<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">הבחירה של הקב''ה בעם ישראל מתבטאת בכך שהוא משגיח עלינו אישית כביכול. כמו אב המשגיח ודואג לשלום בניו. גם מִבָּנִים אחרים איכפת לו, אבל במידה פחותה.לפני כמה ימים קראנו בחדשות שראש הממשלה תקף את החלטת האיחוד האירופי לזמן את שגרירי ישראל לשיחת נזיפה על המשך הבניה בהתנחלויות. ראש הממשלה ביקש שיהיה איזון ולכן הוא שאל ריטורית: מתי האיחוד קרא לשגריר הפלשתיני כדי להתלונן על הסתה? מתי קרא לו כדי להתלונן על טרור? משמע שמבחינת ראש הממשלה – אם גם את התלונות האלו היו משמיעים – הכל היה בסדר, מותר היה להם לתקוף אותנו על הבניה בהתנחלויות. אין בדעתי להכנס לפרשנויות בתחום הפוליטי, אבל בתחום הערכי, שזה החיבור בין הדברים היומיומיים ובין מה שלומדים מפרשת השבוע, בתחום הזה ראוי להתבונן בניסיון למצוא את שורשי הצביעות שעליה מתלונן ראש הממשלה. שהרי אין חולק על העובדה שיש צביעות; ולא רק במדינות האיחוד האירופי, גם בארה''ב יש.

אצלנו זה מתחיל

אבל לא רק שם, גם אצלנו יש. בעצם, הצביעות מתחילה אצלנו, ומכאן היא מתפשטת למקומות רבים בעולם. ההסתה הפלשתינית נמשכת הרי כל הזמן, היא מעולם לא פסקה; היא ממלאה גם את ''חומר הלימוד'' בבתי הספר שלהם; למרות זאת, מעולם לא הפסקנו לדבר אתם ועד לאחרונה אפילו לא דרשנו את הפסקת ההסתה. אז מה לנו כי נלין על אחרים שלמדו מאתנו? טוב שראש הממשלה התעורר לאחרונה והתחיל לדבר על זה, אבל מדיבורים בלבד לא ניוושע, צריכים לעשות מעשים וקודם כל כלפי פנים. הרי הדברים נאמרו בשבוע של פרשת יתרו, מעמד הר סיני, מתן תורה. שם שמענו את ה' אומר למשה (שמות י''ט): ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִיוִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

תפקידנו בעולם

נעמוד רק על כמה נקודות הנוגעות לענייננו: כשהקב''ה אומר וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, מסבירים המפרשים, הכוונה היא שהוא, באופן אישי כביכול, לוקח אחריות עלינו. וזאת בשונה מיתר העמים שעליהם ממונה שר-מלאך. כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. כל העולם וכל העמים הם שלי, אבל אתם תהיו לי אוצר חביב במיוחד, סְגֻלָּה. אמנם זה מותנה: אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי, אבל עד כאן אין לבחירה זו השפעה על היחסים שבינינו ובין אומות העולם. זו מתחילה בפסוק הבא שבו אנחנו מקבלים תפקיד נצחי: מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. מַמְלֶכֶת זה ברור ולא נתעכב על זה, אבל מה זה להיות כֹּהֲנִים? ובכן, בכל אומה ואפילו בכל חברה ישנם מורי הדרך, כֹּהֲנִים, אנשים שמכוח אישיותם, רמתם המוסרית, חכמתם וכו', מתווים להמונים את הדרך הנכונה ללכת בה. וכאשר מדובר באומות העולם, התפקיד הזה מוטל עלינו, אנחנו אמורים להיות מורי הדרך (המוסרית) לכל אומות העולם.

כיצד נהיים עם סגולה

אינני יודע אם ועד כמה קיימת אצלנו מודעות לתפקיד זה שהוטל עלינו במעמד הר סיני, אבל מטלות אינן מוחלפות על פי המודעות; עובדה היא שאנחנו מתווים לעולם את דרך הצביעות וזה חוזר אלינו כדמות המשתקפת במראה. דוגמאות לצביעות אצלנו לא נביא כאן כי יש די אנשים שעוסקים בכך ואין צורך בתוספת שלנו, אבל מתוך התבוננות במקורותינו ננסה להציע את הדרך הנכונה, הדרך הישרה. וזו מנוסחת היטב בפרשת השבוע שלנו, מִשְׁפָּטִים. פרשה זו מהווה המשך ישיר לפרשת יתרו, למתן תורה. הפיסקה האחרונה בפרשה מתחילה בפסוק (פרק כ''ד): יב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָהוֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם. וזה אומר שאת המצוות הכלולות בפרשה קיבלנו בהמשך ישיר לעשרת הדברות, ואולי אפילו עוד לפניהן. 

מודל נצחי

לפני כן כתוב: ז וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. יוצא שפרטי הברית האמורה לעיל, שקיומה על ידינו מכשיר אותנו להיות סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כתובה בפרשת השבוע שלנו. מבחינת הקב''ה, עובדת היותנו סְגֻלָּה אינה משתנה, הוא בחר בנו לתפקיד זה והבחירה היא נצחית. השאלה היא רק איך העמים האחרים יתייחסו אלינו. וגם הם, בכל מקרה אנחנו מהווים עבורם מודל לחיקוי; השאלה היא רק אם מודל חיובי, תוך גילויי הערצה וכו', או להיפך. רוב מוחלט של המצוות בפרשת השבוע, מוגדרות כ''מצוות שבין אדם לחברו'' וזה אומר שעניינן הוא תיקון החברה כי בזה תלוי הכל, גם הקשר התקין עם הקב''ה ואפילו הבטחון האישי. חז''ל משווים את דורו של דוד המלך – שכולם היו צדיקים ולמרות זאת נהרגו במלחמות כי היו ביניהם מלשינים – לדורו של אחאב, שהיו עובדי עבודה זרה ולא נפלו במלחמות כי נזהרו ממלשינות.

תלוי באיזה צבע בוחרים

ולפני שנמשיך, מן הראוי לבדוק האם יש יסוד להאשמה בצביעות שהטיח ראש הממשלה במדינות האיחוד האירופי. בקצרה נאמר כי הם אכן צבועים אבל רק בטענה שיחסם אלינו הוא הוגן. זימון השגרירים שלנו לשיחת נזיפה תוך התעלמות מהליקויים הקשים בצד הנגדי, מלמדים על יחס של איפה ואיפה, מה שנקרא ''מוסר כפול'' וזו הבעיה האמיתית. אבל לא הם המציאו את המוסר הכפול; כמו את הצביעות, גם את זה הם למדו מאתנו. די אם נציין את המונח החדש יחסית שבו משתמשים להגדרת פגיעות לכאורה, של יהודים בערבים: ''פשע שנאה''. מעולם לא שמעתי שיגדירו כך פעולות של ערבים נגד יהודים, ויש כאלה לאין ספור כידוע, והן אכן נובעות משנאה. אבל כשיש אירוע הנחזה כמעשה ידי יהודים שוחרי נקם, הוא מוגדר כפשע שנאה. ואם זה לא איפה ואיפה, שמישהו יגיד לי מה זה כן. 

לבחור בצבע הנכון

אז אם המדינה שדורשת הכרה בה כיהודית מפלה יהודים לרעה ביחס לערבים, מה לנו כי נלין על אומות העולם? הרי, כנ''ל, אנחנו מורי הדרך שלהם. האמת היא שצביעות היא חלק מהחיים, ''כל העולם במה'' כידוע וזה לא כל כך נורא, רק תלוי באיזה צבע בוחרים. אם למשל היינו בוחרים להתנהג כעם סגולה למרות שלא באמת מרגישים כך – זו לכאורה צביעות, אבל חיובית. חז''ל אומרים לנו שהמציג עצמו שונה ממה שהוא באמת, בסוף הוא נהיה כזה (פאה ח', ט): כל מי שצריך ליטול(צדקה) ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה, עד שיפרנס אחרים משלו. בינתיים הצבע שבחרנו לעצמנו לא כל כך מתיישב עם כללי ההתנהגות שהתורה מכתיבה לעם סגולה, ומה שאנחנו רואים וחווים זו רק תוצאה של הבחירה הזאת. ומה שבאמת גרוע הוא שהצבע הזה מתחיל להשתלט עלינו באמת. זה משתקף ביחסן של אומות העולם אלינו.

מהו הכוח שמוביל אותנו

בפרשת השבוע יש התייחסות לכוח שיסייע לנו בכיבוש הארץ (פרק כ''ג): כ הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. בפרשת 'כי תשא' משה מסתייג מהרעיון ודורש שהקב''ה עצמו יוביל אותנו, אבל כאן, כנראה, זה עדיין נראה בסדר. הבעיה עם מלאך זה שאין לו גמישות מחשבתית כזו שיש לאדם; לכן הוא לא יודע חוכמות ואין לו סבלנות לשטויות אנושיות. אז הקב''ה מזהיר אותנו: כא הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל-תַּמֵּר בּוֹ: כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. כמו שראינו בשבוע שעבר, לקב''ה יש הרבה סבלנות; הוא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד; אבל מלאך בהחלט יכול להיות חסר סבלנות וזה מסוכן. כנ''ל, הבחירה של הקב''ה בעם ישראל מתבטאת בכך שהוא משגיח עלינו אישית כביכול. כמו אב המשגיח ודואג לשלום בניו. גם מִבָּנִים אחרים איכפת לו, אבל במידה פחותה.

העולם מאבד שפיות

אמנם יש מצב שהבנים ייענשו יותר מאחרים, אבל תמיד בהגבלה הנובעת מאהבת האב לבניו, עונשים מדודים שאינם מגיעים לכדי כליון. האחרים אולי ייענשו פחות, אבל אף אחד לא יעצור את תהליך ההשמדה העצמית שלהם. ואת העובדה הזאת רואים לגמרי בגלוי בעשורים האחרונים. דומני כי מה שקורה כעת בעולם, זו התגשמות הנבואה של הנביא ישעיהו. זה מתחיל בתיאור הבלאגן שיתחולל בעולם (פרק כ''ד): א הִנֵּה ה' בּוֹקֵק הָאָרֶץ, וּבוֹלְקָהּ; וְעִוָּה פָנֶיהָ, וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ. ומדוע זה קורה? מה גרם לבלאגן הזה? הנביא מסביר ששורש הבעיה הוא בטענה שכולם שווים: ב וְהָיָה כָעָם, כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ; כַּקּוֹנֶה, כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה, כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ. מה שקוראים אצלנו ''הומניזם''? לא נתעכב יותר מדי על נקודה זו, רק נציין כי מכאן הגענו ליחס השווה, ליתר דיוק להעדפת זכויות הפושע על פני זכויות קרבנו.

ניהול המלחמה האחרונה

ודוקא כשמגיעים לעומק השפל, אומר הנביא, שומעים זמירות חדשות: טז מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ, צְבִי לַצַּדִּיק, מחוץ לארץ שמענו בשורה של גאולה אבל אנחנו מרגישים לא מוכנים אליה, לכן טוענים שלא מתאים עכשיו: וָאֹמַר רָזִי-לִי רָזִי-לִי, אוֹי לִי; כי לכאורה אנחנו לא מספיק צדיקים. והראיה: בֹּגְדִים בָּגָדוּ, וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ. אבל לקב''ה יש חשבונות שונים מאלה שלנו והוא זה שמנהל את העניינים. הנביא מואיל לחשוף בפנינו את המהלכים האלקיים: כא וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִפְקֹד ה' עַל-צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם; וְעַל-מַלְכֵי הָאֲדָמָה, עַל-הָאֲדָמָה. הרי מלבד עם ישראל שזוכה להשגחה ישירה של הקב''ה כנ''ל, לכל אומה יש מלאך ממונה; המלאכים האלה הם צְבָא הַמָּרוֹם שהקב''ה מפיל אותם כאשר מגיע זמנם והעם שעליו הם מופקדים נופל ממילא. והתכלית היא: כג וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה: כִּי-מָלַךְ ה' צְבָאוֹת, בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם, וְנֶגֶד זְקֵנָיו, כָּבוֹד.

''מערכת החינוך'' ותוצריה אינם יורדים מכותרות כלי התקשורת; הנה רשימה חלקית מהימים האחרונים: אלימות קשה, התעללות מינית ומורה שנקרא לשימוע על כי שלל באזני תלמידיו את היסודות הרעיוניים של המדינה. את הצירוף ''מערכת החינוך'' הכנסתי למרכאות כי כבר מזמן אני טוען שלאמיתו של דבר אין היא מחנכת, ופה ושם אפילו כיניתי אותה מערכת האין חינוך או אף האנטי חינוך. ובאמת – אם חינוך פירושו הנחלת ערכים מוסריים, חברתיים, לאומיים למחונך – ואני מניח שזו אכן הכוונה כשמדברים בעברית המודרנית על חינוך – איך בכלל אפשר לחנך? האם במערכת החינוך הממלכתית יש הסכמה על גבולותיו של איזשהו ערך? מישהו יכול להצביע על ערך אחד מהמנויים לעיל, שמוסכם על כל המחנכים? ואפילו אם נניח שברובד העליון של המערכת יש הסכמה, האם זה מספיק?

ארון הברית במוקד החינוך

בפרשת השבוע תְּרוּמָה מופיע פירוט נרחב של בניית המשכן והכלים שבתוכו. אחד הכלים החשובים הוא הארון שבו הונחו לוחות הברית (שמות כ''ה): י וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ. יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב. הארון היה כעין ארגז שפתחו מלמעלה והיה צורך במכסה: יז וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ. יח וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. מה הם אותם כרובים? אומר לנו רש''י: ''דמות פרצוף תינוק להם''. מה הרעיון? ובכן כאמור, בארון הונחו לוחות הברית, תמציתה של התורה; מעליו סככו בכנפיהם הכרובים שפרצוף תינוק להם; ללמדנו, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', שקיום התורה בעם ישראל תלוי בחינוך נכון של הילדים.

הפרשה והרמה

הארון הוצב במקדש, בחלק המכונה ''קודש הקדשים'' והוא מסמל את תכלית העליה שאליה יכול וצריך לשאוף כל יהודי, להתקדש קודש קדשים על ידי לימוד מעמיק של התורה; הוראות הבניה לגביו כתובות בפרשת תְּרוּמָה, שזו מילה שיש לה שתי משמעויות: המשמעות הראשונה היא מלשון הַפְרָשָׁה, שמפרישים לנדבה חלק מהרכוש, ולשון הרמה, שאותו חלק שהופרש עולה למדרגה נעלית של קדושה. וזהו גם התהליך שעשוי להוביל את היהודי להתקדשות, להפריש עצמו מעניינים שמרחיקים אותו מעבודת ה' ולהתקרב בהדרגה אל הקדושה. מבנה המקדש כלל רמות שונות של קדושה ושיקף בדיוק את התהליך הזה: קודם היתה החצר, שכל יהודי רשאי היה להכנס אליה; אחר כך ההיכל שאליו נכנסו רק הכהנים לאחר שטיהרו עצמם מליכלוכים (רוחניים) שאולי דבקו בהם, ויותר פנימי היה קדש הקדשים שאליו נכנס רק הכהן הגדול ורק ביום הכפורים.

תהליך חינוכי

המקדש הפיזי – כולל כלי הקודש, הרמות השונות של הקדושה בחלקיו השונים, הסדרים שנהגו והעבודה שנעשתה בו, כולם מהווים הוראות חינוכיות נצחיות עבורנו; שכן התכלית היא: ח וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. בתוך הלב של כל יהודי. כל יהודי יכול להגיע לכך שהאור האלקי ישכון בתוכו וכל יהודי אמור להתאמץ להגיע לכך. ומי שבאמת מעוניין להשכין בתוך עצמו את האור האלקי, אפילו שמה של פרשת השבוע מציע את התהליך שיוביל אותו אל היעד. זה נכון בחינוך העצמי של כל אחד ואחת מאתנו וזה נכון שבעתיים בחינוך הדור הבא. קודם כל צריכים לרצות להתקרב (לקרב את המחונך) אל הקדושה. וכדי שיהיה אפשר לעשות זאת, חייבים להתנקות, להיפטר מהרגלים ומנטיות שליליות – תרומה מלשון הפרשה, להפריש עצמו מכל מה שמנוגד או מפריע להתקרבות.

חתירה כלפי מעלה

בפרשת השבוע, ההפרשה מתבטאת בקיום ההוראה: וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה, יהודי נדרש להפריש מממונו זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת, ולהעביר אותם לרשות הגבאים שהופקדו על ריכוז התרומות. כאמור, זה רק הצעד הראשון, כי התכלית היא תרומה במובן של הרמה, העלאה לגבוה; את זה משיגים על ידי וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. ואת שיא ההעלאה, לדעת הרמב''ן, את שיא הקדושה ובעצם את תכליתו של בית המקדש, מבטא הארון שהכיל את לוחות הברית וניצב בקודש הקדשים. כאמור, למדרגה הזאת זוכים להגיע, אם בכלל, רק לאחר שעוברים את כל השלבים הקודמים, וביסודיות. אבל עצם השאיפה להגיע אליה מניעה את האדם לחתור תמיד קדימה, להתעלות עוד ועוד בקדושה, להתאים יותר ויותר את התנהגותו לרצון העליון. וכאשר היעד הוא קדימה ולמעלה, ממילא נמנעים מהדרדרות אחורה ולמטה, ממה שרואים וחווים אצלנו כבר הרבה זמן ובעוצמה גוברת והולכת ר''ל.

היעד והדרך אליו

אמרנו שלדעת הרמב''ן הארון מבטא את תכליתו של בית המקדש; הוא מסמיך זאת על העובדה שבכל הכלים בא הציווי בלשון יחיד: וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן וכן כולם; מלבד הבנין עצמו והארון, שלגביהם נאמר הציווי בלשון רבים: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְעָשׂוּ אֲרוֹן. כלומר, רק בשני אלה היה עניין עקרוני שכל בני ישראל יהיו שותפים מלאים בעשייתם, כי הם מבטאים עניין כללי שנוגע לכל יהודי. אמנם לדעת הרמב''ם, המזבח שעליו הקריבו את הקרבנות הוא העיקר בבית המקדש, אבל כשמתבוננים בדעות השונות מהזווית החינוכית, קל לראות שאין כאן מחלוקת אלא השלמה; הארון מבטא את היעד הסופי של כל יהודי ויהודיה בעוד הקרבנות (ובימינו שאין קרבנות, התפילה) מבטאים את תהליך ההגעה אל אותו יעד. במלים אחרות, יש חשיבות עליונה לעצם החתירה אל היעד, בלי קשר ליכולת המעשית של האדם להגיע אליו.

נסיגה במקום התקדמות

למרבה הצער, בדורות האחרונים די שכחנו את קיומו של ארון הברית ואת רעיון הדבקות בתורה שהוא מסמל עבורנו. הוא מככב אמנם בסרטים כאלה ואחרים אבל מי שחותר להגיע אליו הם רק ''גיבורי'' אותם סרטים. אמרנו כבר שאל מקום הארון בקודש הקדשים נכנס רק הכהן הגדול ורק ביום הכפורים; זה מכיוון שרק הוא היה במדרגת קדושה כל כך נעלית. כעת, בעוונותינו, אין לנו בית מקדש פיזי אבל דוקא משום כך כל יהודי יכול להגיע לאותה מדרגה רוחנית של הכהן הגדול, ובלבד שיחתור לכך באמת, בדרך שמתווה לנו פרשת השבוע. לצערנו, אנחנו לא רואים שזה קורה; אפילו רואים שקורה ההיפך מזה; לא רק שלא חותרים קדימה ולמעלה, מתעקשים ''לחתור'' לאחור ולמטה. זה נכון במערכת החינוך כמו גם בכל מערכות המדינה שמתימרת להיות מדינה יהודית.

הגדרת משימות

דומני, שאחד המאפיינים הבולטים, ואולי יותר נכון לומר אחד הגורמים הבולטים לתנועה זו שלנו בכיוון הבלתי רצוי, היא העובדה שאנחנו מתעקשים לפעול בתחומים שהקב''ה הודיע לנו בתורה שאינם באחריותנו ובו בזמן מתעקשים שלא לפעול בתחומים שהתורה קבעה כי הם באחריותנו המלאה. למשל פרשת השבוע והציווי לבנות בית מקדש; הרי חוץ מכמה משוגעים לדבר שהיחס אליהם הוא כאל הוזים משיחיים, מישהו אצלנו חושב על בניין כזה? בטח לא מי שנמצא בתוך המערכת. נראה אפילו שהמערכת כולה מלאת חרדות מפני הרעיון הזה. מצד שני, בפרשת השבוע שעבר למדנו על המון מצוות, חברתיות וגם מדיניות, שקיומן הוא באחריותנו הבלעדית; מישהו ניסה למצוא את הקשר שיש או אין בינן ובין ההתנהלות היומיומית שלנו? מי שיחפש – ימצא שההתנהלות הפוכה בדיוק.

תחומי אחריות

הנה למשל שתי הוראות מפרשת השבוע שעבר, ודוקא מהתחום המדיני (פרק כ''ג): לב לֹא-תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם, בְּרִית. מדובר כמובן ביושבי הארץ שהיא נחלתנו על פי החלטת הבורא יתברך. התורה אוסרת לכרות להם ברית, ממילא היא אוסרת גם לנהל איתם משא ומתן, כי הרי ברית היא תוצאה של משא ומתן. אם אסור לכרות ברית, על מה ינהלו משא ומתן? אבל אנחנו מתעקשים לדבר איתם וכצפוי, כאשר פועלים בניגוד להוראות התורה, אנחנו גם הופכים את זה למתן ומתן. אנחנו רק נותנים והם רק מקבלים. והוראה נוספת בהמשך: לג לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן-יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי: כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ. שוב, מדובר באותם תושבים שנשארו בארץ; אסור לנו להעניק להם תנאי מחיה שיעודדו אותם להישאר בקרבנו. זה עלול להביא להדרדרות מוסרית, כולל נישואי תערובת. 

עירוב תחומים

ואין הכוונה שנפעל לגירושם; זה לא באחריותנו; שהרי בפסוק קודם מבטיח הקב''ה: ל מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ, מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, וְנָחַלְתָּ אֶת-הָאָרֶץ. אבל כאמור, אנחנו ויתרנו על מילוי המשימות שהקב''ה הטיל עלינו ולקחנו לעצמנו את התפקידים שהוא השאיר לעצמו. דומני שהאמור לעיל מסביר היטב (למי שמתענין; ואני יודע שלא רבים מתענינים להבין) כיצד הגענו לכזה שפל. ומהאמור לעיל אפשר גם להבין את ההתנצחויות המתוקשרות (ותסלחו לי, גם המטופשות) בין הפוליטיקאים; אמרנו שאין אפילו ערך אחד מוחלט המוסכם על כולם (מלבד אולי עצם קיומה של המדינה אבל זה לא מספיק) ממילא, האחד מדבר על יסוד הערכים שהוא מאמין בהם וזולתו שופט את דבריו על יסוד ערכים אחרים שהוא מאמין בהם. הפתרון היחיד הוא לחתור למימוש היעד: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

האמת, עם רצף האירועים המדווחים בצעקנות אופיינית בכלי התקשורת השונים, באותה מידה יכולתי לבחור ככותרת את צירוף המילים 'יסודות הביטחון' או 'יסודות המשפט' או כל נושא אחר שתפס כותרות בשבוע האחרון. כי אין לי ספק שלכל אחד מהם ניתן למצוא מזור בתורה בכלל ובפרשת השבוע בפרט. אלא שנראה לי נכון יותר להמשיך בפיתוח הרעיונות שהוצגו כאן ברשימה הקודמת; מה גם ששתי הפרשות שקוראים בשבועות אלו הן כמעט תאומות. שתיהן עוסקות בהוראות שמקבל משה רבנו ביחס לבניית המשכן, הכלים שיהיו בו, בגדי הכהנים שיעבדו בו וכו'. וזה אפילו מתבטא בצירוף של שתיהן בניב המוכר לרבים להגדרת תקופה זו: ''שובבים תת''. 'תת' זה ראשי תיבות של שתי הפרשות תרומה ותצווה כאשר 'שובבים' זה ראשי תיבות של כל הפרשות מ'שמות' עד 'משפטים'. 

מזבח או מזבחות?

בשבוע שעבר התמקדנו בהתקרבות לקדושתו של ארון הברית כיעד הנכסף של החינוך; הזכרנו את דעת הרמב''ן כי הארון הוא תכליתו של בית המקדש ואת דעת הרמב''ם, שֶׁשָׂם את הדגש דוקא על עבודת הקרבנות. הסברנו ששתי הדעות משלימות זו את זו; שהדרך להתקרב לקדושתו של הארון רצופה בעבודת הקרבנות (כאשר בימינו – התפילות במקום הקרבנות). כעת נתבונן מעט בעבודת הקרבנות בניסיון להבין טוב יותר את התהליך החינוכי המוצע בפרשת השבוע לכל יהודי ויהודיה. ולפני כן צריך להבהיר כי בבית המקדש היו שני מזבחות ולכל אחד יעוד משלו. כבר בסוף פרשת יתרו נצטווינו (שמות כ'): כ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. ובפרשת השבוע מצטווה משה (פרק ל'): א וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, מִקְטַר קְטֹרֶת; עֲצֵי שִׁטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ.

המזבח החיצון

מיד לאחר מתן תורה נצטווינו לבנות מִזְבַּח אֲדָמָה; באדמה מילאו את מסגרת הנחושת שממנה היה עשוי המזבח, וכך יכלו לנייד אותו, בלי האדמה, ממקום למקום במסעות שהלכו במדבר. בכל חניה מילאו אותו באדמה וכך יכלו להקריב עליו את הקרבנות. הוא נקרא מִזְבַּח אֲדָמָה בעיקר מפני שהיה חייב להיות מונח על האדמה, לא על עמודים או בסיס אחר. הרי בדורות הבאים, כשהמזבח ישב במקום קבוע, מילאו אותו באבנים, ככתוב בהמשך: כא וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. בפנימיות, על המזבח הזה הקריבו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; מה שמסמל אצל יהודי את החלק הבהמי, שאותו צריכים להעלות לקדושה. המזבח הזה היה בבית המקדש באותו חלק שאליו יכול כל יהודי להכנס לאחר שנטהר. לכן הוא נקרא ''מזבח החיצון''.

המזבח הפנימי

המזבח שבו מדובר בסוף פרשת השבוע שלנו, היה נייד, לא מחובר לקרקע, והוא ישב בתוך הקודש, מקום שרק כהנים יכלו להכנס אליו; לכן הוא נקרא גם ''מזבח הפנימי''. הוא נקרא גם ''מזבח הזהב'' כי זה היה ציפויו: ג וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, אֶת-גַּגּוֹ וְאֶת-קִירֹתָיו סָבִיבוְאֶת-קַרְנֹתָיו; וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב. על המזבח הזה לא הקריבו קרבנות; רק אבקה המורכבת מתערובת של מיני בשמים ונקראה ''קטרת'': ז וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹתיַקְטִירֶנָּה. חוּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּהקְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה', לְדֹרֹתֵיכֶם. אודות מרכיבי הקטרת נלמד בשבוע הבא, בפרשת כי תשא; בינתיים, לענייננו, חשוב שנדע כי ההקטרה פעמיים בכל יום נעשתה במקביל לקרבנות התמיד שהועלו על המזבח החיצון. חשוב גם שנדע כי התעסק בה כהן אחד וליתר הכהנים אסור היה להיות נוכחים במקום באותה שעה.

היהודי כמקדש פרטי

ככלל, המשכן כולו בנוי בתבנית (חייו של) האדם; כל פרט במבנהו ובעבודה שנעשתה בו, כולל הבגדים המיוחדים וכלי השרת ששימשו לעבודת הקודש, כל פרט משקף מרכיב מסוים שצריך להיות בעבודת היהודי את קונו. לדוגמא: לקרשים שמהם נבנה המשכן היו מידות מכוונות (פרק כ''ו): טז עֶשֶׂר אַמּוֹת, אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ; וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה, רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד. נזכיר שהמשכן נבנה מ-עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים. עֶשֶׂר אַמּוֹת מייצגות את עשרת כוחות הנפש שיש לכל אדם, קומה שלמה. מעבר לכך יש את כל הפרטים, הכלים והעבודה שנעשתה במשכן, שכל פרט בהם ייצג רעיון פרטי בעבודת היהודי כנ''ל. מבין כולם, אומרים חכמינו ז''ל, המזבח ייצג את הלב של היהודי. וזה מסתדר מצויין, כי ''עבודה שבלב – זו תפילה'' ואם התפילות, העבודה שבלב, הן התחליף לקרבנות – ברור שהמזבח משקף את הלב של היהודי.

היחס שבין המזבחות

כאמור, אודות המזבח החיצון שנקרא גם ''מזבח העולה'' נצטווינו בפרשת יתרו, בסמוך למתן תורה, ואודות מזבח הקטורת אנחנו מצטווים בסוף פרשת תצווה; אחרי שקיבלנו כבר את הדינים של פרשת משפטים, את ההוראות המפורטות בפרשת תרומה לבניית המשכן וכליו וגם את התיאור המפורט של בגדי הכהנים בפרשתנו, פרשת תְּצַוֶּה; אחרי כל אלה באה הדרכה מפורטת בדבר תהליך ההכשרה של אהרון ובניו לתפקיד הכהנים ולאחריה ההוראה בדבר המזבח הפנימי, מזבח הקטורת. מכאן עלינו להבין, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', כי עבודת הקטורת היא השיא והיעד בתהליך עבודת ה' של יהודי. וכל מה שבא קודם, זו רק הכנה והכשרה לעבודה זו. אבל אמרנו שהמזבח משקף את הלב של היהודי ואמרנו גם שיש שני מזבחות, איך זה מתיישב? מה, יש מישהו עם שני לבבות?

חיצוניות הלב

אכן, אומר הרבי, יש את חיצוניות הלב ויש את פנימיות הלב; שעל כן אנחנו מבקשים בתפילה: ''וְיַחֵד לבבנו לאהבה את שמך''. לא וְיַחֵד ''לבנו'' אלא לבבנו, שגם בחיצוניות הלב וגם בפנימיותו נרגיש אך ורק אהבת ה'. את חיצוניות הלב משקף המזבח החיצון שעליו מקריבים קרבנות שונים. עבודת הקרבנות אצל כל יהודי, מסביר הרבי, היא ההתעסקות עם ענייני העולם הזה להעלותם לקדושה. על דרך הקרבנות, שלוקחים בהמה ומעלים אותה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'. וזה מתייחס לכל ענייני היומיום של יהודי, שכל ענייניו אמורים להיות מכוונים לקדושה, כהוראת חז''ל (אבות ב, יב): ''וכל מעשיך יהיו לשם שמים''. וכמו שפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, רלא): שאפילו דברים של רשות – כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך – יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו. 

מותר להתלהב?

ממשיך השולחן ערוך ומסביר כי במסגרת העבודה הזאת, צריכים לנטרל לגמרי את ההנאות מענייני העולם הזה: שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו – אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו. הייתי חושב שעד כאן, מספיק; שזה בסדר אם מפיקים הנאה מעניינים נעלים יותר. אבל לא, אומר השולחן ערוך: וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים – אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאותו – אינו משובח, אלא א''כ עשה לשם שמים. לעשות לשם שמים פירושו שאמנם מתלהבים, אבל לא מההנאה שהוא עצמו הפיק מהעניין אלא מכך שעשה משהו לכבוד ה' יתברך. וגם זה אמור להיות מוגבל לחיצוניות הלב בלבד, על דרך קרבנות הבהמה שהועלו על המזבח החיצון. את פנימיות הלב, את הרגשות העמוקים יש לשמור לה' לבדו.

לחתור, להתקדם

כאמור, עבודת הקטורת נעשתה ביחידות, הכהן לבדו בבית המקדש. הוא ואלקיו. וכך גם כל יהודי שמגיע למדרגה הזאת; בכל ענייני היומיום, הוא צריך להזכיר לעצמו שוב ושוב את הקשר לרבונו של עולם, שכל מעשיו צריכים להיות לשם שמים. בעבודת הקטורת הוא כבר נמצא במקום (רוחני) שרק הוא וה' נמצאים בו. קטורת זה מלשון קשר; הוא כבר קשור לה' לגמרי, בפנימיות לבבו. כמובן, הדרך למקום (הרוחני) הזה עוברת בנתיבי עבודת ה' בחיצוניות הלב; אבל כאשר זוכרים תמיד את היעד וחותרים אליו בהתמדה, יש סיכוי טוב שבסוף נגיע. אבל גם אם לא זכינו להגיע, הרווחנו הרבה מאד; חתרנו בהתמדה אל היעד – עשינו את העבודה שצריכים לעשות על המזבח החיצון – ולעצם החתירה בכיוון הנכון, יש ערך גבוה מאד, כי הדרך כולה נמצאת בנתיב של הקדושה. 

נסחפים עם הזרם במורד

נו, שנשווה את האמור לעיל למה שקורה אצלנו בחינוך ובכלל? הרי אצלנו, אם קיימת מודעות של חתירה, היעד שלה הוא הישגים אישיים; ומה שגרוע יותר – התנסות בחוויות כאלה ואחרות. וזה בדיוק הפוך מהוראת השולחן ערוך שציטטנו לעיל. ובחתירה כזאת, רק טבעי שיימצאו גורמים מפריעים, כאלה שמתחרים עם החותר על השגת אותו יעד, ורק טבעי שיחפשו דרכים מהירות להיפטר מאותם גורמים מפריעים. כך מתפתחת מציאות של כאוס; מציאות שבה כולם נעים בלי לדעת לאן; נסחפים בכיוונים המשתנים של זרמי החיים. לענ''ד, רק כך ניתן להבין את השפל הכללי שאליו נקלעו כל מערכות המדינה; הן פשוט נסחפו לשם. והרי כל היסחפות מתקיימת במורד הזרם, אף פעם לא בכיוון מעלה. כדי להגיע למעלה – צריכים להתאמץ, לחתור בכל הכוח. ואת זה אפשר לעשות רק כאשר יש יעד להשיג וגם רוצים מאד להשיג אותו.

בפרשת השבוע שלנו, כִּי תִשָּׂא, יש ריבוי נושאים אבל בעיקר מה שמייחד אותה, הוא המעברים החדים בין מצבים רוחניים קיצוניים. הפרשה פותחת במעלתם של בני ישראל, בנשיאת ראש (שמות ל'): יא וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. ההמשך מתייחס למה שדובר בשתי הפרשות הקודמות, כולל הנחיות מפורטות כיצד לעשות את הקטורת שהזכרנו בשבוע שעבר, וכן מינוי אומנים לביצוע המלאכה המורכבת של בניית המשכן וכליו. יש גם תזכורת על שמירת השבת, שלא נתבלבל ונחשוב שמצוות בניית המשכן דוחה שבת. מיד אחר כך מספרת התורה (פרק ל''ב): א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; משה אמר להם כי הוא עתיד לשהות בהר ארבעים יום וארבעים לילה; הם ספרו את הימים, כולל היום שבו עלה להר וביום הארבעים לספירתם משה לא חזר. 

נפילה לתהום

העם נכנס לחרדות, מה יעשו במדבר בלי המנהיגות של משה? לכן תפסו יוזמה: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּכִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. אהרון ידע שהם טועים בחשבון אבל ראה שאינם מוכנים להקשיב לקול ההיגיון; אז הוא ניסה למשוך זמן: ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. חשב שיתקשו להפריד את הנשים והילדים מהזהב ובינתיים משה יגיע. אבל הם היו נלהבים מדי ובכלל לא פנו אל הנשים. הם הורידו את הטבעות ועגילי הזהב של עצמם ונתנו לו. הזהב הזה הושלך לאש ויצא ממנו עגל; העם נורא התלהב ופרץ בריקודים תוך הכרזה: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. רק לפני ארבעים יום שמעו אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ ישירות מהקב''ה, ועכשיו הכרזה כזאת.

קצת סבלנות

והגורם הישיר לנפילה הזאת היה חוסר סבלנות; כי אילו המתינו עוד יום אחד, משה היה מגיע והכל היה בסדר, אבל החרדה השתלטה עליהם ולא רצו להמתין. קוראים לזה ''דחיקת הקץ'', רוצים פתרון מיידי, משהו בסגנון ''שלום עכשיו'' טוענים שחלון ההזדמנויות עומד להיסגר ואסור להחמיץ את ההזדמנות. כך, הם לא יכלו לסבול את המחשבה שיחיו יום אחד בלי מנהיג כלבבם. נשמע לגמרי טפשי, ביחוד במבט לאחור, אבל התופעה הזאת הרי מוכרת לכולנו. רוב ככל הנפילות, החל מחטא עץ הדעת, מקורן בדחיקת הקץ; אבל בדרך כלל, גם לאחר מעשה, גם אחרי שנפלו ר''ל, לא רואים את הקשר שבין דחיקת הקץ ובין הנפילה. מה גם שלעתים קרובות התוצאה הקשה אינה מיידית, וגם תמיד יש גורמים נוספים שמשפיעים ואפשר לטעון שהם אשר גרמו לנפילה, ולא דחיקת הקץ. אבל בפרשתנו הנפילה היא מיידית וגם התגובה.

העליה מהתהום

משה היה בהר וכמובן לא ידע מה קורה במחנה; רק כשפנה כבר לרדת, הקב''ה סיפר לו מה קורה שם עכשיו. ה' מגיב בחריפות ומבקש ממשה: י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. משה מתחנן אל ה', מבקש שיסלח לבני ישראל ואחרי הרבה תחנונים, ה' נעתר לו. ולא רק שנעתר וסולח אלא שמוסיף כהנה וכהנה; כתוצאה מההתעקשות – עד כדי מסירות נפש – של משה, לקבל מחילה עבור עם ישראל, ה' מודיע לו כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי. הוא מגלה לו את י''ג מידות הרחמים שבכל עת שנזכיר אותן הוא נענה לתפילותינו ומקרין על משה אור נעלה כל כך עד כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיובְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. אחר כך ה' מורה למשה (פרק ל''ד): פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. משה עושה זאת ומאז – לוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

אין מצב אבוד

הלוחות הראשונות היו מצומצמות, היתה בהן רק התורה שבכתב; לאחר שנשברו, קיבלנו לוחות חדשות הכוללות את התורה שבעל פה, מה שמאפשר לכל יהודי לחדש בתורה וכך להתקרב יותר לנותן התורה. במלים אחרות, ''מעז יצא מתוק'' ממהלך שלילי יצא משהו חיובי ביותר. התבוננות בפרשתנו, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', מעלה שהתהליך הזה של עליות וירידות הוא מובנה לכל אורך הפרשה; כלומר, הוא מכוון. ואכן, ביחס לחטא הזה התלמוד מעלה את הרעיון הבא (עבודה זרה, ד/ב):אמר רבי יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. ציבור עלול לחשוב שאם חלילה ניתק בטעות את הקשר שלו עם הקב''ה – אין לו עוד תקווה, באה פרשת השבוע ומלמדת אותנו שאין מצבים אבודים; שהנה אפילו אחרי חטא העגל, עשו תשובה והיא התקבלה, ה' סלח. 

העלאת הרבדים התחתונים

כמובן, הרעיון הזה של העלאת המציאות התחתונה למדרגה של קדושה, נמצא בפרשה עוד קודם חטא העגל; די בהתחלה הקב''ה מצווה את משה: יח וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁתלְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם. יטוְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. כ בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִםוְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'. בעיסוקים שמחוץ לאוהל מועד, עלולים להדבק באדם לכלוכים רוחניים שיפריעו לו בעת שיתעסק בקדושה; לכן הוא חייב לקדש את ידיו ואת רגליו, לשטוף מהן את אותם לכלוכים לפני שהוא ניגש לעבודת הקודש. ולהדגשה נוספת של הרעיון, נבדוק מאיזו תרומה נעשו כיור הנחושת וכנו (פרק ל''ח): ח וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁתבְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. מה הן אותן מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת? 

להסיר את הלכלוך

רש''י מפרש: בנות ישראל, היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן; והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע אמר לו הקב''ה: קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. מכיוון שהמראות עשויות מלכתחילה כדי לעורר את היצר הרע, משה חשב שאינן מתאימות ליהפך לכלי קודש; אבל הקב''ה אמר לו: אלו חביבין עלי יותר מכל התרומות האחרות. וזאת מכיוון שהנשים השתמשו במראות למטרה חיובית, להרבות בילודה. כי כשמצליחים להעלות לקדושה את הרבדים שהם תחתונים מצד עצמם, זהו היישום הכי מלא של רצון ה' בעולם. ומהן נעשו במקדש כלים ששימשו בדיוק לאותו רעיון, להעלות לקדושה את הידים ואת הרגלים, את אברי המעשה של האדם, בשלב המעבר בין עבודת החולין ובין עבודת הקודש.

מטבע של אש

ועוד קודם לכן רמוז העניין בפרשתנו; ציטטנו לעיל שהַמִפְקָד ייעשה בדרך של: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', בִּפְקֹד אֹתָם; המדרש מספר שמשה נרתע לאחוריו כאשר שמע שכל אחד צריך לתת כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', שהרי מי מסוגל לתת סכום שיספיק לכופר נפשו? אמר לו הקב''ה: יג זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִיםמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶלמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַה'. ואיך סכום פעוט כזה, מחצית השקל, יספיק ככופר נפש? אמר ר' מאיר: נטל הקב''ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה (אמר לו) זֶה יִתְּנוּ, כזה יתנו. וכאן מתעוררות כמה שאלות, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאויץ', וכי משה לא ידע איך נראית מטבע של מחצית השקל? וגם אם לא ידע – מה עניין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד דוקא? כלומר, יש כאן שלושה מרכיבים שצריך להבין; מטבע, אש, ומתחת כסא הכבוד.

עבודת הלב

מה שאיפיין את הנתינה הנדרשת, הוא שהיא היתה בסכום שווה לכל אחד: טו הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל; המטבע שכל אחד נדרש לתת סימל את הטבע הבסיסי של יהודי, שקשור לקב''ה בלי שום רצון או יכולת להתנתק ממנו חלילה. הוא גם סימל את טבע העולם שבתוכו נדרש היהודי לפעול. ובטבע הזה צריכים להחדיר אש. מה שמאפיין את האש זה שלעולם אין לה צורה מוגדרת אבל תמיד היא שואפת כלפי מעלה. וכך גם צריך לפעול יהודי בעולם, כל הזמן לשאוף כלפי מעלה. אלא שבתחום זה קיימת שונות ברורה בין יהודי אחד למשנהו; ''כי הלב, יש בו בחינות ומדרגות רבות והכל לפי מה שהוא אדם'' כלשון ספר התניא. לפיכך יכול יהודי להעלות טענה צודקת לכאורה, שבלב שלו אין מספיק חום כדי לשאוף כלפי מעלה ולכן הוא מסתפק בעבודה בתוך מסגרת הטבע.

כסא הכבוד

על זה אומרים לו שאת המטבע של אש הוציא הקב''ה מתחת כסא הכבוד, מאותו מקום שממנו נחצבה גם נשמתו שלו, כך שלא יתכן שאין בלבו חום מספיק. רק שצריכים להתאמץ כדי להפנות את החום לכיוון הנכון. וזהו גם עניין הקטורת שהזכרנו בשבוע שעבר וההוראות להכנתה כתובת בפרשתנו, עדיין בחלק הראשון של הפרשה: לד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה: בַּד בְּבַד, יִהְיֶה. לה וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת... האבקה הזאת הונחה על גחלים לוהטות ועמוד העשן עלה ישירות למעלה, מחדש את הקשר. את הגחלים לקחו מהמזבח החיצון, מזבח העולה, הניחו על המזבח הפנימי, מזבח הזהב, ושם הקטירו. ללמדנו שהתהליך הזה, מן החוץ פנימה, צריך להתקיים כל הזמן בעבודת ה'. וגם אם נופלים קשות ויוצאים לגמרי מתחום הקדושה ח''ו, צריכים לזכור שככה זה בטבע, אבל הנשמות שלנו ירדו מתחת כסא הכבוד ואין מצב אבוד.

בפרשת השבוע יש חזרה כמעט מלאה על מה שקראנו לפני שבועיים ושלושה, בפרשות תרומה ותצווה; ההבדל הוא שבאותן פרשות נאמר הציווי על מה שיש לעשות ובפרשתנו מסופר על הביצוע. ולכאורה, כמו בהרבה מקומות, גם כאן יכלה התורה להסתפק באמירה קצרה שבני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה, ומדוע בחרה להאריך בפרטים שאמורים להיות מובנים מאליהם? אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שזה מזכיר את מאמר חז''ל ביחס למקום אחר שבו מצאנו אותה תופעה; כאשר אברהם שולח את עבדו להביא אשה לבנו יצחק, התורה מספרת פרטים רבים על מסעו של העבד, כולל הלבטים והחששות שלו בדבר הצלחת השליחות, והיא חוזרת על אותם פרטים בשלב של מילוי השליחות; המפגש ה''אקראי'' עם רבקה, ועד לסיפור כל הפרטים (שכבר קראנו) לבני משפחתה. 

גם העם התלהב

חז''ל התייחסו לתופעה זו ורש''י מצטט אותם: ''יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום, מתורתן של בנים; שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה וכמה גופי תורה (הלכות יסודיות) לא ניתנו אלא ברמיזה''. כלומר, הסיפור ההוא הוכפל בתורה מפאת חביבותו לפני הקב''ה, ומשם אנחנו יכולים ללמוד לגבי ההכפלה בתורה של פרטי בניית המשכן וכליו; המשכן חביב מאד לפני הקב''ה, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', כי הוא מאפשר להגיע ליעוד של ''ושכנתי בתוכם'' השכנת הקדושה האלקית בישראל. המשכן נבנה מתרומות של כל בני ישראל ובפרשה מסופר שבני ישראל תרמו בהתלהבות רבה; בתוך זמן קצר הגיעו לעודפים (שמות ל''ו): ... וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד, נְדָבָהבַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. ד וַיָּבֹאוּ, כָּל-הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים, אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁאִישׁ-אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים. ה וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. 

תיקון לחטא העגל

התלהבות העם נבעה מכך שידעו כי המשכן מהווה כפרה על חטא העגל; מהותו הפנימית של אותו חטא חמור שפגע קשות בקשר של בני ישראל עם ה', היתה בכך שהוא גבל בעבודה זרה. פירושה של זו הוא שחושבים שמלבד ה' יתברך יש עוד כוחות קובעים במציאות, וזו כפירה באחדות ה' ש''אין עוד מלבדו''. בני ישראל חשבו שאין בעיה ביחוס כוחות כאלה ואחרים לעגל, הם הרי לא כופרים בה', רק חושבים שיש עוד כוחות שצריכים להתחשב בהם, וזו אכן כפירה באחדותו יתברך, כנ''ל. בהביאם את חפצי הערך שלהם כתרומה לבניית המשכן וכליו, פעלו התורמים על בסיס הנחת יסוד הפוכה ומנוגדת לחלוטין לזו שהניעה אותם לעשות עגל; הנחת היסוד שלהם כעת היא שה' אחד ושמו אחד; שהכל שייך לו, שגם חפציהם הפרטיים, היומיומיים, שייכים לקדושה. בכך פעלו בנפשם תיקון לחטא העגל.

חובת המחאה

כידוע, בחטא העגל, בהתחלה לא כולם היו שותפים; הערב רב יזמו, האחרים שתקו ולבסוף נגררו ברמה כזו או אחרת. מלבד שבט לוי, אנשי משה שאולי שתקו אבל לא נגררו. לכאורה, השתיקה של הרוב הדומם היא טבעית ולכן צפויה; הרי גם היום זה כך, אבל השתיקה הפכה את הרוב הדומם לשותף. וגם אם בתחילה מדובר בשותפות מאונס, הרי בהמשך עלולים להיסחף בטענה שהנה, עובדה, עובדי העגל מצליחים, אז אין ברירה וחייבים להצטרף. במלים אחרות, כאשר מזהים תנועה בכיוון הבלתי רצוי, קודם כל חייבים למחות. אגב, חז''ל אומרים (מדרש תנחומא, תזריע, ט): כי בחורבן בית ראשון נפגעו גם הצדיקים, רק מפני שלא מחו נגד הרשעים. וגם מי שעדיין לא הגיע למדרגת צדיק, חייב למחות בעובדי העגל, אפילו אם יעשה זאת רק ב''שיחות סלון''. שכן אחרת, מהשתיקה עלולים להגיע להשלמה ועד להיסחפות אחר עובדי העגל, חלילה.

בלב אחד

כאמור, בני ישראל ידעו כי השתתפותם בבניית המשכן יש בה משום תיקון לחטא העגל ולכן התגייסו כולם לתרום ככל יכולתם. במהלך הזה היתה אחדות מלאה בין כל חלקי העם וההנעה לכך באה מכוחו של משה (פרק ל''ח): א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵלוַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם. קודם הוא מצווה לשמור את השבת, ומיד אחר כך הוא אומר: ... זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר. ה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ... ברור שלא כולם תרמו במידה שווה; הרי העשירים הביאו זהב וכסף והעניים בקושי היה להם נחושת להביא, אבל כולם היו שווים בנדיבות הלב. ככלל, אומר הרבי, יש שוויון מלא בין יהודים במעשה המצוות וההבדלים הם בכוונות הלב; יש מי שמסתפק במעשה המצווה ויש מי שמצליח גם לכוון, אבל מכוחו של משה הגיעו לאחדות גם בכוונת הלב.

שוויון הזדמנויות בקדושה

העובדה שכל בני ישראל היו שווים בבניית המשכן, מודגשת בכתוב לגבי ראשי העושים במלאכה: ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. לא וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. לב וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹתלַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. לג וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. לד וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ: הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן. לה מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת. בצלאל מתייחס לבכיר השבטים, ליהודה, ואהליאב מתייחס לשבט דן, שהוא מאחרוני השבטים, ובשניהם בוחר ה' להיות ממונים על מלאכת הקודש. והמסר ברור: בשורש – לפני ה' – כולנו שווים, ובלבד שנחתור להתאחד סביב הקדושה.

הנשים כמופת

כאמור, ההשתתפות בבניית המשכן היתה אישית, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, השתתף לפי מידת נדיבותו ובהתאם לכישוריו. וכאן נתגלתה מעלה מיוחדת של הנשים ביחס לגברים; הגברים אמנם תרמו ככל יכולתם והאומנים השתמשו בתרומותיהם לבניית המשכן וכליו, אבל הנשים גילו יוזמה חריגה, הן לא הסתפקו בתרומה של חפצים, יקרים ככל שיהיו, אלא עבדו פיזית: כה וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. לא הסתפקו בהבאת חומרי הגלם הדרושים למלאכת הקודש, אלא הן עצמן הכשירו אותם. וגם בכך לא הסתפקו; אמנם זה יפה מאד, אבל בגדר המקובל והן שאפו ליותר: כו וְכָל-הַנָּשִׁיםאֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה: טָווּ, אֶת-הָעִזִּים. (רש''י): היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העיזים טווין אותן. בדרך זו, החוט נשאר עם הברק של צמר חי.

את הכל צריכים לקדש

בשבוע שעבר ראינו שהנשים תרמו למשכן גם את עזרי האיפור שלהן, את המראות. הזכרנו שמשה הסתייג ולא רצה לקבלן, אבל הקב''ה הורה לקבלן ועוד הוסיף: ''אלו חביבין עלי מהכל''. כי כשיהודי מבקש להתקרב לקדושה ככל יכולתו, המבחן האמיתי הוא בעניינים וברבדים הנמוכים יחסית של החיים. זו לא כל כך חוכמה להישאר דבוק בקדושה בין כתלי בית המדרש או המשכן; החכמה היא להעלות לקדושה את החפצים שנמצאים בבית בשימוש יומיומי. בכך הופכים את הבית הפרטי למשכן לה', ובכך ממלאים את תכלית הכוונה העליונה של וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. כי אם מסתפקים בדבקות של לימוד תורה, קיום מצוות ותפילה, הרבדים העליונים יחסית בחיים, עלול להיווצר מצב תודעתי של ניתוק הרבדים התחתונים מהקדושה, וזה כבר קרוב מאד לחטא העגל ר''ל.

זהירות מטעויות

הנשים נזהרו מטעות זו ולכן גם לא היו שותפות לחטא העגל. זהירות זו הצילה אותן גם מנפילה בחטא המרגלים, שהיה שנה אחר כך. וזהירות זו נדרשת גם מאתנו, למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אחרי חטא העגל וחטא המרגלים. כדי להיזהר בכך, יהודי צריך לשאול את עצמו על כל צעד ושעל, האם המעשה שהוא מתכוון לעשות הוא אכן לרצון ה' או שמא הפוך, חלילה. והשאלה הזאת צריכה להישאל גם על דיבור ומחשבה, כדי שכל מעשה דיבור ו/או מחשבה שלנו, יהיו אך ורק בהתאם לרצון העליון. זה נכון לכל יהודי בפרט וגם לכל קבוצה של יהודים; וקבוצה של יהודים זה כולל גם, ואולי אפילו בעיקר, אם יש להם מדינה בארץ ישראל. כי הרי לתכלית זו היו היחולים שלנו, במשך אלפי שנות גלות, לשוב לארץ אבותינו, כדי שנזכה לקיום היעוד וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, בגלוי וללא הפרעות ברקע.

ותחזינה עינינו

כי במימד הרוחני, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ של הקב''ה כך שגם בגלות הפיזית הוא היה עימנו, כמו שנקרא בקרוב במגילת אסתר. אלא שזה לא מספיק לרבונו של עולם וגם לא מספיק לנו; כי התכלית היא גילוי האין סוף בעולם הגשמי, במימדים הפיזיים. הגילוי הזה עתיד להתפשט ולהגיע לכל מקום בעולם, אבל הוא מתחיל בבית המקדש; שהרי זוהי תכליתו של בית המקדש, גילוי השכינה, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כרגע, הרעיון הזה של בניית בית המקדש נראה דמיוני לגמרי, אבל זה רק מפני שלא באמת השתחררנו מחטא העגל ואנחנו עדיין טועים לחשוב שמלבד רצון ה' יש עוד כוחות קובעים בעולם. וגם אלה שמתפללים שלוש פעמים ביום ומבקשים ''ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'' אינם טורחים להקדיש לכך רגע של מחשבה, להתכוון לכך באמת. לכן משלימים עם המצב הקיים ולא מייחלים לגאולה האמיתית והשלמה. הגיע הזמן שנמחה על מצבנו ונבקש משיח עכשיו.

בשבת זו קוראים בתורה את הפרשה האחרונה בספר שמות והיא פותחת בפסוק (שמות כ''ח): כא אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. על הניסוח של הפסוק הזה מתעוררות כמה שאלות ונעמוד כאן על שתים מהן: מדוע נכתב פעמיים הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן ולא פעם אחת: אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁכַּן הָעֵדֻת? ושאלה שניה, מדוע נכתב אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה ולא כפי שהיה במציאות, אשר פָקַד משה? לשאלה הראשונה משיב רש''י ש''משכן'' הוא מלשון ''משכון'' וההכפלה רומזת לבית המקדש ''שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל''. לא נתעכב כעת על השאלה מדוע צריכה התורה לרמוז כבר בעת הקמת המשכן על חורבנות צפויים, אבל אולי בהמשך, כשנצליח בע''ה להבין את התשובות של תורת החסידות לשאלות הנ''ל, השאלה האחרונה תתבטל מאליה. 

תרגום הרוחני לגשמי

המציאות הטבעית היא, שבני אדם חיים בעולם החומרי והחומר הוא מושא התייחסותם; בני ישראל התבקשו להביא תרומות של חומרים שונים הדרושים לבניית המשכן וכליו; הם עשו זאת ברצון ואף בהתלהבות, כפי שראינו ברשימה הקודמת, ומהחומרים שהביאו נבנו אכן המשכן הגשמי וכליו, שגם הם היו גשמיים. בני ישראל פעלו בהתאם להוראות שקיבלו ממשה, והוא עצמו קיבל את ההוראות ישירות מהקב''ה, בהיותו בהר סיני. שם הראה לו ה' את כל פרטי המשכן. והרי בשלב הזה לא היה שום חומר; אפילו מטבע מחצית השקל שהראה ה' למשה, גם היא היתה של אש, וכך גם כל פרטי המשכן שראה משה בהר, הכל היה רוחני. שכן התכלית של המשכן לא היתה בו עצמו, בבניין הגשמי; התכלית נאמרה בפירוש: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.השכנת האלקות בגלוי, בתוך בני ישראל.

השכנת הרוחניות בחומר

לכאורה, אין ספק שהמשכן שראה משה בהר, עם כל הפרטים שבו, היה במדרגה נעלית באין ערוך ביחס למשכן שנבנה למעשה, שכן הוא ראה את המשכן הרוחני בעוד שהמשכן פה למטה נבנה מחומר. אבל לזה רומזת התורה באומרה פעמיים ''משכן'' אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן, שאמנם יש משכן רוחני נעלה מאד והמשכן שאנחנו בונים הוא בסך הכל חומר, אבל יש קשר הדוק ביניהם; כי המבנה החומרי הזה מיועד לאפשר את התגלות הרוחניות בתוך עולם החומר. ומכאן, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', הוראה נצחית עבורנו; הרי אנחנו חיים בעולם החומר, וגם אם יודעים משהו על רוחניות, היא אינה מושגת על ידינו כי החומר מכסה עליה. לכן עלולים לחשוב כי אין לנו סיכוי אמיתי לפעול משהו בעולם הזה, מעבר למימד החומרי. באה פרשת השבוע ומבהירה לנו היטב כי השכנת הרוחניות וגילויה בעולם החומרי תלויה ומותנית במעשינו ובעבודתנו. 

עדוּת לישראל

לכן גם נקרא המשכן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אומר אדמו''ר הזקן בליקוטי תורה, כי הוא מעיד על השראת השכינה בישראל וממילא גם על נוכחות האלקות בעולם כולו. ולא רק המשכן, זהו גם עניינה של כל מצווה שאנחנו עושים, עדות שהקב''ה כאן איתנו. וזה מה שאומר דוד המלך על העליה לרגל (תהלים קכ''ב): שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּעֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל...; בבית המקדש ראו כולם בגלוי את נוכחות השכינה ועל מה שרואים יכולים גם להעיד. זוהי העדות. והוא מסיים שם: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם ה'. כי על מדרגות רוחניות שמעבר ליכולת הראיה, לא ניתן להעיד, רק להודות. בבית המקדש ראו אלקות בגלוי, ויכלו להעיד על כך, אבל כל אחד גם הרגיש שמה שרואים זה מעט מזעיר, רק מה שמסוגלים לראות במגבלות הגוף החומרי; ומה שעדיין לא מסוגלים לראות – זה הרבה יותר ממה שרואים, ועל זה שייך לשון הודאה.

משכן מלשון משכוֹן

מכאן נוכל גם להבין את פירוש רש''י להכפלת המלה משכן בפסוק הראשון, שרומז לשני חורבנים של בתי המקדש; בית המקדש מילא בדיוק את אותו תפקיד שמילא המשכן, אלא שהוא היה בבית של קבע בעוד המשכן היה מבנה ארעי. חורבן בית המקדש הראשון (ואחר כך השני) עורר, וזה טבעי, רגשות של יאוש אצל היהודים, חשבו שלא יצליחו להתחבר לאלקות בלי בית מקדש? הרמז לחורבן שמביא רש''י בפסוק הראשון של הפרשה בה קוראים על הקמת המשכן, נועד ללמד אותנו שני דברים: הראשון הוא שהעדר בית המקדש הפיזי הוא זמני, כמו שמשכון ניתן למלווה באופן זמני עד להחזרת החוב; והשני הוא שהעדר בית מקדש גשמי, אמנם מקשה על זיהוי הנוכחות האלקית בעולמנו, אולם אינו מונע את השכנת השכינה בישראל. כי, כמו שאמרנו לעיל, המצוות שאנו עושים הן עדות לנוכחות האלקית בעולמנו ובעיקר לחיבור של עושה המצווה עם האלקות.

תודעה של ביטול לאלקות

ועדיין צריכים להבין כיצד יכול אדם לחבר בין החומר לרוח ועוד יותר, בין גשמיות לאלקות. אדם גשמי יכול לבנות בית גשמי עשוי מחומר, זה מובן, אבל שאדם יצליח לבנות בית שבו תשכון האלקות? הפער הערכי שבין חומר לרוח הוא גדול מאד, קל וחומר הפער שבין חומרי לאלקי, בין נברא לבורא, שהפער הוא אין סופי. והרי זה מה שהיה במשכן לגמרי בגלוי, מיד עם השלמת הקמתו כתוב (שמות מ'): לד וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. על זה באה התשובה בפסוק הראשון של פרשת השבוע שלנו: אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה; המאפיין העיקרי באישיותו של משה היא האמירה (שמות ט''ז): ... וְנַחְנוּ מָה...; הוא חי בלי מודעות עצמית בכלל, רק בתודעה של עבד ה'. לכן היה לו חיבור תמידי אל ה', דבקות מתמדת; כי כאשר הנברא בתודעתו בטל לאלקות, הוא הופך להיות כלי להשראת האלקות.

השראה ממשה

לכן, אומר אדמו''ר הזקן בליקוטי תורה, לא כתוב ''אשר פָּקַד משה'' כי משה יכול לפקוד, והפקודה גם תתבצע, אפילו אם אין תודעה של ביטול לאלקות; היא תבוצע במישור הטכני. אבל כאן המישור הטכני אינו יכול להספיק, לא די בו להשראת השכינה בשראל; לכן אומרת התורה ביחס למשכן וכליו, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה, כי דוקא על ידי מדרגת הביטול שמאפיינת את משה, יכול להיווצר חיבור בין החומר הגשמי ובין האלקות. באותה עת, וביחוד לאחר הזעזוע הנפשי שגרם חטא העגל – ובעקבותיו שבירת הלוחות – לכל בני ישראל, נוצרה אצלם פתיחות לקבל השראה ממשה ולאמץ לעצמם את תודעת הביטול לאלקות. במלים אחרות, משה השפיע על כל בני ישראל ורומם אותם עד קרוב למדרגתו שלו. מציאות זו התבטאה בהבאת התרומות למשכן, שהיו מכל הלב וכך הם נהיו כלים מוכשרים להשראת השכינה.

תורה שבעל פה

ה'אור החיים' הקדוש מפרש את הביטוי ''אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה'' כמתייחס לתורה שבעל פה: פירוש, תורה שבעל פה שנמסרה למשה לפה ולא לכותבה. שהרי בתורה לא נכתבו כל הפרטים כיצד בדיוק לבנות כל פריט; הקב''ה הראה אותם למשה בהר ומשה העביר את ההוראות בעל פה. הפירוש הזה עולה בקנה אחד עם הפירוש החסידי שהבאנו לעיל מליקוטי תורה של אדמו''ר הזקן, שהרי כדי לקבל הוראות בעל פה, צריכים את בחינת הביטול בנפש. פירוש נוסף של 'אור החיים', שהביטוי הזה יכוין על פקודת משה, שפקיד הוא בדבר זה לצוות משפטיו ודיניו של משכן. משה היה רק שליח (-פקיד) להעביר לבני ישראל את הפקודות שהוא עצמו קיבל מהקב''ה. ואכן, הוא ממנה בעלי תפקידים, מהם לזמן קצוב, כמו האומנים שיבנו את המשכן וכליו, ומהם בלי הגבלה של זמן, כמו אהרון ובניו, ואיש אינו מערער. הוא אשר אמרנו, תודעה של ביטול שפירושה קבלת עול.

הר הבית בידינו?

בהשגחה פרטית גלויה, השבוע נדונה בכנסת הריבונות של מדינת ישראל על הר הבית, מקומו הנצחי של המקדש. אני מודה שלא עקבתי בעצירת נשימה אחר הדברים והדוברים, אבל העובדה שהנושא עלה לדיון, ותפס נפח תקשורתי לא מבוטל, בשבוע שבו קוראים בתורה את פרשת פְּקוּדֵי, בודאי יש בה רמז לענייננו, שהוא השכנת הרוחניות בתוך העולם הזה והעלאת הגשמיות אל הרוחניות. כי למרות אותה הכרזה מפורסמת של מפקד החטיבה שכבשה את ירושלים בשעה שעמד על הר הבית, העובדה היא שהר הבית אינו בידינו. והוא אינו בידינו כי, כי מה? הרי המקום הזה הוא לא פחות ממוקד הגעגועים של אין ספור יהודים לאורך אלפי שנים, אז מדוע כאשר שבנו אליו בחסדי שמים, הפקרנו אותו בידי שונאינו? ההסבר היחיד שעולה בדעתי הוא שאנחנו פוחדים מהחיבור לקדושה.

חייבים גם רוחניות

העובדה היא שמדינת ישראל הגיעה להישגים נפלאים בתחומים רבים וספק אם יש בר דעת שיחלוק על כך. עם זאת, יש כמה תחומים שהמדינה, בלשון המעטה, אינה יכולה להתפאר בהישגים שלה; אחד ומיוחד בהם הוא החינוך כידוע. עמדנו על כך לא אחת בעבר, וכאן רק נציין כי שורש הכשלונות כולם טמון בניתוק של המדינה מהמורשת הרוחנית של עם ישראל. לאחרונה הגענו לשיאים חדשים במלחמה הרוחנית על דמותה (הרוחנית כמובן) של המדינה והחוק המוצע ביחס להר הבית מהווה, לענ''ד, ניסיון לחבר את המדינה לרוחניות של ארץ ישראל, שהמוקד שלה הוא בהר הבית. על פניו, לא נראה לי שזה יכול לעזור הרבה אם בכלל, כי הבעיה היא תודעתית. כל עוד הדוברים בשמנו אינם מנופפים בתנ''ך ככתב הזכויות שלנו על הארץ, זה מעיד על ניתוק ושום חוק לא ישנה זאת. את זה חייבים לשנות ומיד.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">נדמה לכם, שכל המהפכות שמתחוללות בעולם, זה סתם כי בא להם לעשות שינוי? ומזג האוויר, גם הוא החליט להשתגע סתם כי בא לו? אתם לא מבינים שאני מחולל את כל אלה לטובתכם? שבאירועים האלה אני קורא לכם להתייחס אלי, לפנות אלי בבקשת עזרה?מתחילים חומש חדש, השלישי מבין חמישה והוא פותח במלה וַיִּקְרָא. וזהו גם שם הספר, וַיִּקְרָא. נקודתית, הקריאה כאן מופנית לאדם מאד מסוים: א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. רש''י אומר שהפתיחה הזאת נועדה להפגין את חיבתו של הקב''ה למשה: וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה - לכל דִּבְּרוֹת ולכל אמירות ולכל צוויים, קדמה קריאה; לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו): ''וקרא זה אל זה''. רש''י גם אומר לנו מה איפיין את הקול שבו קרא ה' למשה: הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין. זה אותו קול ששמעו כולם בהר סיני, אבל שם התברר שעוצמת הקול גבוהה מדי עבורם, ולכן כעת רק משה שומע אותו. גם כאשר הוא נמצא בתוך העם, כולם מסביבו ורק הוא שומע. אפשר לומר שגלי הקול היו בתדר כזה שאזניים רגילות אינן קולטות, רק אזניו של משה.

קריאה לסדר

על כל פנים, מדובר בקריאה. והרי גם אצל בני אדם נורמלים, קוראים רק למי שיש אליו קירבה כלשהי. כאן הקב''ה קורא למשה, מה שמפגין את חיבתו אליו, ורש''י מביא ראיה לכך שמדובר בהפגנת חיבה: אבל לנביאי אומות העולם, נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר וַיִּקָּר אֱלֹקִים אֶל-בִּלְעָם. הכלל הוא, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט''א, שאם רוצים להבין לעומק מונח כלשהו בתורה, מן הראוי למצוא את ההופעה הראשונה שלו בתורה ומשם ללמוד על כל היתר, כי ''הכל הולך אחר הפתיחה''. ובכן, הפעם הראשונה שהפועל הזה פותח פניה אל נברא היא בפסוק הבא (בראשית ג'): ט וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. היה זה לאחר חטא עץ הדעת, האדם ידע שחטא והתחבא, התבייש להיראות בפני בוראו. קצת מוזר לחשוב שניסה להתחבא מפני ה', אבל הקריאה ומה שבא בעקבותיה הבהירו לו שעם הקב''ה לא משחקים מחבואים, שעליו לקחת אחריות על מה שעשה.

קריאת כיוון

עד כאן מדובר בשתי קריאות, אמנם שונות מאד זו מזו ברקען וממילא גם במה שנמשך מהן, אבל שתי הקריאות הנ''ל הן גלויות וגם נצחיות. ולא רק משום שהתורה כולה היא נצחית; גם בפשט זה כך, כי הקריאות הנ''ל מכוונות אל נשמות כלליות – אל האדם הראשון, אבי האנושות כולה, ואל משה רבנו, המנהיג הנצחי של עם ישראל. לפיכך ברור שאל כל אדם, ובטח אל כל יהודי, מופנות קריאות אלו. אלא מכיוון ש-לצערנו, אנחנו לא כלים לשמוע את קול הקריאה באופן ישיר, לובשת הקריאה הזאת צורות שונות ואפילו משונות, ואנחנו צריכים להתבונן היטב ולחפש את המסרים. כמובן, הבסיס הוא מה שהתורה מספרת לנו בפירוש, אבל על הבסיס הזה אנחנו צריכים לבנות את הבניין הפרטי שלנו, בהתאם לנסיבות החיים המשתנות. כי הקריאה אֶל-מֹשֶׁה ממשיכה להדהד אלינו תמיד. 

קריאה למוּדעוּת

משה מכונה ''רעיא מהימנא'' שזה בעברית 'הרועה הנאמן' וגם 'רועה האמונה'. הוא זה שהנחיל לנו את היכולת להוריד את האמונה – שמצד עצמה היא למעלה מהשכל – למדרגה של הבנה בשכל, להפוך אותה למודעות. כי מה שמאפיין את עבודתו של משה היא החתירה המתמדת למודעות עמוקה יותר ויותר. הרי לא מזמן קראנו שמשה מבקש מה' (שמות ל''ג): יג וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ;... צריך לשים לב שהבקשה הזאת היתה לאחר מעמד הר סיני ולאחר שבזכות תחנוניו ה' סלח לנו על חטא העגל. כלומר, אחרי מעמד ומצב של שיא הקירבה לכאורה, משה אינו מסתפק בגבהים שכבר זכה להם, והוא מבקש מהקב''ה שיתן לו יותר ידיעת ה'. ובשביל מה זה טוב – לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. והרי באותה הזדמנות הוא ביקש גם עבורנו: ... וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. 

קריאה להתקרב

ה' נענה לבקשה של משה. גם כשביקש עבורנו. אמנם אנחנו לא כל כך חווים את זה, אבל מני אז יש גם לנו את היכולת לדעת את ה', להגיע למודעות אלקית כזו שתאפשר לנו לזהות את הקריאה הנצחית ואת המסר שהיא משמיעה לנו. העובדה היא שזה לא ממש קורה לנו, שאנחנו לא באמת זוכים למודעת אלקית גבוהה, והשאלה היא מה חסר, מה אנחנו צריכים לעשות כדי לזכות למודעות כזאת? ובכן, הפסוק השני בפרשה ובספר מציע לנו את המרשם: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. כשאדם רוצה להתקרב לרבונו של עולם, עליו לצמצם – עד לביטול מוחלט – את הנטיות הטבעיות, הבהמיות שלו. ולא משנה אם מדובר בכוח פיזי בולט, כמו טבעו של השור, בטבע של עזות כמו של עז או בטבע של הכנעה כמו הכבש. כל נטיה טבעית צריכים לשעבד לעבודתו יתברך.

קריאה לביטול האגו

בסוף הפרשה הקודמת, פרשת פקודי, מסופר על השלמת המשימה של הקמת המשכן: ... וַיְכַל מֹשֶׁה, אֶת-הַמְּלָאכָה. בלי ההתערבות של משה, המשכן היה סתם אוהל, אבל הוא אישית הקימוֹ ומיד ראו כולם את התוצאה: לד וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. היינו מצפים שירגיש חופשי להכנס למשכן שהקים, שהרי לכאורה רק בזכותו נגלה שם כבוד ה', אבל הוא עצמו הרגיש והגיב אחרת: לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵדכִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.מבחינתו, ברגע שמתגלה כבוד ה' הוא שומר מרחק, לא חושב שיש לו זכות להתקרב למקום התגלות הקדושה. עד שה' קורא לו, וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה. וגם בשלב הזה הוא ''לא מבין מה רוצים ממנו'' ומבקש לכתוב: וַיִּקָּר אֶל-מֹשֶׁה. ה' מתעקש שזו קריאה ולא מקרה, אז משה מתפשר וכותב את ה-א' של ויקרא יותר קטנה.

מידת הביטול

כתוב שככל שהאדם קרוב אל ה' באמת, כך הוא מרגיש קטן יותר. הראשון שממחיש זאת הוא אברהם אבינו, שהרי כך הוא מתבטא (בראשית י''ח): כז וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-ה', וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. ואחריו, נכדו יעקב אומר בתפילתו (בראשית ל''ב): יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. אפשר להמשיך ביוסף שמקפיד להזכיר שוב ושוב ש''זה לא אני (שפותר חלום למשל) בִּלְעָדָי: אֱלֹקִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה. אבל דומה שאין צורך, הרעיון מובן. בעצם, כל דמויות המופת בעם ישראל, ויש רבים כאלה כידוע, התאפיינו במידת הביטול. כי רק כך אפשר להתקרב לה' באמת והקירבה הזאת היא המופת של האדם. ועולה על כולם משה רבנו, שעליו מעידה התורה (במדבר י''ב): ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹדמִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. 

לקרוא את האירועים

אמרנו שקריאת ה' אלינו היא נצחית; אמנם תוכנה משתנה בהתאם לנסיבות, אבל כל הזמן הוא קורא לנו. בכל דור יש כאלה שמצליחים לזהות את תוכן הקריאה, וזאת משום שהם מכוונים את לבם להאזין לה. כלומר, הם מתבטלים אל הרצון העליון ובכך מכשירים את עצמם לקלוט את המסרים. כאמור, המסרים האלה אינם מילוליים בהכרח, הם עשויים להתלבש באירועים כאלה ואחרים, אירועים החושפים בפנינו את ההנהגה האלקית ותפקידנו הוא להבין אותם נכון, להפנים את המסר ולפעול בהתאם. הנה למשל מה שאומר הנביא ישעיהו (פרק נ'): ב מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶההֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל;... המצב שלכם עגום ביותר ואתם מחפשים פתרונות, רעיונות יצירתיים שיחלצו אתכם מן המיצר; מה קרה, מדוע לא פונים אלי? חושבים שאין בכוחי לעזור לכם? 

זה לא סתם מקרה

אתם טוענים שלא שומעים אותי, לא רואים, ולכן לא מבינים מה נדרש מכם? התבוננו סביבכם ותראו: הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם, וְתָמֹת בַּצָּמָא. מה נדמה לכם, שכל המהפכות שמתחוללות בעולם, זה סתם כי בא להם לעשות שינוי? ומזג האוויר, גם הוא החליט להשתגע סתם כי בא לו? אתם לא מבינים שאני מחולל את כל אלה לטובתכם? שבאירועים האלה אני קורא לכם להתייחס אלי, לפנות אלי בבקשת עזרה? מסכן הנביא שהשמיע את הדברים האלה. הוא פתח בשאלה: א (כֹּה אָמַר ה') אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ, אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ; הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם, וּבְפִשְׁעֵיכֶם, שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם: אתם טוענים שה' עזב אתכם ומביאים ראיה מהצרות שפקדו אתכם, אבל צרות, כמו כל אירוע בחיים, הן רק תוצאה של בחירות לא נכונות ומעשים לא טובים שנבחרו ונעשו בעבר הקרוב או הרחוק יותר.

הקריאה עדיין מהדהדת

אז היום, למעלה מאלפים וחמש מאות שנה אחרי שהשמיע הנביא ישעיהו את הנבואה הנ''ל ויותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אחרי הקריאה למשה בפרשת השבוע, הדברים נוגעים לנו ממש כאילו נאמרו היום. אלא שלמרבה הצער, גם לדברי אזהרה שנאמרו בדורנו ונאמרים היום, אנחנו לא נוטים להקשיב. בטוחים שאנחנו יודעים יותר טוב ממשה רבנו ומישעיהו הנביא שאמרו את דבריהם לפני אלפי שנים ולא הכירו את הכוחות המניעים של העולם המודרני. ואין טעות גדולה מזו. אגב, זו היתה גם טעותו של המן, שעליו אולי נדבר קצת בשבוע הבא. כי טבע העולם לא השתנה, הקב''ה בוודאי שלא השתנה וגם בקשר שבינו ובינינו לא חל שום שינוי. השנוי היחיד הוא זה שאנחנו אמורים לחולל בתוכנו פנימה, ביחסנו אל הקב''ה; להתחיל להתייחס אליו סוף סוף, להאזין לקריאה הנצחית.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">מעבר לשאלה אם ישוב הארץ זו מצווה לזמננו או לא, עדיין קיימת העובדה שהקב''ה זיכה אותנו לשוב לארץ והעניק לנו את השליטה בה; אז איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שמתוך התחשבות, או כניעה ללחצים כאלה ואחרים נוותר על חלקים מהארץ שהקב''ה נתן לנו?פורים חל השנה ביום א', כך שבמוצאי שבת קוראים את המגילה פעם ראשונה השנה, בהתאם לכלל ההלכתי ש''חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום''. ובשבת, ערב פורים, קוראים בתורה את פרשת צַו וגם את התזכורת ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק''. קביעות כזאת חוזרת על עצמה מדי כמה שנים (מעוברות) אבל זה לא קבוע. בכל אופן כשזו הקביעות, מעניין לבחון מה הקשר בין פרשת השבוע ובין פורים שיוצא בהמשך ישיר אליה. במבט ראשון אפשר להסתפק במה שהזכרנו כבר, שקוראים בספר שני את התזכורת ביחס לעמלק (דברים כ''ה): יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. והרי המן היה מזרע עמלק, ניסה להשלים את המלאכה שהחל סבו. אבל בדיוק מסיבה זו אנחנו קוראים את הקטע הזה כל שנה בשבת שלפני פורים, בלי קשר ליום שבו חל חג הפורים. 

''צו'' מלשון זירוז

בשנה פשוטה פרשת צַו נקראת תמיד לפני פסח; בשנה מעוברת היא נקראת לפני פורים אבל לא תמיד בסמיכות כזאת, בערב פורים עצמו. והסמיכות הזאת עוררה את סקרנותנו. ננסה למצוא את הקשר בין פרשת צַו ובין המסר של חג הפורים. הפרשה פותחת בפסוקים הבאים (ויקרא ו'): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. על שמה של הפרשה אומר רש''י: אין ''צו'' אלא לשון זרוז, מיד ולדורות; אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. קרבן ''עולה'' כשמו כן הוא, כולו עולֶה על המזבח; יש קרבנות שהכהנים וגם הבעלים אוכלים מהם ויש שרק הכהנים אוכלים; קרבן עולה שונה מכולם, אותו ''אוכל'' רק המזבח. לכן יש בו לכאורה חסרון כיס לבעלים וגם לכהנים שאינם נהנים מבשרו.

''צו'' מלשון צוות

כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מאיר את עינינו באבחנה שהקב''ה פונה אלינו בתורה בשלושה לשונות: דיבור, אמירה, ציווי; בשלושתן מדובר במצוות, אבל רק בציווי מודגשת המצווה שכן שניהם מאותו שורש. בחסידות מבואר שמצווה זה מלשון ''צוותא'' וחיבור, שעל ידי המצווה שיהודי עושה הוא מצטרף לצוות אחד עם הקב''ה שציווה לעשות את המצווה. האמצעי היחיד בו יכול אדם להתקשר עם הקב''ה הוא מעשה המצווה; שכן הפער בין הבורא והנברא הוא אין סופי ומצד עצמו אין לנברא שום יכולת להתקשר עם בוראו. אלא שהקב''ה בחר לצוות אותנו ועל ידי קיום מצוותיו אנחנו זוכים לקשר פנימי איתו, קשר של צוותא חדא. אמנם הבחירה החופשית קיימת ויכולים לבחור אם לעשות, אבל עצם האפשרות לקשר כזה בין יהודי ובין הריבונו של עולם, טבועה מכבר בפנימיותו של כל יהודי בזכות הציווי.

''צו'' פנימי

מצוות שנאמרו בלשון דיבור או אמירה, מסביר הרבי, מגיעות רק לחיצוניות נשמתו של היהודי; לכן הן עלולות להיתפס אצלו כהמלצות בלבד ובהן יש יותר משקל לבחירתו. והבחירה, כידוע, מושפעת מנטיות הלב, ממוסכמות חברתיות וכו'. לעומת זאת, מצוות שנאמרו בלשון ציווי חודרות לעומק נשמתו של המצוּוה והוא מרגיש יותר מחוייב לבצע את הציווי; בכך יוצרות המצוות קשר פנימי ועמוק בינו ובין הקב''ה שציווה. לכן דווקא ''צו'' מבטא לשון זירוז ''מיד ולדורות'' כמו שאומר לנו רש''י, כי כשנחשפת פנימיות הנשמה, מתבטלים כל העיכובים וניתן לפעול בזריזות בעבודת ה'. והקשר הפנימי הזה שבין יהודים ובין הקב''ה, הוא שנחשף בפורים. כי בחיצוניות, בהנהגה היומיומית, היהודים באותה תקופה לא כל כך טרחו לבדל עצמם משכניהם הגויים; התנהגו כמו כולם, סעדו בהנאה במשתה של אחשוורוש, ואף נהנו מסעודתו.

מצווה להתמיד

הזכרנו לפני כמה שבועות שהמזבח במקדש מסמל את הלב של היהודי; הקרבן הראשון שאת דיניו אנחנו מקבלים הוא קרבן ''עולה'' שכולו עולה לה' באש המזבח, כנ''ל. והאש הזאת חייבת לבעור על המזבח כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר. את הקרבן מקריבים רק ביום, אבל הַבְּעֵרָה חייבת להימשך גם בלילה. תהליך זה מורה ליהודי כי עליו לכוון את לבו לה', שלבו יבער באהבת ה' לא רק כאשר הוא חווה אור, לא רק כאשר טוב לו כי הכל מתנהל כראוי, אלא גם כאשר הוא חווה לילה, כאשר מסתתר ממנו האור האלקי והוא חווה קשיים כאלה ואחרים, ואפילו אם נכשל בעבירות חלילה, גם אז עליו להזין את אש האהבה לה'. כי האש הזאת מצויה בלבו מכוח העובדה שהקב''ה השכין אותה שם. זהו הרמז שהאש ירדה אל המזבח מן השמים, כפי שנקרא בשבת הבאה; באותה הזדמנות היא ירדה גם אל הלב של כל יהודי ומאז היא נמצאת בלבו. 

צוות נצחי

לא תמיד אש האהבה לה' בוערת בגלוי בלבו של יהודי; לא תמיד הוא מודע בכלל לקיומה; אבל האש הזאת נמצאת בעומק הלב של כל יהודי, בין במודע ובין שלא במודע. ואפילו אם בגלוי הוא מתנגד לה; ועד שטוען כי אין הבדל בין יהודי ובין גוי ר''ל, הנה בשעת מבחן הוא מתעורר ושב ליהדותו. ולפעמים, אם אינו מתעורר בעצמו, באים שונאי ישראל ומזכירים לו את יהדותו, דנים אותו כיהודי למרות שסילק מכבר כל סממן חיצוני של יהדותו. ומצב היהודים בימי מרדכי ואסתר היה די קרוב למתואר לעיל, פרט ליחידי סגולה, המון העם לא היו מודעים כלל לצו של תחילת פרשתנו, להזין בתמידות את אש האהבה לה'. הרי בטבע, אוהבים כל מיני דברים וזה עלול לכסות ולהעלים את האהבה העיקרית. לכן הם לא היו מודעים לעובדה שאהבת ה' שוכנת בלבם. חשבו שמכיוון שלא מרגישים אותה, היא כנראה נעלמה. השאלה היא, איך נעלמה אותה אהבה?

הצו למחות את זכר עמלק

התופעה הזאת היא תוצאה מפעילותו של עמלק, שעליו נאמר (במדבר כ''ד): ... רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. הוא היה הראשון להתגרות בישראל לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בעת שכל הגויים פחדו מאד מישראל. התורה לא מספרת לנו מה בדיוק הוא עשה, כמה יהודים הוא הרג וכמה פצע, אם בכלל. היא רק מצווה אותנו לזכור אותו ולא לשכוח למחות את זכרו, ומנמקת זאת בסיבה אחת: (דברים כ''ה): יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָוְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹקִים. קָרְךָ מלשון קרירות; כי כל עוד לבו של יהודי חם בעבודת ה', הסיכוי שמישהו יסיט אותו לדרך אחרת הוא קלוש ביותר. ברגע שחודרת קרירות, ברגע שמתעוררים ספקות בסגנון ''שמא השתנו הזמנים ועלי להתחשב בדעת הקהל וכדומה'' שזה מה שמאפיין את הגישה של עמלק, אזי בקלות אפשר להדרדר עד לניתוק מה'.

צו האחדות

ומהי הדרך להתגבר על עמלק? צריכים למחות את זכרו, זה מה שהתורה מצווה, אבל איך אפשר להתגבר על כל בילבולי העולם הזה ולשמור על דבקות בה' בלי להתרשם מהטיעונים ההגיוניים שמעלה עמלק? הרי רואים שבדרך הטבע, אנחנו דווקא נוטים לאמץ את הטיעונים שלו. הרי גם מפיהם של יהודים שבחייהם הפרטיים מקפידים לשמור את מצוות התורה, אפשר לשמוע רעיונות עמלקיים, רעיונות שבבסיסן מסתתרת חלישות באמונה. כאילו, מאמינים בה' ובתורתו ולכן מקפידים על תפילין, שבת וכו', אבל בענייני הרשות לכאורה, פוליטיקה וכדומה, שם (משלי כ''א, ב): כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו; כל אחד בטוח שרעיונותיו או דבריו הם הנכונים בלי לבחון האם הרעיונות והדברים מתאימים להוראות התורה הקדושה. כאמור, התופעה הזאת נובעת מהפרדה (מלאכותית) בין המצוות ובין ענייני הרשות. 

צו חירום

האמור לעיל ניכר בכל רבדי החיים פה בארץ הקודש, אבל הוא בולט ביותר ביחס לאחיזתנו בארץ ישראל כולה. מעבר לשאלה אם ישוב הארץ זו מצווה לזמננו או לא, עדיין קיימת העובדה שהקב''ה זיכה אותנו לשוב לארץ והעניק לנו את השליטה בה; אז איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שמתוך התחשבות, או כניעה ללחצים כאלה ואחרים נוותר על חלקים מהארץ שהקב''ה נתן לנו? אז מה אם יש לחצים מאמריקה ומאירופה(???) כבר לא סומכים על הקב''ה שיסדר את העניינים? ואמנם המשך הפסוק הוא: וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'. הקב''ה יודע את התוכן הפנימי שבלב כל אדם ומזמן לנו מצבים ואירועים שקוראים אותנו לסדר, שגם אנחנו נבין מה באמת מסתתר אצלנו בלב. ואין כמו ימי הפורים לקרוא אותנו לסדר, לחשוף מה באמת מסתתר אצלנו בלב. אין כמו ימי הפורים להשיב אותנו לאמונה השלמה בקב''ה.

צו השעה

במגילת אסתר, לקראת סיום המגילה כתוב (פרק ט'): כג וְקִבֵּל, הַיְּהוּדִים, אֵת אֲשֶׁר-הֵחֵלּוּ, לַעֲשׂוֹת; וְאֵת אֲשֶׁר-כָּתַב מָרְדֳּכַי, אֲלֵיהֶם. לא כתוב ''קבלו היהודים'' בלשון רבים, אלא בלשון יחיד, וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים. זה מזכיר את קבלת התורה במעמד הר סיני; שם כתוב: וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר. גם שם בלשון יחיד. מכאן לומדים חז''ל שבימי מרדכי היתה ההשלמה של קבלת התורה שהחלה במעמד הר סיני. בשני האירועים היתה אחדות לבבות כללית בעם ביחס למטרה, וזה מה שחולל את הנס. בשני האירועים הוביל את המהלך מנהיג שכל עניינו היה טובת בני ישראל ומכוח זה חולל את האחדות. אמנם אצלנו לא רואים מנהיג כזה, אבל כן רואים שלכולם איכפת מאד ממה שקורה כאן. ואפילו המתנגדים ליהדות, עושים זאת כי הם חווים את יהדותם. והרי הגויים אינם מבחינים בין יהודי למשנהו. הגיע הזמן שנתאחד ומיד נזכה לגאולה.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">כאשר על פי טבע נראה שכלו כל הקיצים ואין יותר מה לעשות, צריכים להתפלל לה' ובמקביל לעשות כל מה שאפשר בדרך הטבע, אבל אסור להתיאש, כי תשועת ה' כהרף עיןבשנים רגילות קוראים את פרשת השבוע, שְׁמִינִי, אחרי פסח; השנה, להיותה שנה מעוברת, יוצא שקוראים את הפרשה הזאת הרבה לפני פסח, בשבת שאחרי פורים. ואחרי הפרשה קוראים בספר שני את פרשת פרה אדומה, שעל כן מכונה שבת זו 'שבת פרה'. את פרשת פרה קוראים תמיד בשבת שלפני האחרונה בחודש אדר. הסדר הוא שבתחילת החודש, או בסמוך לתחילתו קוראים את פרשת 'שקלים', שבת לפני פורים קוראים את פרשת 'זכור' ובשבת שלפני האחרונה כאמור, קוראים את פרשת 'פרה'. בשבת הבאה, האחרונה בחודש אדר, נקרא את פרשת 'החודש', המצווה הראשונה שקיבלנו בתורה, מצוות קידוש החודש. המצווה הזאת מוטלת על בית דין בלבד ותוכנה הוא שמדי חודש בית דין צריכים להודיע באיזה יום חל ראש החודש הבא. על פי עדים או לפי חישוב, בכל מקרה זה נקבע על פי מולד הירח.

פורים בחודש הנוסף

כידוע, שנה מעוברת נקראת כך כי היא כוללת שלושה עשר חודשים במקום שנים עשר כרגיל. החודש הנוסף הוא תמיד החודש האחרון בשנה, חודש אדר, שמשכפלים אותו ומקבלים שני חודשי אדר. החודש בו חל פורים הוא החודש הנוסף, אדר שני. היתה סברה לחגוג את פורים באדר ראשון שכן הוא זה שחוזר כל שנה; אדר שני – לפעמים כן וברוב השנים לא. ואמנם, יתכן שבעבר היו שנים בהן חגגו את הפורים בחודש אדר וחודש אחר כך חגגו שוב, כי בית דין החליטו להוסיף עוד חודש לשנה. בימינו זה לא יכול לקרות כי הלוח שלנו קבוע מראש, אבל להלכה אין שום מניעה שדבר כזה יקרה בזמן שבית דין מקדשים את החודש. כי אם השנה מעוברת או לא – מחליטים, או לפחות מודיעים, רק בחודש אדר ולקראת סופו. על כל פנים, קבעו את פורים לאדר שני כדי ''למיסמך גאולה לגאולה''.

מפורים עוברים לפסח

הרעיון שנחגוג את פורים ואת פסח בשני חודשים רצופים, בלי דילוג של חודש ביניהם, נראה לחז''ל עקרוני מספיק כדי להזיז את פורים לאדר ב'. מעניין אם כן לבחון את מיקום החגים בלוח השנה ולנסות להבין את המסר של כל חג לפי היום שלו בחודש ולפי מיקומו בלוח השנה. כי כידוע, השנה נקבעת על פי השמש בלי שום קשר לירח, בעוד החודשים נקבעים על פי הירח בלי שום קשר לשמש. כך, בשנה יש 365 ימים ורבע; בחודש – ממולד הירח עד המולד הבא, יש כעשרים ותשעה ימים וחצי בקירוב. אם נכפיל אותם בשתים עשרה, שזה מניין חודשי שנה רגילה, נקבל 354 ימים, 11 ימים פחות ממספר הימים של שנת השמש. בעברית פשוטה זה אומר שאם פסח יוצא השנה בחמישה עשר לאפריל; בשנה הבאה הוא יחול ברביעי או חמישי בו; בעוד שנתיים – בעשרים וחמישה למרץ ובעוד עשר שנים בתחילת ינואר. 

פסח בחודש האביב

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחגוג את הפסח באמצע החורף כי התורה מצווה לחגוג אותו דוקא באביב (דברים ט''ז): א שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, לַה' אֱלֹקֶיךָ: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִםלָיְלָה. לכן קבעו לנו חודש נוסף אחת לכמה שנים כדי שחג הפסח יחול תמיד בתקופת האביב. כאמור, כיום אנחנו מוסיפים חודשים וגם חוגגים על פי לוח שנה שחישבו חכמינו לפני כאלף ושמונה מאות שנה, והחישוב הזה הוא מדויק לגמרי, כך שאחת לתשע עשרה שנה מגיעים לשוויון מוחלט בין השנה השמשית ל''שנה'' הירחית. כך למשל, אם נבדוק באיזה תאריך (לועזי) חל פסח לפני תשע עשרה שנה, כלומר בשנת 1995, נמצא שזה בדיוק כמו השנה, בחמישה עשר לאפריל. פסח הוא החג הראשון שלנו; מיקומו בחודש האביב, באמצע החודש, כאשר הלבנה במילואה, מלמד על האביב הלאומי שלנו שהחל ללבלב ביציאת מצרים.

מתן תורה - להתעלות

החודש של יציאת מצרים הוא החודש הראשון במנין חדשי השנה, אבל רק עבור עם ישראל. עליו אומר הקב''ה למשה ואהרון (שמות): ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. הדגש הוא על לָכֶם, רק אותנו מצווה בורא עולם לשאת עינים אל האביב ולחתור אליו, לחיות בתודעה אביבית כל הזמן. אבל האביב הרי מתחלף בעונה אחרת, ככתוב (בראשית ח'): כב עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָהלֹא יִשְׁבֹּתוּ. אז איך שומרים על תודעה אביבית באמצע חום הקיץ (תאוות) או קור החורף (עצבות)? מטפחים אותה. אפשר לומר שזו התכלית של התורה שקיבלנו בשבוע הראשון של החודש השלישי ליציאת מצרים, כשעמדנו למרגלות הר סיני. כאמור, זה היה בשבוע הראשון של החודש, כשהלבנה עוד לא הגיעה אפילו למחצית הגודל שלה, לומר לנו: כמו שהלבנה גדלה מיום ליום, כך אנחנו אמורים לגדול מיום ליום.

לחתור כלפי מעלה

אנחנו אמורים לגדול מיום ליום כמו שהלבנה גדלה מיום ליום, אבל הלבנה, אחרי שהיא מגיעה לשיא גודלה, היא מתחילה להתמעט, היא קְטֵנָה מיום ליום. ומה איתנו? גם אנחנו אמורים להתמעט? אנחנו אמנם לא אמורים, אבל זה מה שקורה כידוע; כי אין מצב להיות כל הזמן למעלה. לפעמים אפילו מגיעים לשפל שבבחינת אַיִן, כמו שהלבנה נעלמת לגמרי לפני שהיא נולדת מחדש. אבל היא אכן נולדת מחדש וגם אנחנו אמורים להוליד את עצמנו מחדש. זהו המסר של ראש השנה שמועדו בראש חודש (תשרי) בעת שהלבנה נעלמת לגמרי, בבחינת אַיִן. דוקא כשנמצאים בשפל הכי עמוק, זה הזמן הכי מסוגל לחולל מהפך תודעתי פנימי ולהתחיל בתנועה כלפי מעלה. והכל תלוי בראש; לכן החג הזה נקרא 'ראש השנה' ולא תחילת השנה, כי הכל הולך אחרי הראש, אם חושבים טוב גם עושים טוב ומהלך החיים מתנהל בהתאם.

שהגשמיות לא תפריע

ראש השנה חל בחודש השביעי מניסן שהוא ראשון לחדשים. כי כאמור, השנה נקבעת לפי מחזור השמש, החודשים לפי תנועת הירח ולוח השנה שלנו מתואם עם שניהם. בראש השנה אנחנו מתמקדים בהכרח להיות לעלות מנקודת השפל הזמנית עד למעלה ראש, ומה שמפריע לתנועה הזאת הן התכונות הטבעיות שלנו וההרגלים שרכשנו עם הזמן. כדי לזכך את אלה קיבלנו את יום הכפורים, בעשור לחודש השביעי, שבו אנחנו משעים את כל ענייני הגוף, כולל הצרכים הבסיסיים ביותר כמו אכילה ושתיה, ומתמקדים בטיפוח המימד הרוחני שלנו. ואחרי שמצליחים בכך בע''ה, מגיעים לחג הסוכות שגם הוא חל בחמישה עשר בחודש, בעת שהלבנה במילואה. בתורה הוא נקרא גם ''חג האסיף''. לכאורה כי זה זמן איסוף התבואה, אבל בפנימיות, הכוונה לאיסוף כל הכוחות לקראת התקופה הקשה. 

הכנה לימי החורף

כי חג הסוכות חל לקראת הימים הקודרים של החורף, תקופה בה מצב הרוח שלנו נוטה לשתף פעולה עם מזג האוויר, כלומר להיות קודר. וכידוע, מצב רוח קודר נוטה להזין את עצמו ולהתעצם; במצב רוח כזה האדם בטוח שלא הולך לו ומזה הוא עלול ליפול לעצבות. לכן ממצב רוח קודר חייבים לצאת מהר ככל האפשר, כי כשנופלים לעצבות, עלולים להדרדר לדיכאון ר''ל, וממנו הרבה יותר קשה להיחלץ. צריכים הרבה כוחות נפש כדי לא להגיע לשם ועוד יותר כדי להיחלץ משם. את הכוחות האלו אנחנו שואבים מחג הסוכות שבו אוספים את כל האנרגיות שעומדות לזכותנו כתוצאה מהעבודה שלנו בחגים פסח, שבועות, ראש השנה ויום כפור ושמחים בהם לפני ה'. וכששמחים באמת, הרי במקום של שמחה אין מקום לעצב או אף לקדרות. שמחת החג מוקרנת אל ימי החורף ואין שום קדרות.

גם בגלות אנחנו חוגגים

עד כאן דיברנו על חגים הכתובים בתורה, אבל נס פורים אירע בגלות פרס הרבה אחרי מתן תורה ואפילו היה ספק אם לצרף את מגילת אסתר לכתבי הקודש בתנ''ך. מבחינה היסטורית, הנס הזה והחג שבעקבותיו היו אחרי חורבן בית ראשון ועל סף בניין בית שני, לקראת התקומה המחודשת של עם ישראל. באותו דור אולי עוד לא ידעו את זה, אבל מועד החג בלוח השנה – בסוף החורף לקראת האביב, והתאריך שלו בחודש – יום אחד לפני מילוי הלבנה, מתאים להפליא לאירועים ההיסטוריים שהתחוללו זמן קצר אחרי הנס שלזכרו הוא נחוג. והמסר שלו אם כן הוא, שגם כאשר על פי טבע נראה שכלו כל הקיצים ואין יותר מה לעשות, צריכים להתפלל לה' ובמקביל לעשות כל מה שאפשר בדרך הטבע, אבל אסור להתיאש, כי תשועת ה' כהרף עין ובידו להוציאנו מאפלה לאור גדול ברגע אחד.

חג ההכנה לגלות הארוכה

החג האחרון שקיבלנו מדורות קדמונים הוא חג החנוכה. הנס שלזכרו אנחנו חוגגים אירע בארץ ישראל כידוע, וליתר דיוק בבית המקדש. כי, בשונה מפורים שהיתה גזירת שמד פיזי על עם ישראל, בחנוכה היתה גזירת שמד רוחני. לכן בפורים, המצוות העיקריות בחג מלבד קריאת המגילה, שייכות לגשמיות; משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודה מכובדת כולל שתיה מרובה. בחנוכה המצווה העיקרית היא להדליק אור. תחילת החג בעיצומו של החורף לקראת סוף חודש (כסלו); שני מאפיינים הרומזים לחושך שמתגבר והולך. אבל אנחנו מצווים שלא להיבהל מהחושך; אדרבה, דוקא בתוך החושך הזה צריכים להדליק את האור. והחג נמשך שמונה ימים, כי כאמור בפרשת השבוע שלנו, דוקא כשחורגים מגבולות השבע-טבע ומגיעים לשמיני, דוקא אז מתגלה כבוד ה' וגואל אותנו סופית.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">כל מה שקורה לנו תלוי בנו; כשאנחנו זורעים בדמעה, מוותרים (ואפילו מתוך בכי) על סיפוק מיידי, כדי לא להיפרד מהקב''ה חלילה, או עושים מעשה שממש לא בא לנו לעשות, אבל אנחנו עושים כי זו הדרך להידבק בו יתברך, אזי התוצאות שיתגלו מתישהו יהיו משמחות מאד, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. וכמובן, גם ההיפך נכוןהשבת קוראים את הפרשה הרביעית בספר ויקרא, פרשת תַּזְרִיעַ (ויקרא י''ב): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָרוְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא. בעל הפירוש 'אור החיים' הקדוש תוהה על הניסוח הכפול: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה, בעוד שהיה אפשר להסתפק בניסוח קצר יותר ולכתוב ''אשה כי תלד''. מהזווית ההלכתית, מהכפילות הזאת לומדים חז''ל כמה דברים, אבל לא זה ענייננו כאן; 'אור החיים' לומד מכפילות הניסוח שהתורה מלמדת אותנו כי התוצאה, כל תוצאה, היא נגזרת ישירה של הצעד הראשון שנעשה בדרך אליה. כמובן, נקודתית הוא מתייחס לנושא הפותח את הפרשה שלנו ולומד ממנו שאיכות התכונות המוּלָדוֹת של אדם נקבעות כבר בעת הזיווג, אבל אין ספק שהרעיון הזה הוא נכון בכל נושא שהוא. או בלשון הפתגם העממי: כל אחד אוכל את הדייסה שהוא בישל.

להעיר את עצמנו

בעל פירוש 'אור החיים' מציע זווית נוספת, פירוש פנימי יותר לפתיחה של פרשתנו; האשה היא כנסת ישראל, אשתו של הקב''ה כביכול, והזריעה היא זריעת מצוות. ככתוב (הושע י'): יב זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי-חֶסֶד, נִירוּ לָכֶם נִיר; וְעֵת, לִדְרוֹשׁ אֶת-ה', עַד-יָבוֹא, וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם. בחסידות מבואר כי מעשה המצווה משול לזריעה בשדה, זורעים ובע''ה בסוף גם קוצרים. וכך גם במצוות, לכל מצווה ש''זורעים'' יש את הפירות שבסוף גם אוכלים. כאשר האדם מתעורר מעצמו לעשות (לזרוע) מצווה, צדקה למשל, זה נעלה יותר מאשר אם מישהו מבחוץ עורר אותו לכך; והתוצאות בהתאם, לְפִי-חֶסֶד, איכות ''הפירות'' נקבעת לפי עוצמת ההשקעה הנפשית שמשקיעים במצווה. לפי זה, התורה רומזת לנו כאן שעלינו לדאוג לתחזוקה שוטפת של הקשר שלנו עם הרבש''ע, ולא לחכות שהוא יעורר אותנו לכך. 

כל מעשה הוא זריעה

וזה בכלל לא פשוט; שעל כן הרעיון הזה חוזר בתורה שוב ושוב בניסוחים שונים. כי האדם נוטה לבחור במה שנוח ונעים לו כאן ועכשיו, בלי לחשוב יותר מדי על התוצאות שאולי יהיו בעתיד. שהרי לבחור ללכת דוקא בנתיב שמחייב מאמץ חריג, זה בניגוד לטבע שלנו. כך בתחום עשיית המצוות וכך במרבית תחומי חיינו, אנחנו מעדיפים את הנתיב בו ההתנגדות היא הכי קלה שאפשר. כמובן, מלבד תחומים שבהם האגו שלנו מכתיב לנו נתיבים ומהלכים לא כל כך קלים. ודוקא שם אנחנו מוּעָדים לכישלון, בבחינת לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (בראשית ד'). שכן האגו מצד עצמו הוא מין חיה כזאת שלעולם אינה שְׂבֵעָה, היא דורשת הזנה כל הזמן. והרי לעתים קרובות ההזנה של האגו כרוכה במעשה, כזה או אחר, המעניק סיפוק מיידי, וכאמור, בכל מעשה יש משום זריעה שרק בעתיד הנעלם יוודע מה צמח מאותה זריעה. 

בהתאם לרצון ה'

דומני שבאמור עד כאן יש משם הסבר מתומצת למקורן של הפרשיות המתפוצצות אצלנו חדשות לבקרים. בלי לקבוע עמדה בשאלה מה היה ואם בכלל היה, ברור לגמרי ששורש הרע הוא בהעמדת ה''אני'' במרכז. וזה נכון לגבי האירוע שהיה או לא היה לפני עשרות שנים כמו גם לגבי התלונה שהוגשה לאחרונה, בשניהם האגו, ה''אני'' שבמרכז ההוויה, שיבש את שיקול הדעת. אמנם בפסוק שציטטנו לעיל מהנביא הושע, כתוב זִרְעוּ לָכֶם, שפירושו הפשוט הוא לטובתכם, ואפשר לטעות ולחשוב שזה עבור אינטרס, לסיפוק ה''אני'' אבל ההמשך אומר וְעֵת, לִדְרוֹשׁ אֶת-ה', כלומר, שאת הכל יש לעשות בהתאם לרצון ה'. רק שלא נטעה חלילה לחשוב שאנחנו לא מרוויחים כלום מהמעשים הטובים שעושים במאמץ כל כך גדול, לכן אמר זִרְעוּ לָכֶם, הרווח כולו שלכם.

לסלק את האטימה

אני יודע שהתנהלות כזאת אינה מתיישבת עם קרייריזם, עם חתירה להישגים שונים ומשונים בעולם הזה, אבל זה מה שמורה לנו פרשת השבוע, לשקול היטב לפני שעושים איזה מעשה, לוודא שהוא אכן מתאים לרצון העליון. וזה הרעיון שכתוב מיד בהמשך: ג וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. מצד הטבע, האדם אטום מכדי לחוות או לראות את האור האלקי; ברית המילה נועדה לסלק את האטימה הזאת, לפתוח בפנינו את השער שדרכו נוכל להתחבר לאור העליון. זה תהליך לא פשוט וגם הנביא יודע שזה לא פשוט; אבל הוא אומר שאין ברירה, צריכים להמשיך בדרך הזאת, לחתור לקשר עם הבורא יתברך, לִדְרוֹשׁ אֶת-ה', עַד-יָבוֹא, וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם. בסופו של דבר נזכה להתגלות הגדולה, זו הבטחה, אבל מועד המימוש שלה תלוי במעשינו היומיומיים. לפני כן אומר הנביא: נִירוּ לָכֶם נִיר; לָנִיר פירושו לחרוש, כי העבודה הזאת מחייבת חריש עמוק בנפש.

באיזה שלב נכון לשמוח?

בתהלים (פרק קכ''ו) יש פסוק שאני נזכר בו בהקשר של שם הפרשה, תַּזְרִיעַ ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. זו מין משוואה שאפשר גם להפוך אותה: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. נשמע כמו משחק מלים? אולי, אבל דומני כי זו בדיוק הכוונה. אמנם בפשט מדובר על זריעה וקצירה בגשמיות, כמו שמספרת הגמרא (תענית ה/א): (כתוב כאן בעיבוד חופשי): בימי הנביא יואל נתקיים המקרא הזה; באותה שנה, עד סוף חודש אדר לא ירדו גשמים וזה אחרי שבשנה הקודמת, ארבה חיסל את היבולים. ופתאום בראש חודש ניסן ירד גשם ראשון. אמר להם הנביא: צאו וזרעו. אמרו לו, את המעט שעוד נשאר לנו, אנחנו מעדיפים לאכול. אמר להם אף על פי כן צאו וזרעו. בשני, בשלישי וברביעי בניסן זרעו, ובחמישי בו ירד גשם שני. כעבור אחד עשר יום, בשישה עשר בניסן, הקריבו את העומר מתבואה חדשה. ועליהם אומר הכתוב: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.

היפוך המשוואה

כאן מדובר בנס שאירע בגשמיות העולם הזה; ללמדנו שהשליטה של הקב''ה בעולם היא מוחלטת ואין שום מגבלות לפניו יתברך. אבל כשמדברים ברוחניות, שלזה מכוונים הכתובים ובמימד הזה הם נצחיים, הפירוש הוא שכל מה שקורה לנו תלוי בנו; כשאנחנו זורעים בדמעה, מוותרים (ואפילו מתוך בכי) על סיפוק מיידי, כדי לא להיפרד מהקב''ה חלילה, או עושים מעשה שממש לא בא לנו לעשות, אבל אנחנו עושים כי זו הדרך להידבק בו יתברך, אזי התוצאות שיתגלו מתישהו יהיו משמחות מאד, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. וכמובן, גם ההיפך נכון; כאשר אנחנו עושים חלילה, מה שבא לנו כאן ועכשיו, בלי לחשוב מה זה עושה לקשר שלנו עם בורא עולם ומנהיגו, כאשר אנחנו זורעים ברנה – אפשר בהחלט לצפות לכך שהתוצאה תהיה ''בדמעה יקצורו''. לענ''ד, זה מה שלומדים מהיפוך המשוואה בפסוק הנ''ל.

לרדת מהגג בעדינות

וזה מתאים להפליא להוראה שלמדים מפרשת השבוע שלנו ומהפסוק שהבאנו מהנביא הושע. אבל עדיין לא ברור כיצד נצליח להביא את עצמנו לזרוע בדמעה כאשר הנטיה הטבעית שלנו היא להתרונן כאן ועכשיו. אמרנו שהתשובה נתונה בהוראה של הנביא הושע: נִירוּ לָכֶם נִיר, שפירושו לעשות חריש עמוק בנפש. ומכיוון שמדובר בעניין רוחני נטו, מתעוררת כמובן השאלה, איזו מחרשה תתאים לחריש הזה? אומרת לנו פרשת השבוע שהאשה, אחרי שיולדת זכר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים. בדרך הטבע, זוג הורים שנולד להם תינוק, מרגישים על גג העולם; והמקום הזה הוא מסוכן ביותר, בצעד אחד לא זהיר אפשר ליפול ממנו ח''ו. ומיותר לתאר את הסכנות שבנפילה כזאת. לכן מורה לנו התורה להנמיך את עצמנו, לחוות טומאה, שזה מצב נפשי נמוך ביותר, אבל לעשות זאת על פי תיכנון מראש. לא ליפול לשם, אלא לרדת בעדינות.

הנמכה עצמית מונעת נפילה

כשנולד תינוק, הטומאה נמשכת שבעה ימים; כשנולדת נקבה הטומאה נמשכת כפול זמן: ה וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ; מדוע יש הבדל כזה במשך הזמן של טומאת היולדת, בין לידת זכר ללידת נקבה? בדרך אפשר ועל פי דרכנו עד כאן, אפשר לומר שמכיוון שביום הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, ממילא ההורים חווים ביחד עם התינוק את הסרת העורלה, את סילוק האטימה בפני האור האלקי. לפיכך, כדי למנוע נפילה קשה, די להם בחוויית הירידה בימים שעד הברית, שכן על ידי קיום המצווה הזאת הם יורדים מחוויית ההתעלות שחוו בעצם הלידה וכך חלפה לה סכנת הנפילה. לעומת זאת, בלידת נקבה אין מה שיחזיר את ההורים לאיזון, מלבד ההנמכה שלהם עצמם. ולתהליך נפשי כזה, בלי סיוע של מצווה כמו ברית מילה, הכרוכה במסירות נפש, אומרת התורה ששבוע אחד לא מספיק, צריך שבועיים.

אוכלים מה שבישלנו

קראנו לזה ''אגו'' אמרנו שזה נובע מהעמדת ה''אני'' במרכז, אלו מלים ושפה של העברית המדוברת; אבל דומני, שזה בדיוק מה שאומר שלמה המלך בפסוק (משלי ט''ז): יח לִפְנֵי-שֶׁבֶר גָּאוֹן; וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן, גֹּבַהּ רוּחַ. ה-גָּאוֹן כאן פירושו גאווה וה-שֶׁבֶר – משבר. לא תמיד המשבר מופיע מיד לאחר המעשה שנבע מגאווה וזה עלול להטעות כי לא מזהים קשר בין הגאווה ובין המשבר. וכך גם בקשר שבין כשלון לבין גֹּבַהּ רוּחַ, התוצאה לא חייבת להיות מיידית, היא יכולה להתגלות אחרי זמן רב, אבל בהתאם לכלל שלמדים מפרשתנו, תמיד מה שצומח כעת הוא תוצאה של מה שנזרע בעבר. עבר רחוק או קרוב, זה לא משנה, הכלל הוא שאת הדייסה שאני אוכל עכשיו, אני בישלתי. וכאשר נבין כי כך הקב''ה מנהל את העולם ונתאים עצמנו לניהול זה, נחסוך מעצמנו המון צרות.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">אנשים שהגיעו מהדרום מחו על שהיזם אשר קיבל מהמדינה תנאים דומים להקמת מפעל בדרום – סגר את המפעל שהקים שם מיד בתום תקופת ההתחייבות, וזרק אותם לרחוב... כעת הוא עומד לקבל מהמדינה, ממר אולמרט, תנאים דומים למה שקיבל בעבר וכו'. נו, חשבתי לעצמי, כשמדברים על שחיתות – הנה דוגמא מופתיתהשבת אנחנו קוראים את פרשת מְצֹרָע (ויקרא י''ד): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. בדורות קודמים זכתה פרשה זו לשמות שונים, כגון פרשת זֹאת תִּהְיֶה שהן שתי המילים הראשונות שאחרי פסוק הכותרת או 'פרשת טהרה' כיוון שפותחת בדיני טהרת המצורע לאחר שנרפא ממנו נגע הצרעת. כינו את הפרשה הזאת בשמות שונים כדי להימנע מאמירת מילה בעלת משמעות שלילית, ו'מצורע' היא מילה כזאת. כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' העיר על כך שבשנים האחרונות, לא כל כך רואים שמקפידים בעניין שמה של הפרשה והוא מסביר שזה נובע מהעובדה שבפנימיות, מצורע הוא עניין חיובי, הרי המשיח עצמו, לפני התגלותו, הוא מכונה מצורע. אלא שבדורות קודמים, הטוב הפנימי הזה היה נעלם מדי, כי עדיין היה רחוק מגילוי המשיח ולכן נמנעו משימוש בשם זה. 

עונג מתהפך לנגע

בדורנו, ממשיך ומסביר הרבי, אנחנו כבר קרובים מאד להתגלות אותו טוב פנימי, כבר כמעט חשים בנוכחותו, ולכן לא נמנעים מקריאת הפרשה בשמה, פרשת מצורע. ומהו אותו טוב פנימי שטמון בנגע הצרעת? ובכן בחיצוניות, להיות נגוע בצרעת פירושו נפילה לעומק תחת, אלא שעומק הרע הזה הוא תמונת ראי של עומק רום, של טוב ברמה שאין לאדם כלים מתאימים לקבל אותו, לכן זה מתגלה אצלו כנגע. וכבר הזכרנו בעבר ש'נגע' ו'ענג' זה אותן אותיות; רמז לכך שהנגע בשורשו הוא עונג עליון, אלא שבירידתו למטה הוא מתהפך לנגע, בגלל שהכלים אינם מתאימים לקליטתו. והם אינם מתאימים כי לא צוחצחו מספיק, עדיין יש בהם שאריות בלתי נראות של זוהמה. מכאן שציחצוח כלים, כלי הנפש שלנו, המידות שלנו, מהווה הכנה ראויה לקליטת אותו עונג עליון. 

התחלה של טיהור

למעשה, הרעיון הזה רמוז בשמות שקראו לפרשה הזאת בדורות קודמים; שם אחד 'פרשת זאת תהיה' לשון עתיד, שבעתיד (שכבר הגיע) יתגלה החיוב שבמצורע ושם שני 'פרשת טהרה' אומר לנו מתי יתגלה אותו עתיד, כאשר רוח טהרה תשטוף את הזוהמה מהעולם בכלל ומעלינו בפרט. באופן פרטי, כל יחיד מישראל נדרש לעשות את העבודה הזאת בעצמו, לטהר את נפשו ממידות רעות. לא די בטהרה מהתנהגות שלילית, כי זה יכול להיות בחיצוניות בלבד. כלומר, זה רק ציחצוח הכלי מבחוץ כך שהוא נראה טוב אבל הפנים שלו לא נקי מספיק. לכן חייבים להשקיע בשורש ההתנהגות – במחשבות ובמידות, ולטהר אותן. וכל יחיד שמשקיע בכך וממילא מצליח, כי ''יגעת ומצאת – תאמין'' משפיע על הכלל ומקרב את הטהרה הכללית שמכוחה תתגלה פנימיות הנגע, פנימיות שכולה עונג.

גם קודם היתה שחיתות

הדברים האלו עלו בדעתי בהקשר של פרשת השבוע התקשורתית. בדרך כלל, לכלי התקשורת יש הרבה יותר מפרשה אחת לשבוע, אבל דומני כי בשבוע הזה של פרשת מצורע, אין פרשה שיכולה להתחרות עם הכרעת הדין המהדהדת במשפטו של מר אולמרט, על התואר 'פרשת השבוע'. היו שם עוד כמה נאשמים ומורשעים, אבל ראש ממשלה (אפילו אם רק לשעבר) שהורשע בשוחד – בחלק מאמצעי התקשורת, ולא ראיתי את כולם, אפילו לא את רובם, אבל באלה שראיתי – זה נראה כאילו רעידת אדמה של ממש התחוללה פה. ואולי באמת התחוללה. הלואי. כי הרי כידוע, השחיתות לא התחילה עם הנאשם מספר שמונה, והרעש התקשורתי הגדל נובע אך ורק ממעמדו הרם לשעבר. במלים אחרות, לא התגלה פה משהו חדש, רק הורשע מישהו חדש. אבל אולי בכל זאת הניעור הזה יסייע בטיהור הכללי.

אחריות אישית

ובהקשר הזה הרשו לי לצטט את עצמי, משהו שכתבתי כאן לפני כשש שנים לפרשת ''אמור'' שנת תשס''ח. ולפני כן רק אציין שמר אולמרט היה אז ראש ממשלה והחשדות נגדו התחילו לצוף. התייחסתי גם אליו, אבל קודם כתבתי: האחריות האישית המוטלת על כל יהודי בפרשת השבוע שלנו ובתורה בכלל, היא לאיכות הקשר שבינו ובין אלוקיו. מי שקשר זה חשוב לו – ישקיע בטיפוחו ככל יכולתו, ולזה מצפה ומדריכה אותנו התורה. לא הפחד מעונש מניע אותנו, וקיומו או העדרו של איום בעונש, אינו נכלל בשיקולים של היהודי העמל על טיפוח הקשר הזה. לעומת זאת, מה יניע אדם להכפיף עצמו למערכת חוקים אנושית, מלבד הפחד מפני עונש? הרי במימד האנושי – אם לא נתפסת בביצוע עבירה, כאילו לא עברת אותה. הצליח לך. מה שאין כן במימד האלוקי של חוקי התורה – שיקול זה אינו אמור להתקיים כלל, כאמור ((אמור סח) היכן איבדנו את התמימות?). עד כאן ציטוט א'. נו, הפעם לא עבדה השיטה של הטלת האחריות על הסובבים אותו.

להתחיל את הטיהור

החקירות שהחלו לפני יותר משש שנים הניבו את הפירות שהניבו, אבל הטענה שהעליתי אז היתה שהמיקוד רחוק מאד מלהיות מדויק; חיפשו שוחד (ומצאו) אבל השוחד אינו הביטוי העיקרי לשחיתות ובטח לא הביטוי היחיד. שחיתות מתחילה בהשחתת המידות ומתגלה לראשונה בדיבור. היא קיימת עוד קודם במחשבה (שקודמת לדיבור) ואולי עוד קודם לכן, היא קיימת בהרגשה בלב. התורה מלמדת אותנו כי הצרעת אינה מדבקת, לכן נמנעים מלראות נגעים בימי החג כדי לא להסתכן בהשבתת השמחה של המצורע ובני משפחתו. אבל הצרעת מטמאה והמצורע מטמא את מי שנוגע בו, לכן הוא מורחק ממקום מושב בני אדם. ומהו השרש הנפשי של הצרעת – דיבור רע. זה מספיק כדי להרחיק את הנגוע בכך מחברת בני אדם (פרק י''ג): מו כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא (...) בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. 

שחיתות גדולה, שחיתות קטנה

בחברה שכפופה למערכת ערכים ושיפוט אנושיים, יש אנשים שבטוחים שתמיד יצליחו; יצליחו לחמוק מאחריות לכישלונות, יצליחו להפיל על זולתם את האחריות למה שהם עצמם עשו. ובמערכת הזאת, לפחות לפעמים, הם צודקים. כי המערכת הזאת אינה מחפשת צדק או אמת, די לה בנראוּת שלהם, שכאילו יש באמת חתירה לצדק. לכן היא נמנעת מלטפל בתופעות שליליות כל עוד אינן בוטות עד כדי פגיעה ב''שלטון החוק'' כל עוד יש מראית עין של צדק ואמת. ופרשת השבוע התקשורתית, עם כל מה שקדם לה, ממחישה זאת היטב. כי גילויים של שחיתות היו גם קודם, הרבה קודם. ולפחות במה שנוגע לראש הממשלה לשעבר גם כתבנו על כך במסגרת זו בעבר, אבל לא היתה הוכחה (וגם לא חשד) לשוחד, לכן אף אחד במערכת לא עשה מזה עניין. עד שהתיאבון שלו התגבר והוא הפיל את עצמו.

חסרה הטלת אחריות אישית

והנה עוד ציטוט ממאמרנו הנ''ל: הבעיה מתחילה הרבה קודם – במימד האחריות האישית, שאינה מוטלת על הנבחרים כל עוד במעשיהם ובמחדליהם הם פוגעים רק באזרח הקטן. אחריות כזאת נדרשת מהם רק ביחס למה שמכונה שלטון החוק. אבל כל עוד לא נתפסו במעידה קשה, קבלת שוחד למשל, הפוגעת בשלטון החוק – הם רשאים להמשיך במעלליהם. אני מקווה שאיני חשוד כאוהד של מר אולמרט, אבל אין בי אפילו טיפת שמחה לאידו. לפני כמה שנים קראתי ידיעה חדשותית שממנה הסקתי מה שהסקתי לגבי מר אולמרט, ובעיקר הבנתי את המושג 'חיבור הון ושלטון'. אינני זוכר אם הוא היה אז שר התמ''ת או כבר החליף את מר נתניהו במשרד האוצר, אבל היה טקס הנחת אבן פינה לאיזה מפעל בצפון הארץ בהשתתפות מר אולמרט כנציג הממשלה כמובן. 

להתמקד ברווחת האזרח הקטן

כמקובל ביוזמות כאלו, היזם קיבל מהמדינה הלוואות נוחות ומענקים, והתחייב להעסיק כך וכך עובדים במשך כך וכך שנים. במקביל התקיימה במקום הפגנה של אנשים שהגיעו מהדרום ומחו על שהיזם אשר קיבל מהמדינה תנאים דומים להקמת מפעל בדרום – סגר את המפעל שהקים שם מיד בתום תקופת ההתחייבות, וזרק אותם לרחוב... כעת הוא עומד לקבל מהמדינה, ממר אולמרט, תנאים דומים למה שקיבל בעבר וכו'. נו, חשבתי לעצמי, כשמדברים על שחיתות – הנה דוגמא מופתית. אלא שזה לא משהו שניתן בגללו להעמיד מישהו לדין. הרי לא היתה פה פגיעה בשלטון החוק, רק באנשים פשוטים. עד כאן ציטוט ב'. ככה זה במערכת שיפוט אנושית. במערכת שלנו על כל פנים. אבל פרשת השבוע מלמדת אותנו אחרת, היא מלמדת אותנו לא להתקרב לאזור הסכנה; להיזהר מדיבור רע, ממחשבה רעה ואפילו מרגש שלילי ביחס לזולתנו. 

לחיות בקצה, בשוליים

כי, כמו שכתבנו כאן בשבוע שעבר, שורש הרע נובע מהעמדת ה'אני' במרכז. כאשר הכל אינטרסים, והאינטרס שלי הוא כמובן הכי חשוב לי, אין מה שימנע ממני להרוויח משהו, גם אם זה על חשבון הזולת ח''ו. זה מה שמאפיין את המצורע, שהעמיד עצמו במרכז. לכן תקנתו היא שישפיל את עצמו, שלא יחכה עד שבית המשפט ישפיל אותו. טהרת המצורע כוללת שימוש בעץ ארז (שרומז לגאווה שהיתה בו) וכן תולעת ואזוב (שרומזים לשיפלות שעליו לאמץ לעצמו). וביחד איתם גם ציפורים שציפצופם יזכיר לו את פטפטנותו שנבעה מהגדלת ערך עצמו אל מול הנמכת ערך זולתו בדברו אודותיו. זו הדרך לטהרה אישית וזה המודל שאמור לעמוד לנגד עיני המערכת בבואה לטהר את עצמה. ואני לא משלה את עצמי, אני יודע שאין לה כוונות כאלו, אבל כאמור לעיל, רוח הטהרה כבר נושבת, ביוזמה מלמעלה, והיא תלך ותתגבר עד לטיהור מלא ומוחלט של היקום כולו. פשוט כי הגיע הזמן.

פרשת השבוע פותחת בפסוק (ויקרא ט''ז): א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' וַיָּמֻתוּ. ומה אומר ה' למשה אחרי מות שני בניו הגדולים של אהרון – ב וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרן אָחִיךָ וְאַל-יָבא בְכָל-עֵת אֶל-הַקּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל-הַכַּפּרֶת. וכאן מתעוררת שאלה סגנונית פשוטה: מה אמר ה' למשה בדיבור הראשון? הרי רק בפסוק השני ה' מורה למשה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרן אָחִיךָ, אז מה אמר לו בפסוק הראשון? רש''י מפרש: היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו: משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב; בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון; לכך נאמר אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרן. במלים אחרות, הפסוק הראשון בפרשה מציג את הרקע להמשך, הציווי לאהרון: וְאַל-יָבא בְכָל-עֵת אֶל-הַקּדֶשׁ. 

אזהרה עם תזכורת כואבת

תזכורת: האירוע של מות שני בני אהרון מספר בפרשת שמיני, קראנו אותו לפני שלושה שבועות (פרק י'): א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָהאֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. מיד אחר כך מדבר ה' עם אהרון (או עם משה שיאמר לאהרון): ט יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵדוְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. כאן לא נאמר לו מפורשות כי זה היה החטא שהביא למותם של בניו, רק הוזהר שלא להכנס למקדש במצב של שכרות. לעומת זאת, בפרשה שלנו אומר ה' למשה כי הציווי המופנה לאהרון בא על רקע וכלקח ממותם של שני בניו. הם פשוט התלהבו מהאפשרות להתקרב לה', התקרבו יותר מדי, שלא על פי הסדר, ומתו. לכן כעת מקבל אהרון סדר מפורט מתי ואיך להתקרב. 

ללמוד מניסיונם של אחרים

יש עוד כמה וכמה נושאים יסודיים ביותר בפרשת השבוע, אבל מהעובדה שהפרשה פותחת דוקא בלקח הנ''ל, והלקח הנ''ל הוא שמה של הפרשה כולה עם כל הנושאים שבה, יש לומר כי המסר הוא המרכזי בפרשה הוא אכן לימוד הלקחים הנכונים מאירועים שונים. ומעניין שכשיטה, בפרשת השבוע התורה מציעה לנו ללמוד לקחים לא ממה שקרה לנו, אלא ממה שקרה לזולתנו, שלא יקרה לנו מה שקרה להם. כך בהוראות שמקבל אהרון כלקח ממות בניו וכך גם בנושא נוסף התופס מקום מרכזי מאוד בפרשה, פרשת עריות. הפרשה מסתיימת באזהרה (פרק י''ח): כד אַל-תִּטַּמְּאוּ בְּכָל-אֵלֶּה כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-ישְׁבֶיהָ... כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. 

להישמר מהשפעת הסביבה

השנה קוראים את פרשת אַחֲרֵי מוֹת ב'שבת הגדול' בסמוך לפני פסח, החג שעניינו הוא לחוות שוב את יציאת מצרים ובמלוא העוצמה. במצרים היינו משועבדים פיזית, אבל גרוע מכך היה השיעבוד הרוחני, השהות בארץ מלאה תועבות שונות בלי יכולת לחמוק מהשפעה סביבתית. כעת, בפרשת השבוע, נמצאים כבר בדרך לארץ המובטחת, אבל גם בה אורבות סכנות מהסוג הזה. לכן את פרשת העריות פותחת התורה בתזכורת ובאזהרה: (פרק י''ח): ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת- חֻקּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: אֲנִי ה'. ו אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה: אֲנִי ה'.

סכנת הגבולות הגמישים

ברור לגמרי שגם בנושא הזה התורה מציעה לנו ללמוד מניסיונם של אחרים, והפעם מניסיונם של זרים. אם נתייחס רק לדברים הכתובים בתורה בפירוש, הרי הדבר הכי בולט במצרים היה עצם השיעבוד הכפוי, שהשלטון מרשה לעצמו להשתעבד בנתיניו ואינו מציב לעצמו גבולות יציבים בתחום הזה. סביר להניח שהעדר הגבולות בתחום זה משליך על תחומים נוספים, שגם בהם השלטון נעדר גבולות, אבל כאמור, כרגע אנחנו מתייחסים רק אל מה שכתוב בתורה בפירוש. וכאשר לשלטון אין גבולות (ברורים וידועים על כל פנים) לא ימלט שנתיני אותו שלטון יחקו אותו ויפרצו גם הם את הגבולות. זו האווירה שבה חיינו במצרים וכל כך התרגלנו אליה, עד שלא עלה בדעתנו שאפשר גם אחרת. וכאשר השיעבוד הכביד יותר מדי, כל מה שביקשנו זה הקלות, לא עלה בדעתנו שאפשר וגם צריכים חירות. 

פריצת הגבולות

למעשה, כאשר מתבוננים בזה, בני אהרון היו צדיקים במדרגה נעלית ביותר; עד כדי כך שמשה אמר לאהרון: כעת אני יודע שהם גדולים ממני וממך, שעל כן בהם בחר ה' להתקדש: ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד... ברור אם כן שהחטא היחיד שבעטיו מתו בחטף, הוא החטא שמפניו מוזהר אהרון בפרשתנו. ואין זה סותר למה שעולה מהציווי שקיבל מיד לאחר האירוע בדבר האיסור לשתות יין, שמזה לומדים כי בניו נכנסו למקדש כשהם שתויי יין; כי הרי מה שמאפיין את השיכור זה שהגבולות זזים לו, וזה מה שקרה להם. כאמור, בני אהרון היו צדיקים גדולים, וממה שקרה להם אנחנו אמורים ללמוד – זה הרי מה שנדרש ללמוד אביהם – כי גם במדרגות הגבוהות האלה של צדיקי אמת, יש גבולות ואין לפרוץ אותם. קל וחומר שיש להקפיד על שמירת הגבולות במדרגות נמוכות כשלנו.

לשלוט בנטיות הלב

לכאורה, פרשת העריות מזהירה אותנו מפני פריצוּת כפשוטה, מפני מה שקוראים היום מתירנות מינית, אבל באמת היא מזהירה אותנו מפני פריצת גבולות בכל התחומים. כי אין שום דרך להפריד בין פריצות כזאת ובין פריצות אחרת, מי שיש לו גבולות – יש לו בכל התחומים. וגם להיפך. כל השאר תלוי בהזדמנויות, בנטיות הלב ובחישובים של עלוּת מול תועלת. לכן יתכן שאצל אדם הפרוץ בעריות למשל, לא נגלה סימנים של פריצת גבולות בתחום הממוני או בכל תחום אחר. כי נטיית הלב שלו היא לכיוון הזה ולא לכיוון אחר. וכך גם בכל התחומים שבפרשת השבוע התורה מזהירה אותנו מפניהם; כי לכאורה, די להזהיר מפני פריצת הגבולות פעם אחת, לשם מה חוזרת התורה על אותה אזהרה שוב ושוב? ואין הכוונה לפירוט התחומים שבהם יש גבולות אלא לתזכורת החוזרת שוב ושוב: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

מקור הסמכות

התזכורת הזאת אומרת כי ה' יתברך הוא מקור הסמכות ועל כן אנחנו נדרשים לשמור בקפדנות על הגבולות שהוא מציב בפנינו. גבולות למעלה, אלה שבהם נכשלו בני אהרון וגבולות למטה שבהם נכשלו המצרים והכנענים להבדיל ובהם גם אנחנו עלולים להכשל ר''ל. בכל מדרגה יש את הגבולות שלה ואין מי שמורשה לפרוץ את אותם. כאמור, בפרשת השבוע התורה מזהירה אותנו שלא לעשות כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם, והסברנו שזה יכול להתייחס להשלמה עם שיעבוד השלטון את הנתינים. ובאותה נשימה התורה מזהירה אותנו גם: וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ, כדי לעמוד בציווי הזה צריכים לדעת מה איפיין את הכנענים, והתורה לא ממש מפרטת. רש''י אומר שמפסוק זה יש ללמוד שמעשיהם של המצרים ושל הכנענים היו מקולקלים מכל האומות. אבל במה?

שיעבוד חיצוני ושיעבוד פנימי

דומה, שאם במצרים המאפיין היה השתעבדות מוחלטת לשלטון שיכול להיות, וגם היה, גחמני להחריד, הרי בכנען המאפיין היה השתעבדות מרצון לנטיות הלב האישיות. דומה כי הפסוק שמאפיין את הכנענים יותר מכל הוא זה שאומר הנביא הושע(י''ב, ח): כְּנַעַן, בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה; לַעֲשֹׁק אָהֵב. הוא פשוט אהב לעבוד על אנשים. בימינו, מן הסתם היו מכנים אותו בשם החיבה: תחמן. או מכניסים לכלא אם נתפס במשהו מוגזם. לטובתו האישית כמובן. וכמובן, כאשר החיים מתנהלים על פי הכללים האלה, כלומר כאשר הכללים לא ממש ברורים כי הם גמישים ומתחלפים בהתאם לרוח האופנתית שנושבת בכל זמן נתון, האזרח הפשוט מתבלבל וכבר אינו יודע בוודאות מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע. מבחינה זו, למצרים היה יתרון מסוים, לא כל אחד עשה מה שרצה כי היה ברור שיש בעל הבית. 

גם מצרים וגם כנען?

וכעת, ערב חג החירות, זה הזמן הכי מתאים לערוך את חשבון הנפש שלנו בכיוון שמציעה לנו פרשת השבוע; דומה כי לא הצלחנו להיפטר מהרעות החולות שמפניהן היא מזהירה. ספק אם ניסינו. כי אצלנו, כמעט כמו במצרים, השלטון נוטה לשעבד את האזרחים ורובם הגדול חסרי אונים להתמודד מולו. מצד שני הולכת ומתרחבת התופעה של מה שמכנים עבריינות רכוש, תופעה שהקרקע הפוריה לצמיחתה היא שלטון שעסוק יותר מדי בעצמו ופחות מדי בטובת האזרחים שעל טובתם הופקד. למעשה, עוסקים אצלנו במלוא המרץ והחיות בעניינים שוליים כגון ביטחון ומדיניות חוץ ובכלל לא בעניינים מהותיים. והרי פרשת השבוע אומרת חד וחלק כי האחיזה בארץ כרוכה ברמה המוסרית של יושביה: כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. לא בעיות ביטחון, רק מוסר.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">בשנים האחרונות מתחוללים אצלנו שני תהליכים במקביל, קריסת התרבות החדשה, שהיא זרה לעם ישראל, ותחיה מחודשת של התרבות המקורית. נראה ששני התהליכים כרוכים זה בזה, קריסת התרבות הזרה מתבטאת בריקנות שחווים יותר ויותר אנשים שגדלו על ברכיה ותחיית התרבות המקורית מתבטאת בשיבתם של רבים מתוצרי התרבות החדשה אל חיקה של תרבות ישראלעם ישראל נולד ביציאת מצרים שלזכרו אנחנו חוגגים את חג הפסח. חשבון פשוט מלמד כי בחג הפסח הזה, שנת ה-תשע''ד, חל יום ההולדת ה-� (שלושת אלפים שלוש מאות עשרים ושש) של עם ישראל. כי יציאת מצרים היתה בשנת ב-תמ''ח, כלומר 2448 לבריאת עולם וכעת השנה היא 5774 לבריאה. ההפרש בין שני התאריכים הוא, כאמור, 3326 שנים. נו, זה אומר שאנחנו עם מבוגר מאד, הכי מבוגר שיש; לפיכך רק טבעי לחשוב שהצטבר אצלנו המון ניסיון והניסיון המצטבר שלנו יסייע לנו להתמודד עם מכשולים ועם קשיים שעדיין נקרים בדרכנו, ולצאת מההתמודדות חזקים יותר מכפי שהיינו לפניה. ואולי אפילו נדע לדלג על מכשולים בלי להגיע להתמודדות איתם. אך האמנם זוהי המציאות של חיינו? האם יש בהתנהלות שלנו איזשהו סימן לניסיון הלאומי שנצבר אצלנו?

התכלית של יציאת מצרים

אינני יודע כיצד אתם רואים את מציאות חיינו, אבל אני, לצערי, לא מזהה שום סימן לשימוש בניסיון המצטבר. לא אטרח יותר מדי בהבאת הוכחות להעדר השימוש בניסיון; אסתפק בהצגת התכלית, ביעדים שהתורה עצמה הציבה ליציאת מצרים, וכל אחד יוכל לבחון בעצמו אם ועד כמה אנחנו נמצאים על נתיב המימוש של אותה תכלית וההגעה לאותם יעדים. התכלית של יציאת מצרים כתובה בפירוש בתורה בכמה מקומות ובניסוחים שונים. והראשון בהם בעת שה' מגדיר למשה את שליחותו (שמות ג', יב): בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. בשלב הזה לא נאמר מהי אותה עבודה, אבל יותר מאוחר העניין מתבהר והולך (פרק ו'): ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם... ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'. 

לא מהלך חד פעמי

נשמע יפה, אבל זה היה עוד לפני שפרעה התגלה כסרבן בלתי נלאה, כמי שמוכן לסבול עד קצה גבול היכולת ואף מעבר לו, ובלבד שלא לשחרר את העבדים. ובאמת, בני ישראל, ואפילו משה עצמו, לא הבינו מדוע הקב''ה לא נוקט מהלך של 'זבנג וגמרנו' מדוע אינו מעמיד את פרעה בפני עובדה, מדוע אינו כופה עליו, במכה אחת קשה, לשחרר את ישראל. את הרעיון שמאחורי הדרך הזאת, של מכות שהולכות ונעשות קשות יותר, מסביר הקב''ה למשה (פרק י'): ...אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. אפשר בהחלט לומר כי כבר בשלב הזה אנחנו אמורים להבין כי יציאת מצרים לא היתה, וגם לא נועדה להיות, אירוע חד פעמי אלא תהליך מתמשך.

המסקנה מהטקסט של ההגדה

במלים אחרות, המסר והרעיון של יציאת מצרים, כולל התהליך של עשר מכות מצרים, אמור להיות לנגד עינינו ולהנחות אותנו תמיד. ואכן, כבר בדור השני ליציאת מצרים, בעת שיהושע מכנס את העם לשיחה אחרונה לפני הסתלקותו מהעולם הזה, הוא מזכיר את יציאת מצרים, כולל המכות שה' הנחית עליהם (יהושע כ''ד): ה וָאֶשְׁלַח אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, וָאֶגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, בְּקִרְבּוֹ; וְאַחַר, הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם. לפני כן הוא מזכיר גם את הדורות הקודמים, מה שקראנו בהגדה של פסח, שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו והקב''ה הוציא את אברם מאור כשדים, החליף את שמו לאברהם וכו'. יהושע ממשיך בדבריו עד שמגיע לתיאור מצב בני ישראל בימיו, שכבר כבשו את הארץ וכעת הם צריכים להחליט. וכמסקנה מהסקירה ההיסטורית שהציג בפניהם, הוא מציע לשמור על דבקות בה': יד וְעַתָּה יְראוּ אֶת-ה', וְעִבְדוּ אֹתוֹבְּתָמִים וּבֶאֱמֶת... 

בחירה של יהודים

כמובן, מוסיף יהושע, אתם יכולים גם לבחור אחרת: טו וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת-ה', אם מאיזושהי סיבה לא מתאים לכם לעבוד את ה', בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת-מִי תַעֲבֹדוּן...; אתם יכולים לבחור בשיבה ל''שורשים'' העתיקים מאד, אִם אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר-עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר,... או להיות מודרניים, לזרום עם האופנה העכשווית ואז הבחירה שלכם תהיה וְאִם אֶת-אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; החליטו במה אתם בוחרים, אומר יהושע, לי זה לא ישנה כי בכל מקרה: וְאָנֹכִי וּבֵיתִי, נַעֲבֹד אֶת-ה'. לא כתוב אם היתה התלבטות בעם לפני שענו ליהושע, אבל כן כתוב מה הם ענו לו: טז וַיַּעַן הָעָם, וַיֹּאמֶר, חָלִילָה לָּנוּ, מֵעֲזֹב אֶת-ה'לַעֲבֹד, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. יז כִּי ה' אֱלֹקֵינוּ, הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת-אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ, אֶת-הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ. וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם.

כל יום לבחור מחדש

יהושע דיבר אל הדור השני ליוצאי מצרים, הזכרונות עוד היו טריים והם הגיבו בהתאם. מה גם שבעצמם חוו את הסיוע מלמעלה במהלך כיבוש בארץ: יח וַיְגָרֶשׁ ה' אֶת-כָּל-הָעַמִּים, וְאֶת-הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ; גַּם-אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת-ה', כִּי-הוּא אֱלֹקֵינוּ. לכאורה, אין שום הפתעה בבחירה שלהם, היא מובנת מאליה. אבל יהושע אינו מקבל את הדברים בפשטות והוא כאילו מציע להם לבחור אחרת: יט וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת-ה'כִּי-אֱלֹקִים קְדֹשִׁים, הוּא: אֵל-קַנּוֹא הוּא, לֹא-יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם. אבל הם הבטיחו שיעבדו את ה', אז מה הוא רוצה מהם? מסתבר שהוא ידע משהו שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנו: כ כִּי תַעַזְבוּ אֶת-ה', וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר; זה כמעט בטבע, שנסחפים לכיוונים לא רצויים. וכאשר מחוייבים לעבוד את ה' ועושים ההיפך חלילה, התוצאה היא: וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם, אַחֲרֵי אֲשֶׁר-הֵיטִיב לָכֶם. 

חידוש הברית

מה שיוצא מדברי יהושע זה שלפעמים מוטב לא להסתבך, לוותר וזהו. משהו מעין מה שעושים הרפורמים בפרט והפוסט מודרניסטים בכלל, בדורות האחרונים, ממציאים להוראות התורה פרשנות עכשווית שנוחה להם. אבל מאזיניו העדיפו והתחייבו לשמר את יהדותם כפי שהיא: כא וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, כִּי אֶת-ה' נַעֲבֹד. אם כך, אומר יהושע, הבה נחדש את הברית שבינינו ובין ה'. רק נוודא קודם שזו באמת בחירתכם: כב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם, כִּי-אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-ה', לַעֲבֹד אוֹתוֹ; וַיֹּאמְרוּ, עֵדִים... כה וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, בִּשְׁכֶם. וההמשך הרי הוא כתוב בספר הבא בתנ''ך, ספר שופטים. העם לא באמת החזיק מעמד לאורך זמן בבחירתו. שוב ושוב הוא נסחף למחוזות תרבותיים-פולחניים זרים ושוב ושוב חטפו מהשכנים עד שהתעוררו לחזור אל ה'.

מלחמת תרבויות

כידוע, המחזוריות הזאת נמשכה לאורך אלפי שנות קימנו כעם. אלא שבדורות האחרונים, ועד לדורנו זה, אנחנו עדים לתופעה שלא היתה קיימת קודם מעולם, לכאורה; אנחנו עדים למאמץ מרוכז של המערכת הפוליטית להשליט את דרכה ואת השקפת עולמה על המערכת התרבותית-תורנית של עם ישראל. זה התחיל באימוץ השקפות עולם מתרבויות זרות ונמשך במאמץ עקבי לשאת חן בעיני מייצגי אותן תרבויות. התרבות המקורית של עם ישראל, אליבא דבעלי השקפה זו, אחת דינה להיעלם. ולא צריכים להשקיע בכך יותר מדי, כי זה רק עניין של זמן, היא תתאדה מעצמה. מצד שני, נושאי התרבות המקורית, בעם ישראל, בחששם מפני השפעתה של התרבות החדשה, פן תסחוף אחריה גם אותם, הסתגרו בין חומות וצמצמו למינימום ההכרחי את מגעם עם ה''חוץ''.

שיח לא תרבותי

בשנים האחרונות מתחוללים אצלנו שני תהליכים במקביל, קריסת התרבות החדשה, שהיא זרה לעם ישראל, ותחיה מחודשת של התרבות המקורית. נראה ששני התהליכים כרוכים זה בזה, קריסת התרבות הזרה מתבטאת בריקנות שחווים יותר ויותר אנשים שגדלו על ברכיה ותחיית התרבות המקורית מתבטאת בשיבתם של רבים מתוצרי התרבות החדשה אל חיקה של תרבות ישראל. אלא שהתהליך הזה אינו עובר חלק; לפעמים נראה שהוא מתפתח לכדי מלחמה של ממש. על פניו נראה כי הסיבה לכך היא שמייצגי התרבות החדשה אינם מוכנים לוותר על עמדות הכוח שהם מחזיקים בהם. ואפילו אם מדובר בעמדות כוח דמיוניות לגמרי, עדיין הם מנהלים מלחמת חורמה בכל מי ומה שנראה להם כי הוא מסכן את מעמדם. מבחינתם, עמדות הכוח שלהם הן הדבר הכי חשוב. 

מלחמה פנימית

כך יוצא שבשנים האחרונות – אפשר לומר שזה בולט בעיקר מאז עקירת גוש קטיף – הרשויות בארץ מנהלות מלחמה יותר מול יהודים מאשר מול אחרים. דוגמאות לכך אינן חסרות, אבל המאפיין הבולט ביותר הוא הסלחנות – 'הכלה' קוראים לזה – כלפי עבירות כאלה ואחרות של זרים אל מול הדווקנות כלפי יהודים. לאחרונה זה נהיה לגמרי מגוחך כאשר מעשי טירור של ערבים אינם מדווחים כלל בתקשורת, אולי כי אף אחד לא מעדכן אותם באירועים, בעוד מעשים ''נוראיים'' המיוחסים ליהודים, כתובות גרפיטי וכאלה, מוגדרים כפשעי שנאה ומושקעים בהם מאמצי חקירה בהתאם. טוב, אנחנו מדינת חוק וחייבים לשמור על הסדר. רק שבמאמץ הזה לשמור על הסדר, ויתרנו על אכיפת החוק כלפי מגזרים שאינם יהודים, כדי לא לתת להם עילה להתפרע, וכך הגענו להפקרות בה ''כל דאלים גְּבַר''.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">מסתבר שהיהודים אינם נמנים בין אלה שיכולים להפעיל כוח מרתיע מול המדינה, שעל כן ביחס אליהם מופעלת אכיפה מוגברת שלעתים קרובות מדי חורגת אפילו מגבולות החוק שאותו חוקקה המדינה. הנה למשל הכרזתו של שר הביטחון, מחריב הבתים ביצהר: ''אחריב בתים בכל מקום שיהיו הפרות סדר''. ורציתי לשאול אותו, האם הכרזה זו תקפה גם לישובי הערבים? וישובי הבדואים? והדרוזים?פרשת השבוע שנקרא (בשנה זו) בשבת הראשונה שלאחר הפסח, פותחת בציווי כללי ודי חריג, להיות קדושים (פרק י''ט): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶםקְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. לא מצווה, מעשית או רעיונית, מסוימת, אלא משהו כללי שעדיין אינו מובן כלל. לא פלא שפירוש הציווי הזה נתון במחלוקת בין גדולי הפרשנים; רש''י מפרש שגדר הקדושה הוא להיות זהירים שלא לעבור על איסורי עריות המנויים בפרשה הקודמת ומוזכרים גם בפרשתנו: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ - הווּ פרושים מן העריות ומן העבירה. לרמב''ן לא נראה שפרישה מאיסורים המפורשים בתורה, היא לבדה תביא את האדם למדרגת קדושה, לכן הוא מפרש: שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מ(דרכי) המון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים. 

קדושה – יעד נכסף

במלים אחרות, הרמב''ן אומר שכדי לקיים את הציווי הכללי הזה עלינו להנהיג את עצמנו במישור של ''לפנים משורת הדין''; לא רק מה שאסור – אסור, אלא גם מה שמותר – מיותר. בין כך ובין כך, ברור שכל המצוות המפורטות בפרשה, ויש כמה עשרות כאלו, חוסות תחת הכותרת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, ואם כן אנחנו יכולים להתבונן בכל אחת מהן בניסיון למצוא בה את גדר הקדושה. הרי אמרנו שהציווי הזה הוא כללי, כלומר אינו מפורט, ממילא ישנה אפשרות להכניס למסגרתו מצוות שונות ובלבד שיתאימו להוראתו. ובאופן טבעי, המצוות הראשונות שבאות בחשבון הן אלו הסמוכות אליו; בין מלפניו כגון פרשת עריות שבפרשה הקודמת וכפירוש רש''י, ובין בהמשך הפרשה שהציווי הזה הוא שמה. שתי המצוות הראשונות בפרשה כרוכות זו בזו: ג אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. 

ערכים מתנגשים?

מה הקשר בין שתי מצוות אלו, שהתורה שמה אותן בפסוק אחד? ובכן, אפילו אצלנו מוסכם שיש להעניק יחס נכון להורים, זה מסתדר לא רע עם השכל האנושי, אבל מה קורה כאשר הוראת השכל האנושי מתנגשת עם הוראת הרבש''ע? וזה יכול לקרות אפילו בתחום של מצווה כגון כיבוד הורים, כגון שהם מבקשים שאעשה משהו המנוגד לציווי ה', מה אז? אומרת לי התורה שכיבוד הורים כפוף גם הוא לציווי ה', שהרי הם, כמו ילדיהם, כפופים להוראותיו. שעל כן, אם ההורים מבקשים שיחלל שבת – אסור לו לשמוע להם. לפי זה, הנה לנו תשובה ראשונית לשאלות כיצד ניתן להתקדש ומהו בכלל הגדר של הקדושה. התקדשות פירושה חתירה עקבית להתאים את התנהלותי לרצונו של הבורא יתברך, וזה תהליך של התקדשות כי הקדוש ברוך הוא – הוא מקור הקדושה.

הגדרת מקור הסמכות

לפי זה יוצא לנו דבר מעניין, אין מחלוקת אמיתית בין רש''י ורמב''ן בפירוש הציווי קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, הם מדברים במישורים שונים. רש''י מדבר על פרישה מעריות שמביאה לקדושה, הכוונה כאשר הפרישה היא לא מכוח מוסכמה חברתית, אלא מכוח ציווי ה'. המודעות הזאת מקרבת את האדם לקדושה. הרמב''ן מדבר על שלב מתקדם יותר, כאשר האדם כבר התרחק לגמרי מאיסורים המפורשים, כעת עליו להתעלות בקדושה על ידי פרישה מדברים מותרים שהם גם מיותרים. דומה כי כחוט השני עובר בפרשה הרעיון כי בעוד המקור לכל החטאים הוא אגו נפוח הרי שהדרך להתקדשות היא צמצומו של האגו עד כדי ביטול. ב''מחלוקת'' רש''י ורמב''ן זה ברור, לפי שניהם עלי לבטל את רצוני בפני הרצון העליון. לרש''י זה אומר להמנע ממשהו לא כי אני מבין אלא כי כך ה' ציווה. לרמב''ן זה אומר לוותר על מה שאינו מקרב אותי לה'.

הפקרות במקום חירות

וכאמור, את הפרשה הזאת אנחנו קוראים בשבת הראשונה שלאחר חג הפסח שנת תשע''ד. נכון לעכשיו, יותר ויותר מתברר שאנחנו רחוקים מאד מנתיב החירות שאותו מתווה לנו חג הפסח בפרט והתורה בכלל, וכבר ברור שבמקום חירות הגענו להפקרות. כעת באה פרשת השבוע ומגלה לנו כי שורש הרע הוא בויתור הפוחז על קיום הציווי קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. ממילא מה שמניע אותנו בכלל ואת אנשי המערכת בפרט, הוא האגו. ולא משנה אם האגו מתבטא בהעדפת הדעות שלי על פני דעת התורה, ברדיפת כבוד, ברדיפת ממון או בכל צורה אחרת; בכל מקרה התוצאה היא הפקרות, כי אגו מתנגש באגו שני והתוצאה היא ''כל דאלים גְּבַר''. במלים קצת אחרות אמרנו את זה כבר בשבוע שעבר; כעת מתברר כי גם השליטה של המדינה באזרחיה היא רק תוצאה של כוחה העדיף. לכן במקום שמופעל נגדה כוח מרתיע, הר הבית למשל, היא נסוגה. לבושתנו ולחרפתנו.

ואהבת לרעך כמוך, אני ה'

מסתבר שהיהודים אינם נמנים בין אלה שיכולים להפעיל כוח מרתיע מול המדינה, שעל כן ביחס אליהם מופעלת אכיפה מוגברת שלעתים קרובות מדי חורגת אפילו מגבולות החוק שאותו חוקקה המדינה. הנה למשל הכרזתושל שר הביטחון, מחריב הבתים ביצהר: ''אחריב בתים בכל מקום שיהיו הפרות סדר''. ורציתי לשאול אותו, האם הכרזה זו תקפה גם לישובי הערבים? וישובי הבדואים? והדרוזים? ברור שלא. ברור שהכוונה היא רק לבתים של יהודים, ובתחום סמכותו הבלעדית, ביהודה ושומרון. אבל מעבר לשאלות הנ''ל ולתשובה, השאלה היא מהו הבסיס החוקי והמוסרי להכרזה הזאת? יש בכלל בסיס כזה? לענ''ד התשובה שלילית ואוי לנו אם היתה חיובית. מספיק רע לנו מכך שאומרים ועושים מעשים רעים בלי בסיס חוקי, לא צריכים שיהיה גם חוק שמאפשר מעשים מפלצתיים כאלה.

לא תלך רכיל בעמך

ובהקשר הזה, הנה מפרשת השבוע שלושה פסוקים ששייכים לעניין: טז לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, ה'. יז לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. יח לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'. למרבה הצער והכאב, דומני שקשה להצביע ולו על ציווי אחד מאלה המנויים בפסוקים אלו, שאותו אנחנו מקפידים לקיים. ''אנחנו'' אין הכוונה כולנו, אבל עובדה היא שעוברים על ציוויים אלו בריש גלי ושום קריאה לסדר אינה נשמעת. הרי יש אנשים שרואים לעצמם מצווה רבה בעברם על הציווי הראשון: לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ. בעבר, אם יהודי הלשין על יהודי שני, התייחסו אליו כאל מי שהוציא עצמו מכלל ישראל. השוו זאת למה שקורה עכשיו, ליחס שמקבלים המלשינים. קל להבין כי זה התחיל בעבירה על הציווי: לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ. כששונאים – מפסיקים להרגיש שהוא אחיך.

לא תעמוד על דם רעך, אני ה'

ואם בהרגשתך הוא כבר לא אחיך, בשלב הבא כבר לא תרגיש שהוא חלק מ-עַמֶּיךָ, הוא נתפס כסתם מישהו שהרצונות שלו מתנגשים באלו שלך ואתה צריך לטפל בזה. ממילא עוברים די בקלות על הציווי: לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ, בכלל לא מרגישים אחריות לבטחונו של יהודי שני, בטח לא אם בחר לגור במקום מסוכן כמו בית אל או עפרה. מה גם שמפרשים ''רעך'' במשמעות של חבר שקרוב אלי בדעותיו... את הציווי לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ מפרש רש''י: לראות במיתתו ואתה יכול להצילו; כגון, טובע בנהר וחיה או לסטים באים עליו. כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מסביר שרש''י מדבר על מצב בו כדי להציל את הזולת צריכים להכנס לספק סכנה למציל; כי לכאורה, אחרי שהתורה ציוותה להציל את רכושו של הזולת, קל וחומר שנהיה חייבים להציל את גופו. אלא שכאן מדובר במצב בו לא בטוח שאצא בלי נזק מניסיון ההצלה, למרות זאת עלי להתאמץ להצילו. 

ואהבת לרעך כמוך

ועוד לא הגענו לציווי שעליו אמר ר' עקיבא ''זה כלל גדול בתורה'' הציווי וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. הציווי הזה מוגדר ''כלל גדול'' כי כל המצוות שבין אדם לחברו, נועדו להביא לקיום המצווה הזאת. ואיך באמת אפשר לאהוב את רעך כמוך? ברור שהתשתית הרעיונית שלפיה אנחנו חיים במאה העשרים ואחת, אינה מהווה מצע לצמיחת אהבת רֵעים; כמו שאומר מייסד חסידות חב''ד, בעל התניא (פרק ל''ב): העושי' גופם עיקר ונפשם טפלה – אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם, אלא (אהבה) התלויה בדבר לבדה. מה כן צריך כדי להגיע לאהבת ישראל אמיתית – צמצום האגו, העדפת הרוח על החומר. כמו שאומר שם בתניא, שכאשר יגיע לכך שיעדיף: להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה – הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל, למגדול ועד קטן. 

רואים כבר את הסוף

מה שהוא מציע זו עבודה פרטית שכל יהודי אמור לעשות עם עצמו, בדרכו להתקרב לרבונו של עולם. הבעיה היא שאחד כזה עלול להתפס אצלנו כפראייר, כי המנהיגות משדרת השקפת עולם הפוכה לחלוטין. אבל צריכים לדעת, ובזה אנחנו מתנחמים, שזה הולך ומתקרב, שסוף הרוע כבר קרוב מאד. הנה כמה פסוקים מההפטרה שקראו היהודים בחו''ל בשמיני של פסח (ישעיהו י'): לג הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ: זה מה שראינו ורואים לאחרונה, האנשים שנחשבו גדולים – נפלו, וממשיכים ליפול. (פרק י''א): א וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה... י וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד. וזה כבר קורה, לעינינו, צריכים רק לפקוח את העיניים ולראות איך אנחנו מגיעים לגאולה.