<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">כאשר מתברר לו שהגנה על מדינת ישראל פירושה המעשי הוא הצקות קשות ליהודים מצד אחד, ומצד שני התאפקות על אנושית וסלחנות מופלגת עד כדי סיכון ממשי לחייו מול מבקשי נפשו – לא פלא שהוא מתקומם. טוב, זה לא קורה מיד. הרי בצבא יש סדר, יש מידרג וחייל אמור למלא פקודות ולשתוקשבוע מעניין עבר עלינו; הכי מעניין היה (ועדיין הוא) סיפור המחאה החברתית בעניינו של דוד הנחלאווי. אני מניח שכולם יודעים במה מדובר אז לא אכנס לפרטים, רק אנסה לעקוב אחרי התהליכים כדי להבינם ואולי גם להסיק איזו מסקנה לעתיד. כלל ידוע הוא שלחץ ממושך עלול להביא לשבירה; החיילים, כשהם פועלים בתוך אוכלוסיה עוינת, נתונים ללחצים לא פשוטים; מה גם שהם נדרשים לשמור על איפוק ו''להכיל'' התגרויות שהטבע האנושי אינו בנוי להבליג עליהן. רובם אמנם עומדים בלחץ לאורך זמן כזה או אחר, אבל מדי פעם קורה שאצל מי מהם נפרץ איזה סכר פנמי והוא מגיב שלא על פי הפקודות היבשות. זה קרה בעבר והעולם המשך להתקיים. הבעיה בשנים האחרונות היא, שמעבר ללחץ שבעצם הפעילות כנ''ל, החיילים מתועדים כל הזמן וזה מגביר את הלחץ. על המפקדים.

שתיקה קטלנית

החיילים, כמו חיילים, נדרשים לבצע את המשימות בהתאם לפקודות ולשתוק, בעיקר לשתוק. וזה מזכיר לי שתיקה קטלנית מלפני כעשרים ושש שנים; היינו במילואים באזור יריחו ובתדריך הכניסה לקו עידכן אותנו מפקד הגיזרה במה שצפוי לנו, מסמרים נעוצים בכבישים לפינצ'ור כלי הרכב ובקבוקי תבערה מזדמנים. ''זה שלא קראתם בעיתונים שזורקים פה בקבוקי תבערה, זה לא בגלל שאין כאלה, זה בגלל שלא מוצאים החוצה. חסר למישהו מכם שידבר עם איזה עיתונאי, אפילו בבית אל תדברו על זה''. לא מילה במילה, אבל זה היה תוכן דבריו. חזרנו משם בשלום בלי לספר דבר, וזמן קצר אחר כך כל העולם שמע על מה שקרה שם כאשר שלושה בקבוקי תבערה הדליקו אוטובוס מלא נוסעים ובו נספו רחל וייס ושלושת ילדיה עם החייל דוד דלרוזה שהתעקש להצילם ונספה גם הוא. הי''ד.

חינוך מחדש

בשנים האחרונות לא שותקים, מדווחים על כל מי ומה שזז ביהודה ושומרון, אבל רק מזווית הראיה של שונאי ישראל. מצלמים, חותכים את הקטעים של התגרות בחיילים ומראים רק קטעים שמכפישים את חיילי צה''ל. בעצם, לא רק שמכפישים את חיילי צה''ל, בדרך זו פועלים לעקר את יכולת התגובה של יהודים בכלל ושל צה''ל בפרט. והבעיה הגדולה של החיילים היא שהמערכת הפוליטית והפיקוד הבכיר של צה''ל, מתייחסים אל האוירה התקשורתית הזאת ומתנהלים בהתאם לכללים שהיא מכתיבה. לכן אותיות בעברית שנכתבות על קיר של מסגד מוגדרות כ''פשע שנאה'' ושר הביטחון מגדיל לעשות ומכנה אותן ''פעולות טרור'' בעוד רוב ככל ההתקפות המתוזמנות על חיילים ועל יהודים בכלל, אינן מדווחות כלל בתקשורת. מסתבר שהתקשורת הצליחה ''לחנך'' את קובעי המדיניות.

אמירה ברורה

ואם כבר הגענו לחינוך, מסתבר שהאירועים שנחשפו השבוע מסתדרים מצויין עם הזמן, ימי ספירת העומר, ועם פרשת השבוע שלנו הפותחת באמירה חינוכית ברורה וכל כולה עוסקת בחינוך של היהודי לאהבת ישראל ולדבקות בה' יתברך. הפרשה פותחת כך (ויקרא כ''א): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. הכפילות הזאת, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם העסיקה את חז''ל ודבריהם הובאו ברש''י: אֱמֹר וְאָמַרְתָּ - להזהיר גדולים על הקטנים. לחנך את הקטנים לשמור על טהרה. שם (יבמות קיד/א): חז''ל מציינים עוד שתי מצוות שבהן הודגש הציווי להזהיר גדולים על הקטנים, באיסור אכילת שקצים ובאיסור אכילת דם. מדוע דווקא בשלושת אלה הודגש הציווי להזהיר גדולים על הקטנים? חז''ל מביאים שם נימוקים הלכתיים ברורים לחזרה על הרעיון בכל שלוש המצוות, אבל אותנו מעניינת השאלה החינוכית. 

תחום האחריות של המחנך

מה המכנה המשותף לשלוש מצוות אלו, שרק בהן הדגישה התורה שיש להזהיר הגדולים על הקטנים? לכאורה אין מכנה משותף, כל אחת מהן מתייחסת למימד שלה, כך קבעה התורה וזהו. אבל כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' פוקח את עינינו בהסבירו שכל אחד משלושת אלו מייצג רובד חינוכי חיוני. המאפיין את השקצים זה שאדם נורמלי נגעל מהם ולכן שומר מרחק מהם; המאפיין את הדם (שבבשר הבהמה) זה שהיו רגילים לאכלו (ועד היום יש מי שטוענים כי סילוק הדם פוגם באיכות הבשר); המאפיין את שמירת הטהרה זה שמדובר בענין על שכלי; ואת שלושת אלו מדגישה התורה כחיוניים ביותר בתהליך החינוכי. מכאן יוצא שעל פי התורה, למחנך אסור להתיאש אפילו ממי שהדרדר עד כדי כך שאוכל שרצים, אסור לו להירתע מהרגלים רעים שרכש המחונך וגם עליו לדעת שיש רבדים על שכליים (מחייבים) ולחנך בהתאם. 

החינוך הצבאי

כאשר התהליך החינוכי מבוסס על סדר של להזהיר גדולים על הקטנים, ברור לגמרי שהנחת היסוד היא שהגדולים כבר זהירים בעצמם בכל מה שהם מזהירים את הקטנים. כלומר, הם נותנים מה שקוראים דוגמא אישית. ועוד הנחת יסוד מובנת מאליה, שטובת הקטנים עומדת תמיד לנגד עיני הגדולים, שהאינטרס האישי שלהם, התדמית התקשורתית וכדומה, לא ישבש את שיקול דעתם ביחס למה שהם דורשים ממחונכיהם. במלים אחרות, המחנכים והמחונכים אמורים להיות מחוייבים לאותו ספר חוקים, וההבדל ביניהם הוא רק בתפקיד שכל אחד מהם ממלא. האמנם זה מה שקורה בצה''ל בפרט ובמערכת החינוך בכלל? מבחינה טכנית אולי כן, אבל מבחינה מהותית – לא אחת עמדנו על כך שלמדינה הזאת, שכבר חוגגת את יום הולדתה הששים ושש, אין בכלל יעדים מוגדרים. ממילא החוקים הם אקראיים ומתחלפים בהתאם לכיוון העכשווי של הרוח. 

תכלית קיומה של המדינה

למבוגרים יחסית, ביחוד אם יש להם אינטרס כזה או אחר במערכת, אין כל כך בעיה להתאים את עצמם למערכת כללים גמישה שמשתנה בהתאם ללחצים תקשורתיים כאלה ואחרים. לצעירים שרק באו לתרום את חלקם בשמירה על בטחונם של יהודים בארץ ישראל, זה הרבה יותר קשה. אולי אפילו בלתי אפשרי. מה גם שהם אלו שנושאים בנטל הכבד מכל – עימות ישיר מול מבקשי נפשנו, כשידיהם כבולות בהוראת הדרגים הבכירים. ומבחינת החייל הפשוט, לא משנה בכלל אם מדובר בדרגים צבאיים או מדיניים, הוא מרגיש שמפקירים אותו ומבחינה מהותית הוא צודק. כי הרוח הנושבת מאמצעי התקשורת השונים היא שהתפקיד הכי חשוב של מדינת ישראל הוא להקים להם מדינה. בשביל זה קמה מדינת ישראל, וזו ההצדקה היחידה לקיומה. מכאן, גם הסלחנות כלפיהם וגם הדווקנות כלפי יהודים. 

הגדרת התפקיד לחייל

והחייל הפשוט, מה לעשות, מתקשה לקבל את זה. חשב שהוא מתגייס לצה''ל כדי להגן על יהודים בארץ ישראל אבל אמרו לו שהוא מתגייס להגן על מדינת ישראל. קשה לו עם זה, אבל הוא מתאמץ לבלוע איכשהו את השינוי בהגדרת המשימה; הרי לכאורה, מה כבר ההבדל – הגנה על המדינה פירושה המעשי הוא הגנה על יהודים, לא? אבל כאשר מתברר לו שהגנה על מדינת ישראל פירושה המעשי הוא הצקות קשות ליהודים מצד אחד, ומצד שני התאפקות על אנושית וסלחנות מופלגת עד כדי סיכון ממשי לחייו מול מבקשי נפשו – לא פלא שהוא מתקומם. טוב, זה לא קורה מיד. הרי בצבא יש סדר, יש מידרג וחייל אמור למלא פקודות ולשתוק. והוא שותק, עד שהמלים מתפרצות מעצמן, הסכר המשמעתי קורס ומתברר שהדרגים הבכירים חיים בבועה, מנותקים לגמרי מהחייל הנתון לפיקודם. 

רמה מוסרית

דומני כי הנתק הזה בין הדרגים הבכירים – ''הגדולים'' בהגדרת חז''ל הנ''ל, ובין פשוטי העם – ''הקטנים'' באותה הגדרה, מאפיין לא רק את הצבא, הוא מאפיין את היחס שבין כל חלקי מערכות השלטון בארץ ובין המון העם. ונראה שהפער הזה הולך ומתרחב, הולך ומעמיק. רבים שואלים, איך זה שלא מתעוררת אצלנו מחאה יעילה, אם בכלל? והם צודקים. אבל כעת מתברר שבסופו של דבר כוח ההבלגה של האנשים הפשוטים, החפשי''ם בסלנג הצבאי, גם הוא מוגבל. בעבר ידעה מדינת ישראל שאסור להבליג על פגיעות ביהודים; על הרקע הזה היא ביצעה המון פעולות תגמול. כעת הגענו למצב שבו המדינה אינה מוכנה להבליג על ''פשעי שנאה ופעולות טרור'' של יהודים, את אלה של הערבים – לא משנה מאיזה צד של הקו הירוק, מדינת ישראל צריכה להכיל. כי זהו המבחן הבלעדי לרמתה המוסרית. 

גבולות ההבלגה

האמת, אינני בטוח בכלל אם יש רמה מוסרית ירודה יותר מזו שאליה הדרדרה מדינת ישראל. כמו למשל, אני לא מצליח לחשוב על מהלך פחות מוסרי משיחרור של המוני רוצחי יהודים תמורת שום דבר? וכפועל יוצא מכך, ממש מתחייב שהתוצאה תהיה הכבדת היד על יהודים. כי רק הם, ברמה מסוימת לפחות, עדיין נותנים כבוד לשלטון. והשלטון הרי זקוק לכבוד הזה, בלעדיו הוא מתאיין. מהערבים הוא כבר לא מצפה לכלום, אבל מהיהודים – שהם יפגעו בכבודו? תראו מה קורה ביצהרבגלל כמה פעולות מחאה מינוריות. אבל לכמה זמן? כמה זמן עוד יקח עד שכלל היהודים יתעוררו? לדעתי, לא הרבה. על פניו נראה שזכה דוד הנחלאווי להיות הגפרור שהצית את אש המחאה וזו תלך ותתגבר. אולי יהיו ירידות בגובה הלהבות, אבל בסופו של דבר נגיע בע''ה לשלטון יהודי אמיתי בארץ ישראל כולה.

השבוע ירד גשם שוטף, וזו תופעה די נדירה בחודש אייר; כמעט כל שנה יורדים בעונה זו טפטופים קלים שמשאירים על שמשות כלי הרכב כתמי בוץ , אבל השנה ירד גשם חזק שהרווה את האדמה, יצר זרימה ניכרת בנחלים ואף שטפונות במקומות שונים. אבל בהרגשה שלנו, מה שהכי בלט זו העובדה שהגשם שטף את האוויר והותיר אותו נקי וזך. ואני חשבתי לעצמי שאולי זו דרכו של הקב''ה לטהר את האוויר של ארץ ישראל מכל הזוהמה שדבקה בו כתוצאה מהמעשים הרעים שנעשים פה לאחרונה בקצב גובר והולך, ועוד יותר – לטהר את האוויר מהדברים הרעים הנשמעים ונכתבים בארץ הקודש נגד יהודים. אמנם זיהום האוויר הזה הוא רוחני ולכאורה גם הטיהור אמור להיות רוחני, לימוד תורה וכדומה, אבל למדנו כבר שאצל יהודים – גם הגשמיות היא רוחניות. 

המסר הרוחני של הגשם

[החזאים דיברו על נדירות תופעת הגשם במועד זה והוסיפו שפריסה כל כך נרחבת של גשמים בחודש אייר (הם אמרו חודש מאי) לא היתה מאז שיש מדידות מסודרות, אבל כידוע, אלה קיימות כמה עשרות שנים בלבד. מהמקורות ידוע על גשמים שירדו בתקופה זו של השנה; אמנם לעתים רחוקות ותמיד התייחסו לכך כאל אירוע חריג, אבל דוקא משום כך הסיקו שתופעה זו נושאת מסר עקרוני מאד עבור העם היושב בציון. אירוע הגשם הראשון, שלא בעונת הגשמים, שתועד בארץ ישראל כתוב בתנ''ך (שמואל א', י''ב): טז] גַּם-עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ, אֶת-הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אֲשֶׁר ה', עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. יז הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים, הַיּוֹםאֶקְרָא אֶל-ה', וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר; וּדְעוּ וּרְאוּ, כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה', לִשְׁאוֹל לָכֶם, מֶלֶךְ. כאן, הגשם שירד לא בזמנו נועד להחדיר בלב העם את מוראו יתברך.

חריגה גוררת חריגה

[מדובר במעמד הכתרתו של שאול למלך הראשון של עם ישראל; העם ביקש מלך וזה כשלעצמו היה בסדר, הקב''ה אישר למנות מלך, אבל סגנון הבקשה היה בעייתי משהו ועל כך מוכיח אותם שמואל הנביא. וכדי להמחיש להם את העובדה שזה לא עניין פרטי שלו, שלא מדובר בעלבון אישי שלו על שביקשו להחליף אותו במלך, שמדובר בתרעומת של הקב''ה כביכול על סגנון בקשתם, הוא מודיע להם כי הקב''ה יוריד גשם שלא בעתו. אולי הכוונה היא שכמו שהם חרגו מהכללים שקבעה התורה למינוי מלך, כך הקב''ה יחרוג כביכול מהכללים שהטביע בעולם ויוריד גשם בעונת הקציר. יח] וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה', וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה', וְאֶת-שְׁמוּאֵל. הנוכחים הבינו היטב את המסר; היה ברור להם שהתביעה שהגישו (שם, פרק ח'): שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּכְּכָל-הַגּוֹיִם..., הסתירה בתוכה מאיסה במלכות ה'.

תמיד אפשר לתקן

כעת הם מבוהלים מהגשם שיורד לא בעונתו ועוד בליווי רעמים מפחידים, והם פונים אל שמואל: יט וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל, הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-ה' אֱלֹקֶיךָוְאַל-נָמוּת: כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה, לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. אבל שמואל מרגיע אותם באמרו שיש להם דרך לתקן. אמנם זה תלוי רק בהם, אבל הדרך קיימת: כ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּאַתֶּם עֲשִׂיתֶם, אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת; אַךְ, אַל-תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה', וַעֲבַדְתֶּם אֶת-ה', בְּכָל-לְבַבְכֶם. קורה שנכשלים. זה לא צריך להיות אבל זה גם לא סוף הדרך, הקב''ה הכין מראש את אפשרות התיקון. ולא בגללנו, בגללו: כב כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה', אֶת-עַמּוֹבַּעֲבוּר, שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוֹאִיל ה', לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. ושלא תחשבו שאני מתכוון לנטוש אתכם חלילה, כי נפגעתי אישית כג גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה'מֵחֲדֹל, לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. אכן, לא לחינם אמרו ששמואל שקול כמשה ואהרון.

מה שקובע זו נקודת היחוס

מי שלומד את אותם פרקים, רואה שמדובר בנביא, מנהיג, שכל מה שמעניין אותו זה טובת עם ישראל; שהוא חף מכל אינטרס אישי. וזה בדיוק מה שאיפיין את משה ואהרון והציב אותם כדמויות מופת מאז ועד בכלל. כי בעם ישראל, עירוב אינטרס אישי של מנהיג – כל אינטרס, מכל סוג שהוא, כבוד, ממון, תדמית – פוסל את מנהיגותו מכל וכל. נקודת היחוס היחידה שלו אמורה להיות טובת העם וזו נקבעה כבר מאז, במעמד הר סיני. וזה מה שאנחנו לומדים בפרשת השבוע (ויקרא כ''ח): א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. אנחנו אוחזים כבר בספר ויקרא, למעלה משנה אחרי מעמד הר סיני, ובכל זאת מוצאת לנכון התורה להדגיש כי הדברים נאמרו למשה בהר סיני, במעמד המכונן של עם ישראל. אפשר לומר שזה מאשר את דברנו לעיל בדבר נקודת היחוס ולהסתפק בכך, אבל באמת, פה מדובר במשהו הרבה יותר משמעותי, בדגש על חיבור הגשמיות עם הרוחניות.
[

הפרטים חשובים כמו הכלל

תרי''ג (613) המצוות ניתנו לנו בהר סיני; זה ברור והתורה אינה רואה צורך להדגיש עובדה זו בכל מצווה. בפרשה שלנו זה דוקא מודגש ובמצווה מאד מסוימת: ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶםוְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץשַׁבָּת, לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. רש''י מיד שואל: מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני; אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני – אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. הנה עוד פרטים: ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָהלְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָוְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל. 

בניין אב

כידוע, רוב מצוות התורה נאמרו בקצרה, בלשון כללית כמעט; את הפרטים אנחנו לומדים במשנה וכו'. אז אפשר לחשוב (ויש הטועים לחשוב כך) שהפרטים הם פרשנות מאוחרת; ממצוות השמיטה אנחנו למדים, אומר לנו רש''י, שפרטי ודקדוקי כל המצוות ניתנו בסיני. ועדיין יש לשאול מדוע בחרה התורה דווקא במצוות השמיטה ללמד אותנו לגבי כל המצוות, שהפרטים והדקדוקים נאמרו בסיני? והרי המצווה הזאת בכלל לא היתה שייכת במדבר, כי כידוע, שם לא חרשו ולא זרעו. והפסוק גם אומר בפירוש: כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶםוְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. וגם זה רק אחרי שעובדים שש שנים, אז מדוע דוקא המצווה הזאת נבחרה ללמדנו לגבי כל המצוות? מסתבר, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', שדוקא משום היותה הכי רחוקה מסיני, נבחרה מצווה זו ללמדנו כנ''ל. במידות שהתורה נדרשת בהן, קוראים לזה ''בניין אב''.

העלאת הגשמיות

יש בתורה הרבה מצוות שיהודים מקיימים ברבדים נפשיים שהם לכאורה נעלים יותר מהרובד של עבודת האדמה. לא מזמן חגגנו את הפסח ובקרוב נחגוג את חג השבועות; המצוות הקשורות לחגים בהחלט עשויות לשמש דוגמא למצוות כנ''ל, שמתקיימות ברבדים אישיותיים נעלים יותר ממצוות הכרוכות בעבודת האדמה. אלא שהמגמה של התורה, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', היא להדגיש דוקא את עניין החיבור שבין הגשמיות והרוחניות, שלא ננתק ביניהן חלילה. כי התכלית היא לא ברוחניות כשלעצמה, אלא בהעלאת הגשמיות למעלת הרוחניות. לכן בחרה התורה במצוות השמיטה לשמש בניין אב לכל המצוות ולהמחיש באמצעותה שהפרטים של כל המצוות נאמרו בסיני, שכן מצוות השמיטה מייצגת בשלמות את התכלית של המצוות כולן, העלאת הגשמיות למעלת הרוחניות.

טיהור האוויר

האוויר הוא משהו די רוחני, רוח, אבל הזיהום שלו נובע ממעשים ומדיבורים גשמיים לגמרי. אמת שחייבים לעמול קשה ברוחניות כדי לטהר אותו, וברוך ה' יש יהודים העוסקים במלאכת קודש זו. מי בשיעורי תורה שהוא מוסר או משתתף ומי בהקפדה אישית על לשון נקיה וחשיבה חיובית ביחס ליהודי שני. חשיבה ודיבור חיוביים לא רק ביחס למי שהוא מכיר ומחבב אלא ביחס לכל יהודי; כמו שציטטנו את דברי שמואל הנביא כלפי אלה שלכאורה פעלו לערער את מעמדו: גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה'מֵחֲדֹל, לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם... אבל מסתבר שכל זה אינו מספיק; כי ככל שמגבירים את מאמץ הטיהור, כך מגביר הצד השני את הזיהום. אולי לא מתוך כוונה רעה; פשוט, יש אנשים שמרגישים טוב דוקא בתוך הזוהמה (המילולית והמעשית) ובשלב הזה עדיין חסרים להם הכלים להבין את מי שאינו נהנה כמותם מהסחי ומאוס. 

טיהור שבא מלמעלה

בעברית החדשה, כאשר מדברים על טיהור אויר מתכוונים לפעולה גשמית נטו. ואין ספק שיש בזה עניין חשוב. כאן אנחנו מדברים גם על מה שמכונה באותה שפה אווירה עכורה. הרי המלחמה של המערכת נגד היהודים פרצה כבר את כל הגבולות המוכרים. דומני שמאז שלהי ימי בית שני לא חווינו שנאת חינם כל כך קיצונית. ומסתבר שאנחנו מתקשים מאד לתקן את המצב, לטהר את האוויר בכוחות עצמנו; כי כאמור לעיל, הצד השני מגביר את הזיהום יותר ויותר. לכן דרושה התערבות מלמעלה כסיוע לאלה שמתאמצים במלאכה כאן למטה, ודומני שהגשם הזה מבשר את ההתערבות הנחוצה כל כך. ב''ה, כמו אצל שמואל הנביא, אף אחד לא נפגע מהגשם; זו רק קריאה לסדר, לא עונש חלילה. וכמו שמזכיר לנו שמואל: כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה', אֶת-עַמּוֹבַּעֲבוּר, שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוֹאִיל ה', לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם.

השבוע נפל דבר בישראל, על ראש הממשלה לשעבר נגזר עונש מאסר בגין נטילת שוחד. כעת הוא צפוי להצטרף אל נשיא המדינה לשעבר לזמן שעוד נותר לאחרון לשהות בכלא. הוא כמובן טוען שמעולם לא לקח ולא קיבל שוחד, אבל זו זווית ראיה אישית וכידוע מרבותינו ז''ל, ''אין אדם רואה חובה לעצמו'' ו''על כל פשעים תכסה אהבת עצמו''. מהתרשמות אישית שטחית, היחס התקשורתי הכללי לאירוע החריג הזה מתמקד באירועים שבגינם עמד למשפט; לא ראיתי שמישהו בתקשורת מתייחס לאישיותו של המורשע ול''סימנים מוקדמים'' שאותם הזכרנו כאן בעבר. הרי כתבנו על סימנים אלו לפני כשש שנים בתקופה זו של השנה והזכרנו אותם שוב לפני כחמישה שבועות. אמנם נכון שבית המשפט אינו דן באותם ''סימנים מוקדמים'' כי אינם פליליים, אבל העין הציבורית היתה אמורה לשפוט.

תהליכים גלויים וסמויים

את העין הציבורית מיצגת התקשורת, שלא מסתפקת בתפקידה לעדכן את צרכניה בחדשות אלא משקיעה מאמץ ניכר ועיקרי בפרשנויות שמגמתם להציע לנו מה לחשוב ביחס לכל מיני עניינים ונושאים שבחדשות. האוירה הכללית בתקשורת הזאת היתה בעד ראש המשלה לשעבר; כך שלא רק שלא ביקרו את התנהלותו כשהיה (הרבה) מה לבקר, לפעמים אפילו הציגו אותו כדמות מופת ומן הסתם התכוונו לשכנע אותנו שגם אנחנו צריכים להתייחס אליו ככזה. ביקורת התקשורת אינה העניין הישיר שלנו; אפילו לא העקיף. יש מי שעוסקים בכך ואפילו עושים עבודה טובה. אנחנו מתעניינים בתהליכים ומבחינה זו, גזר דינו של ראש הממשלה לשעבר הביא לסיומם של תהליכים שהיו אמורים להיות גלויים לכל, ויחד עם זאת – הרבה יותר חשוב לענ''ד – גזר הדין חתם עוד פרק בתהליך סמוי.

לא רק הגלוי לעיניים קיים

אצלנו שולטת לכאורה החשיבה הרציונלית. כמתחייב מהחשיבה הזאת, ההתייחסות לכל עניין מתמקדת במה שניתן לזהות באחד מחמשת החושים, ראיה, שמיעה וכו'. פירושו של דבר שביחס לכל מקרה מתייחסים לרבדים הגלויים בלבד – לקח שוחד או לא לקח, ידע ששילמו או לא ידע, וכן הלאה. פה ושם מנסים להתייחס למרכיבים אישיותיים, אבל זה הכל. בחשיבה הזאת, הנפילה של מר אולמרט מהווה סיומו של תהליך שבו, גם הוגדשה סאת מעשיו הפסולים וגם מרכיבים שונים באישיותו עודדו את נפילתו. בחשיבה הזאת אין שום התייחסות לרבדים נעלמים שאינם ניתנים לזיהוי בעזרת חמשת החושים. אלא שלפי התורה בכלל ולפי פרשת השבוע בפרט, מסתבר שרבדים אלו משמעותיים הרבה יותר מאותם רבדים גלויים שכולם מתייחסים אליהם. למעשה, הרבדים הנעלמים הם שקובעים בסופו של דבר מי יעמוד ומי יפול, וגם מתי ואיך.

קשר חיובי עם הקב''ה

וכך פותחת פרשת השבוע את הצגת הרעיון הזה (ויקרא כ''ו): ג אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. ללכת בְּחֻקֹּתַי פירושו לעמול בתוורה, אומר לנו רש''י; לשמור מצוות – הפירוש לכאורה ברור, אבל מה ההבדל בין שמירת המצוות לעשייתם? דיברנו על זה לפני כמה שנים וכעת נזכיר רק שבחסידות מבואר שיש כאן את שלושת כלי הביטוי של האדם: בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ – כוח המחשבה; מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ – כוח הדיבור; וַעֲשִׂיתֶם – כוח המעשה. ופרשת השבוע פותחת בהודעה כי ניצול קפדני של שלושת הכוחות הללו לעבודת ה' – תוצאתו תהיה גשמים בעתם, האדמה תתן את יבולה והעצים את פירותיהם. מה הקשר בין הדברים? הרי היבול תלוי בכל מיני גורמים ובעיקר בעבודה נכונה של החקלאי, לא? 

ההקשר הרוחני משפיע בגשמיות

כן, ברובד הגלוי. אלא שמעבר לרבדים הגלויים – עבודה, הדברת מזיקים וכו', ישנו הרובד הנעלם והוא שקובע את תוצאות העבודה לסוגיה השונים. במלים אחרות, הפתיחה של פרשת השבוע מודיעה לנו כי עד כמה שנעבד נכון את האדמה, לפי כל הכללים, עד כמה שנעבוד נכון בכל תחום שבו נבחר לעסוק – התוצאות הסופיות נקבעות בהתאם לאיכות הקשר שלנו עם בורא עולם ומנהיגו. וכמובן, לא מדובר רק במישור האישי, את המישור הזה כבר פגשנו קודם בתורה; כאן החידוש הוא שהכלכלה הלאומית שלנו כפופה לאותם כללים. והקשרים המדיניים, כמובן, והביטחון האישי, הכל כפוף וגם מתנהל על פי הרצון העליון. זה אמור בפירוש בפסוק הרביעי של פרשת השבוע: ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. צריכים להשקיע בצבא ובאימונים, אבל ההשקעה בתחום הרוחני היא שקובעת את התוצאות. 

ואם לא תשמעו לי

לכאורה, המציאות הגלויה סותרת לגמרי את מה שאמרנו עד כאן; הרי מומחים מחו''ל אומרים שהכלכלה בישראל יציבה מאד ואף משגשגת, עד כדי להוות מופת לכלכלות העולם, וזה קורה למרות שלא ממש מקפידים על ההקשר הרוחני. והביטחון – אמנם נכון שיש בעיה שהולכת ומחריפה בתחום הביטחון האישי, אבל בתחום הביטחון הלאומי – יש הטוענים שמעולם לא היינו במצב טוב יותר. אבל מן הראוי שנשאל שאלה אחת (כפולה) האם כל מה שטוב כאן זה בזכות או למרות ההתנהלות של המופקדים על המלאכה? ומצד שני – מה שעדיין לא טוב, זה בגלל או למרות ההתנהלות של המופקדים הנ''ל? טוב, תראו, אי אפשר במסגרת הזאת להקיף הכל ובטח לא בכל התחומים, אז ננסה להתמקד בעיקרון תוך שימוש בדוגמאות שלענ''ד הן מייצגות. והדוגמאות יהיו מתחומי הכלכלה והביטחון

השגשוג, בזכות או למרות?

את הכלכלה אמור לנהל שר האוצר שמהרושם המצטבר נראה כי הוא עסוק מאד, אבל רק בשני תחומים המשליכים זה על זה – המלחמה בחרדים והתדמית שלו. הרושם (שלי) הוא שהנחת היסוד שלו היא שככל שילחם בחרדים, כך יחובק על ידי התקשורת. מדי פעם הוא מכריז הכרזות בסגנון: הנה המהלך שיפתור את כל הבעיות (שבתחום אחריותו לפחות) והבעיות הולכות ומחריפות. הדגל המרכזי שהניף, דגל השוויון בנטל נראה כעת מסמורטט לגמרי, עלוב יותר מתמיד. כי לא רק שלא מתגייסים ויוצאים לעבודה יותר חרדים, הם מסתגרים יותר, מתקפדים עד יעבור זעם (הלפיד). מחירי הדירות ממשיכים לעלות ומצוקת השכבות החלשות הולכת ומתגברת. אומרים שהכלכלה משגשגת וזה כנראה נכון, אבל האם זה בזכות שר האוצר? לא נראה לי וגם לא קראתי ולא שמעתי שיש מי שחושב כך. 

הביטחון, בזכות או למרות?

ונעבור לביטחון. אומרים שיש לנו צבא חזק ומתוחכם, אחד החזקים בעולם. יכול להיות והלואי שכך הוא, אבל האם זה מה שמעניק לנו ביטחון, עוצמתו של צה''ל אל מול אויבים מבחוץ? הרי המדינות השכנות עסוקות לגמרי, בדבקות מעוררת התפעלות, בהחרבת ארצותיהן ובדילול מהיר של אוכלוסייתן, הן מתעלמות מקיומנו לגמרי, עסוקות בעצמן, אין להן זמן להתעסק אתנו. נכון, יש את אירן, אבל מן הסתם גם תורה להתעסק בעצמה יגיע, והיא תפסיק להתייחס אלינו. מצד שני, הביטחון האישי בהדרדרות חמורה ולא רק בתחומי יהודה ושומרון. פה צה''ל החזק אינו מעניק ביטחון ולעתים קרובות מדי נראה שהוא שותף מלא לדרדור הביטחון. אז הביטחון כלפי חוץ אינו בזכות צה''ל, זה כוח עליון שמניע את המהלכים. ומצד שני, העדר הביטחון האישי בתוך גבולות המדינה הוא באשמתה הבלעדית של מערכת הביטחון, של צה''ל ושל המשטרה.

הלקחים ממקרה אולמרט

אמנם לא לנו לנהל חשבונות שמים, אבל אין אנו פטורים מהסקת מסקנות. והרי כבר לימד מורנו הבעש''ט כי מכל דבר שיהודי רואה או שומע עליו ללמוד לקח בעבודת ה'. מזווית הראיה של הח''מ, מה שאיפיין את מר אולמרט היתה הגאוה, ההתנשאות. מתוך כך הוא נטה לפעול ואף פעל באכזריות נגד יהודים שלא הלכו בקו שניסה להתוות. כך היה בעמונה ומתוך כך גם תיכנן את ההתכנסות הזכורה לרע. שלא לדבר על שותפותו המלאה בגירוש היהודים מגוש קטיף והפקרתם אחר כך. אז נכון, הוא הורשע בלקיחת שוחד; אבל רק כוח עליון סיבב את הדברים כך שיעמוד למשפט בפני שופט שהאמת הפשוטה היא נר לרגליו ושעל כן אינו סובל התחכמויות וכפל משמעות, שלא כמו במשפטו הקודם. ואת הלקח הזה, שיש כוח עליון שמנחה ומסבב מהלכים, צריכים להפנים בעלי התפקידים הנוכחיים.

האלקים יבקש את נרדף

הכותרת הזאת לקוחה מקהלת פרק ט''ו. על זה אומרים חז''ל, שאפילו צדיק שרודף רשע צפוי להיענש על כך. מסתבר שכל מי שהיה שותף לפגיעה ביהודי גוש קטיף, פתח חשבון בינו ובין הקב''ה, והחשבונות האלה נסגרים אט אט. כתבתי על כך בהקשר של נשיא המדינה לשעבר ואני מזכיר זאת היום, כי לענ''ד את הלקח הזה כדאי שילמדו המופקדים על בטחוננו. שר ביטחון שמכריז כי ינהל מלחמת חורמה בטרור נגד צמיגים וצבע הקירות של מסגדים, מחריב בתים כעונש על פגיעה בצמיג צבאי, ובו בזמן אינו מגיב על טרור של אבנים ובקבוקי תבערה נגד יהודים – יש לו ולנו בעיה. שר לביטחון פנים שמודיע כי אינו יכול לעצור פורעים בהר הבית ובאותו יום מנהלים שליחיו מרדף אחר קטינה שקישקשה על מדרכה – יש לו ולנו בעיה. נאחל להם ולנו שיתעשתו בזמן.

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ... כלומר זוגיות טבעית, הקמת משפחה והולדת ילדים, זה מה שהקב''ה מצפה מאיתנו וזה בדיוק מה ששוללים אלה שדורשים לשנות את הגדרת המשפחה. הם אינם רוצים לפרות ולרבות, הם רוצים את הכיף שלהם וכל היתר אינו מעניינם. גישה זו כשלעצמה לא היתה מזמינה התייחסות; הבעיה היא שהם מתעקשים לכפות את גישתם החדשנית על הכללבשבת זו אנחנו קוראים את פרשת במדבר ובכך מתחילים בקריאת החומש הרביעי מבין חמשת חומשי התורה. את הפרשה הזאת קוראים תמיד לפני חג השבועות, בדרך כלל בסמוך ממש, אבל השנה יש שבת נוספת לפני החג ובה נקרא את פרשת נָשֹׂא. על כל פנים מכאן ברור שפרשת במדבר מהווה הכנה קבועה לחג השבועות, לקבלת התורה. וכך נפתח ספר במדבר: א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִםלֵאמֹר. ב שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָםבְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. בפסוק הראשון יש ציון מדויק של המקום והמועד שבו דיבר ה' אל משה את כל הבא בהמשך. ומה שבא בהמשך, זה מיפקד כללי ואחר כך אירגון מפורט של עם ישראל לקראת המסע במדבר במבנה כמו צבאי.

גם במדבר להיות בני אדם

בדרך כלל אנחנו רגילים שפרשה פותחת בפסוק קצר: וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר. כאן יש לנו כמה פרטים נוספים: בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית; וצריך להבין מה מוסיפים לנו הפרטים האלה. מסתבר שציון כל הפרטים בדבר המקום והמועד המדויקים שבהם קיבל משה את הציווי הזה, הוא משמעותי מאד להבנת הציווי הבא בהמשך. כאמור, מדובר באירגון מפורט של עם ישראל בְּמִדְבַּר סִינַי; ככלל, המדבר אינו מקום מושב בני אדם, ומי שמשום מה חי במדבר – עלול לאמץ לעצמו הנהגות של שוכני המדבר, של חיות ובהמות. אבל מבני ישראל נדרשת התנהגות יהודית גם כאשר הם במדבר. בְּאֹהֶל מוֹעֵד; במרכז הרוחני שהוקם במהלך השנה הראשונה ליציאת מצרים, כתיקון לחטא העגל שהיה באותה שנה.בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, חודש אחד לאחר הקמת המשכן בחודש הראשון של אותה שנה. 

חיוניותו של המרכז הרוחני

עלולים להתבלבל ולחשוב שאמנם מרכז רוחני יכול להיות טוב. למי שאוהב את זה, מתחבר לזה, אבל הקשר עם המרכז הזה אינו מחייב את הכלל, הקשר נתון לבחירה אישית של כל אחד כפרט. ואמנם כעיקרון זה נכון, התורה הרי נותנת בחירה חופשית, אבל קיומו של עם ישראל כיחידה לאומית מותנה במרכזיותו של המשכן, של מרכז רוחני. לכן מדגישה התורה כי הדיבור של ה' עם משה כשליחו אל עם ישראל – לארגן אותם במסגרת מנהלית וצבאית ראויה – היה בְּאֹהֶל מוֹעֵד ובסמוך לאחר הקמת המשכן. וכמובן, גם בהמשך מודגשת מרכזיותו של המשכן, שכן לאחר המפקד והאירגון של כלל ישראל בארבעה מחנות, הציווי הוא (פרק ב'): ב אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. וכך, מרכזיותו הרוחנית של המשכן מומחשת על ידי מרכזיותו הפיזית.

היסוד של עם ישראל

גם בפסוק השני יש כמה פרטים הקוראים להתבונן בהם; כמו למשל, מדוע תהליך המפקד נקרא נשיאת ראש, שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל? וגם מדוע רֹאשׁ ולא רָאשֵי? אבל הכי חשוב לנושא שלנו הוא מה שהתורה מדגישה שהמפקד צריך להיות לְמִשְׁפְּחֹתָם, לכאורה, בלי קשר למטרתו של המפקד. כי מה נוגעת השייכות המשפחתית? הרי מה שחשוב זה המספר הסופי, לא? לא במקרה שלנו, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', הרי כאן התורה מצווה על תהליך הבניה של עם ישראל, עם העבדים שאך זה נחלץ משיעבוד מצרים. כאן לא מדובר ביחידים המתאגדים למטרה מזדמנת, שאז אפשר להסתפק בספירת היחידים וקבלת סך הכל שלהם, כאן מדובר ביחידים שהסך הכל שלהם הוא עם ישראל. ובעם ישראל, אומרת לנו התורה, המשפחה הגרעינית היא המרכיב הבסיסי והחשוב ביותר. בלעדיה אין עם. 

משפחה מורכבת מגבר ואשה

גבר ואשה, שני יחידים הנבדלים זה מזו בתכונות הנפש וביכולות שלהם, ולפיכך הם נבדלים זה מזו גם ביעודים שלהם ובשליחות המוטלת עליהם למלא בעולם הזה, מתאחדים ומקימים משפחה. שיתוף הפעולה ההרמוני שנוצר ביניהם, ההשלמה ההדדית, הם סוד כוחה של המשפחה. כאשר הם משלימים זה את זו מתוך כבוד והתחשבות בשליחות וביעוד של בן/בת הזוג, נוצרת משפחה בריאה ומאושרת. והמסר הזה הומחש לנו כבר במעמד הר סיני, שלזכרו אנחנו חוגגים את חג השבועות והפסוק הראשון בפרשה מזכיר לנו אותו. שם ה' אומר למשה: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. בית יעקב אלו הנשים, שנקראות כך כי עליהן נשען הבית היהודי, והן אלו שאליהן פונים ראשונה להגדיר להן את שליחותן. רק אחר כך בני ישראל, כלומר הגברים עם השליחות היעודית שלהם.

לזהות את התכלית

האמת היא שהדגש על חשיבות המשפחה מתחיל הרבה קודם, משחר היווצרותו של עם ישראל. הרי ראשית הוויתו של עם ישראל מתחילה מהחיבור בין אברהם ושרה, שני יחידים שהפכו למשפחה. שניהם עסקו בהפצת האמונה בא-ל אחד, כמו שכתוב: וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן. עשו ביחד, כל אחד בתחום שלו, כמו שאומרים לנו חז''ל: ''אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים''. אנחנו צאצאים של אברהם ושרה; וכמו שהקב''ה הבטיח לאברהם, קיומנו הוא נצחי. מכאן עולה שהניסיונות התוקפניים והמתוקשרים לערער את התא המשפחתי הבסיסי באמצעות חוקים משונים שמנסים להגדיר מחדש את הרכבו של התא הזה, שגבר עם גבר ואשה עם אשה יוגדרו כמשפחה, מטרתם האמיתית היא לערער את בסיס קיומו של עם ישראל. לתשומת לבם של הנסחפים בתמימות אחרי ''מהרסייך ומחריבייך''.

פועלים נגד הטבע

דומני כי בדיקה, אפילו שטחית, תגלה כי יש זהות לא מפתיעה בין הדורשים להכיר בזוגות חד מיניים כמשפחה ובין אבירי זכויות הפולשים למיניהם. ולא משנה אם הפולשים באים מסודן או משכם, בשני המקרים, גם בשינוי הגדרת המשפחה וגם בהענקת זכויות לפולשים, המטרה היא לערער את בסיס קיומו של עם ישראל בארצו. ספק בעיני אם יש ביניהם מי שאינו מודע לתכלית הנ''ל; קודם כל כי אינם טיפשים, אבל גם כי הם שוללים בפירוש את היחוד של עם ישראל, ודי בזה כדי ללמד מהי תכלית מעשיהם, מהו היעד הסופי שלהם. לנו ברור לגמרי שדרכם לא תצלח, ולא משנה מי מהשרים וחברי הכנסת יתמוך בהם ואילו חוקים תחוקק הכנסת. דרכם לא תצלח כי אי אפשר להביא ליישום רעיון שהוא הפוך לחלוטין לרצון ה' כפי שהתורה מציגה אותו. והרי כבר בבריאה הטביע הקב''ה את הזוגיות הטבעית.

אי אפשר להצליח נגד רצון ה'

בסיפור בריאת האדם כתובה בפירוש הכוונה העליונה וגם הדרך למלא אותה (בראשית א'): כז וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ... כלומר זוגיות טבעית, הקמת משפחה והולדת ילדים, זה מה שהקב''ה מצפה מאיתנו וזה בדיוק מה ששוללים אלה שדורשים לשנות את הגדרת המשפחה. הם אינם רוצים לפרות ולרבות, הם רוצים את הכיף שלהם וכל היתר אינו מעניינם. גישה זו כשלעצמה לא היתה מזמינה התייחסות; הבעיה היא שהם מתעקשים לכפות את גישתם החדשנית על הכלל, שעם ישראל יקבל כלגטימי את שינוי הגדרת המשפחה ואת היחס המפלה לטובה את הפולשים, וזה מה שמקומם. והרי שני הדברים הם נגד רצונו יתברך; הגדרת המשפחה כנ''ל, והפולשים הם גזלנים, מנסים לגזול מאתנו את הארץ שנתן לנו ה'. 

מה שנראה טוב ומה שטוב באמת

המעניין הוא שהרעיונות החדשניים האלה יסודם באנוכיות המובנית בחינוך המודרני, זה שמדגיש את ההגשמה העצמית ואת זכותו של הפרט לעשות מה שטוב לו לדעתו ובלבד שלא יפגע בזולתו. היום נשארה השאיפה לעשות מה שטוב לו; פגיעה בזולת – מי קובע מהי פגיעה? זה שאתה נפגע זו בעיה שלך, אני לא התכוונתי ולא מתכוון לפגוע, בסך הכל אני רוצה לעשות מה שטוב לי. זכותי. מלמדת אותנו התורה שהתכלית היא אחרת לגמרי, התכלית היא להגיע לאחדות שמכוחה אפשר להצליח בכל דבר, אפילו בדברים שליליים ר''ל. וזה מתחיל במשפחה כמובן, האחדות בתוך המשפחה הגרעינית ומשם והלאה במעגלים מתרחבים עד לאחדות של כלל ישראל, מה שאיפשר את קבלת התורה במעמד הר סיני, כידוע. הדגשת זכותו של הפרט לעשות מה שטוב לו, פירושו לפרוש מהקו שהקב''ה מתווה, וזה מנוגד לחלוטין להוראה זו של התורה ונדון לכישלון.

המרכז יגבר על השוליים

אומרים שאצל עמים אחרים, במדינות מתקדמות יותר, חוקים כאלה כבר נחקקו מזמן. רק אנחנו מפגרים עדיין ומשתרכים אחרי הקידמה. מעניין, האם אכן מדובר בקידמה או שמא בנסיגה? כי באותן מדינות, כידוע, תהליך ההכחדה העצמית כתוצאה מצימצום קיצוני של הילודה, נראה כבר בלתי הפיך. הם יכולים להתעלם מהמציאות, אבל התעלמות ממנה לא תשנה אותה. כאמור, בעם ישראל זה לא יכול לקרות כי הקב''ה הבטיח שקיומנו הוא נצחי, והעובדה היא שיש הרבה יותר משפחות נורמליות המולידות ילדים, כן ירבו. התופעה המשונה הזאת של ''משפחה חדשה'' קיימת בשולי השוליים הסהרוריים. היא אינה יכולה להשפיע על קיומו של עם ישראל ואפילו לא על ריבויו.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">יש תקופות ומצבים נפשיים שבהם אנחנו מתקשים לקבל את התורה באמת, בשמחה ובפנימיות. לפעמים צריכים להתאמץ, לשאת את הראש, להגביה את עצמנו מעל טרדות היומיום, כדי לפעול בעצמנו את הנכונות לקבל את התורהבמרבית השנים פרשת השבוע שלנו, נשא, נקראת בשבת שלאחר חג השבועות, יום מתן תורה. והמסר מובן, כי כשיהודי מקבל את התורה בסדר של ''נעשה ונשמע'' נעשה קודם לנשמע, כפי שהכרזנו וקיבלנו על עצמנו במעמד הר סיני, הוא זוכה לגבהות רוחנית, לנשיאת ראש שאין שום דרך אחרת להגיע אליה. אמנם אחת לכמה שנים, בהתאם לקביעוּת של לוח השנה, פרשת נשא נקראת בשבת שלאחר חג השבועות וזו הקביעוּת גם השנה. לכן מסתבר לומר שהפרשה הזאת נושאת מסר חינוכי, לא רק להתעלוּת שהיא תוצאה של קבלת התורה בחג השבועות, אלא יש בה גם מסר חינוכי שמהווה הכנה לחג השבועות עצמו. ומעניין שהמסר הוא אותו מסר, נשיאת ראש. רק שיש נשיאת ראש שפירושה התעלות כתוצאה מקבלת התורה ויש נשיאת ראש שפירושה התגברות על ההפרעות בדרך לקבלת התורה.

לפני ואחרי

הפרשה פותחת בנשיאת ראש (במדבר ד'): כא וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כב נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹןגַּם-הֵם: לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם. בתחילת הפרק, לקראת סוף הפרשה הקודמת קראנו: א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ב נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת, מִתּוֹךְ, בְּנֵי לֵוִילְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם. גם בתחילת הספר קראנו: ב שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָםבְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. כשהכוונה לְמִפְקָד כמובן. וכך גם בספר שמות: כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם. מסתבר שנשיאת ראש היא חיונית ביותר בהוויה של יהודי ואת זה מדגישה לנו התורה שוב ושוב. וכאמור, מה שיוצא מהשינוי בקביעוּת זמן הקריאה של פרשת נשא, לפעמים לפני ולפעמים אחרי מתן תורה, מלמד שהתורה מכוונת אותנו לשני סוגים של נשיאת ראש, אחד שמהווה הכנה לקבלת התורה ואחד שבא כתוצאה מקבלתה. 

אפליה בין אחים?

ללוי בן יעקב היו שלושה בנים, גרשון, קהת ומררי. צאצאיהם הופקדו על עבודת המשכן, פירוקו לקראת כל מסע, הובלתו במסעות והרכבתו בכל חניה. גרשון הוא בכורו של לוי והמיפקד של בניו מלווה בנשיאת ראש; קהת הוא הבן השני וגם אצל בניו יש נשיאת ראש; ומה עם הבן השלישי, מְרָרִי? הנה הפסוק שמדבר על המפקד שלהם: כט בְּנֵי, מְרָרִילְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית-אֲבֹתָם, תִּפְקֹד אֹתָם. אצלם אין נשיאת ראש. מעניין למה. בני קהת הופקדו על עבודת הקודש, היו אחראים לטיפול בכלים המקודשים ביותר, ארון הברית, המנורה וכו'. עד כדי כך מקודשים שנישאו על הכתפים, לא על עגלות. בני גרשון הופקדו על משא היריעות שהיו במשכן, הדפנות, הגג, מסך החצר וחיפויי הכלים. על בני מררי הוטלה האחריות לשלד הקשיח של המשכן, הקרשים שמהם היה בנוי, הבריחים העמודים וכו'.

מחוייבים ומחוייבים יותר

בנשיאת הראש יש איזו נגיעה של כבוד, אולי אפילו של גאווה מסוימת, רק שכאן מדובר בגאווה חיובית, נשיאת ראש בגאון אל מול המנגדים לדרך התורה. את הגאווה הזאת מעניק לנו הקב''ה במעמד הר סיני, כאשר הוא בוחר בנו להיות ''ממלכת כהנים וגוי קדוש'' והוא מבטא אותה שוב ושוב במיפקדים שתחת הכינוי נשיאת ראש. בכך מעניק לנו הקב''ה את הכוחות הדרושים לעמוד איתן אל מול כל התנגדות ולשמור על דבקות מלאה בו יתברך מתוך מודעות של ''גאון יעקב''. ככלל, שבט לוי נבחר להיות הנציג של כלל ישראל בעבודת הקודש. הנבחרים בשבט לוי הם אהרון ובניו, הכהנים שעליהם מוטלת השליחות לעשות עבורנו את העבודה בבית המקדש. על כל יתר בני השבט הוטלה השליחות שניסח משה רבנו (דברים ל''ג): י יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל... 

שבט לוי כמייצג

היחוד של שבט לוי בא לידי ביטוי כבר במדבר, תוך כדי תהליך ההתהוות של עם ישראל, כאמור בפרשות הראשונות של ספר במדבר. ומכיוון שעליו מוטלת השליחות להדריך את כלל ישראל בעבודת ה', היה זקוק לנשיאת ראש נוספת, לחיזוק מיוחד שיעניק לו כוחות לבצע את השליחות שהוטלה עליו. לכך באה נשיאת הראש הנפרדת של בני לוי, לא די להם להכלל בנשיאת הראש של כלל ישראל. ועדיין נשאר לברר מדוע רק קהת וגרשון זכו לנשיאת ראש ומררי לא. וגם, מה זה אמור ללמד אותנו ביחס לעניינים שהזמן גרמא, קבלת התורה בחג השבועות ובכלל. המדרש רבה בפרשתנו אומר: בבני קהת ובני גרשון נאמר בהן נשיאות ראש (לפי) שחלק להם הקב''ה כבוד; לקהת בעבור כבוד הארון, ולגרשון על שהיה בכור; אבל בבני מררי, שלא היו אלא בני פשוט (לא בכור) ועבודת מַשָׂאָם לא היה אלא קרשים ובריחים ועמודים ואדנים, לא נאמר בהם נשא את ראש.

שלוש רמות של מודעות

ההסבר של המדרש נשמע תמוה, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ'; היתכן שהתורה התכוונה להדגיש את נחיתותם של בני מררי שהיו ''בני פשוט'' והיו ממונים ''רק'' על הקרשים וכו'? על כרחך, אומר הרבי, שלא רק שאין כאן פחיתות מעלה אלא אדרבה, יש כאן רמז למעלתם הגדולה של בני מררי. וההסבר – הקמת המשכן והשירות בו (כמו גם עבודת ה' מאז ועד בכלל) חייבו שתי תנועות נפש; א) גיוס כל הכשרונות להפקת המיטב בעבודת המשכן ו-ב) התבטלות מוחלטת כלפי הקב''ה. את תנועת הנפש הראשונה ייצגו בני קהת ובני גרשון, הם נדרשו לרתום את כל כוחותיהם לעבודת המשכן, וזה מצריך נשיאת ראש. לעומת זאת, בני מררי ייצגו את תנועת הנפש של התבטלות לה', את קבלת העול הפשוטה, את הנעשה שקודם לנשמע. בני קהת ובני גרשון היו זקוקים להגבהת ראש, ''ויגבה לבו בדרכי ה''' בני מררי לא היו זקוקים לכך, הם התבטלו לרצונו יתברך.

שלושה שלבים

ואיך כל זה נוגע לקבלת התורה? ובעיקר, מה אנחנו אמורים ללמוד מדרכי העבודה של שלושת בני לוי? ובכן אמרנו שיש נשיאת ראש (פרשת נשא שקוראים) לאחר קבלת התורה וכתוצאה ממנה, ויש נשיאת ראש לפני קבלת התורה, שזה גיוס כוחות הנפש כדי לקבלה. ברוב השנים קוראים את הפרשה הזאת אחרי קבלת התורה ונראה לומר שזהו עניינם של בני קהת ''כִּי-עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם'' (פרק ז', ט') הם כבר קיבלו את התורה בשמחה ובפנימיות וכעת הם ממונים על כלי הקודש. בני גרשון ממונים על המעטפת של הקדושה, על יריעות המשכן. הם בשלב של נשיאת ראש, כלומר אגירת כוחות לקראת קבלת התורה לקראת כניסה אל הקודש. בני מררי לא מתעסקים בכלל בקודש ואפילו לא במעטפת, הם מחזיקים את השלד של המשכן. אז עם כל הכבוד לכלי הקודש וליריעות, השלד הוא שמחזיק הכל.

הרגיל והחריג

אז ברוב השנים, כשקוראים את פרשת נשא אחרי חג השבועות, המסר הוא שכתוצאה מקבלת התורה אנחנו זוכים לנשיאת ראש, להגבהה רוחנית. ומהעובדה שזהו הסדר במרבית השנים, מסתבר לומר שזו הדרך הרגילה של יהודי בעבודת ה', התעלות רוחנית כתוצאה מקבלת התורה. את המצב הזה מייצגים בני קהת ולכן הם נמנו ראשונים, כי זה המצב הרגיל אצל יהודי. אבל יש תקופות ומצבים נפשיים שבהם אנחנו מתקשים לקבל את התורה באמת, בשמחה ובפנימיות. לפעמים צריכים להתאמץ, לשאת את הראש, להגביה את עצמנו מעל טרדות היומיום, כדי לפעול בעצמנו את הנכונות לקבל את התורה. זה לא אמור להיות המצב, אבל זה קורה ואת זה מייצגים בני גרשון שעיסוקם במעטפת, במה שמכסה ומגביל את הקודש. כנ''ל, אצלנו זה אומר מאמץ להתגבר על מניעות ועיכובים בדרך לקבלת התורה.

המובן מאליו

ויש גם את בני מררי. הם כבר (או אולי מלכתחילה) לא זקוקים לנשיאת ראש. הם נושאים את השלד, את קרשי המשכן שהתורה מגדירה אותם ''עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים''. הם עומדים בהתבטלות מוחלטת לקב''ה, אינם זקוקים לנשיאת ראש כדי לקבל את התורה וגם אינם חווים נשיאת ראש לאחר קבלתה. הם כבר מעבר לזה, הם מזדהים באופן מלא עם רצונו של נותן התורה ועל כן קבלת התורה שלהם היא בדרך ממילא, בטבעיות גמורה. ומכוח ההזדהות הזאת עם הרצון העליון, הם ממלאים את תפקיד השלד בגוף החי של עם ישראל. בני לוי ככלל, הם מיעוט קטן בעם ישראל ובתוכם בני מררי הם רק שליש. אבל הם מורי הדרך של עם ישראל, והרי זה מה שמאפיין מורי דרך מאז ומעולם, עובדת היותם במיעוט. אנחנו אמורים ללכת בעקבות מורי הדרך ואף לשאוף להיות מורי דרך בעצמנו, גם אם אנחנו לא מבני לוי.

לא שבט לוי בלבד

ולכאורה, מה הרעיון ללמוד מהמשימות שהתורה הטילה על בני לוי? מי שהוא לוי שיעשה את העבודה שלו, מי שלא – לא. ובכן, מעבר לעובדה שכל מילה בתורה היא נצחית ויש בה הוראה עבורנו, הנה מה שאומר על זה הרמב''ם (סוף הלכות שמיטה ויובל): ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו לְהִבָּדֵל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, לְדֵעָה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים וּפָרַק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים. אז צריכים לשאת את הראש כדי לקבל את התורה, לזכות להתעלות רוחנית כתוצאה מקבלת התורה, ובסוף להגיע להזדהות מוחלטת עם נותן התורה, בלי שום חוויה של התעלות.

חגגנו את יום מתן תורה וכעת הגענו לפרשה השלישית בספר במדבר, פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ. אחרי מתן תורה אנחנו אמורים להיות אחרים מכפי שהיינו לפניו, להתעלות באופן ניכר, להגיע למדרגה רוחנית גבוהה יותר מזו שבה היינו טרם מתן תורה. זהו הרעיון החינוכי הפותח את פרשת השבוע שלנו ועל שמו קרויה הפרשה כולה (במדבר ח'): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. כפי שהבאנו בעבר מהחסידות, הנרות רומזים לנשמות ישראל (משלי כ'): כז נֵר ה', נִשְׁמַת אָדָם; חֹפֵשׂ, כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן. וההתעלות של נשמות ישראל היא מכוח פעילותו של אהרון הכהן שמעלה אותן ''עד שתהא שלהבת עולה מאליה'' כלשון רש''י, שימשיכו להתעלות בכוח עצמם בלי צורך בסיוע חיצוני. וזה אפשרי, בתנאי שרוצים להתעלות.

התעלות בלי גאווה

מה זאת אומרת בתנאי שרוצים? יש מישהו שלא רוצה להתעלות? ובכן, אולי כולם רוצים, חוץ ממי שמעדיף לנוח במקום בו הוא נמצא, אבל לרצות זה לא מספיק, צריכים קודם לקבל את הכללים ולעמוד בהם. אצל אהרון זה היה מובן מאליו והתורה מבליטה את זה: ג וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹןאֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה. מה הדגש הזה על העשיה המדויקת של אהרון? מסביר רש''י שזה כדי ''להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה'' ממה שנצטווה. ומהו השבח הגדול בזה לאיש מופת כאהרון? האם למישהו היה ספק שיעשה בדיוק כפי שנצטווה? אמנם לא, ברמה הטכנית, אבל הוא עצמו היה עלול להשתנות כתוצאה מהתפקיד הנעלה שהוטל עליו, היה עלול להיתפס לאיזו הרגשה של גאווה קלה חלילה. מספרת לנו התורה שהוא לא שינה, נשאר אותו יהודי עממי אוהב שלום וכו'.

יוצאים לדרך

אכן, לא לחינם משה ואהרון הם מראשי דמויות המופת בעם ישראל. מעמדם ההיסטורי החד פעמי לא שינה אותם כהוא זה, הם נשארו ענוותנים ודבקים לחלוטין בהוראות שהתקבלו מהבורא יתברך. בשלב הזה נימנע מהשוואות בלתי מחמיאות למי שמתיימרים להנהיג את עם ישראל בימינו. העניין שלנו הוא בהתעלות שכתוצאה ממתן תורה וגם בירידה שבאה כתוצאה מהלהיטות לקבל סיפוק מיידי. ההתעלות בפרשתנו מתבטאת באירגון מדויק של עם ישראל לארבעה מחנות, שלושה שבטים בכל מחנה, חנייתם מסביב למשכן וסדר התנועה בשעת מסע. הכל נראה מצוין בשלב הזה, עם ישראל מתארגן ומתחיל לנוע אל עבר הארץ המובטחת (פרק י'): יא וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִיבְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ; נַעֲלָה, הֶעָנָן, מֵעַל, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. יבוַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן, בְּמִדְבַּר פָּארָן. 

סבלנות בדרך ארוכה

מדבר פארן זה כבר לא רחוק, ממש בדרום ארץ ישראל, כי בשלב הזה נראה היה שהכוונה היא להמשיך בתנועה ולהכנס לארץ מיד, אבל משהו השתבש. משהו כנראה היה חייב להשתבש, כך שיחלפו עוד שלושים ותשע שנים עד שיגיעו לארץ המובטחת. בדרך כלל, כאשר אנשים חותרים אל יעד מוגדר, הם מתמקדים במטרה ומתעלמים מכל מה שלא שייך. אבל זה בתנאי שהם מספיק בוגרים. כי אצל ילדים, הכי טבעי זה שאחרי כמה שעות של מסע הם יתחילו לשאול: נו, מתי מגיעים? וביחד עם השאלה הזאת יתעוררו גם הגעגועים לפינוקים שאליהם הורגלו בבית, ובתנאי המסע הם חשים בחסרונם. בני ישראל שיצאו ממצרים, עדיין לא היו מספיק בוגרים. אם אנחנו מגדירים בוגרים כמי שמסוגלים לקחת אחריות על חייהם ולעמוד בה, הם לא יכלו להיות בוגרים כי היו משועבדים כל חייהם.

מסע מעייף

המסע הראשון היה קצר יחסית: לג וַיִּסְעוּ מֵהַר ה', דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לָתוּר לָהֶם, מְנוּחָה. מסתבר שגם מסע קצר נראה ארוך מדי למי שאינו בוגר מספיק כדי לעמוד בו. וזה היה המצב אצל יוצאי מצרים(פרק י''א): א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. שני ביטויים אומרים דרשני בפסוק הזה; פירוש כְּמִתְאֹנְנִים ומי נפגע מהאש בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה? יחסית, קל להבין את ה-וַיִּחַר אַפּוֹ, כי להתלונן אחרי כל הנסים והנפלאות שחוו, ובזמן אמת רואים איך ה' מוביל אותם כשהענן הולך לפניהם ומיישר את הדרך, זה באמת בלתי נתפס. אבל זה מה שאמרנו, עדיין היתה להם תודעה של ילדים קטנים שאינם יכולים לקחת אחריות. ואחד המפרשים (חזקוּני) אומר כי האש שבערה בקצה המחנה נועדה להזכיר להם את אש השכינה שמלווה אותם ומאירה להם, ושאותה אש עלולה גם לשרוף.

העם הוא יחידה אחת

התורה אומרת שהעם היו כְּמִתְאֹנְנִים, מה זה בדיוק? בפשט זה נשמע שהיו להם טענות שונות, מה שקוראים ''קיטורים'' (אם עוד משתמשים במילה הזאת) וכנראה זה בדיוק מה שהיה. לא היו להם תלונות ממוקדות, סתם קיטרו. וזה מה שאומר רש''י, שהמובן של המילה הזאת הוא ''תואנה''. כמו שכתוב אצל שמשון (שופטים י''ד): ד ... כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים..., חיפש דרך להתגרות בהם. וכך היה אצל בני ישראל בפרשתנו, הרגישו רע בלי סיבה ברורה, לא ידעו על מה, אז חיפשו על מה להתלונן. במקום להתמודד עם ההרגשה הרעה, להבין שהבעיה היא במרגיש, מפילים את זה על הזולת ומעלים טענות כלפיו, כלפי ה' במקרה הזה. ובכל זאת, אחרי כל הנסים והנפלאות שראו וחוו, צריכים איזה ביסוס רעיוני לתלונות שמעלים; יש מפרשים שאומרים כי העלו רעיון שלא ה' ברא את העולם. שנברא מעצמו...

קיצונים או קצינים?

והתגובה היתה: וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. השאלה היא, לאיזה חלק בעם רומז הביטוי הזה בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. רש''י מביא שני פירושים: במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב; רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים. מן הקצה אל הקצה – או בקיצונים שירדו לשפל המדרגה או בקצינים. ויש לומר ששני הפירושים נכונים, כי הנטיה של הקצוות לרדת לשפל, אמורה להיבלם על ידי הקצינים, המהווים את שיכבת המנהיגות. וכאשר אלה אינם עושים את מלאכתם נאמנה, ההידרדרות עלולה להיות חמורה ביותר. ר' שמעון בן מנסיא תולה בהם את הקילקול כי אין שום רמז לניסיון שלהם לקרוא את העם לסדר, לבלום את ההידרדרות, ועל כן הם נענשו ביחד עם הקיצונים. אז מבחינה מספרית הקיצונים היו, וכנראה נפגעו יותר, אבל מבחינה ערכית, הפגיעה בקצינים משמעותית הרבה יותר.

טענות ממוקדות

עד כאן דיברנו על המתאוננים, אלה שקיטרו בלי שתהיה להם סיבה ברורה. הם נענשו והיינו מצפים שכל השאר יפנימו את הלקח ממה שקרה למתאוננים, אבל מסתבר שהאדם הוא יצירתי מאד גם בתחום הזה של העלאת טענות. כי מיד לאחר האירוע הקשה עם המתאוננים, צצה תלונה חדשה: ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּלבִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. הראשונים התלוננו בלי לדעת על מה בדיוק, ונענשו. האחרונים חשבו כנראה שרק עם טענות סתמיות יש בעיה, שאם יעלו טענות ברורות יותר, זה יהיה בסדר. אז הם בוכים על העדר הגיוון במזון, טוענים שלאכול מן כל היום, זה חדגוני ומשעמם מדי. 

טענה ממוקדת לא תמיד צודקת

באירוע הראשון, נראה שמשה בכלל לא מודע למה שקורה, לא מספרים לו שיש תלונות. הם פונים אליו רק לאחר מעשה: ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. באירוע השני, כאשר התלונות ממוקדות, משה שומע את התלונות והוא נלחץ; הוא פונה אל ה' ואומר שבנסיבות האלה, משא המנהיגות של עם ישראל כבד מדי עבורו והוא מעדיף למות ובלבד שלא יאלץ לעמוד מולם בחוסר אונים. כי לכאורה, יש להם טענות ענייניות, הם רוצים מזון מגוון יותר וזו טענה צודקת לכאורה, אבל הוא אינו מסוגל לספק את דרישותיהם. אבל, כמו שאמרנו קודם, מדובר בתלונות של ילדים מפונקים, שגם במסע מסרבים לוותר על הפינוקים שהורגלו לקבל בבית. כך ה' מתייחס לעניין, והתגובה בהתאם; נחילים של שלווים נוחתים במחנה וכעת הם יכולים לאכול בשר בלי הגבלה. והם אוכלים.

התמכרות לתאווה זה רע

וכך מתארת התורה את תגובתם למראה שפע הבשר: לב וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָוהַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. היתה פה התנהגות לא הגיונית בעליל, התמכרות קשה לתאווה שהתעוררה בהם. וגם התגובה היתה קשה: לג הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶםטֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף ה', חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד. מסתבר שגם טענה ממוקדת היא לא בהכרח, ובטח לא תמיד צודקת. צריכים לבחון היטב מהו המקור לטענה, ובמקרה שלנו אומרת התורה שזו היתה סתם תאוה שלא ניסו לשלוט בה: לד וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה: כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים. כי במקום להתמקד ביעד, בהתעלות, במסע אל הארץ המובטחת, העדיפו להתמכר לתענוגות קולינריים. ומכאן ואילך, כל אחד מוזמן להסיק את המסקנות לימינו כמיטב הבנתו. לי נראה שעדיין לא הפנמנו את המסר של פרשת השבוע.

דומני כי הנושא המדובר ביותר במהלך השבוע האחרון היה סביב הבחירות לנשיאות המדינה; כל מה שקשור לבחירת נשיא חדש למדינה, זהותו, ההיסטוריה שלו, הציפיות ממנו, תפס כותרות והיו כמובן גם הפתעות. הרי אצלנו אי אפשר בלי. האמת, נראה די מוזר שפלוני ואלמונית חושבים שהם מתאימים לתפקיד ומציעים עצמם לבחירה, אבל כבר די התרגלנו לזרויות של הפוליטיקה אצלנו. נותר לנו רק לצפות בהצגה, שלפעמים היא טובה ולרוב מכוערת, ולקוות לטוב. כי הרי אין לנו השפעה על מה שקורה שם, על מה שמחליטים נבחרינו לעשות או לא לעשות; הם הרי נבחרים על סמך הבטחות מסוימות ולעתים קרובות מדי עושים ההיפך ממה שהבטיחו. נו אז מה, התרגלנו. אני מניח שכולנו זוכרים את המשפט המכונן של ראש ממשלת העקירה, משפט שאמר עוד בטרם עקר: דברים שרואים משם – לא רואים מכאן.

מה שיש זה מה שהיה

ואמנם, על זה רצינו לדבר השבוע, על מה שרואים מכאן ומשם. והרי הדברים כתובים בפירוש בפרשת השבוע שלנו (במדבר י''ג): כו וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-מִדְבַּר פָּארָןקָדֵשָׁה; וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ. כך מנסחת התורה את שיבת המרגלים ששלח משה לתור את הארץ לקראת כיבושה, וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, חז''ל הרגישו בזרות הפועל וַיֵּלְכוּ בשלב הזה של חזרתם ורש''י מביא את דבריהם בפירושו לפסוק: מהו וַיֵּלְכוּ? להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה – אף הליכתן בעצה רעה. ומהי העצה הרעה? הנה ההמשך: כז וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִואוְזֶה-פִּרְיָהּ. כח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

זרעי הכישלון

מוזר; משה שלח אותם במשימה מוגדרת: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָהֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּהֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּההַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; ולכאורה, זה בדיוק מה שהם עשו, הביאו דיווח מלא ואמיתי, אז מה רוצים מהם? את השאלה הזאת שואלים המפרשים ומשיבים כל אחד בדרכו. אנחנו ננסה להתרכז במה שנוגע לנו, באקטואליה המיידית של הדברים. הרי מדובר בנשיאי השבטים, אפרופו בחירת נשיא למדינה, הם נכשלו והכשילו, אבל התורה מספרת שזרעי הכישלון נזרעו הרבה קודם, עוד בטרם יצאו לדרכם. ובהתחשב בעובדה שכולם היו צדיקים, מה באמת גרם לכישלון?

המחצית המלאה או הריקה?

נתחיל בכך שמשה הורה להם לבחון את טיב העם היושב בארץ, הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה ואת טיבה של הארץ, הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה. כי יכול להיות שאמנם האויב חזק מאד, אבל המאמץ יהיה שווה משום התמורה הגבוהה. ומה הם השיבו לו – הארץ אמנםזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ אבל עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ. בשפה המקובלת היום, משה הורה להסתכל על מחצית הכוס המלאה והם בחרו לדווח ולהבליט את מחציתה הריקה. היו שנים שחרגו מהשורה; יהושע וכלב אמרו: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּכִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ.כל המרגלים ראו בדיוק אותו דבר, רק שעשרה בחרו להתייחס לקשיים ושנים לתמורה. והרי זה בדיוק מה שקורה אצלנו בדור האחרון; שומעים הרבה טענות קולניות נגד אחיזתנו בארץ, שאמנם יש לנו עליה זכויות היסטוריות, אבל... ומצד שני נשמעת בקושי לחישה שזו הארץ שלנו ולכן נתגבר על כל הקשיים ונירש אותה. 

ניסיון הפיכה

כעת נוכל להבין את האמירה של חז''ל ''מה ביאתן בעצה רעה – אף הליכתן בעצה רעה''; הרעיון לדבר נגד העליה לארץ לא נולד בראשם כתוצאה ממה שראו; להיפך, הם ראו מה שראו כתוצאה מהרעיון שכבר היה להם בראש. כי מלכתחילה הם יצאו לשליחות במחשבה שהמהלך הזה מיותר, שלא באמת צריכים לעלות לארץ, שאפשר להסתדר במדבר ואפילו יותר טוב מאשר בארץ. ובאמת, מה היה רע להם שם? מזון יומי מן השמים, מים חיים זמינים בכל עת, ואפילו הבגדים התחדשו מעצמם. אז מי ירצה להחליף חיים כאלה טובים ביוזמה מפוקפקת של מלחמה וכיבוש? והם באמת לא רצו. המרגלים הצליחו לשכנע את העם והם פרצו בבכי על מר גורלם. יהושע וכלב ניסו לשכנע, אבל כמעט עשו בהם לינץ'. וכאשר משה ואהרון לא זרמו עם העם, עלתה הצעה, נחליף מנהיגות ונפנה לאחור: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.

פרשה של מִפְנֶה

בפרשה שלנו מתחולל מפנה בתהליך ההיסטורי. שהרי כידוע, על פי פשט היינו אמורים להכנס לארץ מיד, כבר באותה שנה שניה ליציאת מצרים, אבל כתוצאה מחטא המרגלים, ארבעים שנה נדדנו במדבר. אלא שלמפנה ההיסטורי יש שורשים ערכיים במפנה רעיוני שגם הוא מתחולל בפרשתנו; הפרשה פותחת בפסוק: ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: מה זה שְׁלַח-לְךָ, למה לא כתוב ''שְׁלַח'' כמו כל ההוראות עד עתה? מצטט רש''י מחז''ל שפה הקב''ה אמר למשה ''אני איני מצווה אותך, אם תרצה – שלח''. עד כאן, היו רק הוראות מחייבות; אמנם יכלו לבחור אם לעשות או לא, אבל ידעו בפירוש מהו רצון ה'. כאן ה' לא אומר מה הוא רוצה שיעשו, משאיר את הבחירה לאדם. כלומר, כאן נתן הקב''ה למשה, לנו, בחירה חופשית מוחלטת. משה בחר וההמשך ידוע. 

אופקים חדשים

מההמשך הזה אפשר להסיק חלילה שמדובר במפנה שלילי, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', אבל האמת היא שהמהלך הזה פתח בפנינו אופקים חדשים, אופקים אינסופיים להתעלות רוחנית. כי עד עתה, גם מי שהקפיד מאד לעשות את כל מעשיו כרצון ה' יתברך, יכול היה לפעול אך ורק בתוך המסגרת הנתונה; ממילא, גם יכולת ההתקרבות לה' וגם ההתעלות הרוחנית שבאה כתוצאה ממנה, נותרו מוגבלות בתוך המסגרת. במפנה הזה של פרשת השבוע שלנו, מאפשר לנו הקב''ה לנקוט יוזמה ולעשות מהלכים של התקרבות אליו, מעבר למה שציווה אותנו בפירוש. זה אומר שאין לנו עוד שום מסגרת שתגביל את ההתעלות הרוחנית שלנו, ובלבד שננצל נכון את האפשרויות שהקב''ה מזמן לנו. והראשון שניצל נכון את האפשרות הזאת, וכתוצאה מכך התעלה מאד, היה כלב בן יפונה; היחיד, מלבד יהושע, שיצא נגד הזרם.

בחירה נכונה

יהושע היה משרת נאמן של משה ועל כן קיבל את המנהיגות אחריו. אצלו לא היה שייך שיסחף אחרי המרגלים, כי היה מסור כולו למשה. מה עוד שמשה התפלל עלייו שלא יטעה אחריהם. לכלב לא היתה כזאת מחויבות גלויה למשה, אבל הוא זיהה נכון את האופקים החדשים שנפתחו בפניו והתאמץ מאד שלא להתנתק מהקשר עם הקב''ה ולו לרגע. לכן, אחרי שה' אומר למשה שכל אותו דור ימותו במדבר כי זה מה שהם ביקשו, הוא מוסיף הבטחה עבור כלב (במדבר י''ד): כד וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָיוַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה. וכמסופר בספר יהושע, כלב אכן קיבל את חברון שאליה הלך לבדו, להתפלל במערת המכפלה, במהלך הסיור בארץ. סביר להניח שלא היה לו קל לשחות נגד הזרם של עשרת המרגלים, אבל הוא התעקש כי היה לו ברור שזו הדרך היחידה לשמור על קשר חיובי עם הבורא יתברך.

מסירות נפש

כלב זוכה שהקב''ה מעניק לו את התואר עַבְדִּי. לא רבים זכו לכך. כי להיות עבד ה' פירושו שהקב''ה הוא היחיד שמחליט בשבילי. וזה אומר להתנתק מכל הלחצים והפיתויים המזומנים לאדם בעולם הזה ולהתעלם מהם לחלוטין. אצל כלב זה התבטא בהעזתו לצאת לבדו בהתנגדות תקיפה ללחץ הציבורי והתקשורתי שהופעל עליו ליישר קו עם חבריו למשלחת הריגול. גם אז זה לא היה פשוט, גם אז דיברו על הפקרת דמם של הדבקים בארץ ואפילו על רצח. כשיהושע וכלב אמרו לעם את האמת שהיא: ח אִם-חָפֵץ בָּנוּ, ה'וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. ט אַךְ בַּה', אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם. הם זכו לתגובה אופיינית: י וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הָעֵדָה, לִרְגּוֹם אֹתָם, בָּאֲבָנִים. אמנם האיום הזה אילץ אותם לשתוק, אבל לא לשנות את דעתם חלילה.

דבקות באמת

אז יהושע היה מסור לגמרי למשה ולא היה שייך שיסטה מהקו של רבו. עם זה הוא יצא לשליחות ועם זה הוא גם חזר. לכלב היתה החלטה שלא להכנע ללחצים ולפיתויים אלא לדבוק באמת בלי פשרות. והאמת היתה, כפי שאמר לעם בתגובתו הראשונה (פרק י''ג): ל וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּכִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ. אמר להם ''וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם''? כולם חשבו שגם הוא ידבר נגדו, אבל הוא המשיך: ''והלא קרע לנו את הים, והוריד לנו את הַמָּן; אפילו אם יאמר עשו סולמות ועלו לשמים, עָלֹה נַעֲלֶה'' (רש''י). היום למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אחרי האירועים המסופרים בפרשה, אנחנו הרבה יותר חכמים. עובדה היא שרק מיעוט קטן ממשיך בקו של המרגלים. הרוב הגדול מעדיף את דרכם של יהושע וכלב.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">הבעיה היא שהרעיונות של קרח מפתים מאד; ראינו את זה בתגובת העם לסוף המיוחד שלו ושל עדתו. והבעיה היותר קשה היא שאימוץ רעיונותיו של קרח, בהכרח ימיט חורבן, היֹה לא תהיה. אמנם זה לגמרי לא פשוט להתמודד עם הרעיונות של קרח, יש בהם הרבה תיחכום, שהרי ''קרח פִּקֵחַ היה'' וגם צדיק, עד שנפל.מאז נודעה חטיפת שלושת הנערים בידי טרוריסטים, ימים של מתח עוברים על כולנו. צה''ל יצא לפעולת חיפוש יסודית שאותה, כך נראה, הוא מנצל לניקוי יסודי של השטח מגורמי טירור – מהלך שלענ''ד היה צריך להתבצע מזמן, בשוטף – וכולנו עוקבים אחרי הדיווחים על פעילותו בנשימה עצורה. רוב ככל העם עוקב כי הוא חרד לגורלם של החטופים. רוב ככל העם גם מוסיף בתפילות לקב''ה שינחה את כוחות הביטחון בדרך הנכונה להשיב הביתה בשלום את שלושת החטופים. אבל נראה שיש גם מי שהמעקב שלהם אחר הפעילות הבטחונית מלווה ברגשות מסוג אחר, רגשות של אכזבה על המקל שנתקע בגלגלי עגלת תהליך ההידברות עם הערבים וחרדה פן מכאן ואילך המצב רק יחמיר ולא יצליחו עוד לחדש את התהליך הזה. איך אמרה אחת מאלה – הפעלת יותר כוח לא תפתור את הבעיה. נו, כדאי שהיא תספר את זה לסורים ולעיראקים.

מניע נסתר למהלך גלוי

מסתבר שהיכולת להבחין בין מציאות לדמיון אינה מובנת מאליה. לפעמים אפילו נראה שבנפש האדם קיימת נטיה טבעית לערבב בין מציאות לדמיון. וזה לא משהו שהמציאו בדורות האחרונים, כבר בפרשת השבוע אנחנו פוגשים את התופעה של השלטת משאלות הלב, את הדמיון, על נתוני המציאות ואת התוצאות הקשות של התופעה. זה מתחיל בכך שקורח בוחר בפלגנות, הוא מקים מפלגה והם מתייצבים נגד משה ואהרון ובפיהם טענה (במדבר ט''ז): ג ... כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. מן ההקשר נראה שלא הספיק לו המעמד המכובד שכבר היה לו, רצה יותר, ולכן אירגן מפלגה שתסייע לו להגשים את שאיפותיו. אבל בגלוי מה שהוא טוען כלפי משה ואהרון זה שהם מתנשאים על קהל ה', לא אומר מה באמת הוא רוצה. אלא שמשה מזהה את המניע הנסתר ומגיב בהתאם.

מבחן המוות

בשלב ראשון הוא בוחן את עצמו: ד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. להתבונן בנפשו שמא יש בו משהו ממה שהטיחו בו, איזו תחושה של התנשאות על מישהו. הוא לא מוצא כלום ואז ממשיך ואומר, אני לא בחרתי להיות מנהיג ואהרון לא לקח לעצמו את הכהונה; כך קבע הקב''ה, ואם יש לכם ויכוח – זה איתו, לא איתנו: ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו. אתם מבקשים להדיח את אהרון מתפקידו, הבה נראה אם זה אפשרי: ו זֹאת, עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה', מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי. הגשת קטורת היא מהעבודות הכי נעלות במקדש; בכל פעם עושה את זה כהן אחד בלבד ואתם כולכם רוצים בתפקיד; גשו לעבודה ונראה במי יבחר ה'. 

סוף ידוע מראש

עדת קרח נענים לאתגר והם כולם מתייצבים עם מחתות שעליהן קטורת. זה קצת מוזר אחרי שכולם ידעו מה קרה לשני בני אהרון, שמתו כאשר הקריבו קטורת מבלי שצוו עליה. אבל הקבוצה הזאת חיה בדמיון ש''לנו זה לא יקרה'' שהם יעצבו את המציאות כרצונם. אבל המציאות מתעקשת להתנהל בהתאם לכללים של עצמה, לא מתחשבת בדמיונות השווא האנושיים. והנה באה התוצאה הצפויה: לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ...לה וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת ה'; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת. אבל זה לא נגמר פה. התעמולה עשתה את שלה והיו אנשים שהשתכנעו מהטיעונים של קרח, כנראה גם להם היתה נטיה לחיות בדמיונות. והתוצאה (פרק י''ז): ו וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם ה'. 

לא לומדים מהניסיון

אתם, עם ההתעקשות שלכם להיצמד לדבר ה', למציאות, טענו כלפי משה ואהרון, אתם אשמים במותם של קרח וכל עדתו. כי אם הייתם קצת יותר גמישים, קצת יותר מוכנים לפשרות, הם לא היו מתים. משה ידע שפשרה עם קרח פירושה חורבן לעם ישראל ר''ל, ואלה באים ומאשימים אותו במוות שקרח הביא על עצמו. כי הרי משה נתן לו הזדמנות לסגת והוא התעקש. כעת, ההזדהות שלהם עם קרח מביאה עליהם מגפה ומשה נחלץ להצילם. ודוקא באותו אמצעי שהמית את עדת קרח, בקטורת: יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-הַמַּחְתָּה וְתֶן-עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם: כִּי-יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה', הֵחֵל הַנָּגֶף. יב וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם.יג וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. מכאן למדים שלא הקטרת המיתה אותם אלא החטא.

החתירה לשוויון

קרח ועדתו שאפו לגדולות, רצו לשרת ככהנים בבית המקדש, להיות הכי קרובים לה' יתברך. ולכאורה, הרי אין ליהודי שאיפה נעלית מזו; עד כדי כך שמשה אומר להם ''גם אני רוצה בכך'' (רש''י טז, ו) אז מדוע זה נחשב להם לחטא כל כך חמור, עד כדי כך שקרח וכל עדתו נזכרים אצלנו כמופת שלילי מאז ועד בכלל? אלא שגם השאיפות הכי נעלות, אם אינן מתאימות לרצון העליון כפי שהוא מונח לפנינו בתורה הקדושה, אינן יותר מדמיונות שווא מסוכנים. בפרשת פינחס (במדבר כ''ו) התורה מספרת לנו כמו בדרך אגב: יא וּבְנֵי-קֹרַח, לֹא-מֵתוּ. בפשט זה מסביר את העובדה שצאצאיו שירתו בבית המקדש כמשוררים; במימד הנצחי זה מסביר את מה שקורה אצלנו היום ובכלל. כי הרי לכאורה, מה שמניע את החרדים אצלנו לשלומם של אויבינו, הן שאיפות נעלות לחיים של שלום ושלוווה מתוך שוויון וכבוד הדדי. מה יותר טוב מזה?!

שוני מהותי

בדיוק בזה טעה קרח; הוא ביקש שוויון טכני במקום בו אי השוויון הוא מהותי. אין שוויון בין כהן ללוי ולישראל. כולם יהודים, שלושתם שייכים ל''ממלכת כהנים'' אבל מי שאינו כהן אינו רשאי לעשות עבודה בבית המקדש. נקודה. את התפקידים קבע הקב''ה ולאדם אין שום יכולת לשנות משהו בעניין. בדיוק כמו שאין לנו יכולת להזיז את גבולות היום והלילה, כך אין אנו יכולים להזיז גבולות שבין ישראלים ולויים לכהנים. ובזווית האקטואלית – לא משנה מה נרצה או נחשוב, העובדה היא שאין לנו שום יכולת לשנות את הבחירה של הקב''ה בנו וגם לא את הקשר, שהוא יצר, בינינו ובין ארץ ישראל. מתוך הבנה זו נוכל לזהות את הגורם למכות שניחתות עלינו שוב ושוב בעשורים האחרונים; מרגע שטשטשנו, ולפעמים אפילו מחקנו, את הגבולות בינינו ובין הגויים, חשפנו את עצמנו לכוחות הטבעיים.

שוויון מסוכן

דומני כי רוב מוחלט של העם מתייחס אל טשטוש הגבולות הזה בטווח הדעות שבין 'איום ונורא' ובין 'זו המציאות ואין מה לעשות'. הרוב הזה הוא שמגלה דאגה רבה כל כך לגורלם של הנערים החטופים ומבטא את דאגתו בתוספת של תפילות ופעולות טובות אחרות לזכותם. החלק האחר, שאמנם הוא מיעוט קטן בעם – אולי כמו קרח ועדתו ביחס לכלל העם בזמנו – כמו קרח גם הוא חותר לטשטוש הגבולות מתוך אידיאולוגיה. מבחינתו, אין שום משמעות לחלוקת הפנימית בתוך עם ישראל לכהנים, לויים וישראלים ולפיכך הוא גם לא מסוגל להבין את העובדה שיש הבדל אצלנו בין נער יהודי לנער אחר. חוסר ההבנה הזה מתבטא במישורים שונים ולא נאריך בזה כאן. רק נציין את העובדה שאפילו ההסתייגות שלהם מדבריה של חברת הכנסת המרשעת, מי שבכלל השמיע הסתייגות, זה רק משיקולים טקטיים.

לשמור על הגבולות

הבעיה היא שהרעיונות של קרח מפתים מאד; ראינו את זה בתגובת העם לסוף המיוחד שלו ושל עדתו. והבעיה היותר קשה היא שאימוץ רעיונותיו של קרח, בהכרח ימיט חורבן, היֹה לא תהיה. אמנם זה לגמרי לא פשוט להתמודד עם הרעיונות של קרח, יש בהם הרבה תיחכום, שהרי ''קרח פִּקֵחַ היה'' וגם צדיק, עד שנפל, אז מהשמים מסייעים לנו בהתמודדות ובמלוא העוצמה. לענ''ד, עיקר הסיוע מתבטא בכך שדואגים לחשוף בפנינו את האמת כפי שהיא בלי כחל וסרק. מאפשרים לנו לראות את המציאות ובכך עוזרים לנו להיפטר מדמיונות השווא. והרי זו היתה אחת ההוראות הכי אחרונות ששמענו מכ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', ההוראה לפקוח את העיניים. ובאמת, כדי לראות את המציאות כפי שהיא, מה צריך יותר מעיניים פקוחות? הרי דמיונות השווא שולטים בנו בזמן שעינינו עצומות, בשעות שאנחנו ישנים. הגיע הזמן שנתעורר.

חלומות שווא

אצלנו יש אנשים שישנים בעמידה, בהליכה, בכל מצב, גם כשהם מדברים. והם מנסים בכל כוחם לשכנע אותנו שנאמץ לעצמנו כאורח חיים, את חלומותיהם המתוקים. ויש כמובן מי שנוחים להתפתות: מאמינים שאם רק נבליג על ההתגרויות שלהם, אם רק נסכים לסבול עוד קצת, אם רק ניתן להם, בקיצור אם רק נחליש את עצמנו, יבוא שלום סוף סוף והכל יהיה טוב. הביא הקב''ה את האירועים הסוערים במדינות שסביבנו כדי שנלמד מהמתחולל שם לגבי מה שצפוי לנו כאן אם נתמיד בחתירה להגשמת החלומות. ועם ישראל נענה, למגינת לבם של ההוזים למיניהם; האחדות הפנימית של עם ישראל, שהתגלתה שוב סביב החטופים ומשפחותיהם, מלמדת על המהות האמיתית של עם ישראל, שהוא ''עם לבדד ישכון''.

שבועיים חלפו והנערים החטופים, איל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שאער עדיין נעדרים. בינתיים הותר לפרסום שיודעים די בוודאות מי חטף אותם, אבל זה לא ממש עוזר כי כצפוי, החוטפים ירדו למחתרת. כוחות הביטחון משקיעים מאמצים ומשאבים עצומים בחיפוש החטופים, אבל משום מה לא נראה לי שבאמת למדו משהו מעצם החטיפה, ובטח שלא הסיקו שום מסקנה מגילויי השמחה הגדולה אצל הפלשתינים, ששמחו בתגובה לחטיפה. שעל כן נשמעים דיבורים על הפחתת הלחץ, כלומר צימצום החיפושים בחודש הרמדאן, כדי שלא להכביד עליהם בימי הצום. בכלל, אופייני מאד לנו להשקיע מאמצים לצמצם את החיכוך עם ה''אוכלוסיה האזרחית'' של אויבינו. אנחנו מצמצמים את החיכוך והם מנצלים זאת להתארגנות ולאגירת כלי הרג, כמו שהתגלה לאחרונה בחברון ובמקומות אחרים. 

התוצאה של ההקלות

ההנחה שבבסיס המאמץ לצמצם את החיכוך היא שצריכים למנוע פגיעות מיותרות באזרחים. כמובן, גם בטוחים שאם לא נפגע בהם, הם לא יפגעו בנו. לכן ממש כדאי לצמצם את החיכוך למינימום, להקל עליהם ככל האפשר. וזה עוד לפני שדיברנו על הזכויות שמגיעות להם כבני אנוש ועל הארגונים שהדאגה לזכויות אלו היא כל עיסוקם. ומהמציאות שטופחת על פנינו שוב ושוב אנחנו מקפידים להתעלם, כך ששוב ושוב אנחנו נפגעים כתוצאה מההקלות שאנחנו דואגים להקל עליהם. ההתנהלות המוזרה הזאת התחילה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר שר הביטחון דאז הורה לצה''ל שלא להכנס למחנות הפליטים ברצועת עזה. שמירת המרחק ממחנות הפליטים נגמרה לאחר רצח משפחת ארויו הי''ד בידי מרצח שיצא ממחנה הפליטים ג'בליה והניח רימון בתוך הרכב שלהם.

ממשיכים לחלום

ומאז אנחנו רק משתכללים. עד שבשנים האחרונות חיילנו אינם מורשים להגיב כלל על התגרויות, כולל על נסיונות לפגוע בהם באבנים המושלכות לעברם ולעבר אזרחים הנוסעים בכבישים. בעצם, זה תמיד היה כך, תמיד היו הוראות להבליג על זריקת אבנים, אבל חיילים מנוסים לא באמת הבליגו. אלא שלאחרונה, עם ריבוי המצלמות ובעקבותיהן ההעמדה לדין של חיילים שהגיבו בהתאם לצורך המבצעי, החיילים אכן מבליגים והתוצאות ניכרות בשטח; הפלשתינים צוברים ביטחון ומרשים לעצמם להתפרע בלי שום גבולות. וכתוצאה מכך כמובן גם העליה בריבוי הנפגעים אצלנו. ולמרבה הצער, לא נראה שבצבא (או בממשלה) לומדים מהניסיון, שעל כן מתכוונים להקל את הלחץ מעליהם בימי הרמדאן. כמו שאמרנו ברשימה הקודמת: מעדיפים לחיות בחלום, לטפח את דמיונות השוא, על פני התמודדות הכרחית עם המציאות.

מקורה של הרגישות

ובאמת, לא צריכים להתאמץ מאד כדי לראות שחיים בחלום; מספיק להסתכל על יחסם של הערבים עצמם למה שמכונה אצלנו ''קדשי האיסלם'' מהרמדאן ועד המסגדים. הרי מלחמת יום כיפור פרצה בעיצומו של חודש הרמדן כידוע. אולי כי הערבים סמכו על כך שבתמימותנו נהיה רגועים בחודש הזה, שלא נעלה על דעתנו שדוקא במהלכו הם יתקפו. שלא לדבר על כך שבסוריה ובעיראק, שם מוסלמים טובחים מוסלמים בלהט בלתי נתפס, לא יעלה על הדעת שתוכרז הפוגה בגלל הרמדאן. גם לא יעלה על הדעת שמסגד יהווה מקלט למישהו, כי לשום צד אין בעיה להחריב מסגד על יושביו, אם הוא מאוכלס באנשי הצד השני. שלא לדבר על יחסם לבתי כנסת. ורק אנחנו מגלים רגישות כל כך גבוהה לרווחתם של אויבינו. וכאמור, יסודה של הרגישות הזאת הוא בדמיונות השוא שלנו, כי להם עצמם אין את הרגישות שאנחנו מייחסים להם.

תוקף כי חשב שהוא יכול

בשלב זה לא נתייחס לברירניות של הרגישים למיניהם, של אלה המגלים רגישות לרווחתם של האויבים ובו בזמן מגלים אטימות מוחלטת למצוקתם של האחים; במקום זה ננסה להבין היכן טמון שורש הטעות של הרגישים אצלנו. בפרשת השבוע מסופר על אחת מההתקפות הרבות שהותקפנו (במדבר כ''א): א וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. דיברנו על כך בעבר לא אחת ולכן לא נאריך כעת, רק נזכיר שהוא תקף בלי שום התגרות מצידנו, פתח במלחמה רק מפני שחשב שיש לו הזדמנות לפגוע בנו. והרי מאז, לכל אורך ההיסטוריה, זו המציאות שעימה אנחנו נאלצים להתמודד; תוקפים אותנו בכל פעם שחושבים שיצליחו לפגוע בנו. שלא לדבר על מצבים שבהם חושבים שגם ירוויחו מזה משהו. והמציאות הזאת לא השתנתה עדיין.

אויב הוא אויב

השבת הזאת מיוחדת בכך שיש לה שלוש הפטרות, שלושה פרקים מספרי הנביאים. אמנם בבית הכנסת קוראים רק הפטרה אחת, אבל המסרים האקטואליים של הפרקים האחרים ששייכים לשבת זו, אינם מתבטלים עקב כך. ההפטרה שקוראים בבית הכנסת שייכת לראש חודש שחל בשבת והיא פותחת בפסוק (ישעיהו ס''ו): א כֹּה אָמַר ה', הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי; אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי, וְאֵי זֶה מָקוֹם, מְנוּחָתִי. ומכיוון שגם למחרת חל ראש חודש, שייכת לשבת זו גם ההפטרה של שבת ערב ראש חודש, הפותחת בפסוק (שמ''א כ'): יח וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן, מָחָר חֹדֶשׁ; וְנִפְקַדְתָּ, כִּי יִפָּקֵד, מוֹשָׁבֶךָ. ומלבד שתי אלה יש כמובן את ההפטרה ששייכת ישירות לפרשת השבוע, והיא מספר שופטים פרק יא. שם מסופר על מלחמה שיזמו בני עמון נגד ישראל, שלא היה להם מנהיג שינהל את העניינים בכלל ואת המלחמה בפרט. 

משא ומתן עם אויב

זקני העם פונים אל יפתח הגלעדי ומבקשים שיקח לידיו את ההנהגה; הוא מתרצה בתנאי שמדובר במינוי קבוע והם מסכימים. הפעולה הראשונה שהוא עושה היא להתפלל: יא וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד, וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, לְרֹאשׁ וּלְקָצִין; וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו, לִפְנֵי ה', בַּמִּצְפָּה. אחר כך שולח יפתח אל מלך בני עמון לברר מדוע הוא יוזם מלחמה נגד ישראל. יג וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם. מלבד המחוזות הנזכרים כאן, כי מדובר במחוזות שממזרח לירדן, הטענה הזאת מוכרת לנו היטב. גם נגדנו טוענים שלקחנו ארץ של עם אחר ודורשים שנחזיר לו אותה בשלום... ההבדל הוא שיפתח ניהל את המו''מ על בסיס מה שמסופר בפרשת השבוע שלנו (בפרקים כ וְכא) ולכן היה בטוח לחלוטין בצדקת טענותיו.

מדיבורים למעשים

יפתח שלח את תשובתו למלך בני עמון, תשובה שעיקרה הטענה שלא לקחנו כלום מבני עמון אלא ממי ששלטו אז בארץ שאתה טוען שהיא שלך. מעין הטענה שאנחנו יכולים לטעון (ולא טוענים) כבשנו מהירדנים ולא מהפלשתינים שבכלל עוד לא ידעו שהם קיימים. אבל מלך בני עמון בשלו, הארץ הזאת שלי ואם אתה רוצה שלום אתה חייב להחזיר לי אותה. יפתח לא המשיך במו''מ. הוא ידע שצריכים לחתור לשלום ולכן פתח במו''מ, אבל גם ידע שעסקה הוגנת זה כאשר עבור שלום משלמים בשלום. ומי שמתעקש לקבל תשלום אחר תמורת שלום, מבקש בעצם מלחמה וזה מה שיקבל: לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ. לג וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הכניעה הזאת של האויב, היא, ורק היא, מביאה שלום. 

ניגודיות קיצונית

כאמור, בבית הכנסת קוראים השבת את הפטרת ראש חודש; את הסיפור של יפתח קוראים כאשר ראש חודש לא יוצא בשבת פרשת חוקת. והנה, המסר של הפטרת ראש חודש מתאים להפליא לשוני המופלג שבין ההנהגה של יפתח ובין ההנהגה שלנו. את הפסוק שפותח את ההפטרה ציטטנו כבר. בהמשך מוכיח הנביא את ישראל על שהולכים בשרירות לבם ואינם דבקים בה' יתברך: ד גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ. אבל הרי ה' בחר בנו והבטיח שבסוף הוא יביא לנו את הגאולה האמיתית והשלמה, אז המצב הזה של ריחוק הדדי בינינו ובינו לא יכול להימשך בלי סוף. לכן הוא מבטיח שאחרי כל המשברים יבואו זמנים חדשים: י שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. 

תהליכים של אחרית הימים

הנביא ממשיך בתיאור תהליכים עתידיים שהיום הם כבר הווים: יד וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד ה' אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו. טו כִּי הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ. טז כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי ה'... כ וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה'. וההפטרה השלישית ששיכת לשבת זו, הפטרת ''מחר חודש'' גם היא מבטיחה שלמרות כל הקשיים העכשוויים ההתחדשות בא תבוא. כי בסופו של דבר, אין לנו ברירה אלא לשוב לדרך שמתווה לנו התורה בכלל ובפרשת השבוע בפרט, הדרך של חֻקַּת הַתּוֹרָה. ואז, בלי ספק נזכה מיד לקיום הנבואה שבסיום הפטרת השבת: כג וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">העולם בתהליך התפכחות מהשקר שבו הוא חי לאורך השנים. וגם זה שאנחנו מתעקשים שלא להבחין ביד האלקית שפועלת בעולם, לא ימנע את היעוד שלנו. כי כאמור הקב''ה מכריח אותנו להתאחד ולנקוט את הפעולות הנכונות. והרי תמיד כשעשינו זאת, העולם היה בעדנובשולי האירועים החדשותיים, הרקטות מחד והסיכולים מאידך, תהיתי אם גם בימים אלו אנחנו ממשיכים להעביר להם אספקה, חומרי בניין וכאלה. הכוונה לאספקה שבלעדיה לא יכלו לבנות מנהרות וגם לא לתקוף אותנו. אז מסתבר שהסוג הזה של אספקה אולי נעצר, אבל מזון ודלק אנחנו ממשיכים לספק להם. אגב, מישהו משלם על האספקה הזאת או שזה יוצא מהכיסים המחוררים שלנו, של אזרחי ישראל? מעניין לבדוק. אבל בינתיים אותם רוצחים, בזמן שהם נהנים ממזון שאנחנו מספקים להם, על בטן שבעה הם ניגשים לכלי המשחית שאגרו שם ומשגרים אלינו את הפצצות שאמורות להרוג בנו, במי שמספקים להם מזון. האם אין פירושה של התנהלות זו שאנחנו מעניקים לגטימציה לתביעות שהם מפנים כלפינו? האם אין בהתנהלות זו שלנו, משום עידוד פעיל לטרור המופעל נגדנו?

מתחזקים את הטרור

כבר שנים אנחנו חיים עם האנומליה הזאת ורק בודדים מעזים לצייץ מדי פעם כמה מלים נגד המשך האספקה לרוצחים. והם נתפסים כקיצוניים שאין להתייחס אליהם. כמובן, גם העולם התרגל לזה ועל כן, איש לא התרגש מניסיונותיהם המתמידים לפגוע בנו, איש לא הביע הסתייגות מהתעקשותם להמשיך לירות עלינו את החפצים המעופפים בכל פעם שבא להם. כי ההתעקשות שלנו לתחזק את קווי האספקה שלהם שיכנעה את העולם שאין בעיה, עובדה שאנחנו לא מענישים אותם על הירי וזה אומר שאנחנו משלימים אתו. ואם אנחנו משלימים עם הטרור שמפעילים נגדנו, למה שהעולם יסתייג ממנו? לכן, בכל פעם שהם תקפו – ולא משנה באיזו דרך, רצח, חטיפה, רקטות – לכל היותר נשמעו גינויים שנאמרו כדי לצאת ידי חובה. אבל בכל פעם שהגבנו או אפילו רק חשבו שאנחנו מתכוונים להגיב, מיד פנו אלינו בדרישה לשמור על איפוק.

נתיב התאבדות

אבל האמת היא שאת רעיון האיפוק אל מול טרור אנחנו המצאנו, לא הגויים. אין בדעתי לערוך כאן סקירה מקיפה שתוכיח את הטענה הזאת, אבל מי שרוצה יכול לבדוק, הרי גוגל יודע הכל והוא ישמח לענות לכל שאלה. כמובן, הלך הרוח הזה התבסס על הנחת יסוד שקרית שהערבים הם הצד המסכן, העשוק בידי הקלגס הציוני. הנחת יסוד שהומצאה וממשיכה להוות בסיס להשקפת עולמם ולהתנהלותם של אותם ציונים לשעבר. והעולם אימץ את זה. הוא לא חשב שהוא יכול להיות ציוני יותר מהציונים והעניק לערבים את כל אהדתו. מכיוון שכך, הופנו כלפינו דרישות הזויות לוויתורים שפירושם המעשי הוא דרישה שנחדל להתקיים. מכאן (תרתי משמע) גם יצא רעיון החרם על ישראל, חרם שפירושו המעשי הוא מאמץ מרוכז לאלץ אותנו לוותר על עצם היותנו.

הקב''ה מנהל את העניינים

אלא שהִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל(תהלים קכ''א). ועם ישראל חי וקיים. עמדנו כבר על העובדה הגלויה שבכל הארצות של אויבינו, הקב''ה מחולל מהפכות ותהו ובהו כך שהם עסוקים בעצמם ולא מתפנים אלינו. לא אחת כתבנו כאן גם שהבעיה שלנו היא פנימית ולא חיצונית, שהתפקיד שלנו הוא לעמול על תיקון הליקויים אצלנו בבית ולהפסיק להיות מוטרדים מן החוץ, כי באלה שבחוץ מטפל הקב''ה. כעת מתברר שהקב''ה מאלץ אותנו לעשות את מה שלא עשינו בעצמנו, להתאחד. זה התחיל באחדות סביב חטיפת שלושת הנערים הי''ד ונמשך כעת אל מול הטרור העזתי. והמעניין הוא שהעולם שותק. בינתיים לפחות. דומה, כי כמו כמה (שמכונים) שמאלנים אצלנו, גם לעולם מתחיל להימאס מהשקר של הערבים, של אלה המתעקשים להשמיד ולהרוג ודורשים חסינות מפני תגובה.

ביקשו לקלל ונמצאו מברכים

והאמת היא שבשכל אנושי קשה לזהות איזשהו היגיון בהתנהלות הפלשתינית. אי אפשר להבין את ההתעקשות שלהם להמשיך לירות עלינו כאשר הם יודעים את יחסי הכוחות בינם ובין צה''ל. אין זאת אלא שהם סמכו על העולם שייחלץ להצילם, כרגיל. אבל לעולם נמאס כאמור, והוא כבר די משתעמם מההצגות שלהם. מה גם שכולם שמעו את ראש הממשלה מבקש שלא להסלים את המצב, מבטיח ש''שקט ייענה בשקט''. הם בחרו ברעש ולעולם כבר לא איכפת שיקבלו את מה שרצו. הסיפור הזה התחיל בשבוע שבו קראנו את פרשת בלק, עם הסיפור של בלעם שרצה לקלל ונאלץ לברך אותנו בברכות הכי נעלות. באותו שבוע הם הגבירו את מאמציהם לפגוע בנו וכאמור, מאמצי ההרגעה שלנו לא הצליחו. עד שנאלצנו להגיב במהלך שזכה לכינוי ''מבצע צוק איתן''. ומכיוון שהכל קורה בהשגחה פרטית מלמעלה, גם לשם הזה יש משמעות מעניינת.

מלחמה על הארץ

השם שניתן לתגובת צה''ל בעזה הזכיר לי את דבריו של בלעם, את ההסבר שלו לחוסן של עם ישראל (במדבר כ''ג): ט כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. והרי צורים וצוקים מאד קרובים במובנם. כמו כן בלעם מתנבא על בני יתרו שקשרו את גורלם בגורלנו ואומר (פרק כ''ד): אֵיתָן, מוֹשָׁבֶךָ, וְשִׂים בַּסֶּלַע, קִנֶּךָ. איתן במשמעות של חוזק כמובן. בלעם אומר כי מי שקושר את גורלו בגורל עם ישראל, כמו יתרו, מובטח לו קיום נצחי. לפי חז''ל 'איתן' הוא אחד השמות או הכינויים של אברהם אבינו; והרי הוא ראשון ל''צורים'' שמזכיר בלעם, שכן כך הוא מכנה את אבותינו הקדושים, כאמור ברשימה הקודמת. אינני יודע כיצד בדיוק מחליטים על שמות למבצעים שונים; אומרים שמחשב ''מחליט'' על זה. אולי. מה שבטוח הוא שהשם הזה תואם להפליא לנסיבות ולהקשרים התורניים.

הארץ שלנו היא

כי כשאצלנו החליטו מחוסר ברירה להגיב לרצחנות הערבית, זה קרה כבר בשבוע של פרשת פינחס, הפרשה של השבוע, וביום השלישי של השבוע. חלק הפרשה של היום הזה פותח כך (במדבר כ''ו): נב וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נג לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָהבְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. נד לָרַב, תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו, יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. נה אַךְ-בְּגוֹרָל, יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ: לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם, יִנְחָלוּ. נו עַל-פִּי, הַגּוֹרָל, תֵּחָלֵק, נַחֲלָתוֹבֵּין רַב, לִמְעָט. לָאֵלֶּה שנמנו בפסוקים הקודמים של הפרק, כולם צאצאי יעקב אבינו כמובן, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה. מיד בהמשך באה תזכורת אודות בני לוי: כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שכן תפקידם הוא לעסוק ולהנהיג את עם ישראל ברוחניות, והם מנועים מהתעסקות בארציות שעלולה להסיח את דעתם מתפקידם הרוחני.

אין עוד מי שמואס בארץ

והפסוקים האחרונים של הפרק אומרים שכל המוזכרים בו נוחלים את הארץ. כי מתו כבר כל אלה שהעדיפו להישאר במדבר: סד וּבְאֵלֶּה, לֹא-הָיָה אִישׁ, מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵןאֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי. סה כִּי-אָמַר ה' לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר; וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם, אִישׁכִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן. במלים אחרות, חלק הפרשה שלמדנו ביום בו החל צה''ל להגיב על התוקפנות הערבית, מבטיח כי כבר הגיע הזמן לנחול את הארץ והנוחלים הם כל היהודים שחיים כעת. כי מי שמאס בארץ – מת מכבר. וכאשר מגיע הזמן לשלב הזה, הקב''ה מסבב את העניינים כך שאומות העולם לא רק לא יפריעו, אלא עוד יסייעו לנו להגשים את הכוונה האלקית. כרגע מתבטא הסיוע שלהם בכך שאינם מתערבים בנעשה כאן, אינם לוחצים עלינו להפסיק את הפעילות בעזה, אבל בהמשך מן הסתם הם אפילו יסייעו.

אהבת הארץ של הנשים

אולי זה יקח עוד כמה זמן, אבל העולם בתהליך התפכחות מהשקר שבו הוא חי לאורך השנים. וגם זה שאנחנו מתעקשים שלא להבחין ביד האלקית שפועלת בעולם, לא ימנע את היעוד שלנו. כי כאמור הקב''ה מכריח אותנו להתאחד ולנקוט את הפעולות הנכונות. והרי תמיד כשעשינו זאת, העולם היה בעדנו. בהמשך הפרשה של היום מסופר על בנות צלפחד שהתייצבו לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָהפֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-ה', בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. מאז ועד בכלל בנות צלפחד משמשות מופת לאהבת הארץ, אבל בינתייים משה לא יכול היה לענות להן והוא פונה אל ה' לבקש הנחיות: ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ה'. 

חילופי הנהגה ודבקות בה'

התשובה של ה' כתובה בפרשה שלמדנו ביום רביעי (פרק כ''ז): ז כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹתנָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. בשלב הזה משה גם מקבל הודעה שסיים את תפקידו כמנהיג והוא מונחה להסמיך את יהושע כמחליפו. האם אצלנו זה אומר שינוי בדרך ההנהגה? ימים יגידו, אבל לדעתי אין ברירה. השינוי חייב לבוא. והשינוי הזה מבוטא היטב בהמשך הפרשה עד סיומה. זה מתחיל בקרבן התמיד שנצטווינו להקריב פעמיים בכל יום (פרק כ''ח): בצַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ, לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ... ד אֶת-הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. וכך נמנים ברצף עד סוף הפרשה הקרבנות של כל השנה, שבת, ראש חודש, חגים. ללמדנו כי את הקשר שלנו עם הקב''ה, אותו קשר שמעניק לנו את הזכות על הארץ, יש לשמר ולטפח דבר יום ביומו.

פרשת השבוע היא מַטּוֹת (במדבר ל'): ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר; זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה'. במרבית השנים פרשה זו נקראת ביחד עם הפרשה הבאה, מסעי, אבל בחלק מהשנים המעוברות, כמו השנה, היא נקראת לבדה. והעובדה שהשנה פרשה זו נקראת לבדה, מתאימה להפליא לאירועים החדשותיים. כי אמנם הפירוש הראשון של מַטּוֹת בהקשר שלנו הוא שבטים, אבל הרי מַטּוֹת זה גם מלשון הטיה כידוע, והשאלה היא להיכן נוטים. הפרשה דנה בכמה נושאים הקשורים ביניהם קשר הדוק; הנושא הראשון הוא נדרים: ג אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹלֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. טבעי לבני אדם להבטיח ו/או להתחייב – למעשה או להימנעות ממעשה בעתיד, השאלה היא מה הם עושים עם אותה התחייבות כאשר מגיע אותו עתיד.

הטיית הדעות

לדוגמא, לפני בחירות מבטיחים לנו כל מיני הבטחות כדי להניע אותנו להצביע עבורם; הרצון שלהם להיבחר היטה את דעתם לכיוון שמוצא חן בעינינו והם מבטיחים לנו כי מכיוון שדעותינו כמעט זהות והם מסכימים אתנו בעניין א' וב' וג', כאשר הם ייבחרו לתפקיד הם ינהלו את העניינים בהתאם לרצוננו. אלא שפעמים רבות מדי מתגלה בדיעבד שמרוץ המחשבות ובעיקר שיקלול האינטרסים שלהם, היטו את דעותיהם לכיוון שונה ואפילו הפוך מזה שהבטיחו לנו. האמת היא שהתרגלנו למצב הזה ודי הנמכנו ציפיות. כמובן, גם התורה הכירה בנטיה האנושית הזאת, לכן היא מצווה לנו מפורשות: לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ; כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. אמנם יכול להיות שינוי נסיבות שמחייב מחשבה מחודשת שאפילו תוביל למסקנה הפוכה מהקודמת וממילא גם להתנהלות שונה מזו שהובטחה, התורה מכירה בזה, אומר הרמב''ן ולכן אינה אומרת שלא יעבור על הבטחתו, רק שלא יחל-יחלל דברו; שלא יעשה דבריו חולין.

עמידה בדיבור

בעצם, התורה מורה לנו כאן להתייחס בכבוד אל המלים שאנחנו מוציאים מהפה, שנחשוב לפני שאומרים ושלא נזלזל במה שאמרנו/הבטחנו. ואם נשתנו הנסיבות ולא ניתן לעמוד בהבטחה המקורית – הפתרון הוא להציע את הבעיה בפני אנשים שאין להם אינטרס והם יכולים לשחרר אותנו מההתחיבות, אם ימצאו לנכון. אבל כל עוד זה לא נעשה, אנחנו נשארים מחוייבים להתחייבות המקורית. דומני שההקשר ברור; כאמור לעיל, התרגלנו להבטחות שאינן מתקיימות; אבל אין טעם להאריך בביקורת כי נראה ברור שמהשמים מאלצים את מנהיגינו לעמוד בדיבורם. וזה נעשה באמצעות הקשחת עמדותיו של האויב, שלמרות המכות שהוא סופג – הוא דוחה כל הצעה להפסקת אש. לכן אין לנו ברירה אלא לעשות את מה שממילא חייבים לעשות. וכאן אנחנו עוברים לנושא השני בפרשת השבוע, מלחמת מדיין.

מלחמת נקם

(פרק ל''א): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. בפרשה הקודמת קראנו שהיה ציווי כללי, בלי לנקוב מועד לביצוע (פרק כ''ה): טז וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. יח כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר. בפרשה שלנו מדובר בהוראה לביצוע: ג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן. ד אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּהלְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. לכאורה, הנושא הזה של מלחמה נגד הצוררים, שייך לחדשות השבוע הרבה יותר מהנושא הקודם של עמידה בדיבור מצד מנהיגים ובכלל. כאן מדובר במלחמת נקם, מושג שהיום הס מלהזכיר, על כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם. 

נקמה למרות הכל

במשך שנים מדברים אצלנו על מזימות שחורשים נגדנו מעבר לגבול, במדינות רחוקות מאיתנו, ודי מתעלמים מהמזימות שחורשים נגדנו אלה שניזונים מידנו. אמנם דיברו אצלנו על מנהרות שהם חופרים כדי להקל עליהם את הפגיעה בנו, אבל המשיכו לספק להם חומרים – מלט, ברזל וכו' – לבניית אותן מנהרות. שלא לדבר על ''מוצרים הומניטריים'' שאנחנו מספקים להם ביד רחבה. וגם כאשר הצוררים הפכו את היהודים בישובים שבקרבתם למטרה עבור כלי המשחית שרכשו – ועשו זאת דבר יום ביומו – מה שהיה אמור להניע אותנו לפעול במלוא העוצמה הנדרשת, הבלגנו. כנראה מפני שהקב''ה עשה לנו נס והם לא הצליחו לפגוע באנשים. אנחנו לא רצינו ועדיין לא רוצים לפגוע בהם, אבל מסתבר שלקב''ה יש תוכניות אחרות. וכשמגיע הזמן, הוא מכריח אותנו לעשות מה שצריך.

מתאבדים מול חלוצים

כעת כבר הגיע הזמן שיתקיימו דברי הנביא מיכה (פרק ה'): יד וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ. לא מזמן אמרנו כבר ש''נקמה זו לא מילה גסה''. להיפך, ב'נקמה' ב'תקומה' וב'שיקום' האותיות העיקריות הן קם. כך שיש קשר הדוק ביניהן. כאן אומר הקב''ה מפיו של הנביא מיכה, שהוא יעשה נקמה בגוים אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ. בפשט נראה שמדובר בגוים שמסרבים לשמוע בקול ה', והסירוב מתבטא בכך שאינם מודים בהתגשמות חזון הנביאים אודות תקומת עם ישראל והשיבה שלו לארץ, ומתעקשים להפריע לתקומה הזאת. כך זה גם לפי המפרשים על הפסוק. והרי זה בדיוק מה שעושים הצוררים שמעבר לגבול וגם אלה שבתוכו. אמנם ''הרבה דרכים למקום'' לבצע את מה שהוא מוצא לנכון והנקמה שהבטיח יכולה להתקיים בדרכים שונות, כמו למשל מלחמות פנימיות והשמדה הדדית בארצות האויבות לנו, מה שמתחולל כעת לעינינו.

בידי מי הנקמה?

אבל במה שנוגע לנעשה בתחומי ארץ ישראל, על פניו נראה שהקב''ה מכריח אותנו להשתתף במהלכי הנקמה. והרי גם את הנקמה שבפרשת השבוע הוא יכול היה לעשות בעצמו אבל בחר להטיל את המשימה עלינו. והיא אמנם בוצעה על ידי חלוצי הצבא: ה וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלֶף לַמַּטֶּהשְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף, חֲלוּצֵי צָבָא... ח וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַעחֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב. בלעם לא היה שייך להנהגה של מדין; הוא הצטרף אליהם ככוח רוחני פסיכולוגי כד לסייע במלחמה נגד ישראל. הוא ניסה לעורר פחד בלב חלוצי הצבא של ישראל בידיעה שזו הדרך להביס אותם, כי הפחד משתק. תפקידו של פינחס היה לנטרל את האיום הזה: ו וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ. והוא עשה זאת בהצלחה גדולה והרג את בלעם.

אילוצים

אז בסיפור של פרשת השבוע לא עלתה בכלל השאלה של ''מוסריות הנקמה''. היה ברור שחייבים לנקום ועשו את זה בשלמות. אצלנו המציאו מוסר חדש שלפיו 'נקמה' – הס מלהזכיר, אבל זה לא מה שיעצור את המהלכים האלקיים; והרי לא לחינם הצורר עצמו מאלץ אותנו להמשיך בלחימה, הקב''ה מקשיח את לבם כך שניאלץ אנחנו לעשות את מה שהוא רוצה שנעשה. והרי ב''ה, רבים אצלנו חלוצי הצבא המבקשים לקחת נקמה מהצוררים. והעובדה שהמנהיגות והתקשורת מסתייגים משימוש בפועל הזה לא ממש משפיעה עליהם. הלב היהודי שלהם אומר להם מה נכון והם מקשיבים לרחשי לבם. האמת היא שגם שכל ישר, אחרי שרואים כמה השקיעו בהכנות לפגוע בנו, גם השכל מחייב את הנקמה הזאת. אלא שאת השכל ניתן לשטוף במלל תקשורתי. את הלב היהודי – לא ניתן. 

לשמור על שלמות המחנה

לקראת סוף הפרשה מספרת לנו התורה על בני גד ובני ראובן שהיו להם בהמות רבות ולכן ביקשו להישאר בעבר הירדן שהיא מקום מרעה. היתה להם כוונה טובה, שלא להסתכן בפלישת בהמותיהם לשדות של אחרים אם יעברו את הירדן עם כולם, אבל משה מוכיח אותם בחריפות על הבקשה שלהם ומזכיר שכבר היו כאלה, המרגלים, שלא רצו לעלות לארץ ומה היו התוצאות. גם למרגלים היו כוונות טובות, אבל התוצאה היתה רעה מאד. הם ראו את הצדק שבדבריו ומבלי לוותר על כוונתם המקורית, העלו הצעה חדשה (פרק ל''ב): טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם... התנדבו להיות חלוצי צבא בכל מהלך הכיבוש וההתנחלות בארץ. 

תורה ציווה לנו משה

משה מקבל את הצעתם ומצווה את המנהיגות של הדור הבא: כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, אִם-יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה', וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ, לִפְנֵיכֶםוּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת-אֶרֶץ הַגִּלְעָד, לַאֲחֻזָּה. ל וְאִם-לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים, אִתְּכֶםוְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. התוכחה של משה השפיעה עליהם מאד והם חזרו על התחייבותם: לא וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֵאמֹר: אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-עֲבָדֶיךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה. לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה', אֶרֶץ כְּנָעַן... לצערנו, כיום לא רואים ולא שומעים את משה, אבל כתוב שבלבו של כל יהודי שוכן ניצוץ ממשה רבנו והניצוץ הזה, גם אם לא מודעים לו ועל כן לא מטפחים אותו, הוא מתעורר בזמן שצריך ומגלה בלבו של יהודי את הרגש הנכון ואת הרצון לעשות בדיוק מה שצריך כדי למלא את רצון ה'. והרגש הזה הוא שהתעורר בחודשים האחרונים אצל חלוצי הצבא שלנו.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">נרדמנו בשמירה והתעלמנו ממה שהם מכינים לנו. ''כאן הוקרנו'' התייחסנו בקרירות סלחנית (במקרה הטוב) לאלה שהתריעו מפני הסכנות שאנחנו מזמנים לעצמנו. בשני אלה הקב''ה כביכול שותף איתנו, ''ישננו, הוקרנו'' ביחד, אתם ואני. אולי זה רומז לעובדה שלא הגיב מיד למחדל שלנו, וכך כביכול הוא שותף למחדל ח''והגענו לפרשה האחרונה בספר במדבר, פרשת מַסְעֵי הפותחת בסקירה של כל תחנות המסע שנמשך במדבר ארבעים שנה (במדבר ל''ג): א אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִםלְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. על הפסוק הזה מביא רש''י שני פירושים. הפירוש הראשון: להודיע חסדיו של מקום; שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם י''ד שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו המרגלים... וכאן הוא אומר יח וַיִּסְעוּ, מֵחֲצֵרֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּרִתְמָה. למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן, מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. עד כאן פירוש א'.

תנודות במצב הבריאות

לפי הפירוש הזה, סקירת המסעות נועדה להדגיש את חסדי הקב''ה עימנו, שלמרות הגזירה שהמסע אל הארץ המובטחת ימשך (ואכן נמשך) ארבעים שנה, היו בו הרבה שנים של רגיעה יחסית, של חניה ממושכת במקום אחד. הפירוש השני שמביא רש''י ממדרש רבה, אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', נראה כאילו הולך בכיוון הפוך: ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו; כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו כאן ישננו, כאן הוּקַרְנוּ, כאן חששת את ראשך וכו'. המלך הוא הקב''ה, מלך מלכי המלכים, והבן החולה זה אנחנו; והמחלה של הבן מתגלה בתסמינים שונים, לפי הזמן והמקום. לפעמים הוא ישנוני ולא בא לו לעשות כלום; לפעמים הוא מגלה קרירות מתסכלת כלפי כל עניין חשוב ומהותי; ולפעמים הראש שלו כואב ולא קולט כלום.

חסד ה' עימנו

נזכיר שוב: מדובר בשנה האחרונה במדבר, כולם יודעים שבעוד זמן קצר יכנסו לארץ המובטחת, ולקראת השלב הנכסף הזה נערך מה שנראה כסיכום של ההיסטוריה הקרובה. רש''י בפירושו עונה על השאלה לשם מה הסיכום הזה, אבל לכאורה הפירושים שלו סותרים זה את זה. כי לפי הפירוש הראשון מובלט חסדו של הקב''ה עימנו, שלמרות חטא המרגלים והעונש שנגזר עלינו בעקבותיו, הוא לא מיצה עימנו את הדין אלא נהג ברחמנות. לעומת זאת, לפי הפירוש השני, מובלטת הסרבנות (המחלה) שלנו, שגם אחרי חטא המרגלים נהגנו כמו ילדים מפונקים ולא הפסקנו להתלונן ולבוא בדרישות שונות ומשונות. אבל לאמיתו של דבר, מסביר הרבי, שני הפירושים עולים בקנה אחד, בשניהם מובלטת אהבתו של הקב''ה לנו, ובפירוש השני יותר מאשר בפירוש הראשון.

הכוונה מלמעלה

כי למרות כל התלונות והסרבנויות שלנו, הוא המשיך להוביל אותנו ולשמור עלינו במדבר והנה היגענו כבר לסוף המסע כשאנחנו בריאים ושלמים. ואדרבה, איזכור השלילה שבפירוש השני בא להזכיר לנו שגם ממצבים שליליים אפשר לצאת, שאפשר, ולכן זאת המשימה, להפוך שלילה לחיוב. ואת הפרשה הזאת קוראים כאשר המלחמה שזכתה לשם מבצע(???) ''צוק איתן'' הגיעה לשלב שבו נראה כי אין לנו מושג איך ולאן אנחנו ממשיכים מכאן. ובכן בהמשך למה שכתבנו בשבועות האחרונים, ברור שמכאן ואילך עלינו לחתור בכל הכוח להשלמת המסע האחרון אל עבר הגאולה האמיתית והשלמה. כי הרי ברור שכל מה שקרה וקורה במלחמה הזאת מתוכנן מלמעלה, זה לגמרי שקוף. הרי אנחנו לא רצינו במלחמה הזאת, ''שקט ייענה בשקט'' הכריז ראש הממשלה למרות שהיו לנו סיבת מצוינות לעשות הרבה רעש. אבל בשמים לא אוהבים שקט מלאכותי.

סכנה, שקט מדומה

האמת היא שלמרות תחושות הבטן שהיו לרבים והתבטאו היטב בדברי שרי החוץ והכלכלה, שחייבים להכות בחמאס מכה קשה, בדיעבד צריך לומר כי ראש הממשלה נהג נכון כאשר שידר חוסר התלהבות מיציאה למלחמה ונראה היה כמי שמוכן להסתפק בהשבת השקט היחס על כנו. וזאת, למרות שמדובר בשקט מדומה, שכן מתחת לפני השטח היה המון רעש של חפירת מנהרות התקפיות; למרות זאת אנחנו לא אמורים ליזום מלחמה. אנחנו אמורים להמתין שהם יתחילו וזה אכן מה שקרה. כי כאמור, בשמים לא אוהבים שקט מלאכותי ולכן אילצו אותנו לצאת למלחמה, כדי להשיג שקט אמיתי ולא מדומה. דיברנו בעבר על כך שאנחנו מדברים מערבית (במקום לדבר יהודית) ולגמרי לא מבינים ערבית, אנחנו גם לא מנסים להבין; הערבים מדברים ערבית והם גם מבינים היטב מערבית, וזה היתרון הגדול שלהם ביחס אלינו בפרט וביחס לעולם המערבי בכלל.

השאיפה לשקט מגבירה את הרעש

אנחנו כל הזמן מבקשים להשיג שקט; על דרך ''ביקש יעקב אבינו לישב בשלווה'' כפירוש רש''י לבראשית ל''ז ב'. אל שההמשך שם הוא: ''קפץ עליו רוגזו של...'' נתרגש עליו אירוע מטלטל שהרחיק ממנו את השלווה עוד יותר. כלומר, מסקנה עגומה, עצם הרצון לישב בשלווה מזמין את צמיחת המכשול הבא. אנחנו כל הזמן מבקשים לישב בשלווה; מכאן נובעים המאמצים להגיע להסכמות עם הערבים באזורי יש''ע, מכאן הניסיונות לרצות את הערבים הוותיקים יותר אצלנו, על ידי יצירת ''העדפה מתקנת'' בתחומים שונים עד כדי אפליה לרעה של יהודים לעומת ערבים. הכל כדי להשיג את אותו שקט מיוחל. וקיבלנו שקט? מה התוצאות של המאמצים שלנו? רק יותר ויותר רעש. יש כאלה שאומרים: עוד לא השקענו מספיק לכן עדיין אין שקט. נשקיע בהם יותר; נספוג, נכיל, נבליג, בסוף יהיה שקט.

יד רכה, יד שבירה

מהאירועים האחרונים ניתן כבר להסיק שזו אשליה, אבל דומה כי אזני המופקדים על ההנהגה שלנו ערלות מכדי להקשיב לדברים של טעם; הם נעלו את עצמם בקיבעונות חשיבתיים וכבר לא מסוגלים להבחין בין מציאות למשאלות לב, ויהיו נעלות ככל שיהיו. והמציאות כאמור, היא, שככל שאנחנו מבקשים שקט כך גובר הרעש. כיצד ניתן להבין זאת? ובכן, בשיחת חברים על האירועים האחרונים הזכיר מישהו פתגם ידוע בערבית: איד מא תִּגְדְר תִּכְּסִרְהַא – חִבְּהַא. ובתרגום חופשי: יד המכה אותך, אם אינך יכול לשבור אותה – נשק אותה. דומני שאין צורך ביותר מזה כדי להבין את המנטליות שעימה עלינו להתמודד. את היד הרכה, המכילה, המאופקת שאנחנו חושפים אל מול התוקפנות שלהם הם מבינים כיד שבירה, וזה מה שהם מתאמצים לעשות, לשבור אותה.

טיפוח של השונאים

במלים אחרות ומזווית נוספת, בחתירה שלנו לשקט, בהבלגה, בהכלה, וביתר המלים היפות שאנחנו משתמשים בהן כדי לטפוח לעצמנו על השכם עד כמה אנחנו סובלניים וכו' אנחנו מחזקים את הקיצוניים שלהם ואלה סוחפים אתם את ההמון. ולהמון הזה אין ברירה, הקיצוניים עלולים לפגוע גם בו אם ישב מהצד ולא יצטרף אליהם ביידוי אבנים ובכתיבת פוסטים צמאי דם יהודי. אבל אנחנו מצידנו לא לומדים, לא מתחברים למציאות, ממשיכים לחיות את החלום גם עכשיו, לפחות ביחס לערביי ישראל וגם ביחס לערביי יהודה ושומרון. אנחנו משלימים עם זה שלעולם לא יאהבו אותנו, אבל שלפחות ישלימו עם קיומנו, כך אנחנו מקווים. תקוות שווא. אם היד שמולם תהיה חזקה, הם ינשקו אותה; אם היא תהיה רכה, אם לא תהיה חזקה, הם לא ירפו ממאמציהם לשבור אותה.

מחדלים

עד כאן תיאור המצב העכשווי ככל שזה תלוי בנו; ''כאן ישננו'' בלשון רש''י, נרדמנו בשמירה והתעלמנו ממה שהם מכינים לנו. ''כאן הוקרנו'' התייחסנו בקרירות סלחנית (במקרה הטוב) לאלה שהתריעו מפני הסכנות שאנחנו מזמנים לעצמנו. בשני אלה הקב''ה כביכול שותף איתנו, ''ישננו, הוקרנו'' ביחד, אתם ואני. אולי זה רומז לעובדה שלא הגיב מיד למחדל שלנו, וכך כביכול הוא שותף למחדל ח''ו. אבל ''כאן חששת את ראשך'' לבדך. החלטת שאתה יודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילך ועשית מה שהחלטת לעשות נגד רצוני. למרות הכל הקב''ה לא עזב ולא יעזוב אותנו. כרגע זה מתגלה בעזה, שם אילץ אותנו הקב''ה להכנס ולבטל את האיום הנורא של המנהרות ועל הדרך להחליש את הרשעים יותר ויותר. ומכיוון שמדובר בפרשת מסעי, נראה שהמסע הזה הולך להסתיים בקרוב.

יד חזקה יוצרת שקט

ביהודה ושומרון וגם בתחומי מדינת ישראל הקטנה זה עוד לא קורה; כלומר הקב''ה רומז לנו, באמצעות התוקפנות המתגברת של הפורעים, שעלינו להעמיק את אחיזתנו בארץ, שעלינו להפעיל יד חזקה אל מול הפורעים, אבל אנחנו לא נרמזים. כל כך עמוקה השינה שמנהיגינו נפלו אליה, כל כך מתוק להם חלום השיוויון והשלווה, שפשוט מסרבים להתעורר. אבל גם לזה הקב''ה זימן תרופה; העם התעורר ולאט לאט דבריו תופסים את הנפח הראוי להם בשיח הציבורי. אמנם עדיין קיימת בעיה חמורה, שכוחות הביטחון מפעילים אכיפה דווקנית כלפי יהודים שמתגוננים וסלחנים כלפי הפורעים. אינני יודע איך תיפתר בעיה זו, אבל חזקה על הקב''ה שיפתור גם אותה, כי כבר הגיע הזמן. וכמו שזימן לנו את האחדות המפעימה בחודשים האחרונים, כך יזמן לנו את השלבים הבאים עד שנגיע אל המנוחה ואל הנחלה בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.