כבר מזמן ידענו, ואף התרענו על כך לא אחת, שהמדינה הזאת מתפוררת מבפנים, שהיא מחריבה את עצמה לדעת; גם אשתקד, ברשימה לפרשה זו, רמזנו לכך בהקשר לפינוי (שהיה מתוכנן) של גבעת האולפנה בישוב בית אל; מאז הגבעה פונתה ובחדשים האחרונים התגברו ''הפרות הסדר'' כלומר פעולות הטרור של הפלשתינים. והיהודים, כולל החיילים, נדרשים להבליג, ''להכיל'' את ההתקפות ולא להגיב, לספוג את הפגיעות ואת ההשפלות ולהתאפק, לכלוא בתוכם את הרצון ואת הצורך הכי בסיסי לכל נברא, להפעיל התגוננות פעילה אל מול החפצים לפגוע בו. והדרישה הזאת מהמותקפים, שחס וחלילה לא יעזו להתגנן, נועדה להבטיח שחס וחלילה לא ייפגע איזה טרוריסט במסווה של פורע. בשבועות האחרונים כבר עולה זעקת המותקפים, כולל החיילים, מהשטח. הציבו אותם שם עם נשק, אבל אוי ואבוי למי שיעז להשתמש להגנתו, בנשק שבו צוייד...

עד כאן דיברנו על אבדן הביטחון ברמה הכי בסיסית, אל מול פורעים מן החוץ, אבל הרי במקביל מתחולל כאן גם תהליך מואץ של עירעור הביטחון הפנימי ולאחרונה הוא מתבטא ברציחות סתמיות בהיקפים שלא ידענו בעבר. לא אחת דיברנו גם על ההתפוררות החברתית, שלענ''ד היא מושתתת על העדר יעדים מוגדרים שאליהם חותרת המדינה, וממילא העדר מכנה משותף בין ציבורים שונים במדינה. אין מכנה משותף כי אין הסכמה על יעד משותף; ונא לא להציע את עצם קיום המדינה כיעד משותף, כי עינינו הרואות שבקצות המחנה חותרים בגלוי לביטול האורגן הזה ששמו 'מדינת ישראל' ובחלק נכבד מהמקרים עושים זאת במימון מלא של המדינה, במסווה של חופש אקדמי כמובן. והרי הניסיון מלמד שהשקפת עולם שעד אתמול נתפסה כקיצונית, הזויה ואף בלתי חוקית במדינת ישראל, היום היא במרכז הקונצנזוס. 

לענ''ד, לתופעות הנ''ל יש שורש משותף אחד והוא הָהֶעְדֵּר, העדר שורשים וממילא גם העדר יעדים; קצת מצחיק להתייחס אל הֶעְדֵּר כאל מציאות, כאל שורש של משהו, אבל לעת עתה לא מצאתי הסבר טוב יותר. רק העדר השורשים יכול להסביר את התנהלות קובעי ומבצעי המדיניות אצלנו, מראש הממשלה ועד אחרוני קציני הצבא והמשטרה בבסיס כלשהו. נקח לדוגמא משהו טרי, מהיום, כותרת בחדשות: ''נתניהו לקרי: מעוניין להתניע את תהליך השלום''. אני מודה שההגדרה היחידה שעולה לי בראש לאמירה הזאת היא שזו 'אמירה מטופשת'. הרי מר נתניהו יודע בלי ספק איזו הצעה נדיבה הציע קודמו ליו''ר הרשעות הפלשתינית, והוא גם יודע שאותה נדיבות מופלגת לא סיפקה אותם, אז מה מניע אותו לחשוב שדוקא הוא יצליח במקום בו נכשלו כל קודמיו?

אפשר להאריך עוד ועוד בשאלות נוקבות ובתהיות אודות המצב אליו הדרדרנו בשנים האחרונות, אבל לא נעשה זאת כי זה חסר תכלית. שכן מי שמתעקשים להגדיר כ''טרור יהודי'' את הכתובות של תג מחיר, בעוד את ידוי האבנים של הפלשתינים הם מגדירים כהתפרעויות של ילדים – מעידים על עצמם שהם מנותקים מהמציאות, שהם חיים במציאות דמיונית שיצרו לעצמם בדמיונם הכוזב, וממילא אין סיכוי שישתכנעו מדברים של טעם. אז נעבור להתבונן בפרשת השבוע בְּהַעֲלֹתְךָ, בניסיון למצוא ולהציע מזור לתחלואים הקשים של המדינה הזאת. ולא בניסיון לשכנע את הנ''ל כי, כאמור, זה חסר תוחלת, אלא בניסיון להעלות לתודעה שיש דרך אחרת, שיש פתרונות למצוקות. הפרשה פותחת בהנחיות לאהרון הכהן (במדבר ח'):בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. 

בהמשך, הפרק הראשון בפרשה עוסק בהכשרת הלויים לעבודת הקודש: ה וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ו קַח, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְטִהַרְתָּ, אֹתָם... יד וְהִבְדַּלְתָּ, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם. טו וְאַחֲרֵי-כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם, לַעֲבֹד אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וְטִהַרְתָּ אֹתָם, וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה... כב וְאַחֲרֵי-כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לִפְנֵי אַהֲרֹן, וְלִפְנֵי בָנָיו: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה עַל-הַלְוִיִּם, כֵּן עָשׂוּ לָהֶם. אשתקד הזכרנו את העובדה ששני הפרקים הראשונים בפרשה מייצגים התקדמות מתמדת. בפרק השלישי מתוארת בפירוט היציאה למסע הראשון מהר חורב בדרך לארץ המובטחת, ואחרי המסע מתחילות הצרות עם המתלוננים וכו'. כעת נתבונן בתחילת הפרק השני בפרשה, וננסה להבין את הרעיון ואת המסר הצפון בו עבורנו.

לבקש את המירב

(פרק ט'): א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְמִדְבַּר-סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן--לֵאמֹר. [ב] וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח, בְּמוֹעֲדוֹ. בשנה שעברה ממצרים חגגו את הפסח, אבל זה היה בחיפזון ובדריכות כי מיהרו לצאת ממצרים. כעת נמצאים במדבר, מיד לאחר חנוכת המשכן, ויש הרבה זמן לעשות את הפסח בלי לחץ. רש''י מתעכב על ציון הזמן שבו נאמר הציווי: בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן ומזכיר לנו כי הספר כולו נפתח בציון זמן מאוחר יותר, בחודש השני: א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר. אז מדוע לא הובאו הדברים על הסדר? מכאן לומדים שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ממשיך רש''י ושואל: ולמה לא פתח בזו? מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד. 

המפרשים תוהים איזו גנות יש כאן לישראל, הרי בפרשת בֹא, על הפסוק (שמות י''ב): כה וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם--כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. רש''י עצמו אומר: תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ; ולא נתחייבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור. וחוץ מזה, הרי ידוע שארבעים שנה במדבר לא מלו את בניהם והכתוב אומר (שם. שם, מז): וְכָל-עָרֵל, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. אסור להקריב הפסח אם ערלים או טמאים, אז איזו גנות יש בכך שלא הקריבו פסח במדבר? המפרשים נדחקו לפרש את רש''י באופנים שונים, אבל כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מציע דרך חדשה להבין את רש''י; התורה מספרת לנו שאכן עשו את הפסח: ה וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבַּיִם--בְּמִדְבַּר סִינָי: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה--כֵּן עָשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אבל היו גם כמה חריגים שהיו מנועים מלהקריב.

ו וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן--בַּיּוֹם הַהוּא. ז וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.על פי דין, הם היו פטורים מקרבן פסח, אבל הם לא חיפשו הקלות ולא רצו להיות יוצאי דופן, הם טענו לָמָּה נִגָּרַע, רצו לעשות את המצווה כמו כל היהודים. משה לא ידע מה להשיב: ח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה ה' לָכֶם. והקב''ה נענה להם וקובע להם חג יעודי, פסח שני: ט וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה'. יא בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם--יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ. 

והרי הדברים קל וחומר, אומר הרבי, ומה אם אנשים בודדים שטענו לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, נענו בחיוב והקב''ה סידר להם הזדמנות שניה לחגוג את הפסח, קל וחומר לכלל ישראל, שאם היו מבקשים מהקב''ה לחגוג את הפסח במדבר, היו נענים. ולזה רומז רש''י באמרו כי יש פה ''גנותן של ישראל'' לא על שלא חגגו את הפסח אלא על שלא למדו מאותם בודדים שהיו טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, ולא דרשו מהקב''ה שיאפשר להם לחגוג. והרי פסח שני מלמד אותנו ש''אין מצב אבוד'' שגם מי שהיה טָמֵא לָנֶפֶשׁ, כלומר שירד לשפל המדרגה, טימא את נפשו, או שהתרחק לגמרי, בְדֶרֶךְ רְחֹקָה, בין אם עשה זאת ברצונו, לָכֶם ובין אם זה החינוך שלא קיבל, לְדֹרֹתֵיכֶם, שקיבל מהדור הקודם, תמיד יש הזדמנות נוספת: וְעָשָׂה פֶסַח, לַה'. 

הדור ההוא לא למד והגינוי על כך בא ברמז דק, כי אי אפשר לבוא בטענות לילדים קטנים על שאינם חושבים קדימה, והרי אז היינו כמו תינוקות הזקוקים להשגחה מתמדת. למרות זאת רש''י חושף בפנינו את הגנות הזאת כי עבורנו, כשאנחנו בוגרים בעשרות דורות יותר מאותו דור, המסר הזה הוא מעשי לחלוטין; מדוע אין אנו דורשים מהקב''ה שיביא כבר את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, מדוע אנחנו מסתפקים במה שיש, במדינה המנותקת משורשים יהודיים ושאיפתה היא להדמות למדינות של הגויים? אכן, גנות היא לנו שאנחנו מסתפקים במנהיגות מנותקת ולא פונים אל הקב''ה בטענה: לָמָּה נִגָּרַע??? אנחנו רוצים ודורשים מנהיגות יהודית אמיתית, בלי פוליטיקה ובלי אינטרסים זרים.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">כל המצוות שמקיימים יהודים בכל מקום בעולם, כולל לימוד התורה, עולות לשמים דרך ארץ ישראל. אז מי שמוותר על האחיזה בארץ, על איזשהו חלק ממנה – באיזו דרך יעלו מעשיו או תורתו לשמים?כידוע, אנחנו טוענים שהתורה אקטואלית לגמרי, תמיד; שבכל פרשה אפשר למצוא את ההוראות השייכות לשבוע שבו היא נקראת ועל כן צריכים להשקיע מאמץ במציאת אותן הוראות. לא תמיד זה קל, למצוא את הקשר המיידי בין פרשת השבוע לבין האירועים השוטפים בחיינו, אבל תמיד הקשר קיים ותמיד זו המשימה שלנו. מבחינה זו, מבחינת הקושי למצוא את ההקשר המיידי בין התוכן של הפרשה ובין האירועים השוטפים, שונה מאד לכאורה פרשת השבוע שלנו, בכך שהקשר הזה נראה בה גלוי לגמרי. רבים וטובים כתבו, ועדיין כותבים, על הגילויים הבלתי מובנים של מאיסת (חלקים מ)העם הנבחר בארץ הנבחרת, ומשווים תופעה מאוסה זו למסופר בפרשת השבוע שלנו. אבל צריכים לשים לב שהנושא הזה, למרות שהוא הפותח את הפרשה, אינו הנושא היחיד שעליו היא מספרת; יש גם כמה מצוות בפרשה וצריכים לבדוק מה הקשר.

כידוע, פרשת השבוע נקראת ''שְׁלַח'' על שם הפועל הראשון שבגוף התוכן (במדבר י''ג): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם.אבל, כפי שדיברנו כמה פעמים בעבר, שמה של כל פרשה בתורה, מלמד על וכולל את כל תוכנה של הפרשה. כאמור, בהמשך הפרשה יש כמה מצוות, ובסיומה מופיעה לראשונה המצווה הכי כללית, מצוות ציצית. וצריכים להבין, אומר כ''ק אדמו''ר מליבאוויץ', מה הקשר בין שמה של הפרשה, שם שמתייחס לכאורה רק לאירוע המסוים של שילוח המרגלים, ובין המצוות שכתובות בהמשך הפרשה? אומר הרבי שכדי להבין זאת צריכים להבין קודם את מהות חטאם של המרגלים; כי לכאורה, אם נבחן את הגדרת התפקיד שהוטל עליהם ואת הדו''ח שהביאו, הם בסך הכל מילאו את תפקידם. 

הם נצטוו: יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; (...). וכאשר שבו משליחותם, הביאו דוגמאות מפרי הארץ ודיווחו כי: (...) בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. כח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד (...), עד כאן הכל בהתאם לשליחות שקיבלו ולכאורה אין שום בעיה. למשה לא היה שום ספק שעולים וכובשים את הארץ, כך ציווה ה' וכך יהיה. הוא שלח אותם לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן כי זו הדרך הנכונה לפעול בעולם הזה, בדרך הטבע. אם יהיו זקוקים לנס כדי לנצח – הקב''ה יעשה נס, אין ספק, אבל צריכים לפעול בדרך הרגילה. 

יוצא שהמרגלים היו אמורים להצביע על נקודות תורפה במערכי ההגנה של יושבי הארץ, בשביל זה שלחו אותם. במקום לעשות זאת, הם כמו הגדירו מחדש את שליחותם בהתאם לנטיות לבם: אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. על פי זה, אומר הרבי, מובן שההוראה מסיפור המרגלים שייכת, לא רק ליחס שלנו לארץ ישראל, כארץ הקודש או כנדל''ן חס ושלום, אלא היא שייכת לכללות התורה והמצוות; שכן יסוד עיקרי בקיום כל המצוות הוא – שמכיוון שאלו ציוויים של הקב''ה, ברור הדבר שאפשר לקיימן, שהרי אין הקב''ה מבקש מאתנו, אלא לפי כוחנו. והרי אפילו סתם אדם, אם הוא רק בן דעת, לא יבקש מזולתו לעשות משהו שמעבר לכוחו, קל וחומר הבורא יתברך – שיודע בדיוק מוחלט את גבולות כוחנו – שלא יבקש מאתנו מה שמעבר לכוחות שנתן לנו. 

הרי עניינן של כל המצוות הוא לעשות לו יתברך דירה פה, בעולם החומרי, לחשוף את הרוחניות המסותרת מאחורי מעטפת של חומר. לפעמים זה נראה קשה ואפילו בלתי אפשרי, כי החומריות שולטת בעולם הזה ונראה כאילו העולם מגלה התנגדות פעילה לרוחניות ולקדושה, אבל הידיעה שמדובר במצוות של הבורא יתברך, שמבקש מאתנו רק לפי כוחנו כנ''ל, אמורה לסייע לנו לגבור על כל המכשולים ולקיים את המצוות. ואם יש תקופות או תחומים שבהם מתגבר חושך העולם הזה עד שאין רואים דרך להחדיר לתוכו את אור המצוות, הנה לזה מועילה ה'מסירות נפש' של יהודי. והרי זה מה שהכרזנו במעמד הר סיני, ''נעשה ונשמע'' נעשה גם אם השכל לא רואה בזה שום תועלת, לא רואה שום דרך להתגבר על העולם.

ייחודה של ארץ ישראל

אז אם הקב''ה ציווה אותנו לכבוש את הארץ – ברור שנצליח, אבל כמו בכל המצוות – צריכים לפעול בדרך הטבע וזה מה שביקש משה. המרגלים היו אמורים לדעת את זה; הם הרי עמדו למרגלות הר סיני והכריזו ''נעשה ונשמע'' שכנ''ל, פירושו שנעשה את המצווה גם אם אין רואים שום דרך להגיע לתכליתה, לכיבוש הארץ במקרה הזה. ההכרזה ''נעשה ונשמע'' מבטאת מוכנות נפשית למסירות נפש על קיום המצוות. מסירות נפש פירושה שעושים את המעשה הנכון (את המצווה) גם אם המעשה אינו מתיישב עם השכל ואף אם הוא מנוגד לו. שוב, עושים מתוך אמונה פשוטה בבורא יתברך ובמשה רבנו, שאם זה מה שציווה – אין מצב שלא נצליח, ולא משנה מה השכל שלי אומר. ועל דרך פירושו של רש''י לפסוק: ל וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ. צווח ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? 

השומע היה סבור שבא לספר בגנותו; מתוך שהי' בלבם על משה בשביל דברי המרגלים – שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר, והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו: והמסקנה שלו מעניינת ומאד הגיונית: עָלֹה נַעֲלֶה - אפילו בשמים, והוא אומר עשו סולמות ועלו שם – נצליח בכל דבריו. המרגלים לא חשבו כך, העובדה שנתבקשו להשתמש בשכלם ולהביא מידע שישמש לתכנון המערכה, בלבלה אותם; חשבו שהשכל (שלהם) יקבע אם ניתן לקיים את המצווה וזנחו את מסירות הנפש שעליה הכריזו בהר סיני. וגם את האמונה שמו בצד; התאיינו לפתע כל חוויותיהם בחמישה עשר החודשים האחרונים; שכחו את יציאת מצרים, את קריעת ים סוף, את המן ואת מעמד הר סיני, את הכל ''שכחו'' ברגע שנתפסו למחשבה שהם יכולים ורשאים לקבוע מה אפשר ומה אי אפשר לעשות.

הסיפור הזה פותח את פרשת השבוע שלנו ועל שמו נקראת הפרשה כולה, כי יש בו מסר נצחי ביחס לדרך שבה עלינו להתייחס לקיום המצוות כולן, לא רק למצוות שקשורות בכיבוש הארץ. אמנם המסר הכללי והעקרוני הזה מוגש לנו דוקא במצוות כיבוש הארץ, כי במצווה זו, יותר מבכל מצווה אחרת, מתקיימת הכוונה העליונה לעשות לו יתברך דירה בעולמות התחתונים. וזאת משום שהארץ הזאת מיוחדת מכל הארצות והיחוד שלה כתוב בפסוק (דברים י''א): יב אֶרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. כלומר, ההשגחה העליונה גלויה ופנימית בארץ ישראל יותר מבכל ארץ אחרת בעולם. או במלים אחרות, זה אומר שהאלקות, הקדושה מורגשת בה, בגשמיות שבה, יותר בגילוי מבכל ארץ אחרת. 

למעשה, בכל מצווה שעושים, גם אם זה מחוץ לארץ ישראל, אנחנו מחברים את הגשמיות עם האלקות, אבל היכולת שלנו לעשות את החיבור הזה בכל מצווה ובכל מקום בעולם, נובעת מעובדת היותו של החיבור הזה מוּבְנֶה בארץ ישראל. מכאן יוצא דבר מעניין, מעורר מחשבה; מי שמוותר על ארץ ישראל, מי שמעניק לאיזושהי מצווה חשיבות העולה על חשיבות האחיזה שלנו בארץ ישראל, מוותר למעשה על עשיית דירה לקב''ה בעולמות התחתונים. כי כל המצוות שמקיימים יהודים בכל מקום בעולם, כולל לימוד התורה, עולות לשמים דרך ארץ ישראל. אז מי שמוותר על האחיזה בארץ, על איזשהו חלק ממנה – באיזו דרך יעלו מעשיו או תורתו לשמים? הרי בוויתורו על חלק מהארץ, ר''ל, הוא שלל את האפשרות לחבר את הגשמיות עם האלקות.

נשאר רק להבין, מדוע השיגור של המרגלים לא היה בציווי מאת ה', כפי שמביא רש''י בפירושו, שה' יתברך אומר למשה: שְׁלַח-לְךָ – לדעתך, אני איני מצוה לך; אם תרצה – שלח. והרי אם זה עניין כל כך עקרוני – היינו מצפים שהקב''ה יצווה בפירוש לפעול בדרך הזאת, אז מדוע הוא השאיר זאת להחלטה של משה? מסביר הרבי כי בהמשכת אלקות בעניינים הגשמיים על ידי קיום המצוות, הכוונה היא שהאדם יתעלה יותר ויותר, עד למדרגת עליון כביכול. כדי שזה יקרה, כדי שקיום המצוות יביא להתעלות כזאת – האדם צריך לקיימן מיוזמתו, מדעתו, לא רק מפני הציווי העליון. אמנם גם כך הוא מתעלה, אבל זו התעלות מוגבלת; התעלות אמיתית ניתן להשג על ידי יוזמה וחתירה לקיום המצוות ביתר דיוק וביתר הידור. וזו התכלית, שנבראים ''תחתונים י(ת)עלו ל(מדרגה של) עליונים''.

אחרי יותר משלוש עשרה שנים של כתיבת רשימה שבועית על האקטואליה בפרשת השבוע, מתברר שהכתיבה לא נהיית יותר קלה, אולי אפילו להיפך. אמנם המיומנות הטכנית מתפתחת ומבחינה זו אכן יותר קל, אבל מבחינה רעיונית ואפילו סגנונית, זה הרבה יותר קשה. וזה לא שחסרים נושאים שראוי להתייחס אליהם, להיפך, משנה לשנה מגלים בפרשת השבוע רבדים עמוקים יותר ויותר ומהיבט זה זוכים אפילו למידה מסוימת של עונג; הקושי (האישי של הח''מ בכתיבה) נובע מהזווית האקטואלית, מהקישור שעושים לפעמים בין פרשת השבוע ובין המאורעות השוטפים אצלנו. הרבה יותר קל ונוח להתמקד במסרים הרעיוניים ולהתעלם מהאירועים (המעצבנים) שבחדשות; ולפעמים אכן זה מה שעושים, מניחים למעוניינים לערוך בעצמם את ההשוואה לאירועים שבחדשות כי לא רוצים להתעסק בזה. אבל לפעמים מרגישים שאין ברירה.

אין ברירה וחייבים להתייחס לנושאים שבחדשות; ואפילו אם הם מככבים בכותרות של כלי התקשורת כבר כמה חודשים, כל זמן שמדברים בהם – עדיין הם בגדר חדשות. אבל נתחיל בפרשת השבוע (במדבר ט''ז): א וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. את המלה הראשונה בפסוק מתרגם אונקלוס במשמעות של פילוג: ואתפלג. לפלג זה לשבור את השלם, לשנים (או יותר) חלקים. ראיתי לזה רמז נפלא מר' לוי יצחק, אביו של כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ': ''וַיִּקַּח קֹרַח'' (432) עולה ארבע פעמים ''חצי'' (108) (ארבע פעמים כנגד אותיות שם הוי'ה ברוך הוא, ואין כאן המקום להאריך). יכול להיות שקרח בעצמו לא היה מודע לזה, אבל העניין שלו היה לפלג. לכן גם חז''ל מדברים על ''מחלוקת קרח ועדתו'' כי המהות שלהם היא המחלוקת. משה מצד עצמו אינו צד בשום מחלוקת, הוא איש של שלום, של שלמות.

ומה ביקש קרח? לעצמו הוא לא ביקש דבר לכאורה, הוא רק יצא חוצץ נגד משה ואהרון, בעלי השררה כביכול; טען: (...) כִּי כָּל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. הוא כבר גייס מאתים וחמישים פעילים וכעת הוא דורש בחירות דמוקרטיות, בטוח לגמרי שבהן הוא ינצח. משה לא נכנס לויכוח עם קרח, הוא רק מזכיר לו כי לא הוא מינה את עצמו למנהיג וגם לא את אהרון לכהן גדול, כי הכל נעשה בהוראות מפורשות מאת ה' יתברך. יחד עם זאת הוא מציע לקרח ולעוזריו לגשת למבחן הקובע: ו זֹאת, עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה', מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי. למשה יש סיבה טובה להניח שהמבחן הזה ירתיע אותם; הרי רק לפני כמה חודשים הם היו עדים למותם של נדב ואביהו בני אהרון, כתוצאה מזה שהקריבו קטרת שלא על פי הציווי.

קרח ועדתו לא נרתעו, הם רצו דמוקרטיה בכל מחיר. ואכן שילמו את מלוא המחיר: לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. (...) לה וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת ה'; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת. ומאז ועד בכלל קרח ועדתו הפכו למשל ולשנינה, אבל הלקח לא נלמד; עובדה היא שיש להם צאצאים רעיוניים עד כי, למרבה הצער, דומה שמעולם לא פסקו מחלוקת ושנאת חנם מעם ישראל. והמעטפת היא אותה מעטפת, תמיד זה לכבוד שמים או לפחות לטובת עם ישראל. זה מה שאומר בעל התניא, שצריכים להזהר מאד ממחלוקת לשם שמים...

וכמובן, גם כעת כל צד מעלה טיעונים לשם שמים או לפחות לטובת מדינת ישראל; כך בשאלת זהותם של הרבנים הראשיים הבאים, כך בעניין ה''שוויון בנטל'' כך בעניין ''נשות הכותל'' וכך בכל נושא עקרוני אחר שעולה לכותרות; כל צד מביע עמדה ועמדתו, כך לטענתו, מנותקת לגמרי מנטיות הלב שלו, כל עניינו הוא ''קידוש ה'''. צריכים לבחור דוקא ברב פלוני כי הוא מקובל על ''החילונים'' וכך, סוף סוף, תהיה לנו ''רבנות ראשית מקרבת''. כאילו, רבנות שמורכבת מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה (אבות א'). ולא שמו לב שהפכו את הסדר בטיעוניהם, שבמקום לקרב את הבריות לתורה, מה שפעל אהרון, הם מבקשים לקרב את התורה אל הבריות; דומני שהשתמשו בביטוי ''להנגיש את הרבנות'' בעוד מה שצריך זה ''להנגיש את העם'' אל הרבנות.

בלי פוליטיקה בבקשה

אולי במימד הטכני, קירוב הרבנות אל העם יכול להצליח, אבל במימד המהותי – זה בכלל לא בכיוון, זה לא יפעל את קירוב העם אל הרבנות, ולו רק משום שהרבנות כיום מצטיירת כאחת משלוחותיו הרבות של השלטון המרכזי, ולא בטוח שיש רבים שרוצים להתקרב אליו. תמיד היו רבנים בעם ישראל; לא תמיד זה היה תוארם, אבל תמיד היו גדולים בתורה שהורו לעם את הדרך בה יש ללכת והעם נשמע להם. גם בכל דור היו רבנים בולטים שגדולתם חרגה הרחק מעבר לגבולות הגזרה שלהם, וסמכותם (התורנית) הוכרה על ידי גדולי תורה רבים שהכפיפו עצמם למרותם. הסמכות הזאת הושגה, לא בבחירות דמוקרטיות שנערכו בעקבות מסעות לחצים ויחסי ציבור, אלא מכח האישיות של אותם רבנים וגדולתם בתורה, גדולה שהכירו בה הרבנים האחרים. במלים אחרות, רק רבנים קבעו מיהו הגדול ביניהם ואליו הם הפנו את שאלותיהם ואת ספקותיהם.

כך גם יצא שהיו כמה גדולים באותו דור, במקומות שונים בדרך כלל, ולא היתה שום בעיה עם זה. גם, מעולם לא היו לחצים של ו/אועל רבנים להצביע על פלוני או על אלמוני כגדול מכולם. לא נעים, אבל מה שמתחולל סביב התפקיד הזה של ''רב ראשי ל(מדינת) ישראל, לא נראה כקידוש ה'. אולי להיפך, וחבל. דומני כי כל זה נובע מבלבול מושגים; עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל, מדינת ישראל, מה מהם קובע (גובר על האחרים) בעניין הזה ובעניינים אחרים שעל הפרק? אין ספק ששלושת הראשונים מהווים שלמות אחת וכבר דיברנו על כך כמה פעמים בעבר. אלה גם מושגים עתיקים שימיהם כימי עם ישראל מאז היותו. המושג הרביעי הוא חדש יחסית, ולענ''ד, הניסיון להשליט אותו על שלושת קודמיו (בזמן ובמעלה) הוא הגורם לבלבול הנוראי, ואין כאן המקום להאריך בנושא שדיברנו בו לא אחת בעבר.

הבלבול הזה השתלט עלינו בכל מיני תחומים, אולי אפילו ממש בכל תחום מתחומי חיינו. כי המדינה שנועדה להיות אמצעי להגן על חיי יהודים, הפכה להיות ערך בפני עצמו וכך טושטשו הגבולות בין האורות ובין הכלים, בין המטרות ובין האמצעים. מכאן צמח המושג המשונה ''שוויון בנטל'' שמונף כדגל במלחמה לכפות על החרדים גיוס המוני לצבא. לאותו צבא שמבטל קריאות למילואים מטעמים תקציביים. לאותו צבא שמאכלס אלפי צעירים שאין לו מה לעשות אתם אבל גם אינו יכול להיפטר מהם, כי יש חוק גיוס חובה. לאותו צבא שמתכנן להקטין את עצמו ולהיות קטן, זריז וחכם. והחרדים משמיעים זעקות שבר: שונאים אותנו, גזירות שמד ר''ל. אלה גם אלה מבולבלים כי השפה שמשתמשים בה היא שפה שקרית. 

ואלה המתעקשות, בשם השוויון כמובן, כִּי כָּל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, ללבוש טלית ולהניח תפילין, ודוקא ליד הכותל, הן עושות זאת לשם שמים כמובן, להתקרב לרבונו של עולם. מה, רק לגברים מגיע? לא, ודאי שלא, גם להן מגיע, אבל הגברים מצווים על כך, ולכן הם יעשו זאת גם בבית הכנסת או בבית - אם אינם יכולים להגיע לבית הכנסת - ובכל מקרה לא יתעקשו לעשות זאת דוקא ליד הכותל. קצת שונה מנשות הכותל שאינן מצוּוֹת להניח תפילין ומן הסתם אינן מקפידות להניחן כל בוקר, אלא אם כן התארגנו להגיע לכותל. ואלה המבקשים לסייע להן - שהרי אין בהלכה איסור על אשה ללבוש טלית ולהניח תפילין, וידוע על כמה צדקניות שלבשו טלית והניחו תפילין - אז למה לא?! ובכן, אותן צדקניות עשו זאת בהצנע לכת ורק באקראי נתגלה מנהגן. לא הפגינו את צדקנותן.

והתגובות להפגנות הנ''ל גם הן מעידות על אותו בלבול; כי מה היה קורה אם היינו מתעלמים מהן? שיניחו תפילין וכו', מה אכפת לנו? סביר להניח שכדרכם של מפגינים מאז ומעולם, ההתעלמות היתה מפוגגת את ההפגנה ובא לציון גואל. כי אם רק היינו מתעלמים מהן, אפילו התקשורת היתה מפסיקה להתעניין בהן והן היו מאבדות את הטעם שבהפגנה. אבל אין כל כך סיכוי שזה יקרה, כל עוד אנחנו כל כך מבולבלים; כל עוד אנחנו נסחפים, מרצון או שלא מדעת, אל השיח השקרי שעיקרו מחלוקת ושנאה, אנחנו מעודדים למעשה את המשך המצב הקיים, מצב בו נשמעים בעיקר קולותיהם של קרח ועדתו. הגיע הזמן שנקשיב למשה רבנו ואז תתקיים בנו הבטחת הנביא בהפטרת השבת: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ (...)

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">מי שקשה לו, צריך לבקש מה' יתברך שיעניק לו כוחות להתמודד או, לכל היותר, לבקש הקלות, אבל לא לבוא בטענות בסגנון שמאחוריו מסתתרת הנחת יסוד ש''אנחנו יודעים יותר טוב ממך מה טוב בשבילנו''.טבעו של אדם, שרק מה שהוא רואה (או לפחות מסוגל לראות) קיים עבורו, ומה שאינו רואה אינו קיים. על יסוד זה נוצרו, כידוע, בדיחות שהתפרסמו על אלה שמכחישים את קיומו של אלקים כי הם לא רואים אותו; ואת השכל של המכחיש – כן רואים? לא!? אז סימן שאין לו שכל. וכך גם לגבי הבנת השכל ותפיסת החושים בכלל, מה שאדם מבין או יכול לחוות באחד החושים הוא מוכן לקבל ומה שלא – לא. הבעיה היא, שהראיה האנושית מוגבלת מטבעה והיא מסוגלת לזהות עצמים גשמיים עד לגודל ומרחק נתונים; אמנם כל אחד לפי חדות ראייתו, אבל ההגבלה קיימת. וההגבלה קיימת גם בזמן, שהרי לא שמענו על מישהו שמעיף מבט על מקום מסויים ורואה את המבנה שעמד באותו מקום בעבר וגם לא על מישהו שרואה את העתיד להתרחש באותו מקום בזמן עתידי כלשהו. הוא אשר אמרנו, הראיה האנושית היא מוגבלת, כמו גם יתר החושים.

ואכן, בפרשת השבוע שלנו מציבה בפנינו התורה כנתון בסיסי, שתמיד יהיו רבדים נעלמים מאתנו; זה מתחיל במצווה הראשונה בפרשה, מצוות פרה אדומה (במדבר י''ט): ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. במצווה זו, כמו בכל מצוות התורה, יש כמה וכמה פרטי דינים אבל בשונה ממצוות אחרות שידועים לנו טעמיהן (לפחות הגלויים) טעמה של פרה אדומה לא נתגלה. אומרים לנו חז''ל שאפילו שלמה המלך, שעליו נאמר (מלכים א, ה'): ''וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם'' לא הצליח לעמוד על טעמה של פרה אדומה. למצווה זו הוא התייחס בפסוק (קהלת ז', כג): (...) אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. והתורה מעניקה למצווה הזאת את ההגדרה חֻקַּת הַתּוֹרָה, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', כדי לומר לנו שמכאן עלינו ללמוד לכל מצוות התורה, שלאמתו של דבר הן עמוקות מיכולת השגתו של אדם. 

מיד אחרי פרשת פרה אדומה מספרת התורה (פרק כ'): א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. זו כבר השנה הארבעים במדבר ותמיד היו להם מים, מה קרה פתאום שאין? רש''י מסביר: מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים. זמינות המים, אפילו שזה היה במדבר, היתה מובנת להם מאליה וכלל לא נתנו דעתם לברר בזכות מי נעשה להם הנס הזה; אולי לא ראו בזה נס כי התרגלו, אבל כעת נתגלה להם מה שהיה סמוי מעיניהם עד עכשיו, שבזכות מרים היו להם מים. ארבעים שנה מרים היתה אתם, ראו אותה, נהנו מהמים ולא קישרו בין נוכחותה לזמינות המים. הוא אשר אמרנו, ראיה מוגבלת.

ומוגבלות ראיה עלולה לפקוד אפילו את מי שבדרך כלל ראייתם חדה ביותר, כדלקמן; על רקע המחסור במים, מתחולל משבר מנהיגות חמור בעם ישראל: ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; (...) ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה', אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. (...) לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. הטרוניה שלהם מוצדקת לגמרי, אבל לא כך מרגישים משה ואהרון: ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; הנפילה על הפנים מלמדת על מצוקתם של הנופלים, קשה להם מאד עם התלונות הבלתי נפסקות של העם. אלא שלשם שינוי – הפעם צודקים המתלוננים, ולכן: וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֲלֵיהֶם. והוא לא מבקר את המתלוננים, להיפך: ז וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. 

משה ממלא את ההוראה: י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; אבל הוא עדיין לא רואה שהעם צודק, ולכן הוא מדבר אליהם בסגנון של תוכחה: וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם? משה ואהרון נצטוו לדבר אל הסלע שיתן מים אבל – אולי בגלל הסתייגותם מהמתלוננים – משה מכה בסלע במקום לדבר אליו. ומיד אחר כך באה התגובה: יב וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. העובדה שמשה ואהרון לא הזדהו עם מצוקת מונהגיהם, מלמדת שהתנתקו מהם, אולי הגיעו לגבהים רוחניים כאלה שהגשמיות לא עניינה אותם, ולכן לא הזדהו עם מצוקת הצמאים למים. לכן גם התגובה המיידית היתה שהם סיימו את תפקידם, שעליהם להעביר את המנהיגות לדור הבא.

דרושה חתירה מתמדת אל המהות

מהאמור עד כאן ניתן כבר להסיק כי מה שרואים בעינים הגשמיות, או אפילו בעינים השכליות, הוא לא בהכרח המציאות האמיתית, ניתן להסיק שיש מציאות נעלמה שמעבר למציאות הנראית ונחווית. בעצם, אולי הניסוח הנכון הוא שהעינים הגשמיות או עיני השכל שלנו עשויים לתפוס את המציאות הגלויה, אבל הם יתקשו לתפוס את המציאות הנעלמה, את המהות שמאחורי המציאות. פרשת השבוע שלנו בפרט, כמו גם התורה בכלל, מלמדת אותנו שלא להסתפק בזיהוי המציאות, שעלינו לחתור אל המהות. וגם אם לעולם לא נצליח להגיע אל המהות באמת – בעצם החתירה אליה יש כדי להעניק לנו תכונה יקרה שחסרה לנו מאד, את הענווה. ענווה פירושה צמצום מירבי של האגו, מודעות לכך שאני לא הכי חכם בעולם וגם שאינני ניצב במרכזו, שהוא לא מתנהל סביבי. 

מודעות כזאת תאפשר לנו להתבונן במציאות בלי פניות, בלי אינטרסים, בלי לערב את הנטיות הטבעיות שלנו לכיוון כזה או אחר, כלומר בצורה אובייקטיבית לגמרי. התבוננות כזאת תסיר את החסמים האישיותיים, המודעים והבלתי מודעים, המפריעים להבנת המציאות וכך תקרב אותנו יותר ויותר להבנת המהות שמעבר למציאות. וכמובן, המהות שמעבר למציאות היא נוכחותו וניהולו של הבורא יתברך את אותה מציאות. והנה בפרשת השבוע עוד כמה דוגמאות לניהול הזה: די סמוך לסיפור של הוצאת מים מן הסלע, אהרון הולך לעולמו ומיד אחר כך מצב חירום (פרק כ''א): א וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. מה שמע הכנעני? אומרים חז''ל ומובא ברש''י: שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. ענני הכבוד יצרו מעטפת הגנה וזו נעלמה במות אהרון.

כמו עם המים גם עם ענני הכבוד, בני ישראל התרגלו לנוכחותם ולא טרחו לברר בזכות מי הם חופפים עליהם. כעת הכנעני חשף את הבעיה וצריכים לפתור אותה, ליצור שוב מעטפת הגנה: ב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם. אמנם אהרון איננו, אבל אפשר לפנות ישירות אל ה' ולבקש שיעזור. והוא כמובן עוזר: ג וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה. בני ישראל התרגלו כנראה למציאותם של ענני הכבוד ואולי לא יחסו חשיבות מיוחדת לנוכחותם. כשהבינו כי כתוצאה מהסתלקות ענני הכבוד הם נהיו פגיעים לאויבם מבחוץ, פנו אל המהות, אל מי שבכוחו להשיב להם את החסינות, את ההגנה כלפי חוץ.

אבל כמובן, העבודה הזאת של חתירה להתחבר אל המהות, היא עבודה נמשכת, לא פעולה חד פעמית שתישאר לתמיד. רואים את זה ברור בסיפור שהתורה מביאה מיד אחר כך: ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. היה להם קשה וזה מובן, טבעי ואנושי. אבל התגובה שלהם היתה בעייתית: ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. מי שקשה לו, צריך לבקש מה' יתברך שיעניק לו כוחות להתמודד או, לכל היותר, לבקש הקלות, אבל לא לבוא בטענות בסגנון הנ''ל, סגנון שמאחוריו מסתתרת הנחת יסוד ש''אנחנו יודעים יותר טוב ממך מה טוב בשבילנו''. והתגובה מגיעה מיד: ו וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. 

מסתבר שהם הבינו היטב מהיכן צמחה להם המכה הקשה הזאת: ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ--הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. נו מה, שלא יתפלל? הוא הרי אוהב ישראל בלי גבול. אבל הפעם ה' אינו נענה סתם כך, הוא מבקש תהליך חינוכי שילמד אותם לחפש את המהות בכל מצב, תירגול מתמיד של האמונה: ח וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. [ט] וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי. (רש''י מחז''ל): וכי נחש ממית או מחיה? אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים. וזה מה שעדיין חסר אצלנו, שיעבוד הלב לאבינו שבשמים. לכן נמשכים תהליכי ההתפוררות המנהיגותית וממילא גם החברתית. וכבר הגיע הזמן שזה ייעצר ונשנה כיוון.

בעיקרון, הסיפור של פרשת השבוע הוא הסיפור שמלווה את עם ישראל מאז היותו ועוד קודם לכן; גויים חורשים מזימות לפגוע בנו. זה התחיל עם עשו מול יעקב, עבר ללבן הארמי, לפרעה, לעמלק וכעת בלק ובלעם (cnscr f''c): ב וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. ג וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (...). ה וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ--לִקְרֹא-לוֹ: לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי. ו וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ: כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר. בלעם נענה לקריאה בשמחה אבל כמסופר בפרשה, זה לא מצליח לו, הקב''ה מתערב והופך את קללותיו לברכה (דברים כ''ג): ו וְלֹא-אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ, ה' אֱלֹקֶיךָ.

מפרשי התורה נחלקו בשאלה מי משניהם שנא את ישראל יותר חזק, בלק או בלעם? רש''י מבין שבלעם שׂנָאָם יותר מבלק; בלק רק ביקש להרחיקם מעליו בעוד בלעם רצה לאבדם כליל. מפרשים אחרים מבינים אחרת ומסבירים כי בלעם היה רק שכיר של בלק שלא היתה לו סיבה לחשוש מבני ישראל, שהרי הם נצטוו שלא לתקוף אותו כמסופר בספר דברים (פרק ב'): וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה (...). אבל, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' רש''י מניח שבלק לא ידע על הציווי הזה לבני ישראל, בעוד בלעם, שהיה נביא, ידע ויכול היה להרגיע את בלק. הוא לא עשה זאת אלא אץ לקלל, מכאן מסיק רש''י שבלעם שנאם יותר מבלק. הרי בסוף הפרשה הקודמת קראנו שבני ישראל כבשו את ארצות סיחון ועוג, שכנים של מואב שהיו מפורסמים בגבורתם, לא פלא שבלק, שהיה חלש יחסית, נלחץ וחיפש דרך להינצל.

כך או אחרת, מדובר בשני רשעים שרוצים לפגוע בעם ישראל ומחפשים דרך לעשות זאת בלא להסתכן במלחמה מולם. על יסוד העובדה שגם בלק ניחן ביכולת מסוימת לנבא את העתיד (רש''י לְ-כג, יד) מבואר בחסידות כי הוא ראה שממנו תצא עוצמתו העתידית של עם ישראל, לכן אמר ''כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי'' ממני צפויה להתפתח עוצמתו של העם הזה, ורצה למנוע את העוצמה הזאת. ומה שהוא ראה היה אמת, שכן הגיורת הכי מפורסמת, רות המואביה סבתו של דוד המלך, היתה מצאצאיו. וזו גם הסיבה שהפרשה נקראת על שמו; כי לכאורה, מדוע בחרה התורה לקרוא פרשה על שמו של גוי רשע? אלא שהיא הנותנת, מהרשע הזה יצא טוב מאד, מהלך שלם של הפיכת החושך (בלק) לאור (רות נכדתו). והרי כל עניינה של התורה הוא להפוך את חושך העולם הזה לאור גדול, כידוע.

עניינם של בלק ושל בלעם הוא לשמר ואף להעצים את החושך, כי הם מייצגים אותו, הוא חיותם. בלק מתקשה לסבול את הרעיון שממנו עתידה לצאת עוצמתו של עם ישראל, דוד המלך והמשיח, והוא מחפש דרך למנוע התפתחות זו, למנוע את הפיכת החושך לאור ואף לכבות את האור. עם ישראל מייצג את האור, זהו תפקידנו בעולם כמדובר כמה פעמים. לא תמיד אנחנו מודעים לכך ולכן לא תמיד אנחנו אכן מייצגים את האור, אבל בלק ובלעם רואים שזו המציאות, בלק אולי לא מודע לעניין ייצוג האור על ידינו, אבל בלעם מודע מאד לתפקיד של עם ישראל ושניהם גם יחד מבקשים לכבות את האור הזה. בלק רוצה זאת מהצד המעשי, כי זה הפוך מדרך החיים שלו ובלעם רוצה זאת מהצד הרעיוני, כי הוא מעדיף לחיות בעולם שאין בו חלוקה אתנית.

שניהם ראו את המציאות ואף מעבר לה, אבל לא ראו עד הסוף; לא ראו שהבחירה של הקב''ה בעם ישראל היא סופית ומוחלטת, בלתי ניתנת לשינוי ושעל כן הם אינם יכולים לפגוע בעם ישראל. חשבו שיוכלו לחולל שינוי בעניין הזה וניסו, אבל זה לא הצליח להם. בסוף הבינו, בלעם הבין, שאין להם שום דרך לחולל שנוי כזה ולפגוע בעם ישראל; שמי שיכול לחולל שינוי כזה חס ושלום, זה רק עם ישראל עצמו; שאם תהיה התרופפות חלילה בדבקותו בה' יתברך, הוא יהיה פגיע. וזה מה שהציע בלעם לבלק, לזמן לבני ישראל פיתויים שהיענות להם תרופף את הקשר שלהם עם הקב''ה, וכך תוסר מהם מעטפת ההגנה האלקית. לבלעם היתה ידיעה ברורה שהקב''ה אוהב את ישראל, שעל כן לא הרשה לו לקללם, למרות זאת חיפש וחשב שמצא דרך לפגוע. 

האמת היא נצחית, בלתי משתנה

בלעם הציע לבלק שישלחו את בנותיהם לפתות את בני ישראל, ומאחר שיתפתו, יהיו פגיעים כי הקב''ה שונא זימה. וזה מה שעשו, הם שלחו את בנותיהם לפתות את בני ישראל. בנות מואב הציעו לבני ישראל שעשועים וחלקם נענו בהנחה ש''מה כבר יכול להיות רע בזה!? משתעשעים קצת, לא נורא!'' (פרק כ''ה): א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. אבל עצם הפניה אל השעשועים טומנת בחובה סכנה של התנתקות מהבורא יתברך, כפי שאכן קרה לבני ישראל; כי בנות מואב אמנם הציעו לבני ישראל שעשועים, אבל עד מהרה דרשו שישלמו גם את מחירם, והמחיר היה אידיאלוגי: ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; בני ישראל הפיקו הנאה מהשעשועים ולא רצו לוותר עליהם, לכן שילמו את המחיר: וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. בלעם לכאורה השיג את מטרתו: ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף ה', בְּיִשְׂרָאֵל. 

והתוצאות היו קשות, מגפה המונית: ט וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף. אמנם לעם ישראל זו היתה מכה קשה, אבל מבחינת בלעם זה היה הישג חלקי וזמני בלבד, כי הבחירה של הקב''ה בעם ישראל לא השתנתה ולא תשתנה. וגם אם, חלילה, עושים הפוך ממה שצריך וכתוצאה מכך חוטפים, כמתואר בפרשת השבוע, עדיין הקב''ה אוהב אותנו ואינו מוותר עלינו חס ושלום. זו מציאות שלא השתנתה מאז ולא תשתנה לעולם, כי המציאות הזאת משקפת מהות; היא משקפת את העובדה שהקשר בין הקב''ה ובינינו הוא קשר עצמי, קשר שבין אב ובין בניו. אמנם לפעמים, מסיבות כאלה ואחרות, קורה שהקשר הזה מאבד מחַיוּתוֹ עד שנראה כאילו הוא ניתק חס ושלום, שאין יותר קשר; כמו בגשמיות כך גם ברוחניות, איבוד קשר קורה אם וכאשר הבנים מרחיקים נדוד ומאמצים לעצמם הנהגות שונות מאלו שמצפה מהם אביהם. 

אבל בינינו ובין ה' יתברך, איבוד הקשר הוא חד צדדי לגמרי; כי מצד הקב''ה הקשר אינו ניתק לעולם. ומה שעם ישראל חוטף – כמו במגפה של פרשת השבוע – אדרבה, זו ההוכחה לכך שמצד הקב''ה אין שום ניתוק ואפילו לא התרחקות; מצידו יש קריאה לסדר ולפעמים זו מתבטאת בסטירת לחי מכאיבה. זה כואב וזה לא צריך לקרות, אבל זה קורה לפעמים בין הורים ובנים. ולאחר שקרה מה שלא היה צריך לקרות, לאחר שהבן חטף, הוא אמור לדעת שזה מפני שהתרחק מאבא שבשמים, לבחון את התנהגותו כדי לגלות במה התרחק, ולחתור להתקרבות מחודשת לקב''ה. בדרך זו הוא יחודש הקשר החיובי, לא רק מכאן ואילך, גם העבר יתוקן וכאילו מעולם לא נפרד.

את האמת הזאת, לא ניתן לראות בעיניים ואפילו לא להבין בשכל אנושי; קשה לתפוס שאפשר לתקן קילקולים מהעבר עד כדי מצב חדש לגמרי ואפילו יותר טוב מחדש; אבל זה מה שהתורה מבטיחה, והיא מקיימת. כרגיל, האמור לעיל מהווה עבורנו מסר אקטואלי לגמרי. הרי גם אנחנו נוטים להשתעשע פה ושם בלי לחשוב מה זה עושה לקשר שלנו עם הבורא יתברך. ויותר מזה, כמו חלק מן הדמויות הפועלות בפרשת השבוע, גם לנו יש נטיה לקבוע לקב''ה מהי ההתנהלות הנכונה עבורנו. כלומר, קובעים לו באילו תחומים מותר לו להתערב ובעיקר באילו אסור לו. במדיניות פנים למשל; ובמדיניות חוץ; בעצם, אנחנו מנכסים לעצמנו את הזכות לקבוע את הגבולות בכל התחומים, מגבולות הארץ ועד התכנים החינוכיים והחברתיים. בכולם אנחנו לא משאירים לקב''ה מקום להתבטא. כאילו, העולם השתנה והקב''ה צריך לעדכן את דרישותיו מאתנו.

אבל הגישה הזאת רחוקה לגמרי מהאמת הנצחית והיא מרחיקה אותנו מהקב''ה. וכמו אותו בן שעזב את בית אבא ואת דרכו, נדד למרחקים (רעיוניים) חל שיבוש במהלך התקין של חייו וזה עורר אותו לחתור לחידוש הקשר עם אביו, כך עלינו לשוב ולהתחבר אל האמת הנצחית שמבוטאת הכי טוב בפרשת השבוע, ודוקא מפי בלעם הרשע שביקש לקלל אותנו (פרק כ''ג): יט לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם; הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה??? אמנם נכון שכדי להתחבר אל האמת הזאת עלינו לצאת מהגלות הפנימית, מהקבעונות החשיבתיים וההתנהגותיים – וזה לא קל ולא פשוט – אבל זה אפשרי. ואז תתקיים בנו מיד ממש נבואתו של בלעם על התגלות המלך המשיח: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל (...).

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">איך אפשר להתמודד עם השיטפון העז של חדשות מוזרות מסוג חגיגות התשעים ורב (ראשי) החשוד בגניבה? שלא לדבר על חדשות שכבר התרגלנו אליהן, על פשעים למיניהם. אדם מן הישוב עלול להתייאש חלילהבימים אלו, בשלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ימים שבהם אנו זוכרים וכואבים את החורבן ומייחלים לבניין מחודש בגאולה האמיתית והשלמה, מן הראוי להתבונן במצבנו בהווה בניסיון למצוא נקודות אור שיעידו עד כמה אנחנו קרובים לגאולה המיוחלת. בשבת הקרובה, הראשונה בשלוש השבתות שעד תשעה באב, כמו ברוב השנים קוראים את פרשת פינחס. דיברנו בעבר על כך שפינחס מזוהה עם אליהו הנביא מבשר הגאולה והבאנו מהחסידות ביאורים לרעיון; ובקיצור נמרץ, שמסירות הנפש של פינחס על טובתו ושלמותו של עם ישראל אמורים להוות עבורנו מופת שאם נאמץ אותו, נזכה מיד ממש לגאולה האמיתית והשלמה. השאלה היא רק איזה סוג של מסירות נפש נדרש מאיתנו בימים אלו של סוף הגלות וסף הגאולה. בניסיון לעשות זאת, צריכים קודם לתאר את מצבנו העכשווי.

הכותרת לרשימה זו היא ציטוט מדברי חז''ל (בכמה מקומות) המתארים את המציאות הצפויה בדור שעל סף הגאולה; לכלב יש כמה תכונות אופייניות ואולי לכן אף פעם לא היה פשוט להבין את משמעות הדימוי הזה; כי מצד אחד הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם, כך לפחות מקובל בעברית החדשה, ומצד שני אדם אינו אמור לאמץ לעצמו תכונות או התנהגויות כלביות. לא הרבה מפרשים התעכבו על זה, אבל בדרך כלל מתייחסים לעניין הזה כתיאור של תופעה שלילית, בצד תופעות שליליות נוספות המאפיינות את התקופה, כמפורט במקורותינו. רש''י מביא שני פירושים, אחד מפי רבו: ''שיהיו דומים ממש לכלב'' והשני: ''שלא יתביישו זה מזה''. אבל לענ''ד צריכים קודם לנסות להבין מה או מי הם ''פני הדור'' הדומים לכלב. ובכן, כמו אצל כל אדם שפניו הן סימן הזיהוי המיידי שלו, לפי מראה פניו ניתן להכירו בקלות, כך גם לגבי חברה וכו'. 

במלים אחרות, ''פני הדור'' החי במדינה, אמורים להיות האנשים שמנהיגים אותה; הם מייצגים אותו ואותה והיחס אליו ואל המדינה די חופף ואף נגזר מהיחס אל מנהיגיה. אמנם, כידוע, התקשורת היא זו שמציגה וחושפת כלפי חוץ את מה שהיא מוצאת לנכון להציג ולחשוף, לכן פני הדור והמדינה משתקפים היטב בתקשורת. והטענה שהתקשורת אינה מייצגת את הרוב אינה מחזיקה מים, כי עובדה היא שהמונים צורכים את אותה תקשורת שאינה מייצגת אותם; אחרת היא לא היתה קיימת. אבל מלבד הפנים קיים גם האחור, הַגָּב. מראה הגב אינו מבטיח זיהוי של בעליו, כי הַגַּבִּים דומים זה לזה. הכלל הוא שהפנים משקפים את הפנימיות בעוד האחור משקף את החיצוניות; יכול להיות שבחיצוניות כולם יהיו דומים, השאלה היא מה מסתתר בפנימיות.

לפי זה די ברור שהתקשורת וגם המנהיגות, לא באמת משקפים את הפנימיות של הדור; אולי הם בכלל לא מכירים (ואולי גם לא רוצים להכיר) את הפנימיות. מה שהם מציגים ומייצגים זה את החיצוניות, את מה שבולט על פני השטח, את הרבדים שבהם נראה כאילו כולנו דומים. ואיך זה מסתדר עם ההשוואה של פני הדור? ובכן, לפי כמה מפרשים, חז''ל מתייחסים לתכונה מאד אופיינית לכלבים, תכונת העזוּת; מה שהם אומרים זה שלקראת התגלות המשיח, לא האנשים ההגונים, המוסריים, הראויים לכך יובילו את הדור, אלא אנשים שיש להם מספיק חוצפה (עזות מצח) להחליט כי הם מתאימים יותר מאחרים (טובים מהם) להנהיג את הדור. והם מצליחים בכך, שעל כן ''פני הדור כפני הכלב''. אלא שכמו לכל מטבע, גם לזה יש שני צדדים. והצד השני הוא שאפשר לנצל לחיוב את העזות. 

כי לכאורה, איך אפשר להתמודד עם השיטפון העז של חדשות מוזרות מסוג חגיגות התשעים ורב (ראשי) החשוד בגניבה? שלא לדבר על חדשות שכבר התרגלנו אליהן, על פשעים למיניהם. אדם מן הישוב עלול להתייאש חלילה ולחשוב שאין עוד תקווה; לפי כמה מפרשים כאמור, באים חז''ל ומציעים פתרון: ''פני הדור כפני הכלב''; להתחזק בפנימיות, לדבוק בדרך האמת והיושר, להאמין באמונה שלמה בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש, וכל זה בעזות שלכאורה אין לה כיסוי, כי המציאות הגלויה נראית הפוכה לגמרי. זהו שיווי המשקל שמתקיים בין המנהיגות ובין העם; כאשר אנחנו נדבק בפנימיות, למנהיגות לא תהיה ברירה אלא להצטרף אלינו. וזה עוד פירוש ב''פני הדור כפני הכלב'' כמו שהכלב מְחַקֶּה את בעליו, כך המנהיגות מְחַקָּה את העם במקום להוביל אותו.

הדרכה לחיזוק הפנימיות

ואיך כל האמור לעיל קשור לאיש פינחס ולפרשה הנושאת את שמו? ובכן, התורה פותחת את הפרשה שלו בתגובה של ה' למעשה הקיצוני שעשה (במדבר כ''ה): י וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. המעשה שלו מתואר בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק, ומומלץ לעיין שם לתזכורת. הקב''ה מעיד עליו שלא טבעו דחף אותו לעשות את אותו מעשה קיצוני, אלא כי קינא את קינאת ה'; נטו, בלי נגיעה אישית. ולא רק בלי נגיעה אישית אלא תוך סיכון אישי ממשי מאד. פינחס לא ציפה לתמורה כלשהי, אבל דוקא משום כך הקב''ה מצא לנכון להעניק לו תמורה נצחית: יב לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. יגוְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

בפרשה הנושאת את שמו של פינחס יש עוד כמה עניינים יסודיים ביותר; כמו למשל הפניה של משה לקב''ה בדרישה: טו וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר. טז יִפְקֹד ה', אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. יז אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. הניסוח הזה העסיק את המפרשים, מחז''ל ואילך; מקוצר המצע לא נתעכב על כל הדיוקים; נביא רק הערה אחת, בניסיון להבין את התואר הנדיר שבו פונה משה אל הקב''ה, וההערה היא מפירושו של בעל ''העמק דבר'': אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר; דבשר משמעו הנאת הגוף; וכל אדם 'רוחו' שהוא 'דעתו' נמשכת לפי הנאתו. משום כך קשה להנהיג את ישראל באמת, אלא איש אשר דעתו עזה בלי שום הנאת עצמו. ובעברית פשוטה; כדי להנהיג את עם ישראל, המנהיג חייב להיות חף מכל אינטרס אישי, מסור כולו לתפקיד, ורק הקב''ה יכול לזהות ולבחור אחד כזה. 

חז''ל עומדים גם על העובדה שבערוב ימיו, כאשר ברור לו כי הוא על סף סיום תפקידו, אין משה דואג לעצמו אלא למונהגיו, לעם ישראל. וזו עוד השוואה עגומה למנהיגות שאנחנו מכירים מהניסיון. אבל כאמור זהו רק אחד מהנושאים בפרשת השבוע; יש עוד כמה נושאים שראוי לדון בהם, אבל לענייננו, נתרכז בנושא האחרון שלומדים בפרשה, נושא הקרבנות. שלא כמו במקומות אחרים, ספר ויקרא למשל, כאן לא מדובר כלל בקרבנות לכפר על חטאים אלא ב''עבודת הקרבנות'' העבודה היומיומית והתקופתית של התקרבות לה' יתברך. לכן זה מתחיל בקרבן התמיד (פרק כ''ח): ג וְאָמַרְתָּ לָהֶם--זֶה הָאִשֶּׁה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה': כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם, עֹלָה תָמִיד. ומקריבים כבשים שטבעם רך כדי לרמוז לנו כי זו העבודה הנכונה ליהודי, בהתמדה וּבְרַכּוּת. 

ובכל יום מקריבים פעמיים, בבוקר ובערב; ללמדנו כי עבודת ההתקרבות לה' יתברך צריכה להתקיים תמיד, כי יש מי שמרגיש רצון להתקרב בבוקר, כשהחיים מאירים פניהם אליו וטוב לו ויש מי שמרגיש רצון כזה דוקא בערב, כשלא כל כך טוב לו. מלמדת אותנו פרשת השבוע: ד אֶת-הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. בכל מצב נפשי לא מוותרים על המאמץ להתקרב לקב''ה. אבל בכך לא די, כי עלולים להיתפס לשיגרה ואז עושים כי רגילים לעשות ולא באמת מתקרבים לה'. לכן יש תוספת עבודה, מאמץ מוגבר להתקרבות במועדים קבועים: ט וּבְיוֹם, הַשַּׁבָּת--שְׁנֵי-כְבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה, תְּמִימִם; וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן--וְנִסְכּוֹ. י עֹלַת שַׁבַּת, בְּשַׁבַּתּוֹ, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד, וְנִסְכָּהּ. שני הכבשים הנוספים הם לקרבן המוסף של שבת. 

עד כאן כל הקרבנות באים מן הכבשים כנ''ל, כי עיקר העבודה היא ברכות ובהתמדה. מגיע ראש חודש ולכבודו מקריבים הרבה יותר כבשים ומוסיפים גם שני פרים ואיל (זכר בוגר של הכבשים). כמובן, לכל בהמה שמקריבים יש את המסר הפנימי שלה, דיברנו על זה פעם בקשר לקרבנות הבאים על חטא. כאן הַפָּרִים רומזים לניצול הכוח הפיזי לעבודת ה', האיל רומז לבגרות הדרושה, רכות של כבש רק בלי הילדותיות שלו. אבל ההפתעה היא: טו וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַה', עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה, וְנִסְכּוֹ. כי לפעמים אין ברירה ודרושה גם תכונת העזוּת, לדבוק בדרך ה' למרות כל המניעות והעיכובים. זה לא פשוט, אבל זהו המסר הכללי של פרשת פינחס שהוא אליהו אשר יבשר הגאולה מיד ממש.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">בעולם המערבי יצר ההרס מתבטא, בין השאר, בצימצום הילודה עד כדי ריבוי טבעי שלילי אצל חלק מהעמים, תהליך שמחליש אותם ומוביל להתאיינותם, ובעולם הערבי הוא מתבטא ברצחנות חסרת פשר וחסרת תכלית.השבת אנחנו קוראים את שתי הפרשות האחרונות בספר במדבר ועוברים לחומש הבא, חומש דברים. לא פעם נשמעה ההשוואה של דורנו לדור המדבר; כמו שהם היו מבולבלים אחרי הגלות הקשה במצרים ולא היה להם מושג כיצד עליהם להתנהל כבני חורין, כך אנחנו מבולבלים בסיומם של אלפי שנות גלות, שכללו שמדות ופוגרומים לרוב ר''ל, ולא כל כך מצליחים להתנהל בעצמאות מבלי לעקוב בדאגה ואף בחרדה, להיכן פונה מבטו של הפריץ. ברור שיש הבדלים טכניים בינינו ובין דור המדבר, להם לא היה חבל ארץ קבוע משלהם ולנו יש; הם, ברוב הזמן לא היו צריכים לחשוש מאויבים חיצוניים ועלינו מאיימים אוייבים כאלה כל הזמן; להם לא היו דאגות פרנסה ולנו יש; להם היה משה רבנו מנהיג מוסכם ומקובל ואצלנו מחלוקות כל הזמן; ובטח יש עוד הבדלים שלא מניתי כאן, אבל דומני שזה יספיק להבנת הרעיון.

כאמור, השבת קוראים את שתי הפרשות האחרונות בספר במדבר והתוכן הכללי של שתיהן נראה כמו סיכום מלא של התקופה במדבר. הפרשה השניה פותחת כך (במדבר ל''ג): א אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וכאן באה סקירת כל המסעות שעשו ארבעים שנה במדבר, סיכום מלא. וכאשר בוחנים את הקשר שבין הנושא האחרון בפרשה הקודמת לתחילת הפרשה השניה, רואים ברור יותר עד כמה מדובר בסיכום (פרק ל''ב): א וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה... ה וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ--יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה: אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן. משה מבין שהם מנסים להשתחרר ממלחמת הכיבוש הצפויה ומגיב לבקשה הזאת בתוכחה נוקבת. הם מתחייבים להסתער ראשונים ולשוב לבתיהם רק לאחר שיתר השבטים ינחלו את הארץ.

משה מתרצה ומעניק להם את עבר הירדן כנחלה, ומוסיף לכך צעד די מפתיע, הוא מצרף אליהם את חצי שבט מנשה: לג וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וְאֶת-מַמְלֶכֶת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן: הָאָרֶץ, לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת--עָרֵי הָאָרֶץ, סָבִיב. שבט מנשה לא ביקש דבר, אז מדוע משה מצרף את מחציתו לבני גד ובני ראובן? בנוגע לכך שלא צירף את כל השבט אפשר לתרץ שלא היה מספיק מקום לכולו, אבל מדוע הנחיל בעבר הירדן למי שלא ביקש? וגם לגבי סקירת כל המסעות שעשו מאז שיצאו ממצרים אפשר לשאול ''מה התועלת בסקירה זו''? רש''י משיב על כך כמה תשובות; הראשונה: להודיע חסדיו של מקום. שאעפ''י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלי' ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה. והוא מוכיח שבמשך שלושים ושמונה שנים נסעו רק עשרים מסעות.

פירוש נוסף מביא רש''י מהמדרש: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו; כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות; אמר לו: כאן ישננו, כאן הוּקַרְנו, כאן חששת את ראשך וכו'. כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מעיר על כך ש''לכאורה המשל אינו דומה לנמשל, כי במשל מציין רש''י 'כיון שהיו חוזרין' ואילו בנמשל, בני ישראל לא חזרו על מסעותיהם''. ומבאר הרבי על פי חסידות, כי המסעות רומזים למהלך חייו של יהודי בעולם הזה; המדבר הוא מקום (דברים ח'): נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם..., מאפיינים הרומזים לשממה רוחנית, שעל כן שולטת בו גם השממה הגשמית, העדר צמחיה וכו'. סיום המסעות הוא עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ שרומז לגילוי המשיח שיחודו בכך שהוא דן על פי הריח (ישעיהו י''א): וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ.אמנם זהו יעדם של כל המסעות ואפילו יודעים שזהו היעד, אבל בינתיים, כל עוד נמצאים במדבר הגלות (שבימינו זו בעיקר הגלות הפנימית) לא רואים גילוי אלקות ולפעמים אפילו חווים את ההיפך ח''ו, כלומר שממה רוחנית. במלים אחרות, יודעים שהתכלית היא העליה לארץ ישראל אבל בינתיים מרגישים ירידה וזה עלול להיות מתסכל מאד. ורק כאשר חוזרים (לדבקות בקב''ה, כלומר) מגיעים לשלב העליה, מגלים שגם מה שנראה בזמנו כירידה הוא חלק בלתי נפרד מתהליך העליה. ואם ישאל מישהו, איך אפשר לומר על הירידה בגלות שהיא חלק בלתי נפרד מהעליה, על כך משיב רש''י שבן המלך אינו לבד במסעותיו, אביו נמצא אתו. האבא שבשמים נמצא עמנו בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב.

להתמקד ביעד המסע

משה מונה את המסעות ובכך מלמד אותנו להתייחס אליהם נכון; קודם כל שנדע כי המסעות האלה אינם חד פעמיים אלא שכל יהודי עתיד לעבור אותם. דבר שני, שנתייחס אליהם כאל תהליך שיש לו סיום ידוע. ולמרות שזמן הסיום אינו נתון, מהותו נתונה; וזכרון היעד ומהותו יעניקו לנו את הכוחות הדרושים כדי לצלוח את כל המכשולים והקשיים בדרך אליו. במלים אחרות, פירוט המסעות לא נעשה לצורך סקירה היסטורית בלבד, אם בכלל, אלא כהוראה לעתיד, כהנחיה נצחית להתנהלות נכונה של יהודי בעולם הזה. כי זה מה שמאפייין את משה רבנו, התורה שהנחיל לנו היא נצחית, בכללה ובפרטים הרבים הכלולים בה. וזהו גם ההסבר ליוזמה של משה להנחיל חבל ארץ בעבר הירדן לקבוצת אנשים שלא ביקשה את זה; בכך הוא עשה את הצעד הראשון בהנחלת הארץ לבני ישראל והעניק לתהליך ההתנחלות כולו את החתימה האישית שלו.

עד כאן הסברו של כ''ק אדמו''ר מליבאוויץ' לאירועים המסופרים בסוף פרשת מַטּוֹת ולסקירת המסעות בתחילת פרשת מַסְעֵי. ובמאמר מוסגר נוסיף כי ככל הנראה זהו ההסבר לעובדה שאזורי מדבר צחיחים הפכו לשדות ירוקים ומניבים ולגנים פורחים זמן קצר אחרי שהתיישבו שם יהודים. ואין מדובר רק בארץ ישראל; כך זה היה לכל אורך ההיסטוריה במקומות שונים בעולם, כולל במדבר הערבי, מה שידוע היום כסעודיה. עד שקמו המוסלמים שזה מקרוב באו והחריבו הכל. כי, כאמור לעיל, המדבר שמם בגשמיות כי הוא שמם ברוחניות; הוא מקום משכנם של הכוחות המנוגדים לקדושה ולכן זו אינה מתגלה שם. המציאות הזאת משתנה בעת שיהודים מתיישבים במדבר; כי כאמור, הקדושה נמצאת אתם בכל מקום בכל מצב ובכל זמן; מקום מושבם אינו יכול להישאר שמם רוחנית, ולכן הוא פורח גם בגשמיות. ע''ע גוש קטיף וחבל ימית, למי ששכח.

הקדושה שורה על יהודים גם אם אינם מודעים לה ואפילו אם הם מתכחשים לקיומה חלילה; כאמור, מכוח הקדושה הזאת הצלחנו תמיד וממשיכים להצליח להפריח את השממה בכל מקום שאליו אנחנו נקלעים. העניין הוא שהכוחות המנוגדים לקדושה זוכים גם הם להזנה מוגברת כתוצאה נלווית להצלחה שלנו; מכיוון שכך, גם להם יש אינטרס שיהודים יצליחו להפריח את השממה, כי גם להם זה מביא תחיה מחודשת. ואם ישאל השואל, אז מדוע רבים מהם שונאים יהודים ואף מבקשים להשמידם או לפחות להיפטר מהם – לענ''ד התשובה טמונה ביצר ההרס המקנן בהם. היצר הזה מניע אותם לפעול נגד האינטרסים ארוכי הטווח שלהם עצמם, וזה נכון לא רק ביחסם אלינו. 

לא חסרות ראיות לפעילותו המוגברת של יצר ההרס, אבל נסתפק בשתיים: בעולם המערבי הוא מתבטא, בין השאר, בצימצום הילודה עד כדי ריבוי טבעי שלילי אצל חלק מהעמים, תהליך שמחליש אותם ומוביל להתאיינותם, ובעולם הערבי מתבטא יצר ההרס ברצחנות חסרת פשר וחסרת תכלית. וכידוע, הרצחנות הזאת מכוונת לא רק כלפי עמים אחרים; אפשר לומר אפילו שמה שמתחולל לאחרונה בתוך המדינות הערביות וגם ביניהן לבין עצמן, מעיד כאלף עדים על האמור לעיל. וגם ההשתלטות המוסלמית הזוחלת על מדינות אירופה מלמדת על יצר ההרס המפעם בנפשות עמיהן. ואנחנו – אנחנו אמורים רק להשכין בעולם את הקדושה, לחשוף את האלקות המהווה אותה כל רגע מחדש ובכך להשפיע על כל העמים שירצו בחיים ולא בהפכם. 

הקב''ה אכן רוצה בחיים של אומות העולם, כי הרי ''לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ'' (ישעיהו מ''ה). וכאמור, התפקיד שלנו הוא לעורר בהם את הרצון לחיות. נכון לעכשיו, לא רק שאנחנו לא עושים את זה אנחנו גם לא מסוגלים לעורר בהם את הרצון הזה. ולא רק מפני שלא מודעים לכך; יש כאלה שמודעים ומנסים, אבל לא יכולים להצליח כל עוד לא עושים זאת מכוח החיבור לקב''ה באמצעות התורה הקדושה. ואנחנו לא מחוברים כי אנחנו מחקים אותם, את הגויים בהרבה מאד תחומים; בין השאר, כמה עצוב, בצימצום הילודה. קראו לזה תיכנון הילודה, אבל זה היינו הך. ולא זו בלבד, אלא שחשוב לנו מאד מה הם חושבים עלינו. כלומר, מתאמצים להתאים את התנהלותנו לציפיות שלהם. כלומר, מה שקרה זה שנדבקנו באותו יצר הרס שלהם ר''ל. הגיע הזמן לשוב לחיים, לחתור לירדן ירחו.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">האם יתכן שהיו כאלה ששילמו אבל העדיפו שלא לדווח? האם יתכן שמי שלא נרמזו ולא שילמו שוחד, עברו בגלל זה מסכת יסורים קשה במבוכי הביורוקרטיה ואולי אף לא הצליחו להגיע לפתרון? והעיקר, מה המסקנה מהדו''ח הזה? מה מתחילים לעשות כבר היום, כדי שבשנה הבאה הדו''ח ייראה אחרת?שלושת השבועות'' קוראים לימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב; בימים אלו אנחנו אמורים להתבונן במצבנו העגום, לכאוב את עובדת היותנו בגלות (פנימית, תודעתית בעיקר) ולחולל בעצמנו את השינוי שיפתח את השער לגאולה האמיתית והשלמה, שתוכל להכנס אלינו סוף סוף. בשלוש השבתות של שבועות אלו קוראים הפטרות המכונות ''תלתא דפורענותא'' כי הן כוללות תוכחות קשות ואזהרות חמורות לעם ישראל מפני חורבן צפוי, ה' ישמור. ואת אזהרותיו מפני חורבן צפוי מסמיך הנביא, לא על איומים של אויבים מבחוץ, אלא על השחיתות הפנימית המתגברת. כל ההפטרות מסתיימות בפסוקים של נחמה כדי לומר לנו שהכל תלוי בנו, שלא מדובר בגזירה שאין לשנותה חלילה, אלא באפשרות שניתן למנוע אותה. לכך גם נועדו האזהרות, שנתקן את דרכינו וכך נמנע את החורבן המאיים. 

השבת הזאת שלפני תשעה באב נקראת ''שבת חזון'' כי תמיד קוראים בה את ההפטרה שמתחילה במלה חֲזוֹן שהיא המלה הראשונה בספר ישעיהו: חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם--בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה.לפני כן קוראים בתורה את פרשת דברים וכמובן, גם זה קבוע בשבת שלפני תשעה באב. התוכן הכללי של פרשת דברים הוא סקירה היסטורית שמשמיע משה רבנו כפתיחה לדברי הפרידה שלו מאתנו; דברי הפרידה הם התוכן של ספר דברים כולו, אבל לא כל דבריו הם היסטוריה כמובן, הרוב הן הוראות ודגשים שונים. בכל אופן, מה שקוראים בתורה השבת זה בעיקר תזכורת לעבר הקרוב, שכולם מודעים לו. ואת התזכורת על העבר משמיע משה רבנו – לא כדי לבכות על מה שהיה, אלא כדי להניח תשתית יציבה לעתיד טוב יותר, עתיד שאת היסודות לו הוא מניח בהמשך הספר.

אמנם הסקירה ההיסטורית תופסת את כל פרשת השבוע וגם חלק מהפרשה הבאה, וכל המשך ספר דברים מתייחס אל העתיד כנ''ל, אבל מה שסמוך לתשעה באב, שבת לפניו וקצת גם בשבת שלאחריו, הוא דוקא הסקירה ההיסטורית. הסקירה הזאת כוללת בתוכה גם תוכחה על התנהלות לא חיובית בעבר, כפי שדיברנו בשנים קודמות, כאשר התכלית היא הנחת תשתית רעיונית להוראות שנותן לנו משה רבנו בהמשך, הוראות שבקיומן נבטיח לעצמנו עתיד יציב ובטוח. במלים אחרות, הזכרונות שמעלה משה רבנו נועדו אך ורק לצורך השוואה עם המצב בהווה ובעיקר לצורך הנחת התשתית לעתיד, שלא נחזור על אותן שגיאות. מתאים מאד לרוח הימים האלה שבהם אנחנו זוכרים את החורבן ואפילו מתאבלים עליו, אבל תכלית הזכירה היא לפעול בעצמנו שינוי שיוליד מהלך של בניין, כך שבמקום אֵבֶל תהיה שמחה גדולה.

השבוע פורסמו בחדשות שתי ידיעות נפרדות שיש קשר הדוק ביניהן; הראשונה דיברה על ''מדד השחיתות'' העולמי שלפיו ישראל תופסת מקום גבוה ולא מכובד, השניה התייחסה להסדר טיעון שנחתם עם שופט לשעבר. שני הפרסומים היו בתשעת הימים האחרונים של שלושת השבועות, בחודש אב. איני יודע מה אתכם, אבל הח''מ רואה בתזמון של שתי הידיעות הנ''ל לימים אלו, קריאת כיוון המכוונת מלמעלה. כי הרי, כאמור, התכלית היא לא בזכירה עצמה וגם לא בצקצוקי הלשון המתחסדים הנלווים אליה, התכלית היא שנסיק מסקנות ונפעל במלוא המרץ לשיפור. ובינתיים לא ראיתי שום נטיה לכיוון הזה, שום ניסיון להסיק מסקנות או להציע כיוון חדש, דרך חדשה שבה ניתן יהיה למגר את השחיתות.

ובהסתמך אך ורק על הפרסומים בתקשורת, זה מתחיל בעובדה שלענ''ד לא התייחסו נכון לממצאים; לדוגמא: לדעת הנשאלים, המושחתים ביותר הם... ובאיזו מדה השפיעה התקשורת על דעה זו? והרי אין מי שחולק על כך שלתקשורת יש השפעה על דעת הקהל. ומצד שני, כמעט אחד מכל עשרה (9%) שבא במגע עם שירותי נדל''ן דיווח על תשלום שוחד; האם יתכן שהיו כאלה ששילמו אבל העדיפו שלא לדווח? האם יתכן שמי שלא נרמזו ולא שילמו שוחד, עברו בגלל זה מסכת יסורים קשה במבוכי הביורוקרטיה ואולי אף לא הצליחו להגיע לפתרון? והעיקר, מה המסקנה מהדו''ח הזה? מה מתחילים לעשות כבר היום, כדי שבשנה הבאה הדו''ח ייראה אחרת? שום דבר, אפס, כלום.

הבכי לא מתקן דבר, צריכים לעשות

בפרשת השבוע משה שואל ריטורית (דברים א'): יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. והוא מציע פתרון: יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים--לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם. זה לא רק כדי להקל מעליו את העול, זה כדי שתהיה הדרכה זמינה לכל אחד, שאף אחד לא ילך לאיבוד במבוכים שמזמנים החיים, שיהיה לו למי לפנות בבקשת עצה והדרכה. העם נענה לקריאה ומשה מקים את מערכת ההדרכה והמשפט: טו וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם. טז וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. יז לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן-- לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. 

מקובל אצלנו שישעיהו הוא הנביא שהכי קרוב למשה רבנו במדרגת נבואתו; כי כידוע למדרגה של משה אף אחד אינו יכול להגיע. והנה, בהפטרת השבוע גם ישעיהו הנביא שואל שאלה ריטורית ופותח באותה מלה בדיוק (ישעיהו א'): כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ--וְעַתָּה מְרַצְּחִים. לפני כן הוא פותח בסקירה היסטורית קצרצרה: ב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. אחר כך הוא מתאר במלים נשגבות את המציאות הרוחנית והמוסרית הקשה עד שמגיע לשאלה שציטטנו קודם; והוא ממשיך בתיאור המאפיינים של אותה קריה שהיתה נאמנה: כב כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. נראה לומר שפסוקים אלו מסבירים כיצד הגיעו למצב העגום ומטילים את האחריות על המנהיגות.

דיברנו לא פעם על כך שבכל דור יש מי שממלא את תפקידו של משה רבנו, לפעמים בגלוי ולפעמים בהסתר; כמו שאומרים חז''ל: ''מרדכי בדורו כמשה בדורו''. מכנים את זה גם ''גלגול'' כלומר שחלק מרוחו של משה מתלבש בכל צדיק הנושא בתפקיד בדור כלשהו. בקבלה – אומר מורנו הרב גינזבורג, בין הנביאים – ירמיהו הוא הגלגול העיקרי של משה רבנו. והנה ספר הקינות של ירמיהו, שאותו קוראים בתשעה באב בערב ובבוקר, פותח גם הוא באותה מלת שאלה ריטורית: א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת--הָיְתָה, לָמַס. כאן, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', כבר בפתיחה רומז לנו ירמיהו על התיקון, ''בדד''; אֵיכָה יָשְׁבָה – בָּדָד, כאשר חיים בתודעה של ''בָּדָד'' יב ה', בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר (פרשת האזינו). זוכים לקיום של הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (פרשת בלק).

גם משה רבנו מזכיר לנו כי קיבלנו ממנו את ההנחיות שיאפשרו לנו לחיות טוב, גם בפרשה שלנו הוא לא מסתפק בסקירה היסטורית: יח וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וכל הקילקולים היו תוצאה של אי קיום הציוויים של משה ובמקום זה ניסיון להכתיב התנהלות שלכאורה מתאימה יותר לשכל האנושי. זהו השורש של ההידרדרות בכל תחום שנצביע עליו. ירמיהו רומז שהניסיון הזה נובע מהרצון להידמות לשכנים, לא להיות ''בָּדָד'' וזה נכון לדור שלנו בדיוק כמו לדור שלו. יכול להיות שגם בדור של משה היתה תופעה דומה, של ניסיון להידמות למצרים אולי, מה שבטוח זה שהדרך היחידה לתיקון, ששניהם מציעים, היא לחיות בתודעה של עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן על הבסיס של ה', בָּדָד יַנְחֶנּוּ.

הנביא ישעיהו אומר את זה הכי ברור בהפטרת השבוע; אחרי שהוא מצביע על גורמי ההידרדרות שמתאר לאורך הפרק, הוא מבטיח שיש גם פתרון: כה וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ; וְאָסִירָה, כָּל-בְּדִילָיִךְ. כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. רק השיבה למקורות, שכל המשפטים יתנהלו על פי חוקת התורה, שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, רק כך יתחולל התיקון הנדרש. עד כאן אלה מהלכים שמוכתבים מלמעלה, אבל הקב''ה אינו שולל מיהודים את הבחירה החופשית; לכן בפסוק החותם את ההפטרה מובא גם החלק שלנו בעיסקה: כז צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה. את החלק הזה אנחנו אמורים לעשות בעצמנו ומוטב להזדרז, וכשנעשה זאת, נזכה לסיוע מלמעלה כנ''ל, ואז יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">אין לחצים חיצוניים אם אין קודם חולשה פנימית. במלים אחרות, הלחץ האירופי בצורת הכרזת חרם עלינו מהווה קריאת כיוון ברורה אלינו; הם אומרים לנו: אתם מפולגים, לכן אתם חלשים, לכן אין לכם סיכוי לעמוד בלחצים שלנו.עברנו את שלושת השבועות שבהם זוכרים את הפורענויות שבאו עלינו לאורך ההיסטוריה ואנחנו כבר אחרי השיא שלהם, אחרי תשעה באב שבו התאבלנו על חורבן בתי המקדש. והנה אנחנו מתקרבים לט''ו באב שעליו אמרו חז''ל (תענית כו/ב)שהיה יום טוב נעלה ביותר: ''אמר ר' שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין (כדי) שלא לבייש את מי שאין לו''. אבל עד שמגיעים ליום הזה, כהכנה אליו, אנחנו עוברים את התקופה הקשה שבין י''ז בתמוז ל-ט' באב. מה העניין בזה, מדוע בכל שנה התקופה הזאת קשה ביותר לעם ישראל ומשמגיע ט''ו באב אפשר לנשום לרווחה, מרגישים הקלה?

מסביר בעל ה'מאור ושמש': ''שתמוז וחצי אב הוא עת התגברות הדינין והעולם חָשַׁך בעדם''; הוא מסביר על פי הקבלה מדוע זה כך, אבל אנחנו לא נאריך בכך כי לענייננו נוגע רק שזה אכן כך וכולנו חווינו את זה בדיווחים החדשותיים, שתמיד הם קשים באופן חריג בתקופה זו, כי האירועים המדווחים קשים ביותר. עם כל הכאב, לא נדבר כאן על האסונות הפרטיים שאירעו ודווחו בתקופה זו, כי לענ''ד האסונות הפרטיים הם רק נגזרת של הבעיה האמיתית, שהיא לאומית מנהיגותית. בכלל, ובדור הזה בפרט, כאשר מדברים על מנהיגות של עם ישראל חייבים להבחין בין המנהיגות הטכנית ובין המנהיגות הרוחנית. אמנם אצלנו התבלבלו היוצרות, אבל זה רק מחמיר את הבעיה, כי התוצאה היא שהבלבול נראה מובנה בעצם הקיום שלנו, מה שלגמרי לא נכון.

הנכון הוא שהמנהיגות הרוחנית אמורה להקרין מרוחה על המנהיגות הטכנית ובכך להשפיע על התנהלותה שתהיה קרובה ככל האפשר לדרך שמתווה התורה הקדושה. אבל זה אפשרי רק כל עוד המנהיגות הרוחנית אינה כפופה בשום דרך למנהיגות הטכנית. כי כאשר המנהיגות הרוחנית כפופה לזו הטכנית, כפי שזה קורה אצלנו, המצב מתהפך; המנהיגות הטכנית היא המקרינה על המנהיגות הרוחנית וזו הופכת לחיקוי שלה. חיקוי לא כל כך מוצלח יש לומר. כך נקלענו למצב שבו הרבנים נבחרים בבחירות דמוקרטיות כביכול, אלא שמתלווה אליהן כל הכיעור של בחירות כאלה, כולל השמצות ו''דילים'' שכל קשר בינן ובין התאמתו של המועמד לתפקיד הנכסף הוא קשר שלילי ואף הרסני. והרי בעבר כבר ראינו שבשיטה הזאת נבחר לתפקיד הרם מועמד שאינו ראוי. ואינני מדבר על החשדות נגדו אלא על גדלותו התורנית.

הוא חָשַׁק מאד בתפקיד וזכה בו בזכות קשריו, לא בזכות כישוריו. האם זה היה טוב ליהודים? האם זה הגביר את אהבת ישראל? הוסיף משהו לאחדות ישראל? נו באמת, מי חושב עליהם בכלל!? הוא חשב שזה טוב לו וכל השאר לא חשוב. כי אצלנו למרבה הצער – המידה הזאת ששמה אהבת ישראל קיימת בגלוי רק ביחס למי ששייך לקבוצה שלי, ביחס למי שיש סיכוי שיתמוך בי או שלפחות לא יפריע, אבל לא כל כך ביחס לכל האחרים. כל האחרים יכולים להיות מסומנים פתאום כאויבי העם והתורה. והם בכלל לא ידעו שהם כאלה. ואם נוסיף לנ''ל את הבחישה של אינטרסנטים למיניהם בתהליך ההכנה של הבחירות, בחישה שכבר התרגלנו אליה כי היא מככבת בכל מערכת בחירות, נבין מאיפה באה לנו תחושת המיאוס ממה שאנחנו רואים ושומעים. 

איזה מזל שהבחירות עצמן אמורות להיערך לאחר תום שלושת השבועות; זה נותן תקווה, קלושה אמנם, שהתוצאה שלהן תהיה כזאת שתסמן התחלה של דרך חדשה ישנה, דרך של אהבת ישראל ופעילות מכוונת להגברת האחדות בעם ישראל. אמרנו ''תקווה קלושה'' כי קשה לצפות שתהליך לא חיובי כמו תהליך הבחירות יוביל למשהו טוב. קשה לצפות למרות שהתהליך השלילי היה בשלושת השבועות והבחירות נערכות יומיים אחרי היום שעניינו הוא אהבת ישראל, ט''ו באב, עדיין מדובר בתהליך שלילי שאמור להוליד משהו חיובי, וזה קשה. אבל מי יודע, אולי. אולי יקבלו השראה מאותן בנות ישראל שנמנעו מללבוש את בגדי עצמן ולבשו בגדים שאולים ''כדי שלא לבייש את מי שאין לה''; הרי כך נהגו כך נהגו גם המיחסות וגם העשירות ביותר כמפורט שם בגמרא. מאותן בנות ישראל עלינו ללמוד שלא משנה מהו מעמדך העכשווי או זה שאליו אתה חותר, בכל מקרה ובכל מצב אתה חייב להתחשב ברגשותיו של הזולת יותר מאשר ברגשותיך שלך.

מאפלה לאור גדול

את הכותרת לחלק הזה לקחנו מהגדה של פסח; שם, ממש לפני שמתחילים לקרוא את ההלל, מודים לקב''ה שהוציאנו ממצרים ''מעבדות לחרות (...) ומאפלה לאור גדול''. במצרים ידענו שאנחנו עבדים כי היינו משועבדים לגורם חיצוני, לפרעה מלך מצרים. לכן, בצדק אנחנו זוכרים את התקופה ההיא כתקופה בה היינו בחושך גמור ולכן מתארים את היציאה משם כמעבר ''מאפלה לאור גדול''. לפי זה, בהשוואה לחושך שבו היינו במצרים, כעת אנחנו מצויים בחושך כפול ומכופל; כי שם ידענו שאנחנו משועבדים וייחלנו לאור הגאולה שיזרח עלינו, לעומת זאת כעת – נדמה לנו שאנחנו בני חורין, שהרי אף פרעה לא מאיים עלינו עם שוט שנשלים את המכסה היומית של הלבנים, אבל המציאות היא שאנחנו משועבדים; לאו דוקא לגורם חיצוני אלא לדעות הנפסדות של עצמנו, למרדף הנצחי אחר מה שנתפס כהצלחה במונחי העולם הזה.

ומכיוון שאנחנו בכלל לא מודעים לכך שאנחנו משועבדים, ואפילו נדמה לנו שאנחנו בני חורין, הרי שהחושך בו אנחנו מצויים הוא כבד הרבה יותר מזה שבו היינו במצרים. הרי בדרך להצלחה הזאת אנחנו מוכנים לפגוע, ואף פוגעים ר''ל, בכל מי שנדמה לנו כי הוא עומד בדרכנו אליה, ומצב זה נתפס אצלנו כהוכחה לחירות; עובדה, אני חופשי להיאבק על האינטרסים שלי. ובכלל לא מודעים לכך שהמאבק הזה – בצורתו הנוכחית – מעיד על שיעבוד ולא על חירות, כנ''ל. וכבר הגיע הזמן להשתחרר מהשיעבוד הזה, מהחושך הנורא הזה, ולצאת לאור הגדול של הגאולה האמיתית והשלמה. וכדי שזה יקרה, אנחנו צריכים רק למלא את ההוראות של משה רבנו בפרשת השבוע ''ואתחנן'' בפסוק שקראנו גם לא מזמן, בתשעה באב (דברים ד'): לט וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. 

הסברנו בעבר כי ''אֵין עוֹד'' פירושו שאין עוד מציאות מבלעדי ה'. התבוננות בפסוק הזה תביא להפנמה של הרעיון שמציע לנו משה רבנו, שכן את ההתבוננות הזאת הוא מציע לנו אחרי שהוא מזכיר לנו כי במו עינינו ראינו שזו אכן המציאות: להאַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. הרעיון הזה מבטא בפשטות את אחדות ה' בכל הבריאה והרי אצלנו – אהבת ישראל ואחדות ישראל הם הביטויים הכי עליונים לכך שאנחנו מכירים באחדותו של הבורא ומקבלים עלינו את מלכותו יתברך. וכאשר נקבל עלינו את מלכותו יתברך, לא יהיה עוד מקום למחשבות בסגנון של ''דוקא אני (או המועמד שלי) אמלוך'' כי הרי יש לנו מלך ואין זולתו. ופה על הארץ – מה זה משנה מי ימלוך, העיקר שידבק בדרך שמתווה משה רבנו.

וכאשר מקבלים עלינו את מלכותו יתברך, מקיימים הוראה נוספת שכתובה בפרשת השבוע: יח וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, בְּעֵינֵי ה' (...). לעשות הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב פירושו ''לנהוג לפנים משורת הדין''; לתת לזולת גם אם על פי שורת הדין לא מגיע לו. ומצד שני, לא להגיב אפילו במקרה שנדמה לי שפגעו בי, להתעלם. בטח לא לפגוע בחזרה. ולהתנהגות כזאת יש גם בונוס מובטח בההמשך הפסוק: לְמַעַן, יִיטַב לָךְ, וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ. כי, כמו שדיברנו לא פעם וכמו שלומדים בבירור משלושת השבועות הקשים שעברנו, אין לחצים חיצוניים אם אין קודם חולשה פנימית. במלים אחרות, הלחץ האירופי בצורת הכרזת חרם עלינו מהווה קריאת כיוון ברורה אלינו; הם אומרים לנו: אתם מפולגים, לכן אתם חלשים, לכן אין לכם סיכוי לעמוד בלחצים שלנו.

לכאורה, מה המיוחד בט''ו באב יותר מכל ט''ו אחר בכל חודש, שדוקא עליו נאמר שלא היה יום טוב כמוהו, יותר מפסח וסוכות שגם הם בט''ו לחודש? בקבלה ובחסידות מבואר שהמעלה המיוחדת שלו היא בכך שהוא בא אחרי הירידה העצומה, אחרי החושך (הרוחני) הנורא שמבטא תשעה באב; האור המלא של הלבנה ביום הזה, וישראל נמשלו ללבנה כידוע, מסמל את הפיכת החושך לאור, שזו התכלית שלנו בעולם הזה. כדי שנצליח לפעול את זה בכוחות עצמנו, צריכים קודם להודות שאנחנו אכן הולכים בחושך, וזה קשה מאד. אבל בכל מקרה הגיע כבר הזמן שנראה את האור הגדול ולו בדרך של מתנה משמים כנבואת ישעיהו (פרק ט'): א הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ, רָאוּ אוֹר גָּדוֹל: יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת, אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">אלה המשליכים יהבם על משאל עם, מניחים שתוצאותיו יתאימו לדעתם. ואני תוהה, מתי בפעם האחרונה קרה שהרוב צדק? הרי אם היו עורכים משאל עם בזמנו – ספק אם המדינה היתה קמה, כי ככל הנראה לא היה בנמצא רוב שיתמוך בהקמתה מול הסכנות וכו'. מה עוד שהמצב הדמוגרפי היה הרבה יותר גרוע...לפני כמה שבועות (בפרשות מטות ומסעי) הזכרנו את יצר ההרס שמניע אומות (מערביות) להתנהל בדרך שסופה אבדן. האמת היא שההגדרה הנכונה היא לא יצר הרס אלא יצר התאבדות; כך ביחסן של אותן מדינות להשתלטות האיסלם בארצותיהם וכך גם ביחס לחוקים החדשים המכירים בנישואין חד מיניים. התעלמותן ממטרתם המוצהרת של המוסלמים, להשליט בכל העולם את חוקי האיסלם, די בה כדי להביא לכליונם; ועיגון נישואין חד מיניים בחוק, זה אומר וויתור על ערך הריבוי הטבעי, על מצוות ''פרו ורבו ומלאו את הארץ''. ושתי תנועות אלו משלימות זו את זו, כי וויתור על ריבוי טבעי של המערביים ביחד עם ריבוי טבעי מוגבר של הערבים בארצות המערביות, פירושו השתלטות מוסלמית בתוך כמה דורות בלי מלחמה. 

אבל לא הם העניין שלנו, אנחנו העניין שלנו. הם אמנם מעניקים לערבים המהגרים זכויות בהתאם לכללי הדמוקרטיה ובכך מעניקים להם את הכלים להשתלט בהדרגה על כל מערכות החיים, אבל אנחנו – אנחנו מכירים בזכויות לאומיות שלהם על הארץ שלנו ובכך מחלישים את עצמנו ומעניקים להם את הכוח ואת הזכות לפעול בכל הדרכים לחיסול הישות המדינית שלנו. אמנם נכון שאנחנו מדברים על חלקים בלבד מהארץ והם אכן מוכנים להתפשר ולקבל את אותם חלקים, אבל כשלב בלבד לקראת היעד הסופי של השתלטות על כל הארץ. והם הרי מעולם לא הסתירו זאת, רק שאנחנו העדפנו ומעדיפים שלא לראות ולא לשמוע. ואגב, לגמרי לא ברור לי כיצד אפשר לשוחח עם מי שמעלה על נס את ה''שאהידים'' שזכו למעמד הנכסף הזה בזכות העובדה שרצחו יהודים, וגם ממשיך לחנך את ילדיו על האידיאל של רצח יהודים.

אז אם אצל האירופאים זה יכול להיות תהליך של דורות עד שהערבים יהיו רוב בארצות שאימצו לעצמם וישליטו שם את חוקי האיסלם, אצלנו זה יקח הרבה פחות זמן כי אנחנו מסייעים להם נגד עצמנו. והפלא הוא שאצלנו לא מבינים מדוע האירופאים מטילים עלינו חרם; לו הייתי אירופאי, הייתי תוהה מה עושה מדינה מערבית מן השורה בלב אזור המאוכלס ערבים. גם הייתי פוזל לכיוון המצביעים הערבים והשמאלנים שלי בבחירות ומנסה ליזום מהלכים שיגבירו את שביעות רצונם ממני, בתקווה לקבל מהם עוד כמה קולות. ואולי כבונוס גם אזכה לשקט בבית; כשיראו שאני בצד של הפלשתינאים נגד הציונים, זה ירגיע אותם ולא יהיו אלימים בדרכם להשתלט על המדינה שלי.

עד כאן זה נשמע מאד לא נעים, אבל לענ''ד המציאות נעימה עוד פחות. כי נתוני הפתיחה שלנו במה שמכונה משא ומתן עם הפלשתינאים, מעולם לא היו גרועים יותר. וזה רק טבעי כאשר מעולם לא התנהל משא ומתן באמת אלא אך ורק מתן ומתן. והרי מי שנותן פעם אחת, בין אם כתוצאה מכניעה ללחץ חיצוני ובין אם מתוך אשליה כי בכך יביא שלום או לפחות קץ לסכסוך, לעולם יידרש לתת עוד ועוד. ואחרי שנותנים פעם פעמיים ושלוש, כבר אי אפשר לעצור, שלא יאשימו אותנו בכישלון התהליך. לא מזמן ''חגגנו'' את תשעה באב והיו שהזכירו את הסיפור אודות קמצא ובר קמצא; הזכירו את המשך הסיפור אודות אותם חכמים שנצמדו לדקדוקי ההלכה בנוגע לקרבן ששלח השליט הרומאי ובכך חיזקו אצלו את הסברא שהיהודים מרדו בו והוא עלה על ירושלים למלחמה.

ומה קורה אצלנו? הקבעונות החשיבתיים של אותם חכמים, שקדמו לחורבן ובסופו של דבר אולי גרמו לו, הם כאין לעומת הקבעונות החשיבתיים המניעים אותנו. שוב ושוב אנחנו נכנעים ללחצים חיצוניים לנהל משא ומתן בתקווה שיפסיקו ללחוץ עלינו לוויתורים נוספים. אנחנו עוטפים זאת בתירוצים אודות סכנה דמוגרפית ומתעלמים מההבטחה המפורשת בפרשת השבוע (דברים ז'): כב וְנָשַׁל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ--מְעַט מְעָט: (...). ומובן מדוע אנחנו מעדיפים שלא להסתמך על ההבטחות מלמעלה, כי הן מותנות: יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם (...)--על פי פשט זהו תנאי; והתוצאה: וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. ובקלות אפשר לתרץ את ההתעלמות שלנו מההבטחה, חושבים שזה לא רלוונטי להיום ר''ל.

להשלים עם הקב''ה

לא אחת עמדנו על כך שהקב''ה טורח שוב ושוב להציל אותנו מהשטויות שאנחנו עושים. לפעמים זה במניעה מראש של מהלך טפשי ומסוכן, כמו מסירת הרי הגולן לסוריה, ולפעמים זה לאחר מעשה, כמו ב''שלום'' עם מצרים ובכלל. כידוע, לא תמיד זה היה כך; בהיסטוריה הארוכה שלנו, הרבה פעמים הקב''ה הניח לנו לאכול את התבשילים שהקדחנו. אבל זכינו ובשנים האחרונות חל שינוי ואויבינו הם שאוכלים את התבשילים המוקדחים. בין אם אלה שהקדיחו בעצמם ובין אם אלה שאנחנו הקדחנו. איך אמרו כמה אנשים חכמים – אפשר לנהל אתם שיחות, בלאו הכי בסוף הם לא יסכימו. במחילה מכבודם, אפילו אם הם צודקים, זו אמירה לא כל כך חכמה. כי מה הרעיון לסמוך על הצד השני שיציל אותנו בסרבנותו? מדוע לא לעשות בעצמנו את הצעדים הנכונים?

ויש גם את אלה המשליכים יהבם על משאל עם, מניחים שתוצאותיו יתאימו לדעתם. ואני תוהה, מתי בפעם האחרונה קרה שהרוב צדק? הרי אם היו עורכים משאל עם בזמנו – ספק אם המדינה היתה קמה, כי ככל הנראה לא היה בנמצא רוב שיתמוך בהקמתה מול הסכנות וכו'. מה עוד שהמצב הדמוגרפי היה הרבה יותר גרוע... הנה, בפרשת השבוע יש לנו דוגמא מצויינת לטיבה של הכרעת רוב העם; משה רבנו מזכיר לנו (פרק ט'): ט בַּעֲלֹתִי הָהָרָה, לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת ה', עִמָּכֶם; (...) יא וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים, לָיְלָה; נָתַן ה' אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים--לֻחוֹת הַבְּרִית. יב וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, מַסֵּכָה.והרי אלה היו רוב מוחלט של העם.

אז מה הערך של משאל עם? וגם בהמשך, כידוע, לא היו רגועים במיוחד; רוב ככל העם נסחפו לכיוון שבא להם: כב וּבְתַבְעֵרָה, וּבְמַסָּה, וּבְקִבְרֹת, הַתַּאֲוָה--מַקְצִפִים הֱיִיתֶם, אֶת-ה'. מזכיר בקודים, אבל כולם ידעו באילו אירועים מדובר. כג וּבִשְׁלֹחַ ה' אֶתְכֶם, מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר, עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ. את הפסוק הזה הבאנו כדי להזכיר שהמאיסה בארץ אינה המצאה של הדור הזה וכמובן, גם בתחום הזה הרוב נסחף להתנגד לרעיון הכיבוש. ההבדל הוא שהם עדיין לא היו כאן אז אפשר להבין אותם יותר; או להיפך, להם לא היה ממה לחשוש אבל לנו יש ניסיון די בעייתי עם הארץ הזאת. פנים לכאן ולכאן, אבל הסיכום של משה רבנו הוא: כד מַמְרִים הֱיִיתֶם, עִם-ה', מִיּוֹם, דַּעְתִּי אֶתְכֶם. 

כמובן, למרות המצוטט לעיל, זה לא חייב להיות כך ומשה רבנו אומר לנו את זה בפירוש בפרשת השבוע. הרי לכך הוא מזכיר את אירועי העבר, כדי להורות לנו ממה להימנע ואיך כן להתנהג (פרק י'): יב וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה ה' אֱלֹקֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. יג לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת ה', וְאֶת-חֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם--לְטוֹב, לָךְ. נכון שזה מאמץ ולא פשוט בכלל, כי זה לא בטבע האנושי להכפיף עצמו מרצון לישות כלשהי. אבל במקום אחר משה רבנו מציע לנו את ההתבוננות שתביא אותנו להכפיף עצמנו לבורא יתברך מאהבה וברצון (פרק ל'): כ לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ--לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם. 

לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ (...) כִּי הוּא חַיֶּיךָ, כשמכירים בכך שהבורא יתברך הוא המעניק לנו חיים, שהרי הוא מקור החיים לכל, אוהבים אותו כי אוהבים את חיינו. ויש גם בונוס; כשזוכים להגיע לאהבה הזאת, מובטח לנו: לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם. בלי שום הפרעות משום גורם, כי כולם יתבטלו מאליהם. וזה בדיוק מה שמבטיח לנו ישעיהו הנביא בהפטרת השבת (פרק מ''ט): כב כֹּה-אָמַר אֲ-דֹנָי אלקים, הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל-גּוֹיִם יָדִי, וְאֶל-עַמִּים, אָרִים נִסִּי; וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן, וּבְנֹתַיִךְ עַל-כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. כג וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ, וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ--אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ, וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ; וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי ה', אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי. ובע''ה זה יקרה בקרוב ממש בהתגלות משיח צדקנו.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">ואם הקב''ה אינו רוצה שנכנע, מדוע הוא מזמן לנו כאלה לחצים? ובכן, לזה הוא מצפה מאתנו: ד לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: (...) הוא מצפה מאתנו שנדבק בהוראות התורה הקדושה ולא נכנע ללחצים משום סוג.האמת היא שדי נמאס לי לכתוב בסיגנון ביקורתי בכלל וביחס למערכת השלטונית בפרט, אבל מה לעשות שהמערכת הזאת על שלוחותיה השונות משפיעה על איכות החיים של כל אחד ואחת מאתנו. אז אי אפשר וגם לא רצוי להתעלם ממנה, ביחוד לא כאשר אצה לה הדרך לבצע מהלכים הזויים באופן קיצוני. וחוץ מזה, הרי העניין של הרשימה הזאת הוא האקטואליה בפרשת השבוע, כלומר בחינת האירועים החדשותיים, פרשות השבוע שבחדשות, מזווית הראיה של פרשת השבוע בתורה. אז לא שייך להתעלם ממהלכים אקטואליים המתקשרים בבירור לפרשת השבוע, כי מישהו עוד עלול לחשוב שאין לתורה מה לומר בנושא כזה או אחר. מה גם ש-נכון לעכשיו, לא שמעתי שמישהו – אפילו מהמתנגדים למהלכים המתוכננים, ישמיע איזו הערה בעניין.

הנושא של פרשת השבוע בתורה הוא הָרְאִיָה (דברים י''א): כו רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אמנם מיד אחר כך עובר משה רבנו לדבר אתנו על שמיעה: כז אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם.כח וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. הבאנו בעבר את פירושו של 'אור החיים' הקדוש למושג שמיעה, שפירושו להתבונן כדי להפנים, וזה מה שאומר לנו משה רבנו בפרשה הזאת ובכלל, לא מספיק שרואים, צריכים גם להתבונן במה שרואים, להפנים ולהסיק את המסקנות. אפשר לראות, להתפעל ואחר כך לשכוח, זהו הטבע האנושי ומפני זה מזהיר אותנו משה רבנו, מפני ראיה שלא תשאיר את רישומה בנפשנו. כי לחוש הראיה יש מאפיינים יחודיים שבהם הוא נעלה מיתר חושי הנפש.

קודם כל חשוב לציין כי ככלל, חוש הראיה מתלווה לחושים האחרים באופן הכי טבעי; עד כדי כך שאף אחד לא יתפלא אם ישמע מישהו מדבר על התנסות כלשהי, כמו למשל טיפול רפואי חדשני, והסיכום שלו יהיה: ''ראיתי שזה טוב (או להיפך)''. יכול להיות שלא ראה כלום, שהטיפול נעשה בעיניים עצומות או בחושך מוחלט, אבל במסקנות שלו הוא יזכיר את חוש הראיה כי אין כמו החוש הזה כדי לקבוע התאמתות של משהו בנפש; מי שראה משהו, בטוח כל כך במה שראה עד שאף אחד לא יצליח לשכנע אותו שזה לא יתכן. אמנם כל חושי הנפש משמשים לזיהוי מה שמחוצה לה, אבל רק חוש הראיה מזהה את הקרוב וגם את הרחוק. גם בשליטה מלאה של בעליו, ירצה – יפקח עינים ויראה, לא ירצה – יעצום עיניו או יפנה לצד אחר.

ועוד הבדל בין חוש הראיה לחושים אחרים, שרק הוא יכול לתפוס ולזהות פרטים רבים בו זמנית. בשמיעה – שני קולות (בו זמנית) אינם נשמעים; בטעם – עירבוב טעמים נותן ממוצע, טעים או לא; וכך גם בחוש הריח ובחוש המישוש. לכן רצה מאד משה רבנו להנחיל לנו את יכולת הראיה שהיתה לו, שראה את נוכחות ה' בעולם כל הזמן. זה מה שהוא אומר לנו: רְאֵה, אָנֹכִי (...) שנראה תמיד את אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לנגד עינינו. את היכולת הזאת הוא העניק לנו במדבר ורצה להמשיך אותה גם בארץ; כשהבין שלא יצליח כי אינו נכנס אתנו לארץ, הציע דרך שבה נוכל להגיע למדרגת הראיה (הרוחנית) בכוחות עצמנו, ע''י התבוננות בדרך שבה מנהל הקב''ה את העולם. 

זהו בקיצור הרעיון של ספר דברים בכלל ושל פרשת השבוע בפרט, שנתבונן במציאות הגלויה וממנה נסיק לגבי המציאות הנעלמה. אלא שזו עבודה לא קלה בכלל, ולכן במרבית המקרים התעצלנו וממשיכים להתעצל; לא מתאמצים לחשוף את המציאות הנעלמה. אבל מה לנו כי נלין על אי חשיפת האמת הנעלמה, הרי אפילו מהמציאות הגלויה שאותה כל אחד רואה, אנחנו מעדיפים להתעלם; שכן אחרת, כיצד ניתן להסביר את החתירה למו''מ (מתן ומתן) עם הפלשתינים? הרי עובדה היא שהם אינם נדרשים לתת דבר, רק לוותר על שאיפות הרצח שלהם וגם בזה אינם עומדים, הרי מעולם הם לא כיבדו הסכמים שנחתמו על ידם, אז מה התועלת בחידוש השיחות? אלא מה – אנחנו רואים את המציאות ומשום מה מעדיפים להתעלם ממנה; בדיוק את זה ניסה משה רבנו למנוע.

לפקוח את העינים

אחת ההוראות האחרונות ששמענו מכ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' היתה ''לפקוח את העינים'' כדי שנראה את השינוי בהנהגת העולם, שינוי שממנו ניתן להסיק כי המלך המשיח הוא שמנהל את העולם, שכן מזהים כבר את התחלת המימוש של ייעודי הגאולה כפי שהודיעו הנביאים. מישהו מכיר מישהו שמסתובב בעינים עצומות? לא?! אז מה הכוונה בבקשה שיצאה מעומק לבו הטהור של כ''ק אדמו''ר, לפקוח את העינים? אלא שבהחלט יתכן שהעינים לא יהיו עצומות, ואף על פי כן גם לא יהיו פקוחות. אדם יכול לראות את כל הנקרה בדרכו כי עיניו אינן עצומות, ובאותו זמן עצמו עיניו אינן פקוחות להבחין במראות חריגם. רופא עינים אינו יכול לעזור כאן כי זו לא בעיה טכנית; העינים בסדר, הבעיה היא בהבחנה, לא מבחינים בין עיקר לטפל ובין דמיון למציאות.

כך קורה שכולנו רואים את התוצאות של ההסכמים הקודמים ושל השיחרורים הקודמים של הרוצחים, ובכל זאת ממשיכים באותו כיוון, אולי הפעם זה יצליח. דומני שההסבר לתופעה המשונה הזאת הוא שיש אצלנו כאלה שמזדהים לחלוטין עם חזון אחרית הימים אודות שלום עולמי ומנסים להביא אותו בכוח. וכטבעם של יהודים, הם משפיעים על העולם; הערבים בטוחים שינצחו בעזרת היהודים שמסייעים להם והמערביים, שגם להם נמאס ממלחמות, משתפים פעולה באינוס המציאות, בניסיון לכפות ''שלום עולמי'' שכביכול רק ההתעקשות שלנו מעכבת אותו. והשילוב הטבעי והאוטומטי של שלושת אלה, יוצר לחץ על המערכת השלטונית שלנו והיא קורסת תחתיו. וכך היא מסכימה לבצע מהלכים שאינה מאמינה בהם או שהיא כן מאמינה בהם אבל כתוצאה מהלחץ. 

ואלה שרואים את העיוות ואפילו מכריזים עליו, אינם חזקים מספיק כדי להפעיל לחץ נגדי יעיל ולענ''ד הסיבה פשוטה מאד, הבסיס הרעיוני שלהם אינו יציב דיו כי הם מסתמכים על דעה אישית, והדעה הפרטית של כל אחד שוות ערך לכל דעה פרטית אחרת. רק הסתמכות מלאה על הוראות התורה הקדושה מעניקה חוסן אמיתי. הרי מי שלומד את פרשת השבוע ומתייחס אליה כאל הוראה עכשווית, אין כוח בעולם שישכנע אותו שצריך להיענות לגחמות כאלה ואחרות; זה הפוך ממה שהתורה אומרת, אז זה לא שייך בכלל. והנה תיאור הלחץ והדרך להתגבר עליו (פרק י''ג): ב כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת. ג וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם--וְנָעָבְדֵם. ללכת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים זה כולל כל צעד המנוגד להוראות התורה, כגון ההוראה שקראנו בסוף פרשת ואתחנן: לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. 

הניסיון שלנו לכרות להם ברית, להגיע אתם להסכם, הוא מנוגד לחלוטין להוראות התורה הקדושה ועמדנו על כך לא פעם בעבר. אלא מה – יש נביאי שלום למיניהם והם מסתייעים באומות העולם כדי ללחוץ עלינו, אז מה כבר אנחנו יכולים לעשות? לְמָה ה' מצפה מאתנו? ואם הקב''ה אינו רוצה שנכנע, מדוע הוא מזמן לנו כאלה לחצים? ובכן, לזה הוא מצפה מאתנו: ד לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: (...) הוא מצפה מאתנו שנדבק בהוראות התורה הקדושה ולא נכנע ללחצים משום סוג. ומדוע הוא מזמן לנו כאלה לחצים? כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת- ה' אֱלֹקֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. 

וזה לא שהקב''ה צריך לדעת אם אנחנו אוהבים אותו, הוא ודאי יודע. אנחנו אלה שצריכים לדעת, וגם אומות העולם. הרי מה היה קורה אם בתגובה לחרם שהטיל הפילוג האירופי על יהודה ושומרון היינו מגיבים בשקט, בלי לחץ: בתנ''ך כתוב בפירוש שהארץ הזאת שייכת לעם ישראל בלבד; אם אתם רוצים לפעול בניגוד לכתוב בספר הקדוש – זהו עניינכם, אנחנו דבקים בו, נמשיך לדבוק בו ולכן גם נמשיך לבנות בכל מקום בארצנו. מה דעתכם, היו ממשיכים ללחוץ עלינו? אבל כנ''ל, הבעיה היא שאנחנו לא פוקחים את העינים ולכן לא רואים את התגשמות נבואות הגאולה אל מול עינינו. ממילא אנחנו לא קושרים את זה לתורה וכך נלחצים מכל הכיוונים. מזל שכב הגיע זמן הגאולה ורואים את מימוש חזון הנביא בהפטרה: כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">העולם מתייחס אלינו כאל מסיגי גבול שיושבים על אדמות לא להם, מכאן הלחץ הבינלאומי המופעל עלינו ''להחזיר'' לערבים את אדמותיהם כביכול. אמרנו כבר לא אחת שיחסן של האומות אלינו בנושא זה ובכלל, משקף את יחסנו שלנו. כעת נוסיף כי האשמתנו בהסגת גבול נובעת מהגבול שבאמת הסגנו, גבולה של התורה הקדושה.הגענו לחודש אלול, א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י, ראשי תיבות שרומזים באופן כללי לעניין התשובה, שהבסיס לה הוא חשבון נפש אמיתי ונוקב, שתוצאתו היא הודאה על שגיאות העבר – שבמעשי הרעים התנקתי מהדוד העליון, הקב''ה – וקבלה טובה לעתיד, שמעתה ואילך אקפיד לשמור על קשר חיובי עמו. וכמו בכל שנה, קוראים בשבת זו את פרשת שופטים (דברים ט''ז): יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. דיברנו על הפסוק הזה בעבר, מזוויות שונות, די באריכות וכעת נזכיר רק שהשופטים והשוטרים כאן הם שכבת המנהיגות המיידית של העם, אלה שמעשיהם או מחדליהם, משפיעים ישירות על איכות החיים של הנתונים למרותם. והם משפיעים לא רק בדיבור ובמעשה, אלא בעיקר בדוגמא האישית, לטוב או להיפך.

כשלון ההנהגה

מניסיון רב שנים אנחנו יודעים שדרכה של מנהיגות להשחית דרכה במוקדם או במאוחר; רובם ככולם מתמנים או נבחרים כשהם מלאי כוונות טובות, זה לפחות מה שהם מבטיחים, ואפילו מתחילים בדרך טובה כפי שהבטיחו, אבל בחלוף הזמן הם מחמיצים וכמעט שאין להכיר בהם ובמעשיהם את הרעיונות שבשמם ולשמם הם נבחרו או התמנו. התופעה הזאת אינה חדשה כידוע, ולכן בתפילה אנחנו מבקשים שלוש פעמים בכל יום חול, ''הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה''. הפירוש הפנימי, לפי האדמו''ר ממודז'יץ, הוא שהשופטים והיועצים יעשו תשובה וישובו להתנהג ולהנהיג לפי אותם עקרונות שהיו להם כשנבחרו. שאם לא כן – הצרות רודפות את המונהגים; ולכן המשך אותה תפילה הוא: וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, כי אם חלילה יש יגון ואנחה בעם, אשמת ההנהגה היא. ואם ההנהגה שבה לעקרונות הישנים, היא מועילה לכל העם.

התמודדות עם כישלון

העובדה שנכשלים, נו מילא, זה יכול לקרות לכל אחד. הרי כבר אמר קהלת (פרק ז'): כ כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. כל זמן שעוסקים בעניינים ארציים, יצר הרע אורב להכשיל אותנו; הכישלון יכול לנבוע מטעות בתום לב, מהטעיה או מלחצים (פנימיים ו/או חיצוניים) שלא עמדו בהם; אבל זו אינה הבעיה האמיתית, הבעיה האמיתית היא כשמחזיקים בכישלון, לא מודים בו ו(לכן) לא עושים תשובה. כשאדם פרטי נכשל ואינו חוזר בו, ההשפעה היא עליו ואולי גם על מעגל הקרובים אליו; כשמנהיג נכשל ואינו חוזר בו – כל העם מושפע מהכישלון, וזו הבעיה הגדולה של כל פרט בעם בקשר שלו עם המנהיגות, שגם אם לחלוטין אינו מסכים למעשיה, הם מכתיבים את איכות חייו ולעתים אף משפיעים על גורלו. חודש אלול וימי התשובה הבאים אחריו, קוראים לכולנו, גם למנהיגים, ומעניקים לנו הזדמנות לתקן את העבר. וזה תלוי רק בנו.

ירושלים בעיני העולם

התופעה הזאת אינה חדשה כמובן, הרי כבר הנביא ישעיהו (פרק א') מתאר מנהיגות מושחתת המשפיעה לרעה על איכות חייו של העם. ולקראת סיום אותו פרק הוא מבטיח, בשם ה' כמובן: כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה, אלה יהיו הכינויים של ירושלים כאשר המנהיגים ידבקו בעקרונות ובערכים שבשמם נבחרו או התמנו לתפקידם. ובינתיים, כל זמן שזה לא קורה – ירושלים נתפסת בעיני אומות העולם, לא כעיר הצדק אלא כעיר של חוסר צדק משווע, עיר הקודש שהיהודים שולטים בה בניגוד לרצונם של רוב ''המאמינים'' בעולם. לכן, בעיניהם, היא משולה לחבית חומר נפץ שפתיל ההשהיה המחובר אליה כבר כמעט נגמר ובכל רגע עלול לבוא הפיצוץ הנורא.

אנחנו קובעים את יחס העולם לירושלים

ואין לבוא אליהם בטענות על שכך הם מתייחסים לירושלים, הם למדו זאת מאתנו. הרי בשנים האחרונות חלה שחיקה מתמדת בריבונות שלנו על ירושלים וביחוד על הר הבית, עד שכיום הוא פתוח לגויים בלבד רוב הזמן. וגם כאשר יהודי מורשה לעלות אליו, חלילה לו מלנקוט מהלך של התגרות בדרך של מלמול תפילה. במלים אחרות, מרגע שויתרנו על הר הבית, ויתרנו למעשה על ירושלים, כי הרי בלי הר הבית – ירושלים היא סתם עיר מעורבת ומלאה מתחים מסוגים שונים. והערבים הרי טוענים לבעלות עליה, כמו אגב על כל ארץ הקודש, והם מעולם לא נסוגו מדרישותיהם ולו במשהו, אז מה הפלא שכך מתייחסים הגויים אל ירושלים?! בעיניהם אנחנו סתם כובשים מדכאים, בדיוק כמו שאנחנו בעיני עצמנו. ובעיני עצמנו אנחנו כאלה כי אין לנו חיבור אמיתי לארץ, חיבור על פי התורה הקדושה. 

בכל כלל יש יוצא מן הכלל

לא אחת כתבנו על כך שאין בפינו טענה חזקה מספיק לקשר שלנו אל הארץ הזאת דוקא או בכלל; ליתר דיוק – יש, אבל היא אינה שגורה בפי המנהיגים והדוברים. אבל יש גם יוצאים מן הכלל; מסופר על הרב מרדכי אליהו זצ''ל כי היה עם הראשונים שנכנסו למערת המכפלה במלחמת ששת הימים; היו שם חיילים שבלחץ הקרבות לא החליפו את בגדיהם כמה ימים והם הסתובבו שם, בנעליהם המאובקות, בהתפעמות יהודית בלי לשים לב שהם דורכים על השטיחים שכיסו את הרצפה. לפתע יצא מאחד החדרים השייך והקים קול צעקה על ''חילול הקודש'' איך מעזים להכנס בהופעה כזאת למקום קדוש. אנחנו חולצים נעלים ושוטפים רגלים לפני שנכנסים, טען, ואתם – אין לכם כבוד למקום הקדוש. הרב גער בו שלא יצעק והסביר: אנחנו בנים של האבות והאמהות הקבורים כאן ואת הבנים מקבלים בכל מצב; אתם, בני השפחה, משרתים אתם, ואוי לו למשרת שיופיע לא מצוחצח לעבודתו. השייך חזר לחדרו בשתיקה.

איבדנו את ''גאון יעקב''

הקצינים שהיו שם אמרו לכבוד הרב שצריכים לשמור על כבודם, שאנחנו לא רוצים להתעמת אתם אלא לחיות אתם בשלום, ולכן ביקשו שלא יצעק על השייך. עוד הם מדברים והנה השייך יוצא שוב מחדרו, והפעם כדי להתנצל בפני כבוד הרב על דבריו הקודמים. הרב אמר לנוכחים כי זו השפה שבה יש לדבר אתם, שכן רק אותה הם מבינים; אבל כאמור, הוא היה היוצא מן הכלל. ואת הסגנון של הכלל כולנו מכירים פחות או יותר; אף אחד לא מתייחס אל הכתוב בתנ''ך כאל משהו רלוונטי להיום ואת פרשת השבוע קוראים בכל שבת כי זו מצווה, בלי לחשוב שניתן וגם צריך ללמוד ממנה משהו להיום. כך איבדנו את ''גאון יעקב'' את הגאווה היהודית על עצם התפקיד שלנו בעולם, תפקיד שמציב אותנו במעמד של יוצא מן הכלל בין האומות. אנחנו מנסים להדמות להם, להיות חלק מהכלל וכתוצאה מכך, בהכרח, מטשטשים את הזהות של עצמנו. וכאשר אנחנו לא מכבדים את עצמנו, איזו סיבה יש לאחרים לכבד אותנו?

המלך כפוף להוראות התורה

והרי בפרשת השבוע כתובה גם מצוות מינוי מלך (פרק י''ז): יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (...). אחר כך בא פירוט ההגבלות המוטלות על המלך; שינהג בצניעות, שלא ישים מגמתו להרבות עושרו וכבודו. ומהיכן ישאב את הכוחות הרוחניים לעמוד בכך? יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. יט וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

הסגת גבול התורה

העולם מתייחס אלינו כאל מסיגי גבול שיושבים על אדמות לא להם, מכאן הלחץ הבינלאומי המופעל עלינו ''להחזיר'' לערבים את אדמותיהם כביכול. אמרנו כבר לא אחת שיחסן של האומות אלינו בנושא זה ובכלל, משקף את יחסנו שלנו. כעת נוסיף כי האשמתנו בהסגת גבול נובעת מהגבול שבאמת הסגנו, גבולה של התורה הקדושה. אצלנו מנהלים את החיים, בכל המישורים, במנותק לגמרי מהוראות התורה אשר ציוותה בפרשה שלנו (פרק י''ט): יד לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים--בְּנַחֲלָתְךָ, אֲשֶׁר תִּנְחַל, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. מעניין שהציווי הזה מתייחס דוקא להתנהגות בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, ומה בחוץ לארץ, מותר להסיג גבול? לא, אין היתר, אבל כנראה שהנטיה הזאת נוטה להתעורר יותר בארץ.

גבולות ההבטחה

ראינו שהתורה מבטיחה הצלחה ואריכות ימים למלך שיקרא בתורה לעתים קרובות ויתייחס אל הכתוב בה כאל הוראה מחייבת. כי התורה הקדושה היא ''תורת חיים'' היא מקיפה וכוללת את כל ענייני האדם והעם ואין תחום שבו אין לתורה מה לומר. וברגע שאנחנו מסמנים גבולות לתורה, זה שייך וזה לא שייך לתחומה, אנחנו מסיגים את גבולה והתוצאה היא שכולם מתאמצים להסיג את גבולנו שלנו, את גבולות הארץ שהתורה הבטיחה לנו. מכאן שהמוצא היחיד מהמיצר שאליו נקלענו הוא לשוב לעקרונות היסוד, לתורה הקדושה, להכריז שאנחנו כאן מכוח ההבטחה שהבטיח לנו ה' יתברך בתורה הקדושה. הרי בזה גם הגויים מאמינים כידוע. ועד שזה יקרה, נוכל להתנחם בהבטחת הנביא בהפטרת השבת (ישעיהו נ''ב): ח קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">ילד ערבי גדל, כידוע ומפורסם, על טיפוח השנאה ליהודי כדרך חיים. ואנחנו, במקום להציג מציאות זו בריש גלי ולהכריז כי עם אנשים שזו דרכם אין על מה לדבר, אנחנו מתעלמים מהמציאות הזאת ומעלימים אותה מעיני העולם. כך הגענו למצב שבו אנחנו מואשמים באפרטהייד בזמן שהם מכריזים בגלוי כי לא יקבלו שום נוכחות יהודית''בשעה טובה'' התחדש המו''מ עם הפלשתינים וסוף סוף אפשר לייחל שמשהו טוב יצא מזה. האמנם? מישהו באמת חושב שיצא מזה משהו טוב לישראל? שבכלל יצא מזה משהו מלבד צרות? דומני שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, וכל צד מנימוקיו שלו; חסידי המו''מ יטענו שאנחנו לא גמישים מספיק והמפוקחים יטענו שמלכתחילה לא היה סיכוי, כי הצד השני לא באמת מעוניין לסיים את הסיכסוך. כך או אחרת – חוץ משר החוץ האמריקני ואולי גם הבוס שלו – אף אחד לא באמת מצפה שמשהו טוב יצא מהשיחות שהתחדשו. בשלב הזה אפשר לשאול: נו, אז בשביל מה כל המאמץ? אבל על זה יענו, מן הסתם, לא יכולנו לעמוד בלחץ לחידוש השיחות. וכאן מתעוררת השאלה האמיתית, כיצד נקלענו לכאלה לחצים וכיצד נחלשנו עד כדי אי יכולת לעמוד בהם?

הדרדרות הדרגתית

לא נוכל במסגרת זו לשחזר את כל המהלכים שהובילו אותנו למצב הנוכחי, אבל אולי סיפור אחד קצר ימחיש את התהליך; לפני כחמש עשרה שנה, בעת שראש הממשלה הנוכחי כיהן בתפקיד זה בפעם הראשונה, קיימנו שיעור בפרשת השבוע ומטבע הדברים עלה עניין נסיעתו של ראש הממשלה לארה''ב, לשיחות בעניין המשך תהליך אוסלו. עד אז הוא הצטייר כמי שעומד בתוקף על משמר האינטרסים של מדינת ישראל והדעה הרווחת היתה שגם הפעם הוא יעמוד איתן ולא יוותר. שמעתי את המשתתפים ובסוף הבעתי דעתי שאם הוא נסע הוא יוותר; מי שלא מוכן לוותר – גם לא משתתף בשיחות. לא כל כך הסכימו אתי, כי כאמור, היתה לו תדמית מסוימת, אבל כשנודעו התוצאות של אותו מו''מ התברר לכולם כי בעצם ההסכמה להכנס למו''מ הובלעה כבר ההסכמה לוותר.

הדרכה למלחמה פנימית

פרשת השבוע פותחת במלחמה ובתוצאות אפשריות שלה (דברים כ''א): י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. גם בפרשה הקודמת מופיע פסוק עם אותה פתיחה, אבל ההמשך שונה מאד (פרק כ'): א כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי- ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. בפסוק הזה מדובר על אויב חיצוני ובהמשך מנחה התורה בפירוט כיצד יש לנהוג במלחמה ואכן, מהפרשיה הזאת שבפרשת שופטים נלמדים דיני המלחמה. בפרשה שלנו, לאחר הפסוק הפותח ממשיכה התורה בדיני אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר שראית בַּשִׁבְיָה ומצאה חן בעיניך; מותר לך לשאתה לאשה, אבל לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ. במלים אחרות, כאן התורה מדריכה אותנו כיצד להתמודד עם יצר הרע, כולל איסור מוחלט להתעלל בשבויים, מי שיש לו נטיה כזאת.

מלחמה נגד הנטיות הטבעיות

בהמשך הפרשה יש עוד כמה דיני מלחמה. אבל אין בהם התייחסות לאויב חיצוני, רק לדרישות ערכיות מהלוחם היהודי ולקדושת מחנה הלוחמים. הנה הפירוט: (פרק כ''ג): י כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה, עַל-אֹיְבֶיךָ: וְנִשְׁמַרְתָּ--מִכֹּל, דָּבָר רָע. יא כִּי-יִהְיֶה בְךָ אִישׁ, אֲשֶׁר לֹא-יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה-לָיְלָה--וְיָצָא אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לֹא יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. יב וְהָיָה לִפְנוֹת-עֶרֶב, יִרְחַץ בַּמָּיִם; וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ, יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. יג וְיָד תִּהְיֶה לְךָ, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה; וְיָצָאתָ שָּׁמָּה, חוּץ. יד וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ, עַל-אֲזֵנֶךָ; וְהָיָה, בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ, וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת-צֵאָתֶךָ. טו כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ: וְלֹא-יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. לא נביא פירוש לפסוקים אלו, רק נציין כי מכאן ברור שהפרשה הפותחת במלים כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, לא מתייחסת בכלל למלחמה במובן המקובל, היא מתייחסת רק למלחמה הפנימית שיהודי אמור לנהל מול נטיותיו הטבעיות. 

ניצחון פנימי מבטיח ניצחון על אויב חיצוני

והמסר לאורך כל הפרשה הוא ברור: חייבים להשקיע במלחמה הפנימית ולא לוותר לעצמנו בשם אופן; כי רק על ידי ההכנה הזאת, של מלחמה פנימית בלי פשרות וניצחון בה, זוכים לעוצמה הרוחנית הדרושה כדי לזכות לניצחון במלחמה חיצונית. ויותר מזה, כשמנהלים את המלחמה הזאת היטב, זוכים למנוע מראש מצבי מלחמה ואפילו איום במלחמה, כי האויב מזהה את העוצמה הרוחנית והיא מרתיעה אותו. ואדרבה, ניהול נכון של המלחמה הפנימית, כלומר ניצחון על הנטיות הטבעיות בנקודה ועוד נקודה, פותח בפני היהודי אופקים חדשים לחתור אליהם בחיזוק העוצמה הרוחנית שלו, וממילא הוא מתחזק והולך גם בגשמיות. ולמדים זאת מפרשת השבוע שבה כתובה מצוות שילוח הקן ומיד אחר כך (פרק כ''ב): ח כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ (...). אומר רש''י: אם קיימת מצות שִׁלּוּחַ הקן – סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה. 

היום הוא תוצאה של אתמול

וזה עובד גם לכיוון ההפוך כמובן, אם לא מנהלים את המלחמה הפנימית כראוי או בכלל, אם לא מִתְחַזּקִים ברוחניות, אם סומכים על השיפוט שלנו ונסמכים על יכולת העמידה בלחצים, אומרת לנו פרשת השבוע שהכשלון מובטח מראש. כי זה רק טבעי ואנושי שכושר השיפוט אינו במיטבו כל הזמן, ויכולת העמידה בלחצים גם היא עלולה להיות מושפעת ממצבי רוח משתנים. והרעיון הזה מבוטא היטב כבר בפסוקים הראשונים של פרשת השבוע; ראינו שבפרשיה הראשונה של פרשת השבוע התורה מנחה כיצד לנהוג במקרה שמישהו מהלוחמים חשק באשת יפת תואר שראה בין השבויים. זה לכאורה היתר לשאת אותה לאשה, בהגבלות מוגדרות, אבל היתר. אומרים לנו חז''ל שזה לא היתר לכתחילה, אלא ש''דיברה תורה כנגד יצר הרע, שאם לא תתיר לו – ישאנה באיסור''.

עברה גוררת עברה

לאחר דיני אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר אומרת התורה: טו כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים, הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה; וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר, לַשְּׂנִיאָה. חז''ל רואים בכך המשך טבעי; אחרי שחשק בה, איפשר ליצרו להוביל אותו, סופו לשנאֹתה. אבל כעת היא אשתו וגם ילדה לו את בנו הבכור, אין לו ברירה ועליו להוריש לו כראוי לבכור למרות רצונו לעשות נחת לאשה השניה, האהובה ולהעניק לבנה את הבכורה. ומיד אחר כך באים דיניו של בן סורר ומורה: יח כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה--אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. זהו המשך התהליך שהחל בכניעה ליצר; קודם הוא מואס באשה שבה חשק שלא כדין, אם שיחרר אותה – מוטב, אם לא – יהיה להם בן סורר ומורה, בנה של אותה אשה שכעת היא שנואה. ובאופן טבעי, לא רואים שום קשר בין ההתנהגות העכשווית של הבן הסורר ובין הכניעה ליצר מלפני כך וכך שנים.

לחתור לשלום פנימי

דיברנו בעבר לא מעט על עצם הרעיון המשונה שאנחנו אמורים לחתום על הסכמים עם אויבינו, לחתור לשלום עם השכנים; זהו רעיון שהתורה מזהירה אותנו מפניו שוב ושוב אולי כי זו נטיה שטבועה בנו כיהודים, לעשות שלום ולא מלחמה. התורה מזהירה אותנו כי הסכם כזה, אם ייחתם, סופו שיתנקם בנו קשות ומודיעה לנו כי הדרך הנכונה להגיע לשלום עם החוץ היא לעשות שלום בפנים, בינינו ובין עצמנו ובינינו ובין בוראנו. האזהרות הנ''ל כתובות בכמה פרשות אחרות בתורה וכאמור, דיברנו על כך בעבר כמה פעמים. כאמור, ההנחיה לחתור לשלום פנימי כנ''ל, עיקרה בפרשה שלנו, שתמיד נקראת בחודש אלול והיא מורה לנו שעלינו לנהל מלחמה פנימית מתמדת כנגד הנטיות הטבעיות שלנו ומדריכה אותנו כיצד לנהל את המלחמה הזאת.

אור לגויים או חושך?

בינתיים אנחנו מתעקשים שלא להסתבך במלחמה הזאת, במלחמה הפנימית, ומפנים את כל הכוחות למלחמות המיותרות עם החוץ; מחפשים בקדחתנות דרכים יצירתיות להתמודד עם החרם האירופי בפרט ועם הביקורת המעלילה והנשכנית בכלל. ועם כל המאמצים שמשקיעים או לא משקיעים במלחמות אלו, מצבנו בזירה הבינלאומית הולך ומדרדר ולא נראה שיש איזשהו סיכוי שהגויים יקבלו אותנו כשווים אליהם, שידונו אותנו לפי אותם קני מידה שבהם הם דנים את עצמם. כי מבחינתם, בין במודע ובין שלא במודע, או שאנחנו מקרינים ''אור לגויים'' ואז אנחנו מעל כולם או שאנחנו מתאמצים להשתוות אליהם ואז אנחנו הכי ירודים מכולם. ונכון לעכשיו אנחנו עושים כל מאמץ להדמות להם ולכן, בעיניהם, הכי ירודים. הרי העובדות מדברות בעד עצמן.

מה שקורה בהעדר עוצמה פנימית

למתבונן מן הצד, קשה להבין כיצד נקלענו למצבים מביכים אלו, כאשר כל העובדות הן לטובתנו. ורק לדוגמא, ההסתה הפראית אצל השותפים הטבעיים של נשיא המדינה לשלום, אינה מוגבלת לגילויי שמחה על שיחרורם של רוצחי יהודים מהכלא, היא מובנית במערכת החינוך שלהם; הרי ילד ערבי גדל, כידוע ומפורסם, על טיפוח השנאה ליהודי כדרך חיים. ואנחנו, במקום להציג מציאות זו בריש גלי ולהכריז כי עם אנשים שזו דרכם אין על מה לדבר, אנחנו מתעלמים מהמציאות הזאת ומעלימים אותה מעיני העולם. כך הגענו למצב שבו אנחנו מואשמים באפרטהייד בזמן שהם מכריזים בגלוי כי לא יקבלו שום נוכחות יהודית במדינה שיקימו. אכן, כישרון ייחודי ליהודים חסרי שורשים. ולא נותר אלא להתנחם בהבטחת הנביא בהפטרת השבוע (ישעיהו נ''ד): י כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה--וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה'.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">האמריקנים ממשיכים לפנטז על יצירת עולם טוב יותר בלי שיהיה צורך להשמיד את הרוע. הם לא למדו ואנחנו לא לימדנו אותם את הפטרת השבוע שבה מתאר הנביא את המהלכים האחרונים שלפני הגאולה האמיתית והשלמה(ישעיהו ס''ב): א לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר.בעוד העולם עוצר את נשימתו לקראת תקיפה אמריקנית בסוריה כעונש על השימוש שעשה המשטר בנשק כימי, התעוררה אצל הח''מ תהיה קלה; כלומר, מה זה עניין של אמריקה, או של מישהו אחר, מה קורה בין שתי קבוצות של רוצחים צמאי דם? נכון שהתמונות משם מזעזעות ולמי שרוצה לשמור על שפיות מומלץ לא להתבונן בהן, אבל מה העניין המיוחד שהדליק את העולם המערבי ואת האמריקנים דוקא עכשיו, מה שלא קרה בכמעט שלוש שנים שבהן נהרגו רבבות רבות, כולל נשים וילדים, בעימותים בין הצדדים? הרי עד לאחרונה ממש האמריקנים לא נראו מעוניינים במה שקורה בסוריה, היה להם הרבה יותר דחוף וחיוני, לטובת השלום העולמי כמובן, להכריח את נציגי היהודים ואת נציגי הערבים בארץ ישראל לשבת ליד שולחן אחד ולדבר על העתיד הוורוד שצופה להם הדמיון האמריקני.

צביעות מופתית

והאירופאים – גם הם הפגינו, וממשיכים להפגין, ביטחון מוחלט בשיקול הדעת שלהם; עד לפני כמה ימים, המאות והאלפים שנהרגו בסוריה ובמקומות אחרים לא הטרידו אותם כל כך, אם בכלל, כמו הלחץ להטיל חרם על נקודות הישוב של יהודים בארץ ישראל במטרה לזרז את ניקוי יהודה ושומרון – ואחר כך, מן הסתם, גם את ארץ ישראל כולה – מיהודים. ופתאום כולם נחרדים ממה שקרה בסוריה והם מבטיחים שיענישו את השליט הסורי על המעשה הנורא שעשה צבאו. והכי מוזר זה שאף אחד לא טוען שיש איזו תכלית לענישה הזאת אם תבוא, שהרי אף אחד לא באמת מצפה ש''ענישה'' אמריקנית או אחרת תשים קץ למרחץ הדמים הסוער בסוריה או בכל מדינה מוסלמית אחרת. כולם יוצאים מנקודת הנחה שהחבר'ה שם ימשיכו להרוג זה את זה. וזה בסדר(?) העיקר שלא ישתמשו בגזים!!!

בירורים

וכל זה קורה בימים שלקראת ראש השנה תשע''ד, ימים בהם אנו מאחלים ומייחלים כי ''תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה''. ברכות וקללות הן תמיד נושאים מעניינים לדיון; כלומר, מהי בדיוק קללה ומתי ובאיזו דרך היא עשויה להתהפך לברכה. וגם את ההיפך מעניין לבדוק, לברר מהי ברכה וכיצד היא עלולה להתהפך לקללה. ספק אם נצליח למצות דיון כזה במסגרת זו, אבל שווה לנסות. שהרי בפרשת השבוע שעבר קראנו פירוט די נרחב של ברכות וקללות והשבת אנחנו מקבלים תזכורת: (דברים ל'): א וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, (...) זהו אותו חשבון נפש של חודש אלול שעליו דיברנו ברשימה לפרשת שופטים; הצורך והתועלת בחשבון נפש נכונים לכל השנה ולכל יום בשנה, אבל חודש אלול הוא הזמן הכי מסוגל לכך. 

חשבון נפש כפוי

לא לחנם קבעו לנו לקרוא פרשות אלו של חשבון נפש בחודש זה, זו הכנה הכרחית לראש השנה וליום כפור. חשבון כזה מבוסס כמובן על בחירה חופשית המודגשת גם היא בפרשות אלו: טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע. וכעת זימנו לנו מן השמים אירועים שלכאורה אינם בשליטתנו, שהם מצד עצמם קוראים לנו לערוך חשבון נפש; האם זה טוב ליהודים? האם זו ברכה או שמא להיפך חלילה? הזכרנו כבר את הצביעות שמאפיינת את ההתנהלות של העולם המערבי כלפי אירועים כאלה ואחרים וביחוד כלפינו; דומני כי במבט שטחי אפשר בקלות לומר שמן השמים כיוונו את הדברים כך כדי שהעולם יפסיק להתמקד בנו וזה ודאי טוב ליהודים, ברכה. אלא שזה נכון רק לטווח הקצר. לטווח הארוך, רצוי מאד שנחולל אצלנו כמה שינויים יסודיים כדי שיתחילו לראות את הטוב שבנו, כדי שהברכה לא תתהפך חלילה.

והפתרון נתון

והרי לכאורה, זה הרעיון שטמון בפסוק שציטטנו לעיל: הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ, איך אפשר לומר על קללה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ? אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' כי מי שזכה לברכה ואחר כך התהפך מזלו, חווה זאת בעוצמה רבה יותר ממי שכל ימיו חי בדלות. כלומר הברכה שחווינו בעבר מחריפה את חוויית הקללה. ואצלנו זה שקוף לגמרי; בעבר, כאשר נהגנו כיהודים גאים בלי לעשות חשבונות מיותרים של דעת קהל עולמית וכו', העולם כיבד אותנו מאד. חווינו ברכה. מאז שאנחנו מנסים לשאת חן בעיני העולם – המצב התהפך, וההשוואה הזאת מאד לא נעימה. מה גם שהגענו לכך בבחירתנו החופשית, בדיוק כאמור בפרשת השבוע. וגם הפתרון מוצע בפנינו: ב וְשַׁבְתָּ עַד- ה' אֱלֹקֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. ג וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, שָׁמָּה. 

מנותקים מהמציאות

דומה כי המכנה המשותף לכל הצרות של הזמן האחרון הוא שקדמו להן דיבורים מיותרים. הבטחות והתחייבויות סרק, קווים אדומים ניידים, ביקורת לא ענייינית ועוד כהנה וכהנה. מתעקשים לעצב את המציאות בהתאם להשקפת עולמם תוך התעלמות מוחלטת מן המציאות המנוגדת לחלוטין להשקפה זו. הדוגמאות לכך רבות מאד וכותבים רבים דנו בהן לא מעט; ולעניין שעל הפרק – נניח שיתקפו בסוריה ואפילו יפילו את המשטר הקיים, האם ירוויחו מזה משהו? ואולי דוקא יפסידו, כמו שהפסידו מהפלת השאח באיראן ומובארק במצרים? אבל האמת היא שכל זה לא אמור להטריד אותנו כל כך, אם בכלל, כי על פניו די ברור שכל מה שקורה כעת ובכלל, מכוון מלמעלה לטובתנו. הרי הגוים חותרים בדרכים שונות לפגוע בנו, אז כעת הם יהיו עסוקים בעצמם ולא יתפנו להתעסק אתנו. 

סיבה טובה לשמוח

והדברים רמוזים, כמעט אמורים בפירוש בהפטרה שקוראים בשבת זו, כמו בכל שבת שלפני ראש השנה (ישעיהו ס''א): י שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹקַי--כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ. הפתיחה מזכירה פסוק מפרשת השבוע (פרק ל'): ט וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ--לְטֹבָה: כִּי יָשׁוּב ה', לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ, עַל-אֲבֹתֶיךָ. לָשׂוּשׂ זו אחת מלשונות השמחה. גם לָגִיל. המצב האידיאלי הוא שאנחנו ששים בה' והוא שש בנו כאשר הרקע לששון ההדדי הוא: י כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל- ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. לפי זה קצת קשה לטעון שיש לנו סיבות טובות לששון הדדי, כי גם אם לכאורה כבר עשינו תשובה, אנחנו הרי יודעים את האמת, והאמת היא שאנחנו עדיין שקועים עמוק בענייני עולם הזה, לא לגמרי עם ה'.

הכוונה מלמעלה

מסתבר שהנביא ידע שזה יהיה המצב ובדיוק על כך הוא מדבר; מגיע זמן, והוא כבר הגיע, שבו הקב''ה כביכול מפסיק לחכות עד שנעשה תשובה שלמה, הוא פועל לטובתנו בגלוי למרות שאנחנו רק באמצע הדרך אליו. ולפעמים גם זה לא. וזה לא שהכללים השתנו, זה לא שכבר לא מצפים מאתנו שנשקיע יותר בקשר אתו יתברך, בהחלט מצפים, מבחינה זו לא השתנה דבר. מה שהשתנה, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', זה שהדור שלנו זוכה לחיות בזמן בו ההצטברות של כל הפעולות הטובות שעשו יהודים לאורך ההיסטוריה, הגיעה למסה קריטית שמחייבת כביכול את השינוי הנ''ל. וכך, למרות שעדיין אין אנו דבקים בה' באמת, למרות שדעת הקהל מטרידה אותנו ולכן משפיעה עלינו הרבה יותר מדעתה של התורה הקדושה, אנחנו צועדים בזריזות אל עבר הגאולה האמיתית והשלמה בהכוונה מלמעלה.

ירושלים במוקד תשומת הלב

כאמור, שבת זו היא האחרונה בשנת תשע''ג. אגב, בשבת המקבילה אשתקד, כתבנו על רצח השגריר ועוד שלושה מעובדי השגרירות האמריקנית בלוב. מסתבר שהאמריקנים לא למדו דבר מאז; הם ממשיכים לפנטז על יצירת עולם טוב יותר בלי שיהיה צורך להשמיד את הרוע. הם לא למדו ואנחנו לא לימדנו אותם את הפטרת השבוע שבה מתאר הנביא את המהלכים האחרונים שלפני הגאולה האמיתית והשלמה (ישעיהו ס''ב): א לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. ב וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ, וְכָל-מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ; וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ, אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ. דברים ברורים מאד; הקב''ה מבטיח שלטובת ירושלים, אל מול אלה החותרים לנשל אותנו ממנה, הוא יוביל בעולם מהלכים שימנעו זאת. ולמהלכים האלה יש מחיר ומישהו יצטרך לשלם אותו.

הַכְוָנָה מלמעלה

אשתקד הבאנו שני ''סימנים'' לשנת תשע''ג, הראשון היה ''גל עיני ואביטה נפלאות'' והשני – ''רחש לבי דבר טוב''. את הנפלאות ראינו במו עינינו, מי שרצה לראות; ולחשוב טוב – נו, זה עוד טעון הרבה שיפור. ה''סימן'' של שנת תשע''ד הוא ''צדיק-רשע'' ללמדנו כי הגיע הזמן שנבחין נכונה ביניהם וגם נתייחס אליהם בהתאם. וזה יקרה גם אם לא נרצה בכך, כי הקב''ה יעשה בעצמו את מה שאנחנו נמנעים מלעשות. כמו שהבטיח בהפטרת השבוע: (פרק ס''ג): ד כִּי יוֹם נָקָם, בְּלִבִּי; וּשְׁנַת גְּאוּלַי, בָּאָה. ה וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר, וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ; וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי. ו וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי, וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי; וְאוֹרִיד לָאָרֶץ, נִצְחָם. ומצד שני ביחס לישראל: ח וַיֹּאמֶר אַךְ-עַמִּי הֵמָּה, בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ; וַיְהִי לָהֶם, לְמוֹשִׁיעַ. טבְּכָל-צָרָתָם לוֹ צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם--בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ, הוּא גְאָלָם; וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם, כָּל-יְמֵי עוֹלָם.