שורות אלו נכתבות בעיצומו של החודש השביעי שהוא כידוע חודש החגים, בין יום הכפורים לחג הסוכות; ועל יסוד מה שכתבנו בשבוע שעבר – על יסוד הכלל ''מעלין בקודש'' – אודות תהליך התשובה, שהוא תהליך של התקרבות שמתחיל בראש חודש אלול ומגיע לשיאו ביום הכפורים (בכלל, ובתפילת הנעילה בפרט) מן הראוי להתבונן במסרים הפנימיים של החגים בחודש הזה ולראות כיצד הם מתיישבים עם הכלל הנ''ל, שהרי הוא תקף לכל העניינים שבקדושה. כי לכאורה, מה הקשר בין המרירות של יום הכפורים והחרדה (שמעורר השופר) בראש השנה ובין השמחה שהיא עניין עיקרי בחג הסוכות שהוא (על פי נוסח המוסף של החג) ''זמן שמחתנו''? והרי החגים באים ברצף, שבוע אחד בן ראש השנה לייום כיפור וארבעה ימים ממנו לסוכות; לא נותנים לנו זמן ארוך לעבר ממצב נפשי אחד למשנהו.

תהליך חינוכי מורכב

ונקודה נוספת; בעולם שבו מתייחסים אל מצוות התורה כאל הגבלות חסרות פשר המוטלות על היהודי ומגבילות את חירותו, המעברים האלה שאנחנו נדרשים לעשות מחרדה למרירות וממנה לשמחה, אינן מובנות כלל וכלל, שהרי אינן מתיישבות בשום דרך עם היחס הנ''ל למצוות. כי בחינה של המצוות המוטלות עלינו בחגים, ובעיקר אם נעמוד על המצבים הנפשיים שאנחנו אמורים לחוות בחגים כתוצאה מקיום המצוות, בחינה כזאת תעלה שאין מדובר בתכנים המגבילים את רוח האדם חלילה, אלא שמדובר בתהליך חינוכי מובנה. ובתהליך הזה עצמו, בכלל ובכל אחד משלביו בפרט, תקף אותו כלל יסוד של ''מעלין בקודש''. או במלים פשוטות יותר – בעזרת התבוננות קלה ננסה לראות כיצד התורה מדריכה אותנו, באמצעות המצוות בכלל ובאמצעות מצוות החגים בפרט, להתקדמות מתמדת אל עבר היעדים שהציבה בפנינו.

מצוות שונות בחגים שונים

ונביא שתי הקדמות קצרות אבל חשובות לפני ההתבוננות: הראשונה היא שאת מצוות התורה ניתן לחלק לפי כמה איפיונים המנוסחים בדברי חז''ל: יש מצוות ''לא תעשה'' ויש מצוות ''עשה''; יש ''מצוות שבין אדם למקום'' ויש ''מצוות שבין אדם לחברו''; ויש גם מצוות שהן ב''קום ועשה'' ומצוות שהן ב''שב ואל תעשה''. והשניה היא שלכל חג (כמעט) יש את המצוות המיוחדות לו. לא בטוח שנצליח לבאר הכל כאן ועכשיו, אבל נשתדל להבהיר מושגים לפחות בקיצור, ונאריך יותר במה ששייך ישירות לנושא שלנו, התהליך החינוכי של חגי החודש השביעי. ובכן, בראש השנה המצווה היחידה בתורה היא ''לשמוע קול שופר'' כלשון הברכה שלפני התקיעות, והיא מוטלת על כל יחיד מישראל. עד כדי כך שאם לצורך התקיעות הוא צריך לוותר על תפילה בציבור – שיוותר, העיקר שישמע תקיעות.

היחיד כפרט וכחלק מהכלל

לשמוע קול שופר זו מצווה של ''קום ועשה''. המשימה היא להמליך עלינו את הקב''ה ואת זה עושים בתקיעת שופר. וכאמור, זו מצווה שמוטלת על כל יחיד מישראל ולאו דוקא בציבור, בבית הכנסת; אפשר לקיים אותה לבד, בבית. כמובן יש עניין גדול לעשות זאת בציבור כי ''ברוב עם הדרת מלך'' אבל זה לא משנה לעצם קיום המצוווה, שמוטלת עלינו כיחידים. אפשר אפילו לומר שקיום המצווה ברבים מקל במעט את החרדה שמעוררות תקיעות השפר ולא בטוח שזה כל כך חיובי. ובראש השנה יש כמובן גם איסורים כמו בכל יום טוב, אסור לעשות מלאכה שאינה לצורך אכילה ועוד. ביום כיפור המצווה העיקרית היא לצום, שב ואל תעשה, וכמובן, גם זו חובה על כל יחיד מישראל. עם זאת, ביום הזה יש חמש תפילות וכהקדמה להן אנו מכריזים כי ''אנו מתירים להתפלל עם העבריינים''.

צִבּוּ''ר – צדיקים, בינונים, רשעים

ביום כיפור אנחנו נמנעים מסיפוק רצונות הגוף ומתרכזים במילוי צרכי הנשמה; אבל הרי אנחנו לא באמת מעלימים את רצונות הגוף, לא באמת מזדהים עם צרכי הנשמה. כלומר, התחושה הפנימית שלנו היא שאנחנו לא באמת מצליחים להדמות למלאכים שאין להם צרכים גופניים, ועל ידי הָהִדַּמוּת הזאת להתקרב יותר לקב''ה. אנחנו לא משלים את עצמנו שבאמת הצלחנו להתקרב לבורא יתברך, אנחנו חווים את עובדת היותנו בשר ודם. אמנם יש לנו נשמה אלקית שאמורה להתגלות ביום הזה, אבל היא כלואה בתוך גוף, הגוף שלנו, שהוא בהמי במהותו. וזה די מתסכל בהתחשב בציפיות הגדולות שיש לנו מעצמנו ביום כיפור. ומראש אנחנו מודעים לכך שזה מה שהולך להיות, לכן פותחים את תפילות היום הקדוש בהכרזה הנ''ל, שמשתפים בתפילותינו גם את העבריינים. וכך, בכוח ה''ביחד'' אנחנו מתייצבים לפני הקב''ה ומבקשים ''סלח לנו''. 

אחדות עשויה ואחדות טבעית

ביום הכפורים, מצוות היום ממחישות לנו את ארעיות הגוף אל מול נצחיות הנשמה והמחשה זו מעוררת בנו מרירות עמוקה על עוצם ריחוקנו מהבורא יתברך. יחד עם זאת הן גם מזכירות לנו כי הקשר שלנו עם בוראנו אינו מתמצה ברובד המודע בלבד, רובד שבו אנחנו חשים את הריחוק שלנו ממנו יתברך, אלא שהקשר הזה הוא עמוק הרבה מעבר למה שאנחנו חווים או אף מסוגלים לחוות. ושברובד העמוק הזה, הרובד של עצם הנשמה, אנחנו לגמר מאוחדים עם עצמותו יתברך ובאותה מדה מאוחדים גם עם כל יהודי באשר הוא, כולל עם אלה המכונים עבריינים. כי בעצם הנשמה, שום חטא אינו יכול לפגום ובכל מצב היא נשארת בטהרתה. שעל כן, תמיד יש לנו אפשרות לחדש את הקשר עם הבורא יתברך על ידי חשיפת אותו רובד פנימי. לכן קוראים בעשרת ימי תשובה את פרק קל בתהלים, ''ממעמקים קראתיך ה'''; כי יש עומק בתוך עומק.

מיום כפור לסוכות

אלא שהאדם אינו יכול להגיע לכך בכוח עצמו, ובטח לא כשהוא לבדו, אלא אם כן נקלע למבחן של מסירות נפש ועמד בו מכוח גילוי עצם נשמתו, אבל זה מצב חריג. וגם זה משהו שזומן לו מלמעלה. ביום כפור, אף שלא בהכרח חשים בכך או מודעים לכך, אנחנו מצליחים להגיע לעצם הנשמה, לקשר העצמי שלנו עם הקב''ה. זה קורה בסיוע מלמעלה; הקב''ה פותח כביכול את שערי השמים ומאפשר לכל יהודי החפץ בכך לחוות את הקשר הנצחי שלו עם בוראו. התנאי להגיע לכך הוא שמירת מצווות היום, שבעיקרן הן ב''שב ואל תעשה''. אבל אנחנו לא יכולים ולא אמורים להסתפק בכך שהחוויה הזאת תופיע לנו יום אחד בשנה, אנחנו רוצים וצריכים יותר קשר ויותר עמוק עם הקב''ה, גם בימים אחרים של השנה. כדי שנוכל לממש זאת, נתן לנו הקב''ה את חג הסוכות, שכל עיקרו הוא התאחדות עם הבורא יתברך מתוך אחדות ישראל ובשמחה.

המיוחד בחג הסוכות

החג הזה מיוחד בכך שאינו נחגג לזכר אירוע מסוים שקרה בתאריך שבו הוא חל, הוא נחוג לזכר ענני הכבוד שחפפו עלינו ארבעים שנה במדבר. מבחינה זו, כל תאריך יכול להתאים, אבל התורה הסמיכה אותו ליום הכפורים כי הוא מהווה המשך ישיר שלו כנ''ל, וכמובן, יש בו גם התקדמות ביחס ליום הכפורים. כי בחג הסוכות אנחנו יכולים לזכות לגילויים של יום הכפורים, לא רק כתוצאה של הארה מלמעלה אלא כתוצאה ממעשינו ועבודתנו בימי החג. ועוד התקדמות בחג ביחס ליום הכפורים, החוויה היא מתוך שמחה, לא מתוך מרירות. כדי לזכות לכך, כרגיל, צריכים לקיים את מצוות החג, ליטול את ארבעת המינים המבטאים את אחדות ישראל בלי להתעלם מהעובדה שיש סוגים שונים של יהודים, ולשבת בסוכה שבתוכה אין שום הבדל בין יהודים.

ביטוי לנצחיות עם ישראל

יותר מכל חג אחר, חג הסוכות מבטא את נצחיות עם ישראל וגם את היחס שבינינו ובין אומות העולם. הרי מאז יציאת מצרים ומעמד הר סיני, שאז נולד עם ישראל, כמה אומות, ואף ממלכות אדירות נפלו ונעלמו מבימת ההיסטוריה ואנחנו ממשיכים להתקיים. את נצחיות הקיום הזה ממחישה לנו הסוכה; שכן למרות שמאז שנולדנו, רוב הזמן אנחנו בגלות המכונה ''סוכת דוד הנופלת'' – הסוכה הזאת ממשיכה להתקיים, למרות שלאורך ההיסטוריה שוב ושוב נראה היה שהיא עומדת לפול סופית. הסוכה ממחישה את קליטת המסרים הפנימיים של ראש השנה ויום הכפורים בכך שהיא מעידה על הביטחון המוחלט שלנו בקב''ה, שעל כן אנחנו עוזבים את הבית המוצק ועוברים לגור בסוכת ענפים המתנדנדים ברוח. בכך אנחנו אומרים במעשה כי החיים בעולם הזה הם זמניים והעיקר הוא הקשר עם הבורא יתברך.

בין ישראל לעמים

לכל חג היתה העבודה המיוחדת לו בבית המקדש אבל חג הסוכות הוא היחיד שבו הקריבו קרבנות לטובת אומות העולם; התפללו שיהיה להם טוב ולא יעלמו מן העולם, שהארץ לא תהיה שממה. כמובן, ביחד עם זה התפללו שיהיה רק טוב ליהודים, אבל בפירוש, מעולם לא ביקשו שיהיה רע לגויים. וגם היום לא מבקשים שיהיה להם רע, אבל מבקשים מאד שיהיה לנו טוב. נכון שזה לא גרם ולא גורם שהגוים יאהבו אותנו, אבל זה לא משנה את יחסנו אליהם, אנחנו מתפללים שיהיה להם טוב למרות שאין שום סיבה לחשוב שנרוויח מזה משהו. ולנו לא נותר אלא לבקש מהבורא יתברך שיקים לנו סופית את סוכת דוד הנופלת. ואז כל העמים יעלו לירושלים לחוג את חג הסוכות, כאמור בזכריה (י''ד) בפרק שקוראים בהפטרה, כי יבינו שזה גם החג שלהם.

אקדים ואומר כי מהדברים שקראתי אודות הנאום שנשא מר נתניהו בעצרת האו''ם, סקירות ופרשנויות, ההתרשמות שלי היא חיובית באופן כללי; בסך הכל הבטיח שיאמר שם את האמת וזה מה שעשה. אם כך, מדוע להציע נאום חלופי ועוד לאחר מעשה? משום ש-כרגיל יש לומר, ראש הממשלה אמר אמת אבל לא את כל האמת. מהדברים שבחר מר נתניהו לומר באזני כל העולם עולה כי יש לו תודעה היסטורית מאד חזקה ולענ''ד זו תופעה חיובית בהחלט, אלא שמהתוכן הכללי של דבריו עולה כי הוא מתייחס אל המעטפת, אל האירועים והתהליכים שקרו (או לא) בפועל; ואיכשהו, חסרה לי ההתייחסות, מפי ראש הממשלה, להנעות הסמויות של אותם אירועים ותהליכים. לכן נראה לי נכון להציע נאום חלופי, לא בדיעבד אלא כבסיס להתייחסות נכונה ושקולה כלפי אירן וכלפי העולם בכלל.

שבעים אומות באותו ראש

ובכן, השבת אנחנו קוראים בפרשת נח על ההתחלה החדשה של העולם לאחר המבול שֶׁמָחָה את כל היקום. נשארו רק נח ואשתו ושלושת בניו ונשותיהם. התורה מפרטת את שמות הבנים שנולדו לבני נח וחלק משמות נכדיהם, בסך הכל שבעים, ומסכמת (בראשיתי'): לב אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי-נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם; וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם, בָּאָרֶץ--אַחַר הַמַּבּוּל. מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם, שבעים אומות שמשדרות על אותו תדר (פרק י''א): א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. דיברנו בשנים קודמות על התוצאה ההרסנית של האחידות הזאת, שכדי לשמר אתה עלה בדעתם רעיון: ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. הם התגייסו לבצעו, אבל אז התערב הבורא יתברך: ח וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. אומה אחת אינה מנויה בין שבעים האומות, ישראל.

הנאומים בראי פרשת השבוע

אבי האומה נולד רק בסוף הפרשה, דור עשירי לְשֵׁם בן נח. ואיך כל הנ''ל נוגע לנאומים בעצרת האו''ם? ובכן, נאומו המתחסד של האירני נשמע בשבוע של פרשת בראשית, שבסופה מספרת התורה כי כתוצאה מההשחתה של האנושות, מהאנוכיות האנושית שֶׁשָׂרְרָה תוך התעלמות בוטה מהרצון העליון ומזכויותיו הבסיסיות של הזולת, התעוררו כביכול הרהורי חרטה אצל הבורא יתברך: ו וַיִּנָּחֶם ה', כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר ה', אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. לעומת זאת, הנאום של ראש ממשלת ישראל נישא בשבוע של פרשת נח שבסופה אמנם מסופר על דור הַפַּלָגָה כנ''ל, אבל מיד אחר כך נולד אבי האומה, אברהם אבינו. ודוק, דור הפלגה לא נמחו, רק פוזרו, לטובת קיום האנושות, בכל העולם.

בין נח לאברהם

לנו אין ספק כי שום דבר אינו מקרי, כולל תיזמון הנאומים, למועדים שבהם הושמעו; ההשגחה העליונה כיוונה כך את הדברים כדי שנבין ונדע למקם נכון את עצמנו אל מול אומות העולם בכלל ואל מול הצורר האירני בפרט. באופן כללי, גם דור המבול וגם דור הפלגה לא ייחסו חשיבות מיוחדת לחיי אדם. פרט לחיי עצמם ולחיי יקיריהם כמובן. וגם מי שלא הסכים עם דרכם, נח למשל, אמנם התנהג אחרת אבל לא יצא חוצץ נגד ההשחתה. ככה הוא לא הסתכן בעימות עם הרודנים המסוכנים ובאופן אישי הוא אכן היה אִישׁ צַדִּיק תָּמִים, אבל רק בְּדֹרֹתָיו, בהשוואה לרשעותם של אנשי דורו. לעומת זאת, בהשוואה לצדקותו הכוללת של אברהם, נח לא נחשב צדיק בכלל. כי אברהם לא הסתפק בהיותו צדיק אלא עבד קשה להורות לכל העולם את הכיוון הנכון, את הדרך הנכונה ללכת בה. וכצפוי, המשימה שנטל על עצמו סיכנה את חייו, אבל הוא לא נסוג.

סקירה היסטורית

מן הסתם, אודות אברהם נאריך בדברים יותר בשבועות הבאים; כרגע אנחנו מעוניינים בנאום חלופי, כזה שלענ''ד יכול לפקוח את העיניים לאומות העולם וממילא גם את עינינו שלנו. בסקירה ההיסטורית של ראש הממשלה צריך היה להוסיף, בהקשר של פרשת השבוע, כדלקמן: מיום שעמד אברהם אבינו על דעתו וגילה כי עבודת האלילים היא שקר, הוא לא שמר גילוי זה לעצמו אלא הכריז עליו בקול גדול. בכך הוא הסתכסך עם אנשי השררה וכעונש – הוא הושלך לכבשן האש והקב''ה הציל אותו. זה לא שכנע את אנשי דורו, אבל היום כולם יודעים שהוא צדק. נכדו, יעקב אבינו נאלץ לרדת לארם ושם ניסה דודו, לבן הארמי, לנשל אותו ולהשתלט על כל מה ששייך לו. יעקב התגבר ומאוחר יותר ירד למצרים עם כל משפחתו; שם החליט פרעה מלך מצרים לדכאם עד עפר ולמנוע את התרבותם, אבל התוצאה היתה הפוכה. כי תמיד ה' עומד לימין בחיריו. 

שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו

ככלל, ברור שסקירה היסטורית טובה לא רק לנאומים באו''ם, היא טובה, לא פחות ואולי אפילו יותר, להסברה בכלל ולמסעות הסברה בפרט. זה כלפי חוץ; וכלפי פנים, סקירה כזאת גם תחזק אצלנו את הבטחון בצדקתנו ונפסיק להתנצל על עצם היותנו או, חמור מזה, על מה שאנחנו לא. מסקירות בתקשורת של דברי ראש הממשלה הבנתי שאת סקירתו ההיסטורית, שהיתה קצרה מדי לטעמי, פתח באזכור הכרזת כורש שהניעה את מהלך בניית בית המקדש השני ומשם הוא דילג לסקירת פעולותיו של הממשל האירני בעשרות השנים האחרונות. אכן, סקירה היסטורית אפשר להתחיל בכל נקודת זמן שבוחרים, השאלה היא מה התכלית שרוצים להשיג. לטעמי, במקום שראש הממשלה יזכיר שוב ושוב את היכולת שיש או אין לנו להשבית את תוכנית הגרעין האירנית, עדיף שיזכיר את סופם של אלה שהתנכלו לנו.

סופם של צוררים

את פרעה הזכרנו כבר; סופו היה שטבע בים עם כל צבאו כאשר רדף אחרי בני ישראל. ואם ראש ממשלתנו כבר מזכיר את כורש הפרסי כדוגמא חיובית, מדוע לא להזכיר את בן דורו, את המן, שגם הוא היה פרסי וזמם ''להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים'' וסופו היה תליה ''על העץ אשר הכין למרדכי''? הרי מה שמשודר מאירן כלפי העולם כולו בכלל וכלפינו בפרט הוא הפחדות; ומי שמתאמץ להפחיד – חזקה עליו שהוא עצמו ניתן להפחדה, שאחרת לא היה בוחר בהפחדה כאמצעי להשיג את מטרותיו. וזאת על פי הכלל הידוע מחז''ל: ''כל הפוסל – במומו הוא פוסל''. או בניסוח אחר שלהם, ובהארה חסידית: ''כל הנגעים (ש)אדם רואה (ב)חוץ – מנגעי עצמו (הוא רואה)''. אז לדבר אל האירני בשפת הכוח – זה יכול להועיל, אבל לא בטוח, כי באותה מידה זה יכול גם לגרום לו להתעקש יותר.

למי עוזרות ההפחדות

חוץ מזה, להגיב באיום על איום או על ניסיון הפחדה, לענ''ד – לא משנה כמה אתה צודק, אין טעות גדולה מזו כי זה מציב את הדוברים על אותה רמה. והרי מוטב לנו שלא להיות על אותה רמה עם האירני. שתי הדוגמאות הנ''ל, גם פרעה עם צבאו וגם המן וחבורתו, נשמדו למרות שלא היה לנו כוח פיזי להתמודד מולם. היה לנו הכוח הרוחני, הקשר עם הקב''ה, ואת זה יש לנו היום כמו אז. לאירני שהוא פרסי לא יועיל שמזכירים את כורש בן ארצו, ספק גם אם איזכור זה ישכנע את המערביים. שהרי כורש יצא בהכרזתו המפורסמת כי ''הֵעִיר ה', אֶת-רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס'' (דברי הימים ב, לו) לטובת עם ישראל והוא הרי רוצה בהיפך הגמור. צריכים להזכיר לו את המן, זה יועיל יותר. מן הסתם, גם את רוחו של המן העיר ה' כדי לעורר את ישראל לתשובה, אבל מה שחשוב מבחינת האירני זה סופו המר של המן.

לא כדאי להסתכסך עם הקב''ה

ההתערבות של הקב''ה לטובת אברם הקטן להצילו מכבשן האש, שאליו הושלך על ידי נמרוד כי התמרד נגד האלילות, היתה הפעם הראשונה שהקב''ה התערב בגלוי, לעיני כל העולם, להציל את מי שחביב עליו. מאז ועד בכלל נמשכת שמירתו ההדוקה על צאצאיהם של אברהם יצחק ויעקב, לפעמים בגלוי כנ''ל, ולפעמים בהסתר. בשנים האחרונות, השמירה הזאת גלויה לגמרי ועמדנו על כך לא אחת. והרי לפני פחות מחודש קראנו בתורה את פרשת האזינו וברשימה לאותה שבת, הארכנו בעניין השמירה הגלויה של הקב''ה עלינו, ציטטנו את הפסוק (פרק ל''ב): י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ-- יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. חז''ל תירגמו את זה לעברית מדוברת (שלהם) ואמרו כי בפסוק הזה הקב''ה מודיע לכל באי עולם ש''כל הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו'' (של הקב''ה) כביכול. 

כן, אמונה דתית

מה שיוצא מדברנו עד כה, ולא רק ברשימה זו, הוא שכדי להצליח במסע הסברה מול אירן ובכלל, אנחנו חייבים להתחבר לשורשים שלנו, ולחשוף את עצמנו כענפים ופירות של אותם שורשים. לא בטוח שהאירני ישתכנע מכך, אבל די בטוח שיפחד להתעסק אתנו. בינתיים הוא מעז פניו כי הוא מתיימר לדבר בשם אמונה דתית בעוד אנחנו, בפיו המזוהם, קרויים כופרים. ברגע שנדבר בשם ה' השומר עלינו ''כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ'' סביר להניח שיחשוש להתעסק אתנו כי לכאורה הוא מפחד מאללה. מה שכן בטוח, הוא שהאוחזים באמונה הנוצרית לכל גווניה לא ירצו וגם לא יוכלו להתווכח עם טיעונים המבוססים על התנ''ך. ועוד דבר בטוח: כאשר אלה יהיו הטיעונים שלנו, אנחנו עצמנו נשתכנע סוף סוף בצדקת שליטתנו בארץ הזאת וכי לא גרמנו עוול לאיש בכך ששבנו לארצנו. וגם נהיה רגועים יותר ונפסיק לחשוש מכל מטורף המאיים עלינו, כי נבטח בה' יתברך.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">החומר נועד לשרת את הרוח ולא להיפך ח''ו. ומכיוון שהאדם מצד עצמו יתקשה להגיע להכרה זו בכוחותיו הוא, שכן מה שהוא חווה באופן טבעי זה את החומר, קבעה לנו התורה את המילה הגשמית, שזו אחת מתכליותיה כהסבר הרמב''ם, כך שיהיה מוטבע בבשרנו הרעיון הזה של שיעבוד החומר לרוח.לאחרונה אנחנו שומעים שוב ושוב על גזירות שמנסים להטיל באירופה נגד שמירת מצוות היהדות; השחיטה הכשרה מפריעה להם וגם מילת הבנים. בעניין המילה הם לא מחדשים כלום, הם רק מחקים את שונאי ישראל הרבים לאורך ההיסטוריה. וגם הדרכים לביטול הגזירות לא נשתנו בהרבה מאז. הרי כך מספרת הגמרא (ראש השנה יט/א): שֶׁגָּזְרָה המלכות גְּזֵרָה, שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות; מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו – הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה; אמרה להם, ''בואו והפגינו בלילה''. הלכו והפגינו בלילה; אמרו, ''אי שמים, לא אחיכם אנחנו? ולא בני אב אחד אנחנו? ולא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות? וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב. שם לא היתה אפילו מראית עין של דמוקרטיה וחופש דת, לכן היו צריכים להפגין כדי לעורר רגשות אנושיים בסיסיים.

המניע הפנימי לגזרות

היו עוד אירועים כאלה, דור דור וגזרותיו; וגם הדרכים לביטול הגזרות השתנו לפי הנסיבות. המכנה המשותף הוא שיהודים, בהיותם בשליטת הגויים, נאלצים להלחם שוב ושוב על זכותם לשמור תורה ומצוות. היינו מצפים לכאורה שרעיונות לגזרות כאלה לא יעלו בכלל בראשם של אנשים המקדשים את הדמוקרטיה, את חרות הפרט, את חופש הדת וכו'. מילא ברוסיה של סטאלין ודומיו, אבל בדמוקרטיות?! והנה מתברר שהמהות נותרה אותה מהות, רק המעטפת השתנתה; בעבר גזרו כדי להתעלל ביהודים או כדי לאלץ אותם להתבולל, ואילו עתה מנמקים את הגזרות בטיעונים הומניסטיים כביכול. אבל המהות היא אותה מהות, עובדה היא שהיהודים אינם נמנים בין שבעים האומות ואיכשהו העובדה הזאת מפריעה לגויים. הנטיה הטבעית להציק לילד החריג, לא תמיד היא גלויה אבל כשהיא מתפרצת זה לא נעים.

לטפח את החריגוּת

הילד החריג אולי לא אשם בכך שהוא חריג ובטח אינו אשם בהצקות שמהן הוא סובל. גם לא יעזור אם ינסה להדמות למציקיו בתקווה להיות מקובל בחברה, כי חריגותו היא מובנית וגם הטבע של המציקים. אבל אולי בכל זאת יש משהו שהוא יכול לעשות כדי למנוע מראש את התפרצות הטבע המכוער הזה של הצקות? שוב, לא ניסיון לרצות את מציקיו, אבל אולי יעזור אם יפגין קצת גאווה בחריגותו? או, לא גאווה, אבל אולי מעט יותר הפנמה ואפילו טיפוח, של חריגותו? הרעיון הזה נכון לענ''ד, בדור הזה, דור שבו שולטת מראית עין של קידוש זכויות הפרט וחופש הפולחן. בדורות הקודמים שבהם שנאת ישראל היתה גלויה ואיש לא התבייש בה, טיפוח החריגוּת לא יכול היה למנוע את הגזרות. לעומת זאת בדור הזה, העובדה שממציאים הסברים לתרץ את הגזרות מלמדת על חולשת ההנעה של הגוזרים.

המסר של הגזרות

במלים אחרות, לא שנאת ישראל מזוקקת מניעה אותם, אלא משהו אחר שאולי נעלם גם מהם עצמם. יכולנו לטעון שכמו בנושאים אחרים, גם את הנימוקים לגזרותיהם הם מעתיקים מאצלנו וזה מן הסתם נכון, שהרי יש אצלנו כמה מערערים על ה''נוהג'' הזה, אבל לא נראה לי שזה כל הסיפור. נראה לי שיש פה משהו עמוק יותר, מסר חריף עבור עם ישראל בכלל ועבור היהודים שעדיין גרים בחו''ל בפרט. נתבונן בפרשת השבוע בניסיון לאתר את המסר; בשבת זו אנחנו פוגשים לראשונה את הציווי על ברית מילה (בראשית י''ז): ט וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר--אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר. יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם: 

הבריתות בתורה

הברית הזאת קשורה בקשר הדוק לברית שכרת ה' עם אברהם על הארץ, שהרי פסוק אחד קודם הוא אומר לו: ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹקִים. שלוש בריתות כרת ה' עמנו; לפי הסדר – ברית הארץ, ברית מילה וברית התורה. ועוד ברית אחת עם האנושות כולה, ברית הקשת בענן שאודותיה קראנו בשבת שעברה והיא הראשונה בזמן. אין זה הזמן והמקום לדון במושג הברית בכלל, אבל בהקשר ''לרעיונות המתקדמים'' אצלנו ובאירופה, נתייחס לברית המילה בניסיון להבין מהו התהליך שעלינו לעבור במסגרת שמירת הברית עם הקב''ה, תהליך שכתוצאה ממנו תובלט ותחודד חריגותנו ביחס לאומות העולם ובכך, יש להניח, יביא להפסקת נסיונות ההצקה שלהם. והמרכיב הראשון בתהליך הוא שאנחנו נהיה שלמים לגמרי עם חריגותנו.

שלוש מילות הן

מלבד המילה בגשמיות, שבה חותכים ומסירים את הכיסוי החופה על אבר הברית, יש בתורה עוד שתי מילות והן ברוחניות. הראשונה היא (דברים י'): טז וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם--לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד. והשניה (שם ל): [ו] וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ. המילה הראשונה, זו שכל כך מפריעה לעדיני הנפש אצלנו ובאירופה, נועדה להכניע את חומריות הגוף, להשליט עליו את הרוח. וזה לא שמוותרים על החומר חלילה; אדרבה, צריכים אותו ומשתמשים בו, אבל שהרוח תשלוט עליו ולא להיפך. מי שמתקוממים נגד המילה הזאת מעידים על עצמם שלהשקפתם החומר עדיף על הרוח, שעל כן אין לנקוט שום פעולה שתכליתה עידון החומר והכפפתו לרוח. ובאמת, המצווה הזאת שייכת רק ליהודים, כי רק מאתנו דורשת התורה שנכניע את החומר בפני הרוח.

המילות, שלבים בעבודת ה'

השלב הזה הוא הראשון מבין שלושת השלבים בעבודת ה' שלימד הבעש''ט, ואותם מרבה לצטט מורנו הרב גינזבורג שליט''א, והוא מכונה ''הכנעה'', הכנעת החומר בפני הרוח. שעל כן קיבלנו לאחוזת עולם את ארץ כנען שכל עניינה הוא הכנעה, שיעבוד כל ענייני עולם הזה לקדושה. כמובן, הכנעה כזאת יכולה להתקיים אך ורק על בסיס כניעתו של היהודי בפני ציווי התורה. במאמר מוסגר ייאמר כי ככל הנראה המתנגדים לברית המילה מעדיפים להכנע בפני הסיטרא אחרא ר''ל. בכל אופן, בהכנעה לבד לא די; גם לא ניתן להתמיד בה לאורך זמן אם לא מתחברים לצד הרעיוני שבה. והוא השלב השני בעבודת ה' שלימד הבעש''ט – הבדלה. השלב הזה מיוצג במילה השניה: וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; רש''י מסביר: עָרְלַת לְבַבְכֶם – ''אוטם לבבכם וכיסויו''. זה מה שלפעמים פוגשים אנשים חסרי רגישות, למצוקותיו של הזולת למשל. 

להגביר את הרוח על החומר

להסיר את אטימות הלב, זו עבודה שמוטלת על האדם לעשותה. השלב הזה נקרא ''הבדלה'' לדעת להבדיל בין טוב לרע ובין נכון ללא נכון מבחינה ערכית. את ההבדלה הזאת ניתן לעשות רק לאחר שמכניעים את החומר, לאחר שמגיעים להכרה רעיונית שהרוח עדיפה על החומר ואותה יש לטפח, שהחומר נועד לשרת את הרוח ולא להיפך ח''ו. ומכיוון שהאדם מצד עצמו יתקשה להגיע להכרה זו בכוחותיו הוא, שכן מה שהוא חווה באופן טבעי זה את החומר, קבעה לנו התורה את המילה הגשמית, שזו אחת מתכליותיה כהסבר הרמב''ם, כך שיהיה מוטבע בבשרנו הרעיון הזה של שיעבוד החומר לרוח. במלים אחרות, שלב ההבדלה ניצב על שלב ההכנעה ובהמשך, ככל שמעמיקים בהבדלה, היא המייצבת את ההכנעה.

ביטול הקטרוגים

וככל שמעמיקים בהבדלה, כך מתקרבים לשלב השלישי בעבודת ה', שלב ה''המתקה'' שניתן לאדם במתנה מלמעלה, וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ, כי את השלב הזה האדם אינו יכול להשיג בכוחות עצמו. אבל כאמור, המתנה הזאת מותנית בעבודה עצמית של האדם בשני השלבים הקודמים. וכשמגיעים לכך, ועוד קודם לכן, בעת שחותרים להגיע לשלב הזה שבו נהיה ראויים לקבל את המתנה הזאת, מתבטלים כל הקטרוגים על מצוות כאלה ואחרות ואיש אינו מעלה בדעתו לבטל או אף לשנות משהו באיזו מצווה. וזה תלוי רק בנו, שהרי התורה הבטיחה בפירוש ש-אם רק נשמור את מצוות ה', הגויים יכבדו אותנו מאד (דברים ד'): ו וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כי ברגע שהילד החריג בטוח בעצמו וחי בשלום עם חריגותו – מפסיקים להציק לו.

להתגאות, לא להתנצל

מה שקורה בינתיים הוא שאנחנו כמו מתנצלים על חריגותנו, מבקשים מהעולם שיבין אותנו ולא יציק לנו. מה לעשות, מסכנים, חריגים. אבל אם רוצים לזכות באהדת העולם, לא זו הדרך ולא זה הכיוון. אדרבה, צריכים להניף בגאון, בגאון יעקב את דגל החריגות, להבליט עובדה זו ולא להסתירה. בטח לא להתנצל עליה. כי הגענו לשלב שבו הגויים מצד עצמם, לפחות אלה שאוחזים בתרבות המערבית, מוכנים כבר לקיום היעוד של (ישעיהו ס'): ג וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. ומזווית זו, יתכן בהחלט שמה שאנחנו רואים באירופה היא קריאה ליהודים לנטוש את הגולה הפיזית ולעלות לארץ ישראל, כי רק מכאן אנחנו יכולים להיות אור לגויים, והם כבר מייחלים שזה יקרה סוף סוף. הגיע הזמן שנעזור לעצמנו ולהם להגיע אל ה' יתברך.

קראנו בסוף הפרשה הקודמת שאברהם אבינו מל את עצמו ואת כל בני ביתו; מאז ועד בכלל יהודים מלים את בניהם ועושים זאת בשמחה מופגנת. בפרשת השבוע אנחנו קוראים על אירועים בחיי אברהם שלאחר המילה (בראשית י''ח): א וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. אברהם ידע כי תמיד, בכל מקום וזמן נמצא ה', ''מלוא כל הארץ כבודו'' ממש, אלא שהנוכחות הזאת היא מסותרת והנברא נדרש להשקיע מאמץ כדי לזהות את נוכחות הבורא בעולם שברא. אברהם השקיע את המאמץ הזה, בזה יחודו מבני דורו ומכל מי שקדמו לו; ומרגע שגילה את נוכחות הבורא, הוא טרח לפרסמה לכל ולכן זכה שהקב''ה יתגלה אליו כמה פעמים, כפי שראינו בפרשה הקודמת. אלא שיש הבדל בין ההתגלות בפרשה שלנו להתגלויות קודמות, אומרים חז''ל, וההבדל הזה הוא תוצאה מברית המילה. 

לפני ואחרי

עד עתה, בכל פעם שה' התגלה אליו בעודו ערל, הוא איבד את עשתונותיו, נפל על פניו; כעת, לאחר המילה, ה' מתגלה אליו וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל. מה מיוחד במצווה הזאת שעד כדי כך השפיעה על יכולתו של אברהם לחוות גילו אלקות בלי ליפול על פניו? חז''ל אומרים שאבותינו הקדושים קיימו את כל מצוות התורה עוד בטרם ניתנה. ''מצווה'' כמו שהבאנו בעבר מהחסידות, זה מלשון ''צוותא'' וחיבור. על ידי עשיית המצווה מתחברים לִמְצַוֶוה המצווה. ומכיוון שהמְצַוֶוה הוא הקב''ה, ברור שמדובר בחיבור במימד הרוחני; הפעולה והחפץ הגשמיים של המצווה הם רק כלים שמכילים את הרוחניות שלה. אברהם אבינו ידע שהתכלית היא להתאחד עם האור אין סוף ולזה הוא חתר כל ימיו וגם הצליח, אלא שלא היו לו כלים גשמיים לבטא חיבור זה, כי הכלים ניתנו לנו רק במעמד הר סיני. 

קיום מצווה בחומר הגוף

לכן, אומרים חז''ל, ''המצוות שעשו האבות – ריחות (רוחניות) היו, שנאמר (שיר השירים א'): לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים'' אבל המצוות שאנחנו עושים (המשך אותו פסוק) – שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ. ''ריח אין בו ממש'' אומרים חז''ל (בהקשרים הלכתיים) כלומר, אינו מציאות גשמית וכאלה היו המצוות של האבות, נעדרי השפעה על המציאות הגשמית של העולם. אבל אנחנו, המצוות שאנחנו עושים הן לא רק בבחינת ריח טוב שאין בו ממש, אלא בבחינת שמן גשמי, כי עברו שידרוג ניכר ומאז מתן תורה הן נעשות בחפצים גשמיים ולכן גם משפיעות בגשמיות העולם. וזה מה שמיוחד במצוות המילה של אברהם, היא נעשתה בחומר של גופו על פי ציווי ה' ובכך החדירה את הקדושה לחומר העולם, מה שלא היה אפשרי קודם לכן, קודם הציווי, ואברהם עצמו זכה ליכולת לחוות את התגלות ה' אליו בלי לאבד את עשתונותיו.

מצווה לזמן ומצווה תמידית

וצא אם כן, שהיכולת שקיבלנו במעמד הר סיני, להשכין את הקדושה בחפצים גשמיים, היכולת הזאת היא תוצאה מציווי ה', שהציווי עצמו הוא הנותן לנו את הכוח לבצע אותו בהצלחה. לכן אברהם אבינו, למרות שקיים מצוות, לא מל את עצמו לפני הציווי כי רק בכוח הציווי יכולה הקדושה לשכון בגופו. זה נכון בכל מצוות התורה, כולל כמובן במצוות שהן מדרבנן ואינן כתובות בפירוש בתורה שבכתב. ולמרות שזה נכון בכל המצוות, מיוחדת היא מצוות המילה מכל המצוות בכמה היבטים יסודיים; הראשונה בהן (סתם כי עלתה ראשונה ברעיוני) היא מה שחז''ל מספרים על דוד המלך, שנכנס להתרחץ ולפתע נחרד מהרעיון שאינו עושה שום מצווה בשעה שהוא עירום. אבל אז נזכר במילה ונרגע, שהרי בכל רגע מחייו הוא מקיים מצווה בכך שהוא נימוֹל. כי במילה יש שני עניינים, 'למול' שזו פעולה חד פעמית ו'להיות נימול' שזו פעולה נמשכת. וזה לא קיים בכל המצוות.

ומה עם תפילה?

ורק לאחר שנימול אברהם הוא זכה להוליד את יצחק והתחיל להיות אַב (מורה ומדריך ל)הֲמוֹן גּוֹיִם כפי שהבטיח לו ה' במעמד הציווי על ברית המילה והוספת האות ה' לשמו. ומעניין שלא מוצאים בכלל שאברהם התפלל שיהיו לו בנים; כל הזמן הוא דואג לאחרים ולא חושב על עצמו בכלל. מתאמץ להציל את אנשי סדום ועמורה, מאכיל ומשקה כל עובר ושב ולא חושב על עצמו בכלל. הוא אפילו מתפלל לה' שירפא את אבימלך (ואנשיו,) את זה שניסה לקחת לעצמו את שרה (פרק כ'): יז וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹקִים; וַיִּרְפָּא אֱלֹקִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ, וְאַמְהֹתָיו--וַיֵּלֵדוּ. יח כִּי-עָצֹר עָצַר ה', בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ, עַל-דְּבַר שָׂרָה, אֵשֶׁת אַבְרָהָם. אבל כאן הועילה כבר תפילתו על הזולת וגם שרה נפקדה (פרק כ''א): א וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר (...). ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, (...). ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ (...) יִצְחָק. מכאן לומדים חז''ל כי ''המתפלל על חברו, הוא נענה תחילה''.

המילה והברית

מצוות המילה מוכרת לכולנו כ''ברית מילה''; זה מפני שבקיום מצווה זו אנחנו מאשררים את הברית הנצחית על הארץ שכרת ה' עם אברהם אבינו, כפי שראינו בשבוע שעבר. הצאצא הראשון של אברהם שנימול בגיל שמונה ימים היה יצחק, שנולד בפרשה שלנו, ואודותיו הבטיח הקב''ה לאברהם (פרק י''ז): כא וְאֶת-בְּרִיתִי, אָקִים אֶת-יִצְחָק, אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה, בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. יעקב ירש את המחויבות לברית אחרי יצחק ומאז ועד בכלל, צאצאי יעקב מלים את בניהם בגיל שמונה ימים. דומה כי מצוות מילה נשמרה על ידי יהודים בכל הדורות בדבקות יתירה, יותר מכל מצווה אחרת בתורה. וכמו בדורנו, גם בדורות קודמים קמו מערערים על נחיצותה של מצווה זו אבל עובדה היא שיהודים המשיכו לקיים אותה במסירות נפש, את המצווה שכל מהותה הוא מסירות נפש.

מצווה סגולית

מן הסתם רק מעטים יחסית נתנו דעתם להתבונן במהותה של המצווה, רק מעטים ניסו להבין את ערכה הסגולי הנסתר שבעטיו יהודים מוכנים למסור נפשם בפועל על קיומה של מצוות המילה. ברובד הגלוי, מן הסתם כל יהודי הרגיש כי זהו הקשר הראשוני שלו ושל צאצאיו עם הקב''ה, ולא היה מוכן לוותר עליו. אבל לרובד הגלוי הזה חייב להיות שורש נעלם, והשאלה היא מהו אותו שורש. תורת החסידות מגלה לנו כי בקיום מצוות המילה נפתחים בפנינו עולמות רוחניים נעלים שאין שום דרך אחרת להתחבר אליהם. בכוח עצמו, אומרת החסידות, אם יתאמץ מאד (כמו אברהם אבינו למשל) האדם יכול להגיע עד לשורש הנבראים; הוא יוכל להבין, להשיג מדרגות רוחניות שאינן גבוהות ממנו עצמו, כמו שהשיג אברהם אבינו בעצמו. אבל כדי לעלות למעלה משורש הנבראים, צריכים את מצוות המילה. 

מעלתה של המילה

והדבר נרמז בתורה, מעבר לכך שנאמר בפירוש לאברהם אבינו; שהרי לפני שנימול לא יכול היה להוליד את יצחק ולהיות אַב הֲמוֹן גּוֹיִם ולאחר שנימול זכה לשתי היכולות. בחסידות כתוב שהדבר נרמז בפסוק מספר דברים. הטכסט המלא הוא (פרק ל'): יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. בפשט, מדובר ביהודי שעלול לטעון כי כבד עליו להתאמץ להגיע לגבהים רוחניים שאותם דורשת ממנו התורה, וזו התשובה של משה רבנו; הסיכום הוא שאם תעשה את המצוות במודעות הנכונה, במודעות של צוותא וחיבור לקב''ה, תוכל להגיע.

השמים אינם הגבול

בפרשיה הזאת יש ארבע מלים שראשי התיבות שלהן רומזות למצווה שבה אנו דנים; מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה, ראשי תיבות ''מילה''. שבזכות מצוות מילה, אפילו השמים אינם מהווים גבול עבורנו, כי אפשר לעלות ולהתעלות גבוה יותר. ואת זה לומד כ''ק אדמו''ר הזקן (מייסד חסידות חב''ד) מהעובדה שסופי התיבות של המלים האלו, (בראשית ב'): ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת הוי'ה אֱלֹקִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.א העולם נברא אמנם בשם אלקים, ככתוב: א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. אבל שם הוי'ה הוא מדרגה גבוהה יותר והוא שהפעיל את שם אלקים בבריאה. וזו מדרגת המודעות שאליה הגיע אברהם אבינו בטרם נימול, השיג שיש הוי'ה שמהווה ומפעיל את הבריאה.

עבודת ה' בכל הכלים שיש לאדם

אברהם אבינו השיג את מציאות ההוויה בכוחות עצמו, בהתבוננות מעמיקה, בכוח המחשבה; את מה שהשיג במחשבה הוא השמיע בדיבור לכל מי שיכול להשמיע; ורק אחרי שני השלבים האלה הגיע שלב המעשה בפועל, ביצוע מעשים שתכליתם היא התקרבות לה' יתברך, ועד לשיא כאשר קיבל ועשה את המצווה הראשונה, מילה. אבל אצלנו, אצל צאצאיו, הסדר בעבודת ה' הוא הפוך, המעשה קודם לדיבור והדיבור קודם למחשבה. ועובדה זו מתבטאת הכי טוב במצוות המילה שמתקימת ביום השמיני ללידה; זהו גיל שבו הנימול אינו שייך כלל למחשבה וגם לא לדיבור, כי כוחות אלו עדיין אינם מפותחים אצלו. מעשה המילה חותם בבשרו את הברית הנצחית שבינינו ובין הקב''ה ובכך מעניק לו את היכולת להתעלות למדרגות עליונות ביותר. אחר כך הוא לומד לדבר נכון וטוב וגם כוח המחשבה מתכוונן לקשר הנצחי עם הקב''ה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">הגויים מנסים ''לתרבת'' אותנו, הם טוענים שזה לא תרבותי שנשלוט בירושלים למשל, ונעזרים בכך ביהודים שונאי יהדות. ואנחנו דנים איתם כאילו באמת יש על מה לדון ומשום מה נמנעים מחשיפת השקרים הבוטים שהם משמיעיםיהודים בעלי תודעה היסטורית, זוכרים את צוררי ישראל שהתאמצו לפגוע בנו כל אחד בזמנו. אמנם בדור האחרון נוטים לזכור רק את הצורר הבולט האחרון, את היטלר ימ''ש, אבל לענ''ד זו תופעה שאינה נובעת מתודעה היסטורית יהודית אלא מזו הישראלית. בתודעה היהודית זוכרים את פרעה ואת המן וגם את אנטיוכוס. ואין פלא, הרי יש לנו חגים לזכר הצלתנו ממזימות הרשע שלהם. ואת הצוררים הנ''ל מתעבים היהודים, לא רק באופן אישי, אלא כאבות טיפוס, דמויות שֶכְּמוֹתָם עלולים לצוץ בכל דור. התודעה הזאת אמורה לסייע לנו בזיהוי מגמות של טיפוסים מהסוג הנאלח ולהעניק לנו את הזמן הדרוש למצוא דרכי התמודדות עם התופעה. כידוע, לא תמיד התודעה הזאת עזרה, לא תמיד הצלחנו למנוע מראש פגיעות בנו. וכבר הזכרנו את הצורר הנורא מלפני כמה עשרות שנים, כמשל. 

איזה צורר גרוע יותר

הזכרנו, רק כדוגמא, כמה שמות בולטים של צוררים הצרובים בתודעתנו ההיסטורית, כאשר ראש וראשון להם הוא פרעה, אבל היו – ומן הסתם עדיין ישנם – צוררים שמשום מה אינם קיימים בתודעתנו ככאלה. אחד מהם מככב בפרשת השבוע שלנו, לבן הארמי; אודותיו אנחנו קוראים בהגדה של פסח את הקביעה כי הוא היה גרוע מפרעה, ''ש(כן) פרעה לא גזר (מיתה) אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל''. הרבה פירושים נאמרו להסברת משפט זה; מפשט הכתובים בפרשת השבוע ברור שלבן לא ביקש להשמיד את ישראל פיזית, הוא ''רק'' ביקש לבולל אותנו בין העמים. וזה נחשב גרוע יותר מפרעה שחיפש עצות להשמדתנו הפיזית. זהו הפירוש המקובל למשפט הזה, שפגיעה רוחנית גרועה יותר מפגיעה פיזית. אלא שלענ''ד יש בזה הרבה מֵעֵבֶר, והמֵעֵבֶר הוא בצורת הצגת הדברים על ידי הצורר.

צורר בתחפושת

לבן הארמי היה דודו של יעקב, אחי אמו; יעקב בורח אליו מפני שאיפת הנקם של עשו ומספר ללבן את כל הסיפור. לבן מגיב בדרך די צפויה (בראשית כ''ט): יד וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים. בחודש הזה יעקב אינו מתבטל, הוא מסייע ללבן בביצוע משימות שונות עד שלבן מתעורר: טו וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ. הוגן מאד, לא? יעקב זוכר ש-מעבר להתרחקות מאחיו הזומם להרגו, יש לו עוד משימה חשובה, לשאת אשה; וזה השכר שהוא מבקש: יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. לבן מסכים בשמחה; בשבילו זו הזדמנות (עסקית) מצוינת, הוא מקבל – באותו מחיר – גם עובד יעיל ונאמן וגם שידוך טוב לבת, מה רע?! יטוַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי. והעיסקה יוצאת לדרך לשביעות רצון כל הצדדים. 

תמימותו של יעקב

חלפו שבע שנים, הגיע מועד הפירעון ויעקב מבקש לקבל את שכרו, לשאת את רחל לאשה. טוב, חתונה זה לא דבר פשוט: כב וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. לכאורה, לכבוד חתונתם של יעקב ורחל, אבל ללבן היה רעיון אחר, יש לו בת גדולה יותר, לאה, וצריך למצוא לה פתרון: כג וַיְהִי בָעֶרֶבוַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא, אֵלֶיהָ. יעקב, תמים שכמותו, אינו מרגיש בתרמית בזמן אמת: כה וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה; והוא בא בטענות אל לבן: וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּיהֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. איזו שאלה, רק איש ממש תמים יכול לשאול כך, ''למה רמיתני''; מה זאת אומרת למה? הוא רימה אותך כי חשב שזה משתלם לו. נקודה. אבל הנחות היסוד של יעקב קצת שונות מאלה של דודו שכעת הא גם חמיו. השאלה היא אם ילמד לקח וידע להתמודד בהמשך.

היתממות של רמאי

גם קודם ידע יעקב עם מי יש לו עסק, הוא הוזהר על כך מראש, אבל כנראה חשב ''לי זה לא יקרה''; אלא שהידיעה שיש לו עסק עם רמאי לא הצילה אותו, זה קרה לו, לבן רימה אותו ובגדול. לבן, כדרכם של רמאים, מתחמק, הוא מטיל את האחריות על הסביבה ועל מנהגים קדומים: כו וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּלָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה. ובו במקום הוא מציע פתרון: כז מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד, שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. ליעקב אין ברירה וכדי לזכות ברחל הוא עובד שבע שנים נוספות, ובאותה נאמנות: כח וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן, וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת; וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה. ארבע עשרה שנים עבד יעקב עבור לבן תמורת שתי נשיו והעשיר את לבן עושר גדול. עד כדי כך שבתום התקופה, בעת שיעקב מבקש לשוב לארצו ולבן רוצה שישאר, הוא אומר לו (פרק ל' כז): ...אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ. 

תרבות של רמיה

יעקב נשאר לעבוד אצל לבן והפעם תמורת שכר מוסכם, שאמור היה להיות הוגן. וזה מה שדרש יעקב בשכרו: לב אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי. הסימנים האלה מאפיינים רק חלק קטן מהצאן ואותן ביקש יעקב בשכרו. לבן הסכים והעסקה יצאה לדרך. אלא שמהר מאד התברר כי שכרו של יעקב תופח מעבר לצפוי, כי פתאום רוב הצאן שנולדו נשאו את אותם סימנים שקודם היו במיעוט. לבן הזדרז לשנות את התנאים, להחליף את משכרתו של יעקב בהתאם לשינויים שהתחוללו בצאן. כך זה חזר על עצמו פעמים רבות. ובלשונו של יעקב (פרק ל''א): ז וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא-נְתָנוֹ אֱלֹקִים, לְהָרַע עִמָּדִי. ח אִם-כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָוְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם-כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָוְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים. ט וַיַּצֵּל אֱלֹקִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם, וַיִּתֶּן-לִי.

הבריחה מהרע

לבן ניסה לבנות יחסי תלות בינו ובין יעקב, לשלוט בו; שיעקב יהיה תלוי בלבן לפרנסתו ולא יהיה עצמאי מדי, שלא יפתח רעיונות. הוא לא לקח בחשבון את הנחת היסוד של יעקב, שהגורם המחליט היחיד הוא הקב''ה ורק בו הוא תלוי, ומרצונו המלא. עם זאת, יעקב כבר הכיר את לבן היטב והבין שלא יתן לו לשוב לביתו עם כל רכושו; לכן הוא מערים על לבן, אוסף את כל מה שיש לו ומסתלק כשלבן נמצא רחוק ממנו: יז וַיָּקָם, יַעֲקֹב; וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו, עַל-הַגְּמַלִּים. יח וַיִּנְהַג אֶת-כָּל-מִקְנֵהוּ, וְאֶת-כָּל-רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁמִקְנֵה קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם: לָבוֹא אֶל-יִצְחָק אָבִיו, אַרְצָה כְּנָעַן. הדבר נודע ללבן והוא פותח במרדף: כג וַיִּקַּח אֶת-אֶחָיו, עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים; וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ, בְּהַר הַגִּלְעָד. המפגש ביניהם טעון ביותר, כדאי לקרוא הכל במקור, לענייננו חשוב לדעת שכאן הוא חושף את פרצופו האמיתי.

חשיפת הרוע

לבן אומר ליעקב: כט יֶשׁ-לְאֵל יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע; וֵאלֹקֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹבמִטּוֹב עַד-רָע. בשלב מסוים גם יעקב כועס והוא מטיח בלבן דברים קשים. בין השאר, אחרי שהוא מזכיר ללבן את ההתנהלות הנכלולית שלו לאורך השנים, הוא אומר לו: מבלוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִיכִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹקִיםוַיּוֹכַח אָמֶשׁ. לבן מגיב במלים החושפות את המניעים הכי נסתרים שלו: מג וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא; וְלִבְנֹתַי מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה, הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן, אֲשֶׁר יָלָדוּ. וזו הסכנה הגדולה הטמונה בלבן יותר אפילו מבפרעה, החתירה לבטל את מציאות היהודים בדרכי נועם כביכול, לבולל אותם בתרבות הארמית.

לא לשקר

דיברנו בעבר על כך שמלחמת התרבות הזאת של דורנו, היא המכונה בחז''ל ''מלחמת גוג ומגוג''. במסגרת המלחמה הזאת הגויים מנסים ''לתרבת'' אותנו, הם טוענים שזה לא תרבותי שנשלוט בירושלים למשל, ונעזרים בכך ביהודים שונאי יהדות. ואנחנו דנים איתם כאילו באמת יש על מה לדון ומשום מה נמנעים מחשיפת השקרים הבוטים שהם משמיעים. אלא שהסכמה שלנו לשיח השקרי הזה אינה יכולה להביא תוצאה טובה עבורנו. להיפך, היא רק מזיקה לנו. עלינו ללמוד מיעקב אבינו, שסירב לשתף פעולה עם השפה השקרית של לבן וכך הצליח לגבור עליו. הוא גם ידע להטיח בלבן את רמאותו בלי כחל וסרק: מא זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. 

לדבוק באמת

השבוע ראיתי כמה כותרות חדשותיות שעוררו אצלי את השאלה אם מנהיגינו שומעים את מה שהם עצמם אומרים. משהו מעין ''תשמענה אזניך מה שפיך מדבר''. למשל, באירן חגגו משמרות המהפכה והשמיעו קריאות ''מוות לאמריקה''; ראש הממשלה שלנו ניצל זאת כדי לגלות לאמריקאים שזו האווירה האמיתית בטהראן וביקש שלא יאמינו לדברי הנועם שלהם. מצד שני, הוא עצמו מנהל דיאלוג עם הפלשתינים שהקריאות שהם משמיעים ביחס אלינו אינן פחות חמורות מאלה האירניות כלפי ארה''ב. אז איפה פה האמת? והוא באמת מצפה שיאמינו לו? קל מאד לטעון ביחס למדינות המערביות כי הן נוהגות כלפינו כמו לבן הארמי, אבל אינני יודע אם אפשר לצפות מהן ליחס אחר כל עוד אנחנו דבקים בשפה השקרית, שכאילו יתכן שלום עם השונאים המושבעים שלנו. הגיע הזמן שנלמד מיעקב אבינו, נביט למציאות בעיניים ונדבר אמת; כי רק בדרך זו נזכה לשלום אמיתי.

בסוף הפרשה הקודמת ראינו שיעקב אבינו מטיח בפניו של דודו-חמיו את האמת על מעלליו הרעים לאורך שנות ההיכרות והקשר ביניהם, ועל הסבל שהיה מנת חלקו של יעקב בשנים אלו (בראשית ל''א): מ הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. מא זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. עשרים שנה הוא סבל בשקט כי ידע ששום דיבורים לא יעזרו, זו דרך החיים שבחר לבן ואין טעם להתווכח איתו, כי זה לא יכול לעזור. יעקב רק דאג להגן על עצמו בשקט מפני נכליו של לבן; במפגש האחרון ביניהם הוא בכל זאת מתפרץ ומצייין את העובדה שעבד עבורו בנאמנות, הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי בשמירת הצאן שלך, וכל הזמן הזה אתה עמלת למצוא דרכים יצירתיות לרמות אותי.

דו שיח של חרשים

ראינו גם את תשובתו של לבן: מג וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא; וְלִבְנֹתַי מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה, הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן, אֲשֶׁר יָלָדוּ. מסכן; היה רוצה לעשות משהו, אבל כבר קודם הוא סיפר ליעקב ש-וֵאלֹקֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹבמִטּוֹב עַד-רָע. כעת הוא מתוסכל, אבל מבין היטב שאין מה לעשות. יעקב מדבר בשפה שונה משלו ולא תיתכן הסכמה ביניהם. וכאן באה הצעתו המפתיעה: מד וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִיתאֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ. למה הוא מתכוון? החליט לשנות את דרכו ולנהוג בהגינות? לא, לגמרי לא, הוא מבין שלא יוכל לפגוע ביעקב ומצד שני הוא חושש שמא דרכו של יעקב תגבר על דרכו שלו, לכן הוא מציע הפרדת כוחות: מחוַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, גַּלְעֵד. מט וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר, יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ: כִּי נִסָּתֵר, אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. 

הסכם הפרדה

יש עוד בריתות בתורה ודיברנו על כך בעבר. כל הבריתות עניינן התאחדות של חלקים שמצד עצמם יכולים להיות נפרדים, ורק כאן יש ברית של היפרדות: נב עֵד הַגַּל הַזֶּה, וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה: אִם-אָנִי, לֹא-אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת-הַגַּל הַזֶּה, וְאִם-אַתָּה לֹא-תַעֲבֹר אֵלַי אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאֶת-הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת, לְרָעָה. רש''י מפרש שה''אם'' בפסוק הזה אינו במשמעות של תנאי אלא במשמעות של ''אשר''; הגל הזה עֵד אשר אני לא אעבור וכו'. רק כעת מבין לבן את מה שיעקב הבין כבר מזמן, שלמרות היותם קרובי משפחה – לכל אחד מהם יש סדר יום וערכים, שונים ומנוגדים, ומחוסר ברירה הוא מציע את ההפרדה המוחלטת. יעקב הבין את זה כבר מזמן, הוא הבין שהחלקים הטובים במשפחה של לבן, אחותו של לבן ובנותיו, נספחו אל בית אברהם ואימצו את מורשתו. ומאלה שנותרו שם הוא שמח להיפרד.

בר שיח חדש ישן

יעקב עם כל משפחתו נפרדים סופית מלבן ובפרשת השבוע הזה אנחנו קוראים על יעקב כשהוא כבר חזרה בארץ. כאן, הוא זוכר היטב, נמצא אחיו שמפניו הוא ברח לחרן; הוא כמובן מקווה ששלושים וארבע השנים שחלפו מאז ריככו את אחיו או לפחות הקהו את זעמו, והוא יוזם מהלך לברר את זה (פרק ל''ב): ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. ה וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. כדאי לקרוא הכל במקור, כאן לא נתעכב על הפרטים, נציין רק כי המלאכים ששלח חזרו אליו עם ''בשורה'' מפחידה שעשו הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. ליעקב ברור שזה מערך מלחמתי והוא מודאג מאד, אבל בסופו של דבר הכל עבר בשלום, האחים התפייסו.

הצעת סיוע מאח

השאלה שניצבת בפני יעקב כעת היא, עד כמה רחוק ללכת עם הפיוס הזה. כי אמנם נראה שעשו כבר אינו זומם להרגו, אבל עדיין כל אחד מהם מתנהל בעולם הזה בדרך משלו, האם יש סיכוי להשפעה הדדית ביניהם? בפרשה הקודמת ראינו שבמשך עשרים שנה יעקב התעקש שלא לאמץ שום פרט מתרבותו של לבן הארמי, שהיה דודו וגם המעסיק שלו וגם חמיו, אבל זה היה בחוץ לארץ, שם לכאורה יותר קל לשמר את הזהות התרבותית, אם רוצים. כעת הוא בארץ מולדתו, במפגש עם אחיו; יעקב כבר הבין שגם סדר היום והערכים של עשו, כמו אלה של לבן, אינם תואמים לאלה שלו, האם יש מקום לשיתוף פעולה ביניהם? והמבחן הגיע מיד בהצעת סיוע מצד עשו: יב ...נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה, לְנֶגְדֶּךָ. אבל יעקב דוחה את ההצעה: יד יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, (...) עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה. יעקב מתעקש ללכת בדרך ובקצב שהוא בוחר.

הבעלות על הארץ

המפגש של יעקב עם עשו היה כאשר שניהם היו בגיל תשעים ושבע, הם היו תאומים, כן!? יצחק אביהם חי בחברון והוא בן מאה חמישים ושבע שנים באותה עת, אבל יעקב אינו ממהר להגיע אליו, הוא משתהה בדרך ואפילו רוכש חלקת אדמה באזור שכם ומתנחל בה. שם נופלת עליו צרת דינה, שנאנסה ואף נשארה בבית האנס כבת ערובה, עד אשר שוחררה על ידי שני אחיה, שמעון ולוי שמסרו את נפשם על הצלתה. יעקב חושש שיהיו תוצאות קשות למעשה הזה של שמעון ולוי, אבל הקב''ה מרגיע אותו, ואכן שום דבר רע לא קורה, אבל באותה הזדמנות הוא גם מורה לו ללכת לבית אל ולקיים שם את נדרו אשר נדר בדרכו לחרן, אחרי חלום הסולם בתחילת פרשת ויצא. אגב, מכאן לומדים חז''ל שדחיית ביצוע של משימות והתחייבויות, מזמינה צרות, שכן אם היה הולך ישר לבית אל – לא היה קורה מה שקרה עם דינה.

מאבק כדרך חיים

בבית אל ה' נגלה אליו שוב, מברך אותו, משנה את שמו, ...וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל. וגם מבטיח לו (פרק ל''ה): יב וְאֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָקלְךָ אֶתְּנֶנָּה; וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ. במהלך חלום הסולם ה' כבר הבטיח לו את הארץ, כאן הוא משנה את שמו וגם חוזר על ההבטחה, כעת צריכים לראות כיצד תתקיים ההבטחה הזאת; הרי עשו אחיו חי באותה ארץ, האם יתחולל מאבק בין האחים על ירושת הארץ? השם ישראל נגזר משררה וממאבק, זה מה שאומר לו המלאך שנאבק עמו ולא הצליח להכניעו (פרק ל''ב): כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָכִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. הוא לא העניק לו שם שיבטא את הניצחון שלו, אלא רק את המאבק שלו. כעת בא הקב''ה, מעניק ליעקב את אותו שם, ובכך הוא הופך אותו לנצחי ובאותה הזדמנות מבהיר לו גם שאכן דוקא המאבק הוא היעוד שלו בחיים. 

חיים בהרמוניה?

נו, אז איזה מאבק הולך להתנהל בין האחים על ירושת הארץ? הרי לעשו אין לכאורה שום מחויבות להבטחה האלקית שקיבל יעקב; ה' לא התגלה אליו והוא יכול לטעון שיעקב בכלל המציא את סיפור ההתגלות וההבטחה כדי לזכות בארץ בלי מאבק. אז כל זמן שהאבא חי, שני האחים מכבדים אותו ונזהרים מנקיטת איזה צעד שיגרום לו עגמת נפש. אבל (פרק ל''ה): כח וַיִּהְיוּ, יְמֵי יִצְחָקמְאַת שָׁנָה, וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. כט וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים; וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.כתוב עשו לפני יעקב כדי לרמוז שעדיין עשו רואה עצמו קודם ליעקב, האם כעת, כשאין לו מגבלה של כיבוד אב, ישתחרר הרסן והוא יצא למאבק באחיו? ואולי ימשיך לחיות בשקט לצד אחיו בארץ כנען, כפי שהיה בחיי אביהם? הרי יעקב לא ביקש ממנו ללכת.

מאבק בדרכי שלום

מסתבר שלא זה ולא זה, עשו בחר בדרך אחרת (פרק ל''ו): ו וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו, וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ, מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. ויתור מוחלט בלי שום מאבק. ומה ההסבר לעזיבה שלו? ז כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו; וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם, לָשֵׂאת אֹתָםמִפְּנֵי, מִקְנֵיהֶם. קצת תמוה ההסבר הזה, הרי עשו חי כל שנותיו בארץ כנען, יעקב הוא שירד מהארץ וחי בחו''ל עשרים שנה, אז למה שעשו יעזוב מפניו? יותר הגיוני לכאורה שיעקב יעזוב מפני עשו, לא?! וכאמור, לא מצאנו שום אמירה של יעקב או אפילו רמז שהוא מבקש מעשו לעזוב את הארץ, אז איך נסביר את המהלך הזה של עשו? חז''ל מציעים כמה הסברים המשלימים זה את זה ורש''י מביא אותם בפירושו, אבל אנחנו מתעניינים ביעקב, לא בעשו.

תִּתֵן אמת ליעקב

אנחנו כולנו מתייחסים ליעקב; אמנם גם אברהם ויצחק הם אבותינו, אבל אנחנו נקראים בני יעקב או בני ישראל. כי את דרכו של יעקב אבינו בחיים, דרך המאבק כנ''ל, אנחנו אמורים לאמץ, הרבה יותר מאשר את דרכם של אברהם ויצחק. ומיעקב אנחנו אמורים גם, או בעיקר, ללמוד כיצד לנהל את המאבקים שמזמנים לנו החיים. יעקב לא נכנס לויכוחים עם לבן (בחוץ לארץ) וגם לא עם עשו (בארץ כנען) ועל שניהם הוא גבר. הוא פשוט עשה את מה שהיה צריך לעשות תוך שמירה קפדנית על דבקות מוחלטת בבורא יתברך וממילא נתקיים בו הפסוק (משלי ט''ז): ז בִּרְצוֹת ה', דַּרְכֵי-אִישׁ; גַּם-אוֹיְבָיו, יַשְׁלִם אִתּוֹ. הקב''ה בעצמו דאג שלא יוכלו להזיק לו. ודומני שאין צורך להאריך בביאור ההקבלה לימינו; אנחנו אמורים רק לחזק בלבנו שלנו את ההכרה שהארץ הזאת שלנו, כי כך הבטיח ה' ליעקב אבינו, וממילא יתבטלו כל הקטרוגים. רק כך נזכה לשלום אמיתי בגאולה האמיתית והשלמה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">יוסף הוא המופת הכי מובהק של חיים בחושך מוחלט לאורך שנים שבסופן הוא יוצא לאור גדול. הוא הראשון שממנו אנחנו לומדים כי מצב של חיים בחושך הוא רק הקדמה לאור גדול. לפעמים זה קורה מהר ולפעמים זה לוקח הרבה זמןבשבוע שבו חל י''ט כסלו שחוגגים לזכר שחרורו מן המאסר של כ''ק אדמו''ר הזקן, מייסד חסידות חב''ד, נטיית הלב היא להתמקד במסרים החיוביים של היום הזה. מה גם שמדובר בשבוע ימים לפני שמדליקים נר ראשון של חג החנוכה, שגם הוא עמוס במסרים חיוביים. זו נטיית הלב, אבל הכותרות בכלי התקשורת מלמדות שאנחנו עדיין במלחמה, שברגעים האחרונים לפני שזוכים לחנוכה מחודשת של בית המקדש, המלחמה ביוונים ובמתיוונים עדיין נמשכת. אמנם נכון שאין זו מלחמה בחרב וחנית כמו אז, אבל גם מלחמה רעיונית היא מלחמה ואולי אפילו קשה יותר ממלחמה גשמית. ובעבר כבר עמדנו לא אחת על כך שזוהי ההגדרה של מלחמת גוג ומגוג, מלחמה רעיונית, המלחמה האחרונה שלאחריה תבוא הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

כפיה דתית ואנטי דתית

נראה לי שאין כל כך צורך לתת דוגמאות למלחמה הרעיונית שמתנהלת אצלנו במלוא עוזה, כי נדמה שלא עובר יום בלי כמה כותרות צעקניות המבליטות את חילוקי הדעות; בעיקר בין מי שמכנים עצמם חילונים ובין מי שמוגדרים דתיים או, יותר טוב, חרדים. הרבה טענות הושמעו ועדיין נשמעות נגד כפיה דתית, אבל לאחרונה נראה די ברור שמדובר בניסיון בוטה לכפיה אנטי דתית. ואני לא מדבר על ה''שוויון בנטל'' כאשר כל צד טוען לבלעדיות על הזכות להגדיר את הנטל; אני מדבר על המאמץ המרוכז להכפיף את תורת ישראל ל''שלטון החוק''. הנה למשל כותרת שראיתי ממש לאחרונה: בג''ץ: מדוע הרב דב ליאור לא יועמד לדין? כותרת המשנה מספרת כי בג''ץ מורה למדינה לנמק מדוע לא יועמדו לדין מחבר הספר ''תורת המלך'' והרבנים שנתנו הסכמתם לספר. 

לא להתנתק מהשורשים

אין בדעתי להעמיק בעניין זה דוקא, כי זה רק תסמין אחד מני רבים ולאו דוקא הכי בעייתי. כלומר, מבחינה רעיונית זה כנראה התסמין הכי מסוכן, כי הוא נוגע בשורש קיומנו כאן בארץ ישראל; האם ''ככל הגויים'' בית ישראל חלילה, או שיש לנו איזשהו יחוד? האם התורה כפופה לחוקי הכנסת, חוקים שמשבי רוח אקראיים מחוללים בהם שינויים מפליגים, או שיכירו בעובדת קיומם של עקרונות יסוד ששום חוק שהמציאו אנשים, לא יוכל להם? והתסמין הזה הוא הכי מסוכן, לא רק מבחינה רעיונית אלא גם מבחינה מעשית; הרי עצם הנכונות לחקור ולדון רבנים על חיבור הלכתי מעידה על ניתוק של המערכת הקיימת מן השורשים הרעיונייים של עם ישראל. אז מה הפלא שהטיעון הכי בסיסי: ''הארץ הזאת שלנו כי כך כתוב בתורה'' אינו נאמר בשום התכנסות או דיון? כאילו, עכשיו דנים בעניינים פוליטיים, מדיניים, מה שכתב בתורה אינו נוגע.

קצה האופק וקצה האף

וכאשר זה אינו נוגע, מתדרדרים מדחי אל דחי ר''ל. הנה השבוע ביקר פה הידיד החדש, נשיא צרפת; הוא אמר דברים שנעמו לשומעים ישראלים אבל אמר גם שההתנחלויות הן מכשול לשלום. ואיש לא שאל אותו: האמנם? ומה על ההסתה במערכת החינוך הפלשתינית? הנה למשל סרטון קצר שהתפרסם השבוע; פעילת שלום מאוסטרליה באה להזדהות עם המסכנים בג'נין ומה שראתה שם זיעזע אותה כל כך שהבינה כי לא ההתנחלויות הן המכשול לשלום. אלא שאנחנו, בכך שהתנתקנו מן השורשים, הרגלנו את עצמנו להתמודד רק עם מה שקורה עכשיו, עכשוויזם, לא רואים מעבר לאופק ואפילו לא מעבר לקצה האף. רק זה יכול להסביר את ה''מחווה'' שהסכמנו לעשות, שיחרור המוני של רוצחי יהודים, רק כדי שתהיה לנו הזכות לשבת עם נציגי הרוצחים ליד שולחן המתן ומתן. כי הרי שום דבר טוב לא יכול לצאת מהשיחות איתם, כי הם לא רוצים שלום. 

בוחרים בדרך הקלה

ואותה מערכת משפטית ששלחה את הרוצחים לכלא גם אישרה את שיחרורם, כי זה עניין מדיני ולא משפטי. וכמו כדי לאזן את אזלת ידה בהשלטת חוקיה על רוצחי היהודים, אותה מערכת גם בחרה לתפקיד פרקליט המדינה הבא אדם שיצאו לו מוניטין של רודף מתנחלים לתיאבון. אם שם לא מצליחים לאכוף – נאכוף איפה שֶׁקַל לנו; והרי יותר קל לעצור נערים ונערות, ביחוד מהמתנחלים, שהפגינו שלא כחוק. העכשוויזם הזה מככב גם בפרשת השבוע שלנו, וַיֵּשֶׁב; זה הרי הרעיון, אקטואליה בפרשת השבוע. בפרשה מסופר על מכירת יוסף, סיפור ידוע. איך אפשר להבין את המהלך הקיצוני הזה של האחים? בסדר, הם שנאו אותו ואפילו היו להם סיבות טובות, אבל הם לא חשבו על התוצאות? מסתבר שלא, מה שעניין אותם זה להיפטר מהנודניק הזה כאן ועכשיו, מה יקרה אחר כך – למה לדאוג על זה עכשיו?!

מעט אור דוחה הרבה חושך

חנוכה, ידוע, הוא חג האור. על פניו נראה שכך הוא מכונה מפני שמדליקים בו נרות בחנוכיה, אבל האמת היא הפוכה, מדליקים בו נרות מפני שהוא חג האור. בשנים שלפני התחוללות הנס שלזכרו חוגגים את חג החנוכה, היינו שרויים בחושך נורא; היוונים שלטו בארץ ובעידודם של המתיוונים, וכנראה ביוזמתם, הם הטילו עלינו גזרות שונות במטרה ברורה לנתק אותנו מהקדושה, מהרוחניות. הקדושה היא אור גדול וניתוק ממנה זה חושך. בדרך הטבע לא היה לנו שום סיכוי לגבור על משליטי החושך, אבל יהודים מסרו נפשם על קיום תורה ומצוות, על דבקותם באור אין סוף ברוך הוא, ובכך זכינו שהקב''ה עשה לנו נסים ונפלאות במלחמה נגד הצבא הגדול והמיומן של היוונים ועד שזכינו לחידוש העבודה בבית המקדש. שם התחולל נס פך השמן כידוע, ומאז ועד בכלל אנחנו חוגגים את שמונת הימים שבהם דלקו בנס הנרות במנורת המקדש.

נר גשמי ונר רוחני

החג הזה מזכיר לנו ש-לא משנה כמה עמוק נראה החושך, כשמדליקים נר אחד קטן החושך נעלם. ככה זה בגשמיות כי ככה זה ברוחניות. ההבדל הוא שבגשמיות אנחנו רואים מיד את התוצאה מהנר שהדלקנו, ברוחניות זה יכול להיות תהליך ארוך. ותהליך כזה מייצג י''ט כסלו, שחוגגים כשבוע לפני חנוכה לזכר שחרורו מן המאסר של אדמו''ר הזקן, כנ''ל. הוא הרי נאסר על כי עסק בהפצה מוגברת של אור התורה, על כי סלל בפני כל יהודי – גם אם אינו אברך כולל – דרך ישרה בעבודת ה', כך שכל יהודי ויהודיה יוכלו לדבוק באור אין סוף בפשטות. בגישה המהפכנית הזאת התחיל הבעש''ט כידוע, ואדמו''ר הזקן, שהיה תלמיד תלמידו, ניסח את תורתו בהרחבה יחסית ובשפה ברורה, וכך הנגיש אותה להמוני בית ישראל. לפי זה יוצא שחנוכה וי''ט כסלו עניינם אחד, הדלקת אור לגירוש החושך. כמובן, יש ביניהם גם הבדלים ולא כאן המקום להאריך.

החושך קודם לאור

המכנה המשותף לחנוכה ולי''ט כסלו הוא שלהדלקת האור קדמה מלחמה פנימית קשה; בחנוכה זו היתה מלחמה כפשוטה, כי המתיוונים היו שותפים ליוונים בדיכוי החסידים ולי''ט כסלו קדמה הלשנה של יהודים על אדמו''ר הזקן שכאילו הוא מארגן מרידה במלכות רוסיה. לפני חנוכה המתיוונים ביקשו לחקות את ה''חיים הטובים'' של היוונים, ספורט, תיאטרון וכו' ולפני י''ט כסלו המתנגדים ביקשו פשוט לשמר את המעמדות הקיימים, שפשוטי העם ישארו פשוטים ולא יתחרו כביכול בלמדנים. בשני המקרים, לחושך הרוחני היו ביטויים גשמיים מובהקים ומאד לא נעימים; ובשלב מסוים נראה היה כי החושך הרוחני מנצח ר''ל, אבל בסופו של דבר, מכיוון שהחושך אינו מציאות, האור מתגבר והחושך מתאיין.

מחושך לאור גדול

לא במקרה קוראים תמיד את סיפורי יוסף בחודש כסלו, כאשר שלוש הפרשות בהן הוא מככב ''עוטפות'' את חג החנוכה, אחת לפניו, אחת אחריו ואחת בתוכו. לפעמים אמנם יוצא שחנוכה מתחיל ומסתיים בשבת אבל בכל מקרה הפרשות שקוראים בתורה עוסקות ביוסף הצדיק. כי יוסף הוא המופת הכי מובהק של חיים בחושך מוחלט לאורך שנים שבסופן הוא יוצא לאור גדול. הוא הראשון שממנו אנחנו לומדים כי מצב של חיים בחושך הוא רק הקדמה לאור גדול. לפעמים זה קורה מהר ולפעמים זה לוקח הרבה זמן; אצל יוסף זה נמשך כשלוש עשרה שנה עד שיצא מבור הכלא הישר אל כס המשנה למלך מצרים. אביו סבל מהעדרו, כלומר חי בחושך גמור, עשרים ושתים שנה עד שזכה להתראות שוב עם בנו האהוב.

חולמים ומחלימים

אז יש לנו למה לצפות; אמנם חיים בחושך כפול ומכופל, כהגדרת כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', אבל בטוחים לגמרי שזו רק הקדמה לאור הגדול, הכי גדול, שיאיר עלינו בקרוב ממש במלוא העוצמה. וזה חושך כפול ומכופל כי משלים את עצמנו שחיים בגאולה, במדינה של יהודים ולכן שוכחים שצריכים גאולה שתבוא על ידי משיח צדקנו. בסיפורי יוסף יש גם הרבה חלומות; הוא חלם על מציאות בה הוא נמצא במצב נעלה הרבה יותר; זה נראה הזוי לגמרי, אבל אחרי המתנה ממושכת וסבלנית תוך דבקות בדרך האמת, החלומות התגשמו. וזה גם מצבנו כעת; בעיצומו של החושך חולמים על הגאולה האמיתית והשלמה ובטוחים לגמרי שהיא אכן תגיע. ולחלום יש תפקיד נכבד ביותר, הוא עוזר לנו להחלים מנגעי החושך הקשה, הגלות, ולנהל את חיינו תוך התעלמות ממנה, עם המבט אל העתיד, אל הגאולה האמיתית והשלמה.

בשבועות האחרונים היו בחדשות החוץ הרבה דיווחים, ובעיקר פרשנויות, על ההסכם שחתמו נציגי המדינות המערביות עם איראן. איראן היא פרס בשמה המקורי ואת המדינות המערביות הובילה ארצות הברית של אמריקה. במלים אחרות, העימות האמיתי הוא בין איראן ובין אמריקה. והנה בהשגחה פרטית באותם ימי דיווחים ופרשנויות מלומדות בניסיון להצדיק או לשלול את ההסכם שנחתם בין הצדדים, באותם ימים ממש למדנו בדף היומי את המימרא הבאה (יומא י/א): אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי עתידה רומי שתפול ביד פרס שנאמר (ירמיהו מ''ט): כ לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת-ה', אֲשֶׁר יָעַץ אֶל-אֱדוֹם, וּמַחְשְׁבוֹתָיו, אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל-יֹשְׁבֵי תֵימָן: אִם-לוֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן, אִם-לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם. חז''ל לא הכירו את איראן וגם לא את אמריקה, הם הכירו את פרס ואת רומי, המעצמה המערבית התורנית. והרי שמה, אמריקה, מזכיר את השם רומי.

חשבונות היסטוריים

ומדוע זה מה שצפוי לרומי-אמריקה? ובכן, כזכור לכל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של ימי בית שני, רומי הוזמנה והגיעה לארץ ישראל כידידה ובתהליך הדרגתי היא השתלטה על הארץ. עריצותה השלטונית המרידה את היהודים ובמלחמה הקשה שפרצה, כָּשְׁלוּ היהודים והרומאים שרפו את בית המקדש. לעומת זאת, כחמש מאות שנה לפני שהרומאים החריבו את בית המקדש השני, פרס גברה על הבבלים שהחריבו את בית המקדש הראשון ומיד נתנה ליהודים יד חופשית לבנות שוב את בית המקדש, והממלכה הפרסית אף סייעה בדרכים שונות לבנייתו. לכן, זה רק טבעי בעיני רבנו הקדוש שכאשר יגיע המועד להתחשבנות הסופית של הקב''ה עם אומות העולם לקראת התגלות המשיח, התהליכים ההיסטוריים יתגלגלו כך שמידי הטובים (לנו) יבוא העונש למי שהיו רעים אלינו.

המלחמה האחרונה

אבל זה לא כל כך חלק; הנה קטע נוסף מהמשך אותה מימרא: אמר רב עתידה פרס שתפול ביד רומי. כנראה היתה לו מסורת אחרת, אבל מיד מקשים עליו תלמידיו, היתכן שמי שבנו את בית המקדש יפלו ביד מי שהחריבו אותו? אמר להם אכן כן, כי כך החליט הקב''ה: ''גזירת מלך היא''. בגירסה אחרת להמשך הדיון הזה, השיב להם רב כי הפרסים אינם כאלה צדיקים, עובדה היא שהחריבו בתי כנסת. ומבלי לנסות להכריע בין ענקי עולם חלילה, אנחנו רק לומדים מכאן שמה שמתחולל לעינינו הוא אכן העימות האחרון בין אומות העולם לקראת התגלות המשיח. מישהו כבר אמר שמדובר במלחמת העולם השלישית ואני מניח שהוא נשמע קצת קוקו, אבל זה רק מפני שאנחנו נוטים לדמיין את המלחמה הבאה כהעתק של המלחמה הקודמת. אבל אם נשתחרר מנטיה מזיקה זו, נבין שאנחנו אכן בעיצומה של המלחמה האחרונה.

אז מי הולך לנצח?

ועדיין, איך אומר רבנו הקדוש שרומי (אמריקה לענייננו) המעצמה העולמית, עתידה ליפול ביד פרס שהיא (היום כמו אז) קטנה, חלשה יחסית ומפגרת? מה, הוא לא הבין ביחסי כוחות צבאיים? לכאורה, הרבה יותר הגיוניים דבריו של תלמידו, רב, הרי יותר סביר שפרס תיפול ביד רומי. אמרנו כבר שלא ננסה להכריע בין ענקים אלו. והרי בהתאם לכללי לימוד התורה – ''אלו ואלו דברי אלקים חיים''. אבל המשך הכלל הזה הוא: ''והלכה כ...'' אז כמו מי תהיה ההלכה בנדון דידן? מסתבר לומר שנכון לעכשיו, עדיין הכל פתוח; אפשר שיהיה מה שאמר רבנו הקדוש ואפשר מה שאמר תלמידו, אבל אפשר גם שיתקיימו שניהם. אפשרות אחת היא שאמריקה תשמיד את פרס פיזית אבל היא עצמה תושמד תרבותית כתוצאה ישירה מהעימות עם פרס, ואפשר גם שתהיה השמדה פיזית הדדית.

אפשר גם ששתיהן יחרבו

איך זה יכול להיות? זה יכול להיות כי הכללים במלחמה הזאת אינם אותם כללים שהיו תקפים במלחמות קודמות, ואמריקה אינה מבינה את זה; היא מתעקשת שלא להבין את זה. גם מטרות המלחמה השתנו, וגם את זה אמריקה לא מבינה. לאמריקה יש עוצמה צבאית אדירה, אבל כוחה העיקרי הוא בפגיעה מרחוק; אין לה שום כוח בתוך שטח האויב. לעומת זאת לפרס יש הרבה סוכנים, מתאבדים שיעים בפוטנציה, בתוך אמריקה. בהגיע יום פקודה, אמריקה יכולה להשמיד את פרס במטחי טילים, אבל בו זמנית היא תיהרס מבפנים על ידי אותם מתאבדים. והכי חשוב, הפרסים מבינים היטב את השפה האמריקאית אבל האמריקאים, לפחות השליטים הנוכחיים שלהם, מתעקשים שלא להבין את השפה הפרסית. וכך, בעוד אמריקה חותרת לשלום, הפרסים, כמו המוסלמים בכלל יש לומר, חותרים לחורבן. 

מהו מקומנו בעימות האחרון?

המלחמה האחרונה מוכרת במקורותינו כ''מלחמת גוג ומגוג'' שאודותיה דיברנו בעבר לא אחת, והסברנו שמדובר במלחמה רוחנית נגד דבקותם של יהודים בקב''ה. נזכיר כי בפעם הראשונה שדיברנו על כך ציטטנו מדרש בשם ר' לוי, אביו של ר' יהושע בן לוי המוזכר לעיל. התזכורת הזאת חשובה כי מסתבר לומר שר' יהושע בן לוי, תלמידו של רבנו הקדוש, קיבל תורה גם מאביו ר' לוי, זה הרי הכי טבעי שיקרה. מה גם שהמימרא המצוטטת מפיו לעיל בשם רבי, משלימה יפה את דברי אביו ביחס למאפיינים של מלחמת גוג ומגוג. הרי אצלנו חיים בחרדה קיומית מפני המוסלמים המקיפים אותנו בכלל ומפני הגרעין האירני בפרט וכמעט לא מתייחסים לסכנה הקיומית באמת, שהיא ההצלחות של גוג ומגוג בניתוק יהודים משורשיהם. ואדרבה, מי שמבקש לשמר את ההפרדה בין יהודים לגויים – מוקע כגזען ר''ל. בא ר' לוי ואומר לנו שהבעיה שלנו היא בתוכנו, לא מחוצה לנו.

הדרך המהירה לחורבן

לכאורה, אנחנו לא צד להסכם שבין פרס ובין אמריקה, אבל אנחנו מעורבים מאד בעימות שביניהן. מכל זווית שמסתכלים על זה, העימות מתחיל ונגמר פה בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט. כי המטרה של פרס היא חורבן, זה נובע מתפיסה דתית אצלה, העולם המערבי צריך להיחרב כדי לפנות דרך למהדי, ה''גואל'' האחרון על פי השקפתם הדתית. זהו הבסיס למדיניותה ולא משנה איזו מסכה היא חובשת על פניה. השליט הקודם שלה ימ''ש, ביקש להגיע אל היעד בדרך קצרה, ייצור פצצות גרעין להשמדת ישראל ר''ל. כעת הציבו בחזית כמה חייכנים ואמריקה התפתתה. כי היא רצתה מאד להתפתות. שכן מבחינתה, קיומה של מדינת ישראל מהווה מעמסה כבדה מדי; יותר מדי בלאגנים סביב המדינה הקטנה הזאת שמסרבת להתאיין. אילו רק הסכימה לוותר על שליטתה (לכאורה) בירושלים...

מהות המלחמה

וזה לא שויתור כזה יפתור איזושהי בעיה לאמריקה או למישהו אחר; סביר להניח שההיפך הוא הנכון. אבל ויתור כזה יסמן את הניצחון של גוג ומגוג ר''ל, כי ויתור על ירושלים שקול לויתור על היהדות. לענ''ד, מכאן, מהויתור שלהם על היהדות, נובעת גם חתירתם של יהודים לויתור על ירושלים. היהודים האלה רק מאמתים את נבואת זכריה על המלחמה האחרונה, שיהודים ישתפו פעולה עם גוים במלחמה לבטל את האחיזה של עם ישראל בירושלים (פרק י''ד): יד וְגַם-יְהוּדָהתִּלָּחֵם, בִּירוּשָׁלִָם; (...). ומעין זה כבר היה לנו בעבר כידוע, כאשר יהודים שיתפו פעולה עם היוונים במלחמתם נגד הקדושה והטהרה של עם ישראל וגם ברוסיה הסובייטית היה אותו הדבר, כידוע. מה ששונה הפעם הוא שהגויים נלחמים ביניהם ובו זמנית שני הצדדים נלחמים גם נגדנו. וכאמור לעיל, לפי הכללים של המלחמה האחרונה.

כסומא באפלה

ואנחנו מסתובבים כאן ובעולם מבולבלים ודי חסרי אונים. אבל זה רק מפני שאנחנו מתעקשים שלא לזהות נכונה את המציאות בה אנו חיים. הנה למשל, תוך כדי כתיבה העפתי מבט בכותרות החדשות וראיתי שבירושלים ילדה בת שנתיים נפצעה קשה בראשה מידוי אבנים. וגם, עשרות הרוגים ברעידת אדמה בבושהאר שבפרס. כשיטה, בכל פעם שמנהלים שיחות עם אויבינו, מתרבות הפגיעות ביהודים. השלטונות מטפלים בבעיה באופן נקודתי ומקפידים לטעון שלא מדובר בתופעה. הם גם מעלימים מאתנו את העובדות, עד אשר נפצעת תינוקת ופתאום כולם יודעים שערבים זורקים אבנים על יהודים. בטח יגבירו שם את הנוכחות של כוחות הביטחון כמו שעשו בסביבות אריאל אחרי הפגיעה הקשה בתינוקת אדל, אבל לא ינסו לפתור את הבעיה. עסוקים באירן. באו שתי הכותרות ואמרו ברור: טפלו בבעיות הפנים, באירן – הקב''ה יעשה מה שצריך.

מחשכה לאורה

הגענו לפסקה האחרונה ועוד לא אמרנו כלום על פרשת השבוע וגם לא על חנוכה. ובכן, האמור לעיל הוא המסר העולה ברור מהפרשה ומהחנוכיה; בפרשת מקץ יוסף יוצא מבית הסוהר לפתור את חלומות פרעה ובאותו יום הוא מתמנה משנה למלך מצרים. הוא לא נלחם על זה, רק הקפיד לשמור על דבקותו בה' יתברך וזה הספיק. המלך המצרי נקלע למצוקה קשה כדי שיוסף ישתחרר. הקב''ה סידר את זה. וחנוכה, אמנם היו מלחמות קשות, אבל נגד אלה שבאו לכאן להפריע. וגם, המצווה העיקרית בחג הזה היא הדלקת הנרות לזכר הנס. ללמדנו שבשורה התחתונה, זה מה שאנחנו צריכים ועל זה אנחנו סומכים. זה לא פוטר אותנו מעשיה חלילה, אבל העשיה היא רק כלי שבתוכו יתלבש הנס. זה מה שעשו החשמונאים וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.

עוד לא נגמלתי מסקירה (כמעט) יומית של כותרות החדשות ובדרך כלל אני עושה זאת גם לקראת כתיבת הרשימה. לפעמים נגררים לקרוא את האמור בגוף הכתבה ומשם קצרה הדרך לדף הראשי, לכותרות נוספות וכו'. והנה צדה את עיני כותרתמעניינת במיוחד, ''הארץ: המדינה תחרב, תושביה יגלו''. לא חיפשתי את הכתבה בהארץ, כי, ככל האפשר, אני חושך מעצמי את החשיפה לגועל נפש בכלל ולשנאת ישראל בפרט, אבל במאמר שבקישור הנ''ל נאמר שמדובר בטור ביקורת טלויזיה והמבקר התייחס לחנוכיה שהוצבה באולפנים. הרעיון, כך נראה, לא מצא חן בעיניו ואת כעסו הוא ביטא ב''נבואה'' המצוטטת לעיל. מעניין שזה קורה לקראת חודש טבת, שלפי הקבלה האות שלו היא ע' והחוש שלו הוא כעס. בעיניו הוא ראה חנוכיות באולפני הטלויזיה, המראה הזה עורר את כעסו, ומתוך הכעס הוא ''התנבא''.

באיזה חורבן מדובר

כאן המקום להזכיר כי הח''מ אמר וכתב לא אחת ''נבואות חורבן'' למדינה (בטענה שהיא מחריבה את עצמה) אבל שם דובר על חורבן לצורך בניין חדש, חזק ויציב, כלומר החרבת המערכת המסואבת והחלפתה במערכת חדשה ונקיה. לענ''ד, החורבן הזה אכן צפוי ואנחנו אפילו מייחלים לו. בעקבות החורבן הזה, וכנראה עוד לפניו, כל היהודים יגיעו לארץ ומכאן יקרינו את אורם לכל העולם. מסתבר שהעין היא אותה עין, אבר הראיה, רק תלוי מה מסתתר מאחוריה. כאשר מתחברים לאור של נרות החנוכה בחודש כסלו ובעקבותיהם לטוב של חודש טבת שבתחילתו עדיין מאירים נרות החנוכה, מתחנכת העין ומתחנך כוח הראיה לראות טוב אפילו אם הוא מוסתר. אבל לצערנו יש גם מצבים אחרים שכתוצאה מהם רואים בעין רעה את החנוכיה ואת מה שהיא מסמלת. כך מגיעים לנבואות חורבן, ר''ל.

טווח הראיה

בדרך הטבע, העין, בעיקר העין הרוחנית, מוגבלת בראייתה קדימה. במבט לאחור תמיד יותר קל לזהות תהליכים; במבט לפנים, צריכים עינים מאד טובות כדי לראות משהו. כשרואים חנוכיה, זוכרים את מה שהיא מייצגת מהעבר ולא מעטים משליכים מהעבר אל ההווה ואל העתיד. בצדק גמור יש לומר. הם, כלומר אנחנו, בטוחים שכמו שהקב''ה עשה לנו נסים ונפלאות בימים ההם, כן הוא עושה ויעשה לנו בימים אלו. ואנחנו כמובן שמחים מאד בביטחון הזה. אבל למרבה הצער יש עדיין כאלה שמתעצבים כאשר הם רואים שיהודים בוחרים להתחבר אל אור נרות החנוכה, אפילו אם ההתחברות שלהם היא, לכאורה, עניין לאומי מסורתי בלבד. ואולי דוקא שם; כאילו, מילא שהדתיים מייחסים כזאת חשיבות לחנוכיה, התרגלנו כבר שיש להם מנהגים מוזרים, הם בשלהם ואנחנו בשלנו. אבל כשפתאום החנוכיה מככבת ברקע שידורי הטלויזיה – זה מעיד, בלי ספק, על חורבן מתקרב.

נקודת היחס

ככה הבנתי את הכתבה הנ''ל ותסלחו לי על ההתייחסות הארוכה לאמירה שטותית של מישהו שאני בכלל לא מכיר. אבל, מה לעשות, זה מסתדר מצוין עם פרשת השבוע ''ויגש'' ועם הכותרת שבחרתי כבר אתמול. בפרשה שלנו מסופר על המפנה שמתחולל בבית יעקב. הפרשה פותחת בפסוק (בראשית מ''ד): יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. כאן בא נאום ארוך של יהודה הסוקר את החוויות הקשות שהיו מנת חלקם של האחים מאז הכירו את המשנה למלך מצרים, עד לשלב שבו הם עומדים כעת, שדורשים מהם להשאיר את בנימין במצרים כעבד ליוסף בטענה שגנב את גביע הכסף. יהודה מציע את עצמו לעבד במקום בנימין בטענה שאבא יעקב לא יוכל לספוג את המכה הזאת של ניתוק מבנימין. כאן יוסף נשבר ומתוודע אל אחיו באמירה: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? 

טוב מוסתר

האחים כמובן בהלם, וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. אחר כך יוסף מרגיע אתם, הוא מסביר שההשגחה העליונה גילגלה כך את הדברים לטובת כולם (פרק מ''ח): ז וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. אבל השאלה הראשונה ששאל אותם, הַעוֹד אָבִי חָי? ממשיכה להדהד בראשם. דיברנו לא מזמן על העכשוויזם שהשתלט עליהם והניע אותם להיפטר מיוסף; השאלה של יוסף הציבה בפניהם מראה מדויקת ובה ראו את האנוכיות שהניעה אותם; אנוכיות שיתכן בהחלט שהיא מקננת בהם עדיין. מצד שני, אומר להם יוסף, כשרואים את התמונה הכוללת, כשזוכרים את ההשגחה העליונה שמכוונת הכל מלמעלה, לפעמים זוכים לראות שגם מה שנראה רע גמור מסתיר מאחוריו טוב נפלא. 

ובלבנו, האבא חי?

לכאורה, השאלה של יוסף הפסיקה להדהד; המשפחה התאחדה ולא נותרו הדורים ליישר. אבל התורה היא נצחית והשאלה הזאת, כיוון שהיא כתובה בתורה, גם היא נצחית. כששאל יוסף הַעוֹד אָבִי חָי? השאלה הופנתה אל האחים, האם בלבם אכן אביהם חי? כי בלבו של יוסף, אביו חי תמיד. לכן היה חשוב לו כל כך שלא לעשות שום צעד שיצער אותו חלילה, אפילו לא לשלוח לו מסר שהוא חי, מה שעלול לגרום לכך שיקפיד על אחיו שמכרו אותו. האחים לא חשבו על זה כשמכרו את יוסף, וזה אומר שלא היה מספיק חי בלבם. ואיך זה נוגע לנו? ובכן לכל אחד מאתנו יש בלב את הנקודה שמניעה אותו, תלוי באיזה עניין. כותב המאמר בעיתון הארץ הונע על ידי נקודה כזאת בלבו וגם כותב המאמר שמבקר אותו בקישור שלמעלה, הונע על ידי נקודה כזאת. וזה נכון לכל אחד ואחת בכל עניין בחיים.

נקודת ההנעה

ההבדלים בין שני הכותבים משקפים את נקודות ההנעה שלהם, זה ברור ולא נאריך בזה עוד. נציין רק שעל פניו נראה שמדובר בנקודות הנעה מנוגדות, אבל לא בהכרח ברמת המודע. השאלה של יוסף דורשת מאתנו להתחבר אל נקודת ההנעה הנצחית שלנו, ובמודע. היהודים שחיים במדינת ישראל ובכלל, מודעים לאיומים הקיומיים המרחפים לכאורה מעל ראשינו, וראש הממשלה גם דואג לכך שלא נשכח אותם לרגע. אפשר לשער שנקודת ההנעה להתייחסות הזאת היא הרצון הטבעי לשרוד. אבל האם האיומים שהוא בוחר להצביע עליהם, הם אכן האיומים הכי קשים? תמהני מהיכן שאב את הרעיון שהאיום האירני מסוכן יותר מהאיום הפלשתיני. הרי האידיאולוגיה היא אותה אידיאולוגיה של רצח וחורבן, רק שכאן זה קרוב אלינו הרבה יותר ולכן גם מסוכן הרבה יותר.

סכנות קיומיות

וסכנה קיומית הרבה יותר מיידית היא הניתוק שלנו מהשורשים היהודיים שלנו, ממסורת אבותינו. מהניתוק הזה נולדה ההאשמה בגזענות המוטחת בפני כל מי שמדבר על זכויות ייחודיות ליהודים בארץ ישראל. וגם, נישואי התערובת, שהן עוד תוצאה כואבת של הניתוק הזה, מסכנים את קיומו של עם ישראל הרבה יותר מכל איום גשמי. וכידוע, כל המביע התנגדות לנישואין כאלה עלול למצוא את עצמו מוקע כגזען ר''ל. כל הנ''ל עולה מהשאלה הקשה שמטיח בפנינו יוסף הצדיק, הַעוֹד אָבִי חָי? העוד חי בלבנו אבינו שבשמים? אצל יוסף הוא חי תמיד, בלי שום הפסק. לכן לא היה בלבו פחד משום גורם בעולם והצליח לראות את הטוב בכל מה שקורה אתו, גם כאשר זה נראה רע מאד, כמו מאסר שוא שנמשך שתים עשרה שנה. ויותר מזה, החיות האלקית הזאת איפשרה לו לזהות ולהגיב נכון על כל התפתחות.

שימור החיות האלקית

לכאורה, לא זה היה המצב אצל אחי יוסף, שעל כן הוא מטיח בהם את השאלה הנ''ל, אלא שהם זיהו די מהר את נקודת הכשל שלהם וחזרו בהם. לכן, כשירדו למצרים בהזמנת פרעה, הם מעדיפים לשמור מרחק מהתרבות המצרית (פרק מ''ז): דוַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, לא להתיישבות של קבע כי אין זה מקומנו. יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, בקצה ארץ מצרים, הרחק ממרכזי התרבות שלה. והכל במטרה שלא להסתכן בספיגת השפעות מצריות, במטרה שלא לאבד חלילה את החיות האלקית, שבפעם הבאה יוכלו להשיב בחיוב על השאלה: הַעוֹד אָבִי חָי. כמובן, לא כל אחד יכול להגיע למדרגה של יוסף או אפילו של אחיו, אבל כל אחד יכול ונדרש לעשות את המקסימום לשימור החיות האלקית בלבו.

הקדמת תרופה למכה

כמובן, גם יעקב מודע לסכנה של היעלמות החיות האלקית, ביחוד בסביבה תרבותית מפתה כמו זו המצרית. לכן הוא מקדים תרופה למכה (פרק מ''ו): כח וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן. אומרים חז''ל ומובא ברש''י כי השליחות הזאת נועדה ''להתקין לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה לבני ישראל''. אצלנו, למרבה הצער, החליטו לשמר כמה מנהגים, בעיקר כאלה שנראו מתאימים לתרבות הישראלית החדשה, כגון הצבת חנוכיה (צריך להזכיר שהחנוכיה מופיעה בלוגו של המדינה?) והדלקת נרות בחנוכה, אבל הקפידו שלא לקשור את זה לאבא שבשמים. לפיכך, החיות האלקית אינה גלויה בלבנו וממילא אין אנו מצליחים לזהות נכונה את המציאות בה אנו חיים; לכן מתמקדים בעניינים משניים יחסית ומזניחים עניינים מהותיים. הגיע הזמן שֶׁנְחַיֶּה את האלקות בלבנו והיא אשר תורה לנו את הדרך הנכונה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">לקח אחד כולם זוכרים, שאסור לאחים לפגוע באחיהם. וגם את הלקח הזה אנחנו מפרשים, כל אחד בהתאם לנטיותיו הטבעיות ולהשקפת עולמו. כך שלאמיתו של דבר, שום לקח אינו נלמד באמת.ברשימה לפרשת ויגש הזכרנו כבדרך אגב ובקצרה את החודש (טבת) ואת האות שלו (ע). בין השאר אמרנו שהעין היא אבר הראיה, אבל מה שרואים תלוי במה שמסתתר מאחורי העין. כלומר, שני אנשים יראו את אותו דבר בדיוק וכל אחד יזהה בו משהו אחר. כך גם לגבי החנוכיות באולפני הטלוויזיה; חלק גדול מהיהודים ישמחו למראה הזה, חלק יהיו אדישים ורק מיעוט קטן (להערכתי) יכעס. מהאות עין נגזר גם שמו של אבר הראיה; אבל לאדם יש שתי עיניים, מדוע צריכים שתים? לכאורה, יכולנו להסתפק בעין אחת (במרכז המצח) ולראות אותו הדבר. את השאלה הזאת שאל את אביו ילד קטן שגדל להיות האדמו''ר השישי בשושלת חב''ד; האבא ענה שבעין ימין (חסד, אהבה) צריכים להסתכל על צרכי הזולת ובעין שמאל (גבורה, ביקורת) על רצונות עצמו. כלומר, שתי עינים לשתי זוויות ראיה.

בשביל מה שתי עינים

שתי זוויות הראיה משמשות ליעדי ראיה שונים, על הזולת יש להביט בעין ימין, עין טובה, מבט חיובי, לדון אותו לכף זכות. על עצמו יש להביט בעין שמאל, עין ביקורתית, מבט בוחן כדי למצוא את הפגמים שבאישיותו. ולא בביקורתיות משתקת חלילה, לא לחשוב שאני אבוד ואין מה לעשות, אלא ביקורת כדי לגלות את הפגמים שיש לתקנם, ולפעול לתיקונם. ואם הביקורת הזאת תעורר כעס שלו על עצמו – מה טוב, ככה יש יותר סיכוי שיסתכל על זולתו בעין טובה; הרי הפסוק אומר(תהלים ד'): רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ. כאשר אדם כועס על עצמו, על שטויות שעשה או אפילו שעלו במחשבתו, זה עוזר לו להתרחק מהן וגם עוזר לו לגלות הבנה לשגיאות של זולתו. ככה מסבירה החסידות את העובדה שהקב''ה בחר לזכות אותנו בשתי עינים ולא הסתפק באחת; ומכאן למסקנה ש''הכועס (על זולתו) סימן שאינו צודק – קצרה הדרך''. 

מה גורם לכעס?

הזכרנו גם שבקבלה, החוש של חודש טבת הוא חוש הכעס (יש שם שנים עשר חושים כנגד חדשי השנה). חז''ל אומרים (עירובין סה/ב): בשלשה דברים אדם ניכָּר, בכוסו ובכיסו ובכעסו. בשלושת הדברים האותיות העיקריות הן ''כס'' עניין הכיסוי. המבחן הוא, כיצד משפיעה תכולת הכוס, מה מוסתר בתוך הכיס, ואיזו ע' מתכסה ויוצרת כעס? הרי לכל כעס קודמת ביקורת על התנהגות לא ראויה או על פגם מעצבן שזוהה אצל נשוא הכעס. או, מה שחמור יותר, הכעס נובע משנאה כבושה. רמזנו שחודש טבת עניינו טובה, להסתכל על הזולת בעין טובה; מבט כזה אינו נותן שום מקום להתעוררות של כעס על זולת כלשהו. ולהיפך, מבט כזה עשוי לעורר רחמים על הזולת, שזה רגש הפוך מכעס. כי ה''עין'' שמסתתרת בתוך הכעס היא עין רעה בעוד העין הטובה היא עין של ענוה, כמו אצל אברהם אבינו ומשה רבנו.

שנאה או משטמה?

וכך גם יוסף הצדיק, בפרשת השבוע ובכלל, על הכל ועל כולם הוא מביט בעין טובה ולכן אינו שונא ואינו כועס לעולם, כי אינו רואה רע בזולתו. נכון שהוא אוחז במדרגה רוחנית נעלית, מדרגה שרק יחידי סגולה זוכים לה, אבל הוא דמות מופתית שאת הנהגותיו אנחנו אמורים לאמץ לעצמנו, בניסיון להתקרב למדרגתו ככל האפשר, כל אחד לפי כישוריו ויכולתו. אחי יוסף עדיין אינם אוחזים במדרגה נעלית כל כך ולאחר מות אביהם הם חוששים (בראשית נ'): טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. לוּ יִשְׂטְמֵנוּ פירושו ''שמא ישטמנו''. בעבר הם הרי שנאו אותו (פרק ל''ז): ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיווַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. השנאה היא לא בגלל משהו שהוא עשה, אלא סתם מתוך קנאה. לעומת זאת מַשְׂטֵמָה היא שנאה בתגובה למעשה פוגעני.

טובה תחת רעה

האחים זוכרים שליוסף יש סיבה מצוינת לשנוא אותם, הם הרי מימשו את שנאתם כלפיו בדרך הכי פוגענית, לכן הם חוששים; אבל יוסף, לא רק שאינו מעלה בדעתו רעיון של נקמה. הוא אפילו מרחם עליהם על שעלה בדעתם רעיון כזה: לכן, (...) וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. ושוב הוא פורש בפניהם את השקפת עולמו: יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים, אָנִי(?). רק אלקים יכול ורשאי לנהל חשבונות כאלה, והראיה: כ וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. ומהשתלשלות מאורעות העבר צריכים להסיק מסקנות להווה ולעתיד, גם כעת ה' הוא המנהל את העניינים ואל לנו להתערב בחשבונותיו. לכן, לא רק שלא עלה בדעתי לקחת נקם מכם, אני עוד מתכוון לדאוג לרווחתכם: כאוְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּאָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם.

העין הטובה

יוסף הצדיק, מעבר להיותו מופת של אדם, הוא גם מופת של שליט. בדברי הפרידה של יעקב לבניו, ברגעיו האחרונים בעולם הזה, הוא אומר על יוסף (פרק מ''ט): כג וַיְמָרְרֻהוּ, וָרֹבּוּ; וַיִּשְׂטְמֻהוּ, בַּעֲלֵי חִצִּים. הרבה התנכלו לו לפני שנהיה שליט מצרים; אחיו שמכרו אותו, אשת אדוניו שהעלילה עליו, אדוניו שהשליך אותו לבית הסוהר בלי לברר מה באמת קרה. והוא, למרות כל מה שעבר, הוא לא סטה כמלוא נימא מדבקותו באבא שבשמים. והדבקות הזאת הצדיקה את עצמה בגלוי, לעיני כל: כהמֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם. וגם כשעלה לגדולה לא זחה דעתו; אדם נורמלי, ברגע שהיתה נופלת לידו ההזדמנות, היה נוקם במי שהתעמרו בו, אבל לא יוסף. הוא זכר תמיד שכל מה שקורה בכלל ולו עצמו בפרט, הכל מכוון על ידי ההשגחה העליונה. 

מדרגה שמעבר לכעס

אפשר לומר שיוסף (לא רק ידע, אלא) זכר תמיד שאם יחוש כעס – הרי זה יהיה, לא כלפי מי שהכעיסו אותו או פגעו בו, אלא כלפי אותה השגחה עליונה כביכול, והוא לא רצה לכעוס על הקב''ה. אבל לכאורה זה נכון רק כל עוד הוא היה בשפל, כל עוד לא התהפך הגלגל, אבל אחרי שעלה לגדולה, היינו מצפים שיראה בכך אות משמים שהגיעה העת לקחת נקם ממי שפגעו בו. והרי לא אחת היו דברים כאלה במהלך ההיסטוריה. אבל יוסף בטוח שזה לא תפקידו; כי אם הקב''ה רוצה להעניש מישהו, הוא יודע יותר טוב ממנו כיצד ומתי לעשות זאת, ואינו זקוק לעזרתו לשם כך. יעקב מודע למדרגתו הנעלית של יוסף, שהוא יותר צדיק אפילו ממנו עצמו, לכן הוא מסיים את דבריו אודותיו בפסוק המבטא זאת היטב: כו בִּרְכֹת אָבִיךָ, גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת, גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. 

ללמוד מיוסף

ואנחנו, למרות שכבר יש לנו זוית ראיה הכוללת ניסיון מצטבר של אלפי שנים, לומדים את פרשת השבוע ואת סיפורי יוסף בכלל, ולא מצליחים להסיק שום מסקנה מעשית, לא לוקחים לעצמנו שם לקח טוב מהמסרים העמוקים, הגלויים וגם המוצפנים, בסיפורים אלו. אה, כן, לקח אחד כולם זוכרים, שאסור לאחים לפגוע באחיהם. וגם את הלקח הזה אנחנו מפרשים, כל אחד בהתאם לנטיותיו הטבעיות ולהשקפת עולמו. כך שלאמיתו של דבר, שום לקח אינו נלמד באמת. כי הלקח האמיתי הוא זה שאותו מבטא הנביא יחזקאל בפרק שנקבע לנו כהפטרה לפרשת ויגש, הפרשה בה מתקיים האיחוד המחודש של בית יעקב (פרק ל''ז): טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָלְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. 

לחתור לאחדות

החלק הראשון של הפרק ידוע כ''חזון העצמות היבשות''. יחזקאל מוצא עצמו עומד בבקעה מלאה עצמות אדם, וה' אומר לו לצוות על הרוח שתבוא ותפיח בהרוגים האלה. הרוח ממלאת את תפקידה וההרוגים קמים לתחיה. והקב''ה מסביר ליחזקאל את פשר החזון: יא וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּנִגְזַרְנוּ לָנוּ. יב לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲ-דני אלקים, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. התחיה הזאת אמורה ליצור אצלנו מודעות מוחלטת כי ה' הוא האלקים, מה עוד שהוא החזיר אותנו לארץ ישראל אחרי שכבר התיאשנו. ובשלב הזה, אחרי שהמודעות הזאת קנתה לה אחיזה בנפשנו, צריכים לדאוג שתמשיך להתקיים, ואת זה עושים בחיזוק האחדות הפנימית.

אחדות תחת דגל הקדושה

הנביא אמור לעשות פעולה סמלית של איחוד שני עצים לעץ אחד, וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. ופעולה זו מעוררת את סקרנות הרואים. והם שואלים: הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ. ה' שם בפיו תשובה: יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר אֲ-דני אלקים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי. לא עוד זרמים שונים ומנוגדים, אלא אחדות פנימית שמכוחה נתגבר על כל הקשיים: כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד. אבל חשוב כמובן המצב הרוחני: כג וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד, בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם, וּבְכֹל, פִּשְׁעֵיהֶם; וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם, מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקִים. זו הדרך היחידה לצאת אל המרחב האמיתי.