקשה מאד על היכולת למשולבפרשת שמות למדנו כיצד נולד המנהיג של עם ישראל וכיצד הוא נאלץ לקבל על עצמו את התפקיד בניגוד לרצונו. למדנו גם שהיכולות הגלויות אינן בהכרח אלה המעידות על התאמתו לתפקיד המנהיגות, שהרי משה רבנו לא ניחן בכישורים מרשימים גלויים מכל סוג שהוא. להיפך, הוא מעיד על עצמו כי (שמות ד'): ... לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. ודוקא בו, במשה, בחר ה' למנהיג הראשון של עם ישראל והטיל עליו את המשימה להוציא אותנו ממצרים. מראש היה ברור שמהלך כזה כרוך בעימות חזיתי עם פרעה מלך מצרים, שיסרב לשחרר את בני ישראל משיעבודם ואולי גם עם בני ישראל עצמם, שיתקשו לעכל את השינוי הקיצוני במעמדם.

ובאותו שבוע התבשרנו על פיזור צפוי של הכנסת וקביעת מועד לבחירות מוקדמות. נו ברור, הרי צריכים להחליט על זהותו של המנהיג הבא. מראש היה ברור שלא מעטים הם הטוענים לכתר הזה, אבל לא חלפו כמה ימים וכבר התברר שמספרם הולך וגדל מיום ליום. זה התחיל במוצאי שבת שמות, בהודעה על הקמת 'הימין החדש' ונמשך מאז בידיעות נוספות על פיצולים מצד אחד ועל חיבורים שונים ומשונים מצד שני, כולם בתקווה להתקרב למעמד של מנהיגות. עד כאן אפשר להתייחס בסלחנות שכן זה הטבע האנושי, השאלה היא מהו היעד לחתור אליו, חדש (או ישן) שמציעים לנו החותרים למנהיגות, מלבד את עצמם כמנהיגים. באופן אישי לא הצלחתי למצוא שום רעיון כזה.

יש רעיונות, אבל שום יעד לחתור אליו. והרי כשהקב''ה כופה על משה את המנהיגות הוא מציג בפניו מראש את היעדים; היעד הסופי הוא קיום ההבטחה לתת לבני ישראל את ארץ כנען: ... וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁאֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. בדרך לשם חייבים לעבור שלב של הכנה, קבלת התורה: ... בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. פרעה מסרב כצפוי ובפרשת השבוע שלנו מתחילה סדרה של מכות חינוכיות שחוטפים המצרים, אבל עיקר התכלית הוא שבני ישראל ילמדו מהן. כי בהיותם כפויים לעבודת פרך שנים כה רבות, הם מן הסתם שכחו מה שלמדו מאבותיהם על הנוכחות המתמדת של אלקים בבריאה.

לדעת את ה'

כעת צריכים לבנות בהדרגה את הביטחון של בני ישראל בה' יתברך ואין דרך יותר טובה מזו של ההמחשה. אומר הקב''ה למשה (פרק ז'): ג וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. מה זה מועיל לבני ישראל? אומר רש''י: מאחר שהרשיע והתריס כנגדי... טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורותי. וכן מדתו של הקב''ה מביא פורענות על אומות העולם כדי שישמעו ישראל וייראו. שנאמר: (צפניה ג'): ו הִכְרַתִּי גוֹיִם, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָםהֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם, מִבְּלִי עוֹבֵר... ז אָמַרְתִּי אַךְ-תִּירְאִי אוֹתִי, תִּקְחִי מוּסָר... ואף על פי כן בחמש מכות הראשונות לא נאמר וַיְחַזֵּק ה' את לב פרעה אלא וַיֶּחֱזַק לב פרעה. ומהתגובה לעקשנות של פרעה למדו מיהו בעל הבית על העולם.

תהליך השחרור של בני ישראל ממצרים נמשך שנה ובמהלכה כל שנדרש מבני ישראל היה להתבונן בנעשה ולהסיק את המסקנות. הם לא נדרשו ואף נאסר עליהם להתערב בנעשה כדי לזרז תהליכים וכדומה. לגבי הגאולה העתידה, זו שעומדת בפתחנו, כתוב (מיכה ז'): טו כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת. מפרשת השבוע שלנו אנחנו אמורים ללמוד אילו נפלאות אנחנו צפויים לראות. והנביא צפניה אומר אותם בפירוש. הוא גם מתאר בדייקנות את מצבנו העכשווי, מצב של ניתוק, של מלחמה נגד ההתייחסות לאמור בתורה הקדושה כאל מורה דרך לחיים הציבוריים כמו גם לחיים האישיים. גם צפניה וגם מיכה מתארים מצב רוחני ירוד לקראת הגאולה האמיתית והשלמה.

לענ''ד, אחד הביטויים הבולטים לאותו מצב רוחני הטעון שיפור, משתקף ברעיונות שמציעות לנו המפלגות השונות. רובן ככולן מתכוונות לטוב ומציעות אותו, אבל הראיה שלהן היא חלקית וזה מה שהן מציעות. יש שמתרכזים בביטחון, יש ברווחה, בחינוך, בהסכם עם האויבים וכו' וכו'. ומי מציע מכלול שלם, מצע שבנוי על הוראות התורה ושמתייחס לכל מרכיבי החיים פה? אבל כנראה זה כבר לא משנה כל כך, כי נראה שהיקף הפיצולים והפילוגים יקשה מאד על היכולת למשול. כך שמה שנשאר לנו הוא להתבונן בניהול של הקב''ה את העולם כדי להיות מוכנים ליום שבו תתקיים המשך נבואתו של צפניה: ט כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">חז''ל מוצאים בתורה רמז לכך שרוב העם סירב לצאת ממצרים ונשאר שם. בכך הם כמו אומרים לנו שקיבעון פרעוני אינו נחלתו הבלעדית של פרעה או של מצרים, גם אנחנו עלולים ללקות בכך ואפילו לא נבחין שבזה לקינו. להיפך, בטוחים שזו החירות האמיתיתלמה מצפה מאיתנו התורה כשהיא מספרת לנו בכזאת אריכות על העקשנות של פרעה ומתארת את מכות מצרים שבאו כתוצאה ממנה? מילא שהיא מצווה אותנו (שמות י''ג, ג): ... זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... הבאנו לא פעם את ההסבר שזו הוראה עבורנו לחתור קדימה בהתמדה, לא להתקבע בתוך (מְצָרים) מסגרת תפיסתית או התנהגותית, לא לומר 'ככה זה ואין מה לעשות'. הרי את התורה לא מעניין לספר לנו על אירועים היסטוריים, 'תורה' זה מלשון 'הוראה', איזו הוראה אנחנו אמורים ללמוד מהסיפורים על מכות מצרים? וקוראים עליהם לא רק בפרשות השבוע שזה אחת בשנה, חוזרים על כל הפרטים בכל שנה בחג הפסח ודוקא בשלב הכי חגיגי, בליל הסדר. אז מה הרעיון?

אנחנו ממשיכים מסורת של אלפי שנים בה יהודים קוראים את פרשת השבוע ובדרך כלל גם מתמצאים בתוכן של הפרשה הנקראת באותה שבת. הסכנה הכי גדולה שאורבת לנו בהקשר הזה היא המחשבה שכל עוד אין שם מצוות, כל עוד מדובר בסיפורים – גם אם בתורה הקדושה, הרי אלו סיפורים בלבד, לא משהו שנוגע למציאות של היום. והרי גם כשמדובר במצוות שבפרשת השבוע צריכים ללמוד ביסודיות תורה שבעל פה, ראשונים ואחרונים כדי להבין ולדעת את ההלכה הכתובה בפרשת השבוע. לפיכך קוראים בתורה בשבת כדי לקיים את מצוות הקריאה ולא טורחים מספיק להתבונן בניסיון למצוא הוראות מעשיות בפרשה. אבל יש בפרשה הוראות לחיים שהן מעבר להלכה הברורה.

וכך גם בפרשת השבוע שלנו כמובן; יש בה כמה וכמה מצוות ידועות ומוכרות כמו קרבן פסח, תפילין, פדיון בן בכור ועוד, אבל בהקשר שלנו המצווה הכי נוגעת היא דוקא מצוות קידוש החודש, המצווה הראשונה בתורה שנאמרה לעם ישראל כעם (פרק י''ב): ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. המצווה הזאת באה מיד לאחר שנתקבלה ההודעה על המכה האחרונה, מכת בכורות. משה כבר די מתוסכל מהמאבק הארוך והמתיש מול פרעה, הוא כבר הודיע לו על המכה האחרונה שתבוא ואז הוא מקבל מסר (פרק ח'): ט וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, לֹא-יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה... גם ההודעה על המכה העשירית לא תשכנע אותו להתגמש. ומיד אחר כך מצוות קידוש החודש.

להתחדש, לא להתקבע

הסמיכות הזאת מלמדת על ניגוד ברור ומכוון בין הקיבעון התפיסתי של פרעה ובין המצווה הראשונה שקיבלנו כעם, מצווה שתוכנה הפנימי הוא התחדשות מתמדת. כי קיבעון תפיסתי אינו נחלתו הבלעדית של פרעה, הוא יכול להתנחל בכל עת אצל כל אחד ואחת מאיתנו. הרי גם בין בני ישראל במצרים היו מי שחשבו שאין מה לעשות, שהשיעבוד ימשך לנצח. היו אפילו כאלה שלא רצו לצאת, פחדו מהחירות. אימצו לגמרי את השקפת העולם הפרעונית, השקפה האומרת שאין מה לעשות, אין דרך לפעול שינוי במציאות. וגם אם יש דרך, מי אומר שהשינוי יהיה לטובה? לכן העדיפו להישאר במצב הקיים, המוכר. אבל הקב''ה ברא את האדם והשליטו על העולם כדי שיעשה, יחולל שינויים.

וזה נאמר בפירוש בסיום פרשת הבריאה (בראשית ב', ג): ... אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת. ואכן נעשו ונעשים הרבה מאד שינויים מאז, בעיקר בדורות האחרונים ועוד יותר בשנים האחרונות, אבל אנחנו נוטים להתייחס לשינויים טכניים ואפילו להתפעל מהם, בעוד השינוי הנדרש הוא שינוי אישיותי, ושינוי כזה מתחיל בשינוי תפיסתי. בני ישראל היו משועבדים במצרים הרבה שנים ובאופן טבעי השתרשה בהם אישיות עבדותית. לא עלה בדעתם שאפשר להיות בן חורין ובטח לא חשבו שצריך לשאוף לכך. לכל היותר ביקשו הקלות בשיעבוד וזה נאמר בפירוש בתורה, אבל הקב''ה רצה שישתחררו מהאישיות העבדותית ולכך נועדו מכות מצרים, שבני ישראל יראו והמודעות שלהם תשתנה: וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'.

גם לפרעה נאמר מה התכלית של המכות: לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּה' אֱלֹקֵינוּ. כלומר, הוא היה אמור להסיק מהמכות את אותה מסקנה ולשחרר את בני ישראל. אבל הוא התעקש והתמיד בכך עד הסוף המר, מכת בכורות שממנה כבר לא נרפאה מצרים. ולא רק הוא נותר מקובע בהתנגדות לשינוי, לרעיון החירות, גם בבני ישראל היו לא מעטים שהתנגדו לכך נחרצות. חז''ל אפילו מוצאים בתורה רמז לכך שרוב העם סירב לצאת ממצרים ונשאר שם. בכך הם כמו אומרים לנו שקיבעון פרעוני אינו נחלתו הבלעדית של פרעה או של מצרים, גם אנחנו עלולים ללקות בכך ואפילו לא נבחין שבזה לקינו. להיפך, בטוחים שזו החירות האמיתית. לכן המצווה הראשונה שנצטווינו כעם היא להתחדש, לא להתקבע.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">מתברר ששום כוח חיצוני אינו עשוי לחולל באדם שינוי פנימי, רק הרצון שלו יכוללא אחת התייחסנו כאן לדמיון בין התהליכים שהתורה מספרת על יציאת מצרים ובין התהליכים שאנחנו חווים כאן ועכשיו. הסמכנו זאת על הפסוק במיכה (פרק ז'): טו כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. בכמה מאמרים התייחסנו למכות הניחתות על אויבינו המרים בצורה של מלחמות פנימיות אשר הביאו לקריסתן הפנימית, והשווינו גם את המצב הרוחני של בני ישראל במצרים למצב הרוחני הירוד אצלנו. כמובן, הדמיון הוא כללי, אבל המכנה המשותף הוא שאין גבול לשפל שאליו עלול אדם להדרדר, אפרופו פרשיות השבוע בחדשות. והנה השבוע שמתי לב לזווית נוספת, שבשנים האחרונות לא ממש התייחסתי אליה והיא ההדרגתיות בתהליכים, מן הקל (יחסית) אל הכבד.

ההתפרקות אצל אויבינו החלה בהפגנות המונים שדרשו שינויים שילטוניים בכיוון של יותר פתיחות והתחשבות באזרחים. לאוזן המערבית זה נשמע מבטיח, הם הבינו שהעם דורש שותפות בשלטון והדמוקרטיה גוברת על הדיקטטורה. ההתעוררות העממית זכתה לכינוי ''האביב הערבי'' כינוי שביטא את כמיהתם של המערביים לכיוון שאליו יתפתחו אותן הפגנות, אבל בפועל ההפגנות סימנו התחלה של תהליכי הקצנה וחורבן במדינות שונות. כי ''התעוררות'' זו גם התנערות שפירושה בלשונם הוא אינתיפאדה. והרי את זו אנחנו מכירים מאזורנו, ולא לטובה. היינו מצפים שלפחות אנחנו, המנוסים באינתיפאדות, נזהה ונבין נכונה את התהליכים המתחוללים אצל אויבינו, אבל זה לא קרה.

כמו במצרים לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, כך גם בימינו, בכל שלב חשבו שיותר גרוע לא יכול להיות. אבל כמו שם ואז, גם כאן ועכשיו התברר שאין באמת גבול, כי לכל שפל יש שפל עמוק ממנו. במצרים אלה היו עשר מכות שעוצמתן הלכה ועלתה עד לשיא במכת בכורות. היה זה תהליך שמתחילתו – הצגת דרישת השיחרור לפרעה, ועד סופו במכת בכורות ויציאה חפוזה ממצרים, הוא ארך שנה. אבל השבוע אנחנו לומדים שהסוף ההוא היה זמני, טכני בלבד. המצרים נבהלו מאד מהמכה הנוראה שנחתה עליהם כשמתו כל הבכורים וגירשו את בני ישראל, אבל אחרי שלושה ימים הם התחרטו (שמות י''ד, ה): ... וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. 

חוקים וניסיונות

מכות מצרים נועדו לחנך את המצרים וגם את בני ישראל, שידעו שיש בעל הבית לעולם ושיכירו אותו. עשר המכות, כולל האזהרות המוקדמות לא הספיקו כדי לחנך את פרעה והוא התארגן למרדף במטרה להחזיר את עם העבדים לעבדות: ו וַיֶּאְסֹר, אֶת-רִכְבּוֹ; וְאֶת-עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹ... ט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם... כנראה חשב שלא יכול להיות יותר גרוע ממכת בכורות, שנגמרו לבורא עולם אמצעי הלחץ כלפיו וכעת הוא חופשי להשתמש בכוחו. אבל מסתבר שגם לבני ישראל לא הספיק התהליך החינוכי שעברו: י וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד... יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר... 

והם חידדו את דבריהם בתזכורת: יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. משה מנסה להרגיע אותם ופונה להתפלל, אבל ה' אומר לו שיפסיק לבזבז זמן: טו וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. התכנית שלי מוכנה מראש והיא שבאותו מהלך אני מציל את ישראל ומחסל את המצרים. אל תתעכבו, קדימה לדרך: כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. כג וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם, וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶםכֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו: אֶל-תּוֹךְ, הַיָּם.את הסוף כולם מכירים: כח וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם: לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד. 

ההתפעלות מהנס שחוו הניעה אותם לומר שירה ומאז אנחנו קוראים אותה בכל בוקר כתזכורת. אבל זמן קצר אחר כך שוב יש טענות (פרק ט''ו): כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה. ה' נותן פתרון מיד אבל מוסיף משהו עקרוני, כי מתברר ששום כוח חיצוני אינו עשוי לחולל באדם שינוי פנימי, רק הרצון שלו יכול. על כן באותו מעמד ה' נותן לנו כמה חוקים שיסדירו את יחסו של העם לקב''ה ויגבירו את הרצון שלו להשתנות: ... שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ. שמירת החוקים האלוקיים תגן מפני נפילות אפשריות ותאפשר התאוששות מהירה אם יהיו כאלה: כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיוכָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה', רֹפְאֶךָ.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">אם מישהו מחפש את סוד השרידות של עם ישראל, פה הוא נתון בפירוש. הקב''ה בחר בנו לייצג אותו עלי אדמות. ומכיוון שכך, מכיוון שמצידו אין שום שינוי בבחירה הזאת והיא נצחית כמו שהוא נצחי, יוצא שגם אנחנו עם ישראל, אנחנו נצחייםהגענו לפרשה מספר שבע עשרה בתורה. שבע עשרה זה 'טוב' בגימטריא, רמז לכך שבפרשת השבוע מונחת התשתית לכל מה שטוב בעולם הזה. חמישים יום לאחר יציאת מצרים משה מכנס את עם ישראל אל מול הר סיני בהוראה ישירה מלמעלה והקב''ה מורה לו מה לומר לעם (שמות י''ט): ד אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִיוִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ... ואחרי התזכורת בדבר הנסים והנפלאות שחוו בחודשים האחרונים, התגובה של העם די צפויה: ח וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה... עד כאן משה מעביר לעם את דבר ה' והעם מקבל.

כעת מודיע ה' למשה על מהלך חדש, תקדימי וגם חד פעמי: ט וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-ה'. העם כבר הסכים, התחייבו ואמרו כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה, אבל ה' אינו מסתפק בכך, הוא מצווה את משה להכין את העם להתגלות הגדולה שתהיה בעוד שלושה ימים. אמנם כבר השמעתי גם להם ובזמן אמת את מה שאמרתי לך וכבר ברור להם שאתה מביא אליהם את דברי, אבל לא די בכך, חשוב שיראו בעיניהם כי אין עוד מלבדי. ואז באה ההתגלות הגדולה: טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. באותו מעמד שמענו את עשרת הדברות.

את עשרת הדברות כולם מכירים, לפחות תיאורטית. גם אם לא יודעים מה בדיוק נאמר בהן, לפחות יודעים שיש דבר כזה ובימינו גם זה משהו. לא נתעכב כאן על תוכנן ומהותן של דברות אלו, רק נציין שחשיבותן הייחודית נעצה במעמד שבו ניתנו, בפומביות של ההתגלות. כי מבחינה מהותית ערכן של מצוות אלו, ככל שהוא נעלה, הוא שווה לגמרי לערכה של כל מצווה אחרת בתורה. יותר מזה, אלה לא המצוות הראשונות שבהן נצטווינו. לפני כן היו לנו שבע מצוות (בני נח) שכל האנושות מחוייבת בהן, נוספה לנו מצוות ברית מילה ואחרי קריעת ים סוף קיבלנו עוד מצוות. הרי עם זה סיימנו את המאמר של השבוע שעבר, עם: ... שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט... ועם התועלת שיש בשמיעה בקול ה'.

המצוות הן לא הבעיה, הן הפתרון

בסיום אותו מאמר ראינו ששמיעה בקול ה' ושמירת חוקיו היא המתכון לחיים בריאים. במלים אחרות המצוות מהוות תרופות לכל החולאים. וכאמור, זה כבר נאמר לנו כמה שבועות לפני מעמד הר סיני אבל היינו חייבים גם את ההתגלות הגדולה שבאותו מעמד. כי עד אז קיבלנו מצוות מכלי שני, משה בא ואמר שזה מה שה' ציווה. והרי תמיד עלול להמצא מי שיפקפק בדברים ויטען שזו המצאה אישית שלו. ה' יזם את ההתגלות הגדולה לעיני כל העם כדי שכולם יהיו עדים לכך שהוא בכבודו ובעצמו נותן את ההוראות וכך לא יפקפקו עוד בדברי משה או בדברי הנביאים שיקומו אחריו. במאמר מוסגר נציין שאפילו באותו דור זה לא מנע לגמרי את הפקפוק, שהרי קרח טען שמשה ממציא חוקים מדעתו.

ולצערנו בדור שלנו זה לגמרי ברור, הפקפוקים והערעורים הפכו נפוצים כל כך עד שהתורה ומצוותיה הפכו לבעיה שיש לפתור. מתייחסים אל מה שהתורה מציעה לנו כתרופות לחוליי הפרט החברה והעם, כאל נטל מעיק שיש להיפטר ממנו. בפרשת השבוע, בעשרת הדברות מצווה התורה (פרק כ'): ח זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ואצלנו מחפשים היתרים ודרכים לעקוף את קדושת השבת. התורה קובעת כי המשפחה הגרעינית היא הבסיס לבריאותם של החברה ושל העם ולכן היא מצווה: לֹא תִנְאָף; ומציבה גם גדר ביטחון שתשאיר אותנו רחוקים מאזור הסכנה הזאת בציווי:לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, ואצלנו מתכננים כנסים פומביים המציעים תרופות לחולאים חברתיים בדרך מקורית כביכול, ניאוף.

אלא שמה שהם מציעים זה לא תרופות, זה רעל. זו הדרך להרס הפרט החברה והעם ח''ו. לקראת מעמד הר סיני הודיע לנו בורא עולם מה היעד שלו, מה התכלית ומהי הדרך להגיע לאותה תכלית. ציטטנו את זה בפיסקה הראשונה ונזכיר שוב: אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִיוִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ. אם מישהו מחפש את סוד השרידות של עם ישראל, פה הוא נתון בפירוש. הקב''ה בחר בנו לייצג אותו עלי אדמות. ומכיוון שכך, מכיוון שמצידו אין שום שינוי בבחירה הזאת והיא נצחית כמו שהוא נצחי, יוצא שגם אנחנו עם ישראל, אנחנו נצחיים. תודה לא-ל שרוב מוחלט בעם שמח בבחירה הזאת ומתאמץ לשמר אותה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">האמת היא שככל שנותנים יותר מקבלים יותר, באין ערוך יותר. שמישהו יספר את זה לפוליטיקאים, שבדיבורים הם שמים את האגו בצד ובמעשים - אותו אגו שהונח בצד מונע מהם לאחד כוחות. פרשת השבוע מנחה אותנו לנטרל לחלוטין את האינטרסים, לבטל לגמרי את האגובדרך כלל מקובל שכאשר יהודי עושה משהו טוב, חיובי, זה טוב בלי קשר לכוונה שהיתה לו במעשה שעשה. זה נכון בכל מצווה, ועם זאת הכוונה הנכונה משנה את איכות המצווה, מעלה את המעשה הטוב למדרגה גבוהה יותר וכך גם משפיעה על העושה לזיכוך נפשי ורוחני. זה הוא הכלל במצוות שבין אדם למקום, כגון לימוד תורה, הנחת תפילין וכדומה. עד כדי כך שחז''ל קובעים כי(ברכות יז/א): אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. והם אומרים את זה בהתייחס לתסכול שעלול לחוות מי שעסוק בפרנסתו ואין לו זמן ללמוד תורה כמו אותם חכמים שלומדים תורה רוב שעות היום בעוד הוא עובד בשדה ובקושי מצליח למצוא זמן וכוחות ללמוד פרק פה פרק שם.

לעומת זאת במצוות שבין אדם לחברו, למשל בצדקה וחסד שעושים עם הזולת, הכלל הוא הפוך: אחד המכוון ואחד שאינו מכוון, ובלבד שירבה במעשי חסד. הרעיון הזה מתבטא היטב בסיפור שהיה ברוסיה לפני כמאה ושבעים שנה; יהודי עשיר החזיק בית הכנסת אורחים, והולכי הדרכים – שרובם הגדול לא יכלו להרשות לעצמם לשלם עבור אכסניה, ידעו שאצלו אפשר לקבל ארוחה טובה ומיטה לישון בלי לשלם. הוא עצמו הרגיש טוב עם עצמו בפעילות הזאת והעובדה הזאת הציקה לו, חשב שהסיפוק שיש לו ממעשי החסד פוגמים באיכות המצווה. חשב שהסיפוק שלו מוכיח שהוא לא באמת עושה מצווה אלא נותן כי כיף לו לתת. הלך להתייעץ עם הצדיק והתשובה היתה: אבל העני שבע באמת.

כלומר, במצוות שבין אדם לחברו התוצאה – שהיא החוויה של המקבל, היא הקובעת את איכות המעשה, וכאן שהעניים אכלו לשובע, נתקיימה בכך המצווה גם אם מי שעשה אותה חווה סיפוק אישי כתוצאה מהחסד שעשה. לכן ההלכה היא שאם אין לאדם מה לתת לעני, צריך לפייסו בדברים, לתת לו הרגשה טובה, וזה חסד מעולה. ואם נתן צדקה לעני (רמב''ם, מתנות עניים, י', ד): בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה. לסיכום החלק הזה יוצא שמה שחשוב בחסד שעושים עם הזולת זה להיטיב עמו, שהזולת ירגיש טוב. ולא נורא אם גם העושה ירגיש טוב באותו מעשה של חסד. והנה בפרשת השבוע הקב''ה מבקש שנתרום לו ודוקא מתוך כוונה לשם ה'.

הנותן מקבל הרבה יותר

(שמות כ''ה): ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. והתכלית היא: ח וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. בפסוק הראשון מפרש רש''י שהתרומה כאן צריכה להיות לשם ה': וְיִקְחוּ-לִי, לשמי. וכאן מתעוררות כמה שאלות שלא לכולן נוכל להתייחס במסגרת זו. א) לכאורה צריך לומר ''ויתנו לי'' תרומה. ב) אם התכלית היא וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, לקב''ה יש בעיה לממן את זה בעצמו? וגם, למה כאן חשוב שהתרומה תהיה ''לשמי''? לשאלה הראשונה משיב כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שהפניה מתחלקת לשתי קבוצות; הקבוצה הראשונה הם הגבאים שצריכים לאסוף, לקחת מהתורמים והקבוצה השניה הם התורמים שמתבקשים לתרום בהתנדבות, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. 

ולשאלה השניה, לקב''ה אין שום בעיה לממן לעצמו בית אם זה מה שהוא רוצה, אם זו התכלית. אבל התכלית האמיתית היא וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. הרי הקב''ה ... מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיהו ו'). והוא ודאי לא צריך בית גשמי לעצמו. אנחנו צריכים את הבית הזה כדי שהקדושה תשכון בתוכנו, ואנחנו צריכים להשקיע כדי שזה יקרה. כי לא די בכך שהקב''ה יוריד אלינו את אור הקדושה, הוא עשה את זה, ובגדול, בהר סיני, אבל מיד אחרי שהסתלק האור האלוקי מההר הוא חזר להיות ככל ההרים, חסר משמעות רוחנית עבורנו. ועובדה זו בולטת מאד לעומת קדושתו הנצחית של הר הבית, קדושה שנתקבעה בו כתוצאה מההשקעה האדירה של דוד המלך ברכישת ההר ושל שלמה בנו בבניית בית המקדש.

לפי זה מה שמפרש רש''י ''לי לשמי'' הכוונה היא שצריכים לתת לטובת העניין, בלי אינטרסים, בלי כוונה להרוויח משהו. שרק אז הנתינה הופכת ללקיחה, רק כך הנותן מקבל/לוקח הרבה יותר ממה שהוא נותן. בשכל האנושי זה לא כל כך נתפס, אנחנו רגילים לעמוד על המשמר, שלא ינצלו אותנו, שלא ניתן יותר מהמינימום ההכרחי, אבל האמת היא שככל שנותנים יותר מקבלים יותר, באין ערוך יותר. שמישהו יספר את זה לפוליטיקאים, שבדיבורים הם שמים את האגו בצד ובמעשים - אותו אגו שהונח בצד מונע מהם לאחד כוחות. פרשת השבוע מנחה אותנו לנטרל לחלוטין את האינטרסים, לבטל לגמרי את האגו, כי זו הדרך היחידה להגיע לתכלית של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">הרובד הפנימי שבו כולנו מאוחדים ממש, זהו הרובד של הנשמה. ברובד הזה אין הבדל בין יהודי אחד למשנהו ואת זה מייצגים האור העולה מנרות המנורה, ''נר ה' נשמת אדם'' והקטורת שנועדה לריח בלבדבימים האחרונים שומעים הרבה על חיבורים אפשריים בין מפלגות, לכאורה ממניעים תועלתניים, אחוז החסימה המאיים או תועלת פוליטית אחרת כלשהי, אבל עובדה היא שהנסיונות לאחד בין שונים לכאורה, מתקיימים בשבועות שבהן קוראים בתורה את הפרשיות העוסקות בבניית המשכן ובעבודה בו. מה הקשר? ובכן המשכן נועד לתכלית אחת: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, שהקב''ה ישכון בתוכנו. וכאשר זה קורה במציאות, כאשר מתקיים היעוד וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, בתוך הלב של כל יהודי, מתאיינים ממילא כל ההבדלים שבין יהודים כי הפנימיות של כל אחד ואחת מאיתנו הופכת למשכן לקדושתו יתברך. וההבדלים שאמנם קיימים בין יהודי למשנהו, קיימים במעטפת החיצונית בלבד.

ועד כדי כך חשובה האחדות בין יהודים שהתורה מקדישה לה חמש פרשות ברצף, ובסה''כ 16 פרקים הכוללים 550 פסוקים! לשם השוואה, לסיפור הבריאה מקדישה התורה שני פרקים הכוללים 56 פסוקים בלבד. והמסר עבורנו הוא חד וברור: תכלית בריאת העולם היא העבודה שלנו ליצור מציאות של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. וכך מנסח את זה המדרש תנחומא: אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקב''ה את העולם נתאווה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים. ולכאורה, הקב''ה צריך דירה? זה מה ששואל (רטורית) שלמה המלך בתפילתו במעמד חנוכת בית המקדש שבנה (מלכים א', ח):כז כִּי, הַאֻמְנָם, יֵשֵׁב אֱלֹקִים, עַל-הָאָרֶץ; הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָאַף, כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי. 

אכן הקב''ה לא צריך דירה, אנחנו צריכים מכיוון שלא קל לשמור על מודעות אלוקית מתמדת. שהרי גם מי שמודע לתכלית הזאת ומנסה באמת לחיות במודעות כזאת, הנה השינויים והלחצים שחווים במהלך החיים היומיומיים עלולים לבלבל ואפילו להסיט אותו לכיוונים אחרים ואף מנוגדים. לכך נועדו בניית המשכן, בית המקדש והעבודה בו, הם מציעים לנו דרך סלולה לשוב לכיוון הנכון, למודעות הנכונה. ומה עושים כאשר אין לנו בית מקדש פיזי, אזי (הושע י''ד, ג): ... וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ. ורש''י מסביר: וּנְשַׁלְּמָה פָרִים - שהיה לנו להקריב לפניך, נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו. אמנם העדר בית מקדש פיזי זה חיסרון גדול, אבל 'קלקלתנו זו היא תקנתנו', שכן כעת כל אחד יכול, לא רק הכהנים.

ברובד הנשמתי אנחנו מאוחדים

כאמור, חמש פרשות ברצף מקדישה התורה למשכן וכל מה שקשור בו, כולל חריגה קלה באמצע הפרשה הבאה עם סיפור העגל. הפרשה הראשונה, תרומה, עוסקת בבניית המשכן וכליו, השניה – פרשת השבוע שלנו - עוסקת בבגדים המיוחדים לכהנים והכשרתם לעבודה, השלישית ממשיכה עם פירוט התרומה השנתית הקבועה לצורך הקרבנות, היא נותנת את המתכון לייצור הקטורת ומצביעה על האומנים שיבנו את המשכן וכליו. ברביעית ובחמישית מתואר הביצוע בפועל של עבודת המשכן תוך חזרה כללית על כל האמור בפרשות הקודמות. כאמור, בפרשה השלישית יש חריגה, סיפור העגל, אבל לכאורה גם בפרשת השבוע שלנו יש חריגה בולטת מהסדר של תיאור עבודות המשכן.

הפרשה בכללותה מדברת על בגדי הכהונה ועל הכשרת הכהנים לעבודה. והנה שני הפסוקים הראשונים בפרשה מדברים על הכנת השמן למאור (שמות כ''ז): ... וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִיתלַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. כא בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶרלִפְנֵי יְהוָה. נושא שהציווי אודותיו כתוב בספר ויקרא, וסיום הפרשה הוא (פרק ל'):א וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, מִקְטַר קְטֹרֶת; עֲצֵי שִׁטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. שזה לכאורה שייך לפרשת תרומה, שם כתובות ההוראות לבניית המשכן וכליו. מה פשר החריגה הזאת? מסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שהמשכן והעבודה בו מכוונים לגמרי לעבודתו של יהודי לעשות לו יתברך דירה בעולם הזה, והעבודה היא בגוף וגם בנשמה.

באופן כללי העבודה במשכן היא עבודת היהודי בגופו, שהגוף עצמו יתקדש, ואת זה מייצגים הקרבנות מלשון התקרבות לה' עם כל הפרטים שאין כאן המקום להאריך בהם. ובאופן הכי טבעי, ברובד הזה, החיצוני, יש שונות גדולה באיכות העבודה וכו' בין יהודים. אבל יש רובד נוסף, הרובד הפנימי שבו כולנו מאוחדים ממש, זהו הרובד של הנשמה. ברובד הזה אין הבדל בין יהודי אחד למשנהו ואת זה מייצגים האור העולה מנרות המנורה, ''נר ה' נשמת אדם'' והקטורת שנועדה לריח בלבד. ושתי עבודות אלו, הטבת הנרות והעלאת הקטורת שולבו זו בזו מדי יום בבית המקדש. להורות כי ברובד הכי פנימי כולנו שווים. ואם יש בינינו הבדלים ואכן יש, זה רק ברובד החיצוני שעליו צריכים להתגבר.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">הבחירה בנו לא אומרת שאנחנו טובים מאחרים שלא נבחרו, היא כן אומרת שאנחנו מחוייבים יותר מאחרים. זו הסיבה שקיבלנו שש מאות ושלוש עשרה מצוות בעוד אחרים קיבלו שבע וזה מספיק להםבשבת זו אנחנו קוראים את פרשת כי תשא, פרשה ארוכה יחסית, מאה שלושים ותשעה פסוקים, שבמרכזה הנפילה הגדולה של עם ישראל במעשה העגל. זה קורה בזמן שהמנהיג נעדר מהמחנה; משה רבנו עלה להר לקבל את לוחות הברית עם עשרת הדברות הכתובות בהן, וכבר ארבעים יום לא רואים אותו. אמנם ידעו מראש שכך יהיה, אבל התבלבלו בחשבון, חשבו שכבר הגיע היום הארבעים ואחד ונבהלו מכך שעדיין לא חזר, הרגישו אבודים בלעדיו. אפשר להבין אותם; כי להיות במדבר בלי מנהיג שיורה כיוון ויתווה דרך זה מרשם להתפרקות. ומעניין, התורה מספרת שהיוזמה הזאת תפסה את רוב העם, שרוב מוחלט הסכים עם המהלך והיה שותף. רק שבט לוי לא השתתף.

לא לחצו על הלויים להשתתף, תמיד יש את הקיצוניים האלה שמתעקשים לשמר מסורות ישנות, ועושי העגל השלימו עם זה. הקיצוניים האלה הרי לא מזיקים בדרך כלל אז אפשר לסבול אותם. הם אפילו מוסיפים לרבגוניות החברתית וכל זמן שהם לא מנסים לשנות את הכיוון של הזרם המרכזי – הכל בסדר, הם נסבלים. אפילו טוב שהם קיימים, כי כשרואים אותם מבינים עד כמה אנחנו סובלניים כלפי דעות שונות משלנו. אבל הזרם המרכזי מבקש מנהיג חלופי ומוצא את העגל. אמנם הוא עשוי מזהב אבל לענ''ד זה פרט שולי, העיקר הוא שזו מנהיגות שאנחנו בחרנו, לא כזו שהוכתבה לנו מלמעלה. וזו הבעיה במעשה העגל, העובדה שיזמו פיתרון בלי לבקש את ה'.

כי העם הנבחר - נבחר לייצג את ה' בעולם הזה, זו מהות הבחירה שלנו. הבחירה בנו מכתיבה לנו שכל צעד שעושים או לא עושים, צריך להיבחן אם הוא מתאים לרצון ה'. הבחירה לא אומרת שאנחנו טובים מאחרים שלא נבחרו, היא כן אומרת שאנחנו מחוייבים יותר מאחרים. זו הסיבה שקיבלנו שש מאות ושלוש עשרה מצוות בעוד אחרים קיבלו שבע וזה מספיק להם. בהתחלה, עושי העגל לא התכוונו למצוא מחליף לה', הם ביקשו מחליף למשה, למנהיג. רק שההידרדרות היתה מהירה וזה נהיה עבודה זרה של ממש. טוב, אפשר להבין אותם, עוד לא הספיקו להיפטר מההשפעה המצרית, מההרגלים שרכשו בשנות השיעבוד הרבות, הרגלים שכללו עבודה זרה ביומיום.

סביב לוחות הברית

כאמור, רוב מוחלט של העם נסחף אחרי המנהיגות החלופית למשה רבנו. היתה שם אחדות מרשימה, רק חבל שמוקד האחדות היה סביב משהו שלילי. ומה שמעניין וחריג בפרשת השבוע זה שהסיפור הקשה הזה מוקף בתכנים חיוביים ביותר. הפסוק שלפני הסיפור אודות מעשה העגל הוא (שמות ל''א): יח וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻתלֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים. ה' נתן למשה את לֻחֹת הָעֵדֻת, עדות לקשר האישי שבין הקב''ה ובינינו. זה היה המשך ישיר למעמד הר סיני, שם שמענו את עשרת הדברים וכאן קיבל אותם משה כתובים על הלוחות. עם ישראל היה אז במדרגה הגבוהה ביותר, קשר ישיר וגלוי עם הקב''ה, אבל מיד אחר כך העניינים משתבשים. 

(פרק ל''ב): א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּכִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.בהעדר המנהיג, אהרון היה המועמד הטבעי להחליף אותו, במקום זה הוא אולץ לשתף פעולה איתם. יש להניח שהפניה אליו הונעה מרצון להעניק למהלך השלילי איזושהי נראוּת חיובית ואהרון ידע את זה, אבל הוא ידע גם שאם יסרב הם ירצחו אותו כמו שעשו לאחיין שלו כשניסה להניא אותם. אהרון גם חשב שיצליח למשוך זמן עד שיגיע משה, והכריז: ... חַג לַה' מָחָר. אבל העניינים התגלגלו במהירות גדולה משחשב: ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. 

משה יורד מההר אחרי שה' כבר סיפר לו מה שקרה, וכשהוא רואה את החגיגה סביב העגל הוא שובר את הלוחות. ואז הוא פונה להתפלל אל ה' שימחל לעם ישראל ואף מוסר את נפשו על עניין זה:לב וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִןמְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. אחרי הרבה מאמצים ה' מתרצה וסולח. ולא רק זה, הוא מורה לו להכין לוחות חלופיים ולעלות שוב להר כדי שה' יכתוב עליהם את עשרת הדברות ובנוסף ה' גם נותן למשה התחייבות קבועה שתמיד יסלח לנו בכל עת שנבקש לשוב אליו: י וַיֹּאמֶר, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת, אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם; וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה ה', כִּי-נוֹרָא הוּא, אֲשֶׁר אֲנִי, עֹשֶׂה עִמָּךְ.

---

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">אני לא מאשים אותם בשקר מכוון, הם פשוט משקרים לעצמם כל הזמן עד שהשקר נתפס אצלם כאמת. תופעה אנושית טבעית לגמרי כידוע, והיא מתעצמת בפוליטיקהרבים חושבים שעל השבת נצטווינו לראשונה בעשרת הדברות, זוכרים שכתוב שם (שמות כ', ז): זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. אבל האמת היא שעוד קודם לכן נצטווינו על כך. כשנגמר המזון שהוציאו ממצרים, הקב''ה הוריד מן, אספו אותו בכל בוקר וכל אחד קיבל בדיוק מה שמספיק לו לאותו יום בלי קשר לכמות שאסף. ביום השישי אספו ויצא כפול, ביקשו הסברים ממשה והוא השיב (פרק ט''ז, כג): ... הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה', מָחָר... אחר כך שמענו את הציווי בעשרת הדברות ושוב בפרשה הקודמת (פרק ל''א, יג): וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ... והנה בפרשת השבוע שלנו הציווי חוזר (ל''ה, ב): שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'...

זו אמנם לא הפעם האחרונה שבה מצווה התורה על השבת, אבל לענייננו די בכך. המיוחד בציווי שבפרשתנו הוא ההמשך, הציווי להקים את המשכן: ה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה': זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת... י וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'. יא אֶת-הַמִּשְׁכָּן... המשכן היה פרויקט הדגל של עם ישראל, מה עוד שבין השאר הוא נועד להוות תיקון לחטא העגל שאודותיו למדנו בשבוע שעבר. פרויקט כל כך חשוב, היינו מצפים שיתרכזו רק בו, שידחה את כל העיכובים, חבל על כל יום שעובר עד סיום הבניה. הרי לעם היה חשוב לתקן את הקלקול של חטא העגל ומהר, לכן בתוך ימים תרמו יותר ממה שצריך. אבל התורה אומרת לא! המשכן חשוב אבל השבת חשובה יותר. 

וצריך לשים לב שהתורה מצווה לעבוד, אבל יש הגבלה: שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה... היום השביעי הוא קודש, כל מלאכה אסורה בו מלבד מקרה של פיקוח נפש, להצלת חיי אדם, ואין שום פשרה בעניין הזה. ועד כדי כך חשובה השבת, עד כדי כך היא עקרונית בביטוי הקשר שלנו עם בוראנו, שהתורה מצווה אותנו שוב ושוב על שמירתה. והקב''ה מסביר את החשיבות המיוחדת של השבת(ל''א, יז): בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵלאוֹת הִוא, לְעֹלָם: כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. בשמירת השבת מכריז היהודי בגלוי על הקשר הנצחי שלו עם הקב''ה. בנוסף הוא גם מעיד על אמונתו בבריאת העולם. שהרי בלי זה, מהיכן צץ הרעיון ליצור יחידות זמן של שבעה ימים?

השבת מבטאת את אחדות ישראל

ומלבד החשיבות העליונה של שמירת השבת המודגשת בפרשת השבוע, אנחנו קוראים (בספר שני) אודות המצווה לתרום מחצית השקל. לקראת חודש אדר (הסמוך לניסן) היו אוספים את התרומות לצורך קניית קרבנות הציבור, מחצית השקל מכל יהודי בוגר. זו אמנם תרומה, אבל היא חובה על כל היהודים כדי שלכל יהודי יהיה חלק שווה בקרבנות הציבור. ועל זה אומרת התורה (ל', טו):הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶללָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. יש תחומים שבהם כל אדם מתבקש לתרום כפי יכולתו, לא בעניינים היסודיים המשותפים לכלל ישראל. בזה אין וגם אסור שתהיה עדיפות כלשהי לעשיר על העני, כי כולנו שווים בקשר הבסיסי עם הקב''ה.

מצוות מחצית השקל נועדה לבטא את הנקודה החשובה מאד של אחדות ישראל, אחדות שמעבר לשונוּת הטבעית שיש בין פרטים וגם בין אסכולות שונות. זה בסדר שיש הבדלים, התורה לא דורשת אחידות, היא דורשת אחדות. ודוקא בתחום הזה אנחנו, איך לומר, קצת חלשים. כנראה מפני שהאחדות כל כך חשובה להמשך דרכנו כעם, בהפוך על הפוך יש אצלנו נטיה בולטת להתבדלות. עד כדי כך שלקראת הבחירות יש עשרות מפלגות המבקשות שנצביע עבורן וחלקן מתבסס על אמירות ופרסומים משמיצים נגד מפלגות מתחרות, שזו גישה של פילוג. כולם רוצים אחדות, כך (לפחות חלק מהם) אומרים, אבל כל אחד רוצה אחדות בדרך שלו בלי להשאיר אפשרות ביטוי לזולתו.

והבעיה הגדולה של המצביעים, על כל פנים שלי כמצביע, היא שמרבית אלה המבקשים שאתן להם את קולי אינם מדברים אלי אמת, במקום זה הם אומרים מה שלדעתם אשמח לשמוע. והם בכלל לא שאלו לדעתי. ושלא יהיו אי הבנות, אני לא מאשים אותם בשקר מכוון, הם פשוט משקרים לעצמם כל הזמן עד שהשקר נתפס אצלם כאמת. תופעה אנושית טבעית לגמרי כידוע, והיא מתעצמת בפוליטיקה. וכבר כתבתי כאן כמה פעמים שאני לא מצביע למי ששיקר לי, לכן כמעט שלא יצא לי להצביע פעמיים רצופות לאותה מפלגה. כי אני מחפש את מי שחותר לאחדות ישראל, אחדות אמיתית, כזו שיכולה להתבסס אך ורק על ההוראות שנקרא בתורה בשבת הזאת, בפרשת ויקהל-שקלים.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">ההבדלים בין הגושים הם שוליים, שכן הוויכוח ביניהם הוא לא על עצם ההתנערות אלא רק על קצב ההתקדמות לקראת התנערות סופית מהזהות שלנומערכת הבחירות הולכת ומחריפה, כלומר המסרים הנשמעים מחריפים והולכים, והתחושה שלי כמצביע שאת קולו מבקשים היא, שיותר משמישהו מציע לי תוכניות ורעיונות להזדהוּת, מנסים להזהיר אותי מפני הצבעה למישהו אחר. אולי זה רק אני, אבל אצל רוב המפלגות לא הצלחתי למצוא מסרים חיוביים שארצה להזדהות איתם, ואדרבה, פה ושם ניתן לזהות מאמץ מכוון לעירפול מסרים. מדובר באנשים חכמים בסה''כ ולכן ההנחה שלי היא שזה קורה מפני שהם לא באמת יודעים מה מעניין אותי. האם זה משום שהם פועלים תחת לחץ? אולי, אבל לפנינו עוד למעלה משלושים יום עד לסיום המערכת הזאת ואני תוהה לאיזה שפל עוד יתדרדרו המסרים של אלה המבקשים את קולי. 

חודש אדר א' הסתיים ביום ה' וביום ו' נכנסנו לחודש אדר ב', שני חודשים רצופים של שמחה. שכן כידוע, משנכנס אדר מרבים בשמחה והשנה זה אומר שמחה כפולה, פעמיים אדר. ואמנם על פניו יש לנו סיבה טובה לשמוח, שני החודשים מוקדשים למערכת בחירות (''גורלית'' כמו כמעט כל קודמותיה) והדמוקרטיה חוגגת. האמנם חגיגה? למי? מה בעצם מציעים לי, לאזרח שאת קולו מבקשים, בבחירות האלה או בבחירות בכלל? בחירה בין ימין ושמאל? מישהו יכול להאיר את עיני בחידוד ההבדלים המהותיים בין שני הצדדים? אני לא מדבר על הפן הייצוגי, על המועמדים השונים או על השפה שבה הם משתמשים, אני מדבר על הפן המהותי, על המשכיות עם ישראל.

כי להצביע בבחירות זה אומר להתפקד למחנה שעבורו אני מצביע, וזה אמור לבוא מתוך הזדהות עם אותו מחנה. אז עם מה או עם מי אני אמור להזדהות? נתעלם לרגע מהעובדה שמדובר במפלגות, מלשון פילוג שזה ההיפך מאחדות ישראל ונניח שמדובר בתנועות רעיוניות, האם יש מפלגה שמתייחסת בכלל למהות, לייחוד של עם ישראל ולדרך הביטוי של ייחוד זה במדינה הקיימת בשטח ארץ ישראל? אם תמצאו, הגידו נא לי. תודה. בינתיים, מכל מה ששמעתי וקראתי עד עכשיו ההתרשמות שלי היא שכל מפלגה מתמקדת בפן מסוים של החיים כאן, מניפה דגל אחד שאותו בחרה בקפידה ודי מתעלמת מהתמונה הכוללת. ובכלל לא משנה מה הדגל הזה מייצג, זה עדיין פן אחד בלבד. 

להתחבר לזהות שלנו

בשבת זו אנחנו קוראים את הפרשה האחרונה בספר שמות, פרשת פקודי (פרק ל''ח): כא אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. לכל לראש הכל נעשה לפי הוראות המנהיג שהביא לעם את דבר ה'. בהמשך יש דו''ח מפורט של הכנסות והוצאות אבל גם התייחסות לאנשים שעשו את העבודה: כב וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה. כג וְאִתּוֹ, אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָןחָרָשׁ וְחֹשֵׁב... אלה היו האמנים המובילים, אבל כל עם ישראל השתתף במלאכה, כל אחד כמיטב יכולתו ובהתאם לכישוריו (פרק ל''ט): לב וַתֵּכֶלכָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵלכְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ. 

הגדרת המשימה היתה ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'' וכל בני ישראל התגייסו לביצועה והיו שותפים בהגשמת המשימה לבנות לו יתברך מקדש פה בעולם הזה. הפרשה הזאת מזכירה לי חוויה מלפני שנים רבות, כיבוש ירושלים ודגל ישראל מתנופף בהר הבית. דומה שכולם שמעו אז את פעמי המשיח והתעוררות רוחנית אדירה הורגשה אז בארץ. הרי כל יהודי חש קשר למקום שבו ממוקד הקשר שלנו עם הקב''ה. וזה נכון גם אם לא חושבים על הקשר הזה ביומיום, ראינו את זה אז בגלוי אצל כולם. אלא שלמנהיגים דאז היו מחשבות אחרות, כנראה פחדו מ''משיחיות'' מהזדהות גלויה עם שורשינו העתיקים שנחשפו, וכדי להשיבם לתהום הנשיה החזירו לערבים את החזקה על הר הקודש.

ומאז ועד עתה נמשכת המגמה הזאת של התרחקות מהשורשים ר''ל. לענ''ד, במערכה הפוליטית המתנהלת כעת מגיע לשיאו (הזמני?) המאבק על עצם יהדותה של המדינה. בגדול זה נראה כאילו הימין (שם כללי) דבק בזהות הזאת בעוד השמאל מתנער ממנה, אבל הנסיון המצטבר לימד אותי שזו אשליה. כי ההבדלים בין הגושים הם שוליים, שכן הוויכוח ביניהם הוא לא על עצם ההתנערות אלא רק על קצב ההתקדמות לקראת התנערות סופית מהזהות שלנו. בחירות זה דבר רציני, הקב''ה העניק לנו בתורה את זכות הבחירה החופשית. והרי בכל רגע ובכל צעד אנחנו בוחרים מה יהיה טיבו של הקשר בינינו ובין בוראנו, וזה השיקול שאמור להנחות אותנו גם בבחירת הפתק שנשים בקלפי. 

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">המן הבחין בכך שלמרות הפיזור והפירוד ולמרות הנטיה של חלקם להתבוללות, עדיין מדובר בעם אחד, ביהודים. אבל כשמדייקים בנוסח המגילה עולה אפשרות שהמן התכוון להשמיד רק את אלה שהזדהו כיהודים, לא את המתבולליםלקראת כתיבת רשימה זו קראתי את מה שכתבתי לפני שנה והמסקנה העגומה היא שאפשר לעשות העתק הדבק ואף אחד לא ירגיש בהבדל, כי כלום לא השתנה מאז. הנה קטע לדוגמא: ''מבקרים אותנו קשות על עצם ההתגוננות מפני מבקשי נפשנו והביקורת הזאת חילחלה גם למקומות שהיו אמורים להיות חסינים מפניה, וכתוצאה מכך החיילים אינם מורשים להתגונן מפני פורעים רצחניים. ולהבדיל, ימניים המתגוננים מפני אמירות מבזות או מסיתות - מוקעים כמסיתים בעצמם, עיין ערך ראש הממשלה אל מול משמיציו''. משהו השתנה מאז? אבל פיזור הדעת הרעיוני הזה אינו חדש בתולדות עם ישראל, כבר המן השתמש בו כנימוק ליוזמתו המטורפת ... לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים... 

לפני שהעלה את בקשתו לפני לאחשורוש הוא הקדים רקע (אסתר ג', ח): ... יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. מעניין, המן הבחין בכך שלמרות הפיזור והפירוד ולמרות הנטיה של חלקם להתבוללות, עדיין מדובר בעם אחד, ביהודים. אבל כשמדייקים בנוסח המגילה עולה אפשרות שהמן התכוון להשמיד רק את אלה שהזדהו כיהודים, לא את המתבוללים. שכך כתוב שם: ו וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹכִּי-הִגִּידוּ לוֹ, אֶת-עַם מָרְדֳּכָי; וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁעַם מָרְדֳּכָי. מצד אחד את כל היהודים ומצד שני אֶת-עַם מָרְדֳּכָי, את ההולכים בדרכו של מרדכי.

מכאן עולה לכאורה שהגזרה לא חלה על יהודי שהיה מפגין התבדלות ממרדכי ומדרכו. אבל בפועל כולם הזדהו עם מרדכי וכולם נענו לקריאה שהוציא בהוראת אסתר: טז לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם... והרי היו בין היהודים אשר בשושן, עיר הבירה של האימפריה, לא מעטים שנסחפו באוירה המקומית כנ''ל, למרות זאת המשימה הזאת בוצעה בהצלחה, כולם נענו לקריאה: יז וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר. מה הניע את אותם יהודים מתקדמים להזדהות כזאת מוחלטת עם היוזמה שעליה הכריז מרדכי? וכתוב בחסידות שההתגייסות המלאה הזאת היא שפעלה את נס ההצלה, מה מסתתר פה?

אש התמיד בלבו של יהודי

הרי רק מרדכי סירב להשתחוות להמן, יהודים אחרים, אולי ניסו להתחמק, לא להיתקל בו, אבל אם וכאשר נתקלו נהגו כמו כולם והשתחוו. והנה כולם, כולל המתבוללים, נענים למרדכי ומשנים כיוון. אולי פרשת השבוע תעזור לנו להבין את הבסיס הרוחני למהפך שעברו אותם יהודים. הפרשה פותחת בדיני קרבן עולה (ויקרא ו'): ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. בקריאה שטחית וגם בפשט עבודת הקרבנות נראית כריבוי פרטים טכניים קשים להבנה. בטח לאנשים כמונו שאינם מתמצאים בפרטים של מבנה המקדש והמזבח. אבל האמת היא שהקרבנות מדברים על עבודת ה' של יהודי עם כל הפרטים שבזה.

המזבח רומז ללב של היהודי והאש על המזבח רומזת לחום לבו של היהודי בקשר שלו עם הקב''ה. הפסוק שציטטנו מתייחס לקרבן עוֹלָה אשר בשונה מקרבנות אחרים, הוא מיוחד בכך שכולו עולה באש אשר על המזבח. לכהנים ולמביא הקרבן אין שום חלק בבשר הקרבן, מה שיכול לרמוז לכך שהקשר הרמוז בקרבן הזה בין היהודי ובין ה', הוא חף מאינטרסים. והנה הניסוח בפסוק הוא: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, רמז לכך שחום הלב, הבעירה הפנימית של יהודי בשאיפתו לקשר עם הקב''ה מתקיימים גם כאשר הוא חווה מצבים שלא טוב לו, כגון בגלות הארוכה המשולה ללילה. גם במצבים האלה האש הפנימית בוערת בו והיא מלווה אותו עד שמאיר הבוקר. 

אבל, אומרת לנו התורה, לפעמים נראה כאילו האש הזאת נעלמה מלבו של היהודי, הלילה הארוך של הגלות (כל אחד כפי שהוא חווה את אותו חושך) נראה כאילו העלים את הבעירה הפנימית של היהודי ולכן הוא נסחף למחוזות אחרים. הדבר הזה רמוז באות מ' שבמילה מוֹקְדָה, בספר תורה היא אות קטנה יותר, מ' זעירא. לרמוז שהבעירה קיימת למרות שאינה נראית מחמת זעירותה. וזה היה מצבם של חלק מהיהודים בימי מרדכי כמו גם בזמננו, הבעירה היהדותית הפנימית נסתרה לגמרי. אבל כשיצאה הקריאה אל היהודים לשוב ולהזדהות ככאלה, הבעירה הזאת התגברה פתאום וזה מה שהניע ברובד הרוחני את מהלך ההצלה מגזירת המן. וכמו בימים ההם גם בזמן הזה הקב''ה יעשה לנו נסים ונפלאות. 

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">ברמה התודעתית וממילא גם הפוליטית, הימין והשמאל נמצאים על אותו רצף שבסופו מגיעים לשמאל הקיצוני או למה שמכנים פוסט ציונות. תאמרו אבל גם לימין יש קיצוניים משלו, ומה ההבדל?כעשרה ימים לפני הבחירות אנחנו קוראים בתורה את פרשת שמיני. הרבה נושאים מעניינים ברמה העכשווית יש בפרשה הזאת ומהם מה מותר ומה אסור לאכול, מה טהור לנו ומה טמא. הפסוק המסיים את הפרשה הוא (ויקרא י''א): מז לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. והכל תחת הכותרת של פסוק הפתיחה (פרק ט'): א וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיווּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. בעבר עמדנו לא פעם על כך שהשמיני רומז למה שלמעלה מהטבע, למעלה מהשגת השכל האנושי. בהצבת נושא המותר והאסור, הטמא והטהור בפרשת שמיני, אומרת לנו התורה שהחלוקה בין טמא לטהור וממילא ההבדלה ביניהם, אינה מתחייבת מהשכל האנושי. 

ועל דרך הסיפור במדרש (רבה) אודות אותו גוי ששאל את רבן יוחנן בן זכאי: מה הדבר הזה שאתם עושים, מביאים אפר פרה (השבת קוראים בספר שני את פרשת פרה) שמים במים, מזים על טמא מת ואומרים שבכך הוא נטהר, זה לא כשפים? ענה לו ר' יוחנן: ומה אתם עושים כש''רוח תזזית'' נכנסת במישהו? אמר לו מביאים מיני בשמים, שמים באש, מכבים במים ועם העשן הזה הרוח בורחת. אמר לו ''ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך'' כך אנחנו נפטרים מרוח הטומאה, שהרי כתוב בזכריה ''ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ''. אחר כך אמרו לו תלמידיו, ''לזה דחית בקנה'' ומה התשובה האמיתית? אמר להם: אמר הקב''ה חוקה חקקתי, גזרה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי.

זו המדרגה של השמיני, החיבור לאלקות, לעובדה שהקב''ה מנהיג את העולם גם בפרטים הקטנים ביותר. רק אחרי שרוכשים את המודעות הזאת מתחילים להבדיל בין מותר לאסור ובין טמא לטהור. עד אז הכל כשר לכאורה, כל מה שלא נאסר בחוק מפורש של בית המחוקקים. וגם אחרי שנאסר, אפשר להביא בפני בג''ץ והוא יפסוק כראות עיני שופטי ההרכב המזדמן או היעודי. וכך התרגלנו כבר להכיל הכל, גם דעות וארגונים השוללים את זכותנו כיהודים על ארץ ישראל ואפילו את עצם זכותנו לחיות כיהודים המכפיפים עצמם להוראות השולחן ערוך או סתם ממשיכים במסורת אבות. באה פרשת השבוע ומורה לנו: יש אסור ויש מותר, יש טמא ויש טהור ועלינו מוטל להבדיל ביניהם.

ימין ושמאל, יש הבדל?

ואיך כל זה נוגע לבחירות? אז ככה: הרבה מפלגות מתמודדות וככל הנראה רובן ישארו בחוץ, אבל באופן כללי מדברים על חלוקה בין גוש הימין וגוש השמאל כאשר הימין נוטה לשימור המסורת היהודית בעוד השמאל להיפך. הימין מצהיר על נאמנות לארץ ישראל בעוד השמאל נאמן לתהליך שלום שמחירו הוא שטחי ארץ ישראל. הכל לכאורה, כן? כי יש עוד הרבה דקויות ואין כאן המקום להאריך. על כל פנים, הרושם המתקבל (לפחות אצלי) הוא שבעוד השמאל מתייחס אל הימין כבלתי לגטימי הימין אינו שולל לגמרי את השמאל. יוצא מזה שהימין פועל על בסיס אותן הנחות יסוד של השמאל. התוצאה ההכרחית והיא מאד בולטת, זה שלאורך זמן רב הימין מבצע את מדיניות השמאל. 

האם ניתן לסמוך על הימין שבעתיד ינהג אחרת? באופן אישי התשובה שלי היא שלילית לחלוטין, כי כנ''ל, הנחות היסוד של הימין הן אותן הנחות יסוד של השמאל, שכן שניהם מנותקים עדיין מהשמיני. במלים אחרות, ברמה התודעתית וממילא גם הפוליטית, הימין והשמאל נמצאים על אותו רצף שבסופו מגיעים לשמאל הקיצוני או למה שמכנים פוסט ציונות. תאמרו אבל גם לימין יש קיצוניים משלו, ומה ההבדל? ההבדל הוא שהימין מסתייג מהקיצונים שלו (ומקיצוניות בכלל) בעוד השמאל מאמץ אל חיקו את הקיצונים שלו. הוא אשר אמרנו, הימין והשמאל נמצאים על אותו רצף והתהליך מוביל שמאלה. ע.ע. ליכודניקים לשעבר ואפילו בנו של מנהיג המפד''ל ז''ל. 

אז מה נשאר, במי בוחרים? קודם כל בוחרים בה' ובתורתו. בו עצמו, לא בפוליטיקאים המתיימרים לייצג אותו. בעצם, לפי פרשת השבוע לא בוחרים בפוליטיקאים בכלל, מחפשים מי הכי פחות פוליטיקאי, מי הכי דבק ברעיון ובו בוחרים. יש כזה? והסיבה: בין האסורים באכילה כתוב בפרשת השבוע: מב כֹּל הוֹלֵךְ עַל-גָּחוֹן... מפרש רש''י: זה נחש. ולשון גחון שְׁחִיָיה שהולך שׁח ונופל על מעיו. כך הוא מטעה את האדם, פונה אליו בעדינות, שׁח, ובסוף התהליך האדם מוצא את עצמו נופל על מעיו. זה בדיוק התהליך שמעבירים אותנו ארגוני השמאל מ''שלום עכשיו'' ועד הקרן לישראל חדשה וגרורותיה, התחילו במלים יפות אבל כעת המטרה הסופית כבר ברורה. ונראה שבעיני הפוליטיקאים מימין הפעילות של הארגונים האלה היא לגטימית או לפחות גזירת גורל. הגיע הזמן לפקוח את העיניים.

---