לא מזמן כתבנו כאן משהו שממנו משתמע כי לאמיתו של דבר אין לנו מנהיגות. לא אמרנו את זה בפירוש, אבל זו מסקנה הכרחית ממה שכתבנו, כדלקמן. ולכאורה, איך אפשר לטעון טענה כזאת, שאין לנו מנהיגות, הרי העובדה היא שהמנהיגות קובעת לנו ועבורנו בעניינים שונים, לטוב וגם למוטב, אז מה פשר הטענה שאין לנו מנהיגות? ובכן, הגדרה של מנהיגות זה שהיא מובילה, או לפחות מנסה להוביל, את המונהגים אל עבר יעד מוגדר וזה לא מה שמזהים אצל המנהיגות שלנו. להיפך, נראה שהקבוצה שאמורה להנהיג אותנו אינה יוזמת דבר, היא נגררת אחרי האירועים ומגיבה, לפעמים טוב ולפעמים פחות טוב, וזו לא מנהיגות המתאימה לעם. לא נעים, אבל לעתים קרובות מדי נראה שמי שבאמת קובע פה את סדר היום הוא החמאס ומשתפי''ו שבתוכנו, לא הממשלה. 

כדי להנהיג צריכים מטרה

נתבונן בפרשת השבוע בניסיון להבין את שורש הבעיה, להבין מדוע נגררים במקום להוביל. ולפני כן צריכים להקדים מה שלכאורה מובן מאליו, שכדי להוביל צריך שיהיה יעד לחתור אליו. יעד כזה, בטח כאשר מדובר בהנהגה של עם וביחוד כאשר מדובר בעם ישראל, יעד כזה אינו יכול להיות גשמי או חומרי; היעד חייב להיות רוחני, או מה שמכנים היום ''אידיאלי''. צריכים לחתור להגשמת איזה אידיאל נעלה ושכל ההתנהלות תוכפף להשגת אותו יעד. כמובן, המוח האנושי עשוי להמציא אידיאלים כאלה, אבל הניסיון מלמד שקיומם של אידיאלים אנושיים הוא קצר טווח. יתרה מזאת, הניסיון מלמד שבמובהק, נזקם עולה על תועלתם. ומכיוון שאותנו מעניין עם ישראל ובו אנו דנים, הרי האידיאל שיש לחתור אליו נתון לנו בתורה הקדושה בכלל ובפרשת השבוע בפרט.

מתקשים לקיים את ההסכם

פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים ז'): יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָםוְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. וכאן בא פירוט מעודד של מה שנזכה לו: יג וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה, מִכָּל-הָעַמִּים... טז וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְלֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם; וְלֹא תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ. הרעיון ברור ומובן; יש הסכם מחייב, ברית שנכרתה בינינו ובין הקב''ה, אנחנו נעשה את מה שהתחייבנו והוא יעשה את מה שהבטיח לנו. אבל העניין לא פשוט בכלל. עובדה היא שמשה רבנו חוזר שוב ושוב על הציווי לעשות את מצוות ה'. הרי כך מסתיימת גם הפרשה הקודמת: יא וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹםלַעֲשׂוֹתָם. 

להיזהר מהשתלטות האגו

משה רבנו ידע שיהיה לנו קשה לשמור על דבקות בה' יתברך. הוא אפילו אומר את זה בפירוש בלשון אזהרה: יא הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. ואיזה תהליך נפשי עובר יהודי עד שמגיע לשפל כזה? הנה תיאור מדויק: יב פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. יג וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. יד וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְרָם לְבָבֶךָ, זו הסכנה הגדולה, זה מה שעלול להפריד יהודי מהקב''ה. בשבוע שעבר כתבנו משהו על הסכנה שהאגו ישתלט על האדם, וזו בדיוק התנועה הנפשית שמפניה מזהיר אותנו משה רבנו בפסוקים אלו. כי כאשר האגו משתלט – השיקולים מפסיקים להיות ענייניים; הם מוכפפים לאינטרס האישי כפי שהוא נתפס באותו רגע.

המעשה הוא העיקר

כמובן, צריכים לסייג ולומר את האמת, ש''לא כולם כאלה''. עדיין ניתן לזהות כוונות טובות ואפילו יוזמות חיוביות אצל אנשים בשכבת המנהיגות, אבל בשורה התחתונה מה שקובע זה המעשים, לא הכוונות. אז לא משנה כמה כוונות טובות יש, ברגע שפעולות ביטחוניות מוכפפות לשיקולים מדיניים, התוצאה היא עירעור מוחלט של הביטחון. האישי וגם הלאומי. אני מניח שהמנהיגים מבינים את זה לא פחות טוב מכל אחד אחר, אבל הם חושבים שאין ברירה. אלא שאין זו גזירת גורל; עובדה היא שאנחנו היחידים בעולם שמצופה מהם להכפיף לשיקולים מדיניים את צרכיהם הביטחוניים. התופעה הזאת היא תוצאה מהעובדה שכל הזמן אנחנו משדרים לעולם כמיהה שיכירו בנו, שיקבלו אותנו למשפחת העמים. חסרה לנו המודעות לעובדה שאנחנו העם היחיד בעולם שזכאי לתואר הזה, עם, בלי תנאים ובלי תלות בגורם כלשהו, כולל הגורם הטריטוריאלי.

נקודת המשען

עובדה היא שכל מה שצפה לנו משה רבנו, גם דברים טובים וגם הפחות טובים, התקיים ומתקיים בנו. השאלה היא, כיצד ניתן להימנע מהדברים הפחות טובים? נכון, כנ''ל משה רבנו אומר לנו שצריכים לשמור את מצוות ה' וכו', אבל גם הוא יודע שזה לבד לא מספיק. כי, כמו שרואים גם היום, אפשר לשמור מצוות ובו בזמן לא לשמור על דבקות בה' יתברך. אפשר לשמור מצוות (במימד הטכני) ולעשות ההיפך מרצון ה' יתברך בעניינים שאינם כתובים בפירוש בשולחן ערוך. או אפילו בעניינים שכן כתובים בפירוש, אבל השכל האנושי שנשלט על ידי האגו והאינטרס האישי המציא עבורם היתרים כך שיספקו את המרכיבים הללו באישיותו. לא לחינם טבע הרמב''ן את הביטוי ''נבל ברשות התורה'' כי יש דבר כזה והוא גם יכול להיות נפוץ. האדם זקוק לנקודת משען אחת שתהיה מספיק חזקה ותאפשר לו להתגבר על כל הכוחות המושכים לכיוון לא רצוי.

יראת ה' לצימצום האגו

את הנקודה הזאת מציע לנו משה רבנו בפסוק הבא (פרק י'): יב וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵלמָה ה' אֱלֹקֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. למעשה, ההצעה היא ''לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ'' זו התרופה המונעת את כל הסטיות הרוחניות. כל הכתוב בהמשך זה רק תוצאה של יראת ה' או הצעה לבחינה עצמית האם באמת יראים את ה'. ואין הכוונה ליראה מפני העונש, אומר הבעל שם טוב הקדוש; כי יראה כזאת היא טבעית לכל הנבראים, החלש פוחד מהחזק ממנו ואין בכך שום תועלת רוחנית. הכוונה ליראת בּוֹשֶׁת, שהאדם מתבייש בעצם מציאותו, בעובדה שהוא חווה את מציאותו אל מול האינסוף. במלים אחרות, ביטול מוחלט של האגו. זהו פירושה של יראת ה' שמציע לנו משה רבנו כתרופה לכל המחלות הרוחניות.

גם למעלה מתחילים להתעורר

לאחרונה ממש התבשרנו (בתקשורת) כי לא יאשרו עוד שירות לאומי בארגון ''בצלם''. מכאן אנחנו למדים שעד עתה קיבל האירגון סיוע ממתנדבים כאלה, וזה מממחיש יותר מכל את השפל הרעיוני שבו אנחנו מצויים. כי אישור של שירות לאומי בארגון שעל פניו הוא לחלוטין אנטי לאומי, למעשה אם לא גם להלכה, מלמד על הבילבול הנורא שבו אנחנו שרויים. האישור הזה מלמד על מה שכתבנו בשבוע שעבר, שהרע והטוב התערבבו אצלנו עד שכבר אין אנו יודעים להבחין ביניהם. וקרוב מאד בעיני לומר ששלילת האישור בעיתוי הזה נובעת מההתעוררות הכללית בעם, התעוררות ש(בגלוי) עיקרה הוא דרישה תקיפה מהממשלה שתתחיל להנהיג אותנו בדרך האמת, שתחתור לביטחון אמיתי בלי לשים לב למה שאומרים בעולם או בתקשורת. זה מה שהעיר את הממונים על השירות הלאומי וגם העניק להם את האומץ הדרוש לעשות את הצעד הנכון.

מהרסייך ומחריבייך

בהפטרת השבוע אנחנו קוראים פסוק שחלק ממנו שגור בפי רבים (ישעיהו מ''ט): יז מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ. רבים מכירים את הצלע השניה של הפסוק עם הפירוש המדרשי (תנחומא): ועל מה חרבה – אלא כי מהרו בניך; מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, על זה חרבה. כלומר, לא אני החרבתי, אומר הקב''ה, חוסר הסבלנות שלכם, שרוצים שלום עכשיו, זה מה שגרם לחורבן. אבל המהלך הנ''ל של מנהל השירות הלאומי מתיישב עם הפירוש הפשוט של הפסוק (רד''ק): מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ – והם הפושעים, יצאו ממך, שֶׁיִכְלוּ, שלא יהיה בך עוד רשע ופושע; כי הם היו סבת ההריסה והחרבן. דומני כי לא אטעה אם אומר שבארבעים השנים האחרונות זו פעם ראשונה שננקטת פעולה שלטונית כלשהי נגד גוף מרושע שחותר תחת עצם הקיום של עם ישראל. 

הישורת האחרונה

וכמו שכתבנו כאן לא אחת בזמן האחרון, אין ספק שהגענו לישורת האחרונה (או למהמורות האחרונות) של הגלות וכבר כבר זוכים לגאולה האמיתית והשלמה. כי ההתעוררות מלמטה סופה שתשפיע עד למעלה מעלה, לא רק על המנהיגות בארץ אלא גם בשמים. ובזמן הקרוב מאד נזכה לראות כיצד הקב''ה משחרר אותנו מהשיעבוד ל(מה יאמרו ה)גויים ונתחיל לעשות רק מה שטוב ליהודים. והשלב הבא יהיה, כמו שהמליץ אחד מבעלי השכל הישר בין הגויים, שנשלוט בכל האזור. כמו שמבטיח משה רבנו בסוף הפרשה: כג וְהוֹרִישׁ ה' אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, מִלִּפְנֵיכֶם; וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם, גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם. כד כָּל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹלָכֶם יִהְיֶה: מִן-הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן-הַנָּהָר נְהַר-פְּרָת, וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹןיִהְיֶה, גְּבֻלְכֶם. נשמע דמיוני, אבל עם הכאוס המתגבר אצל השכנים, אין ספק שזהו הכיוון הנכון.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">כאשר נמנעים מלהצביע על הרע ולהגדירו כרע, מתערבבים המושגים ולפיכך לא מצליחים להבחין מי נגד מי ומדוע; מתבלבלים בין טוב לרע ובין חושך לאור. ממילא מתפתחת תופעה מוזרה שעמית נתפס כטורף ולהיפך. לענ''ד זהו ההסבר לעובדה שיש אצלנו כמה כאלה שמוכנים להתחבק עם נציגי הרוצחים ובו במזמן מגנים בחריפות את הקורבנות של אותם רוצחיםשבת זו היא האחרונה בחודש מנחם אב תשע''ד. השבת הבאה תהיה כבר בחודש אלול, שסימנו המפורסם ביותר הוא הפסוק משיר השירים: ''אני לדודי ודודי לי''. הפסוק מתייחס לקשר ההדדי שבינינו ובין הקב''ה והוא אומר שהצעד הראשון לביטוי הקשר הזה מוטל עלינו, ''אני לדודי'' ובתגובה הקב''ה מגלה את אהבתו אלינו, ''ודודי לי''. כמה פעמים בחודשים האחרונים הבענו את דעתנו כי התהליכים שמתחוללים במרחב בו אנו חיים מעידים על שינוי יסודי בחלק של ''ודודי לי'' בגילוי אהבתו של הקב''ה אלינו. ומה שקורה כעת בדרום מערב הארץ ממחיש היטב את השינוי הזה. כי עד לאחרונה, עשינו הכל כדי להשיג שקט ולפרקים נדמה היה שהצלחנו. אלא שבחסות השקט הזה, וכולם ידעו זאת, אויבינו עמלו קשות כדי להכין לנו כמה הפתעות קטלניות מאד, כך שהיה זה שקט מדומה. 

הרוצה בשלום, יבחר במלחמה

הרושם הוא שגם עכשיו זה מה שהיינו מעדיפים, המשך השקט אפילו אם הוא מדומה. אלא ש-כמו שכתבנו כאן לא מזמן, לקב''ה יש תוכניות אחרות והוא מנתב את התהליכים לטובתנו אפילו אם זה על כרחנו. מכיוון שכך, אפילו לצמרת הצבאית שחלק ממנה הוא חסיד השקט כמעט בכל מחיר, אין ברירה והיא חייבת להמשיך לנהל מלחמה שאינה רוצה בה. ורק נזכיר שוב כי מי שעומד בראש הצבא היה מפקד האוגדה שבתחומה הופקר אחמד יוסוף לדמם למוות, מתוך ציפייה שהידידים החדשים שהגיעו מתוניס הם שיחלצו אותו ממתחם קבר יוסף. ולא נראה שמשהו השתנה בהשקפת עולמו מאז. אלא שכאמור, באמצעות העיקשות של אויבינו הקב''ה מאלץ אותנו לעשות את מה שהיינו חייבים לעשות כבר מזמן, להשבית את הרוצחים כליל. ומדובר ברוצחים. נקודה. 

מו''מ עם רוצחים?

כי כידוע, כבר כילדים בבית הספר הם ''מתחנכים'' להיות שאהידים והמבוגרים נותנים להם דוגמה מוחשית יום יום. וכשהם רוצחים, ולא משנה את מי, מתחזקת אצלם תאוות הרציחה. כמו שמספר רבנו חיים בן עטר בפירושו לפרשת השבוע (דברים יג יח): כמו שסיפרו לנו הישמעאלים, כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. כנראה הם פשוט משתכרים מריח הדם וממגעו. התופעה הזאת מעוררת בחילה בכל בן תרבות אבל משום מה מתנהגים כאילו התפקיד שלנו הוא לתרבת אותם. אלא שהתפקיד שלנו הוא אחר לגמרי, התפקיד הראשון ואולי היחיד שלנו הוא לבחור נכון, כמו שאומרת לנו פרשת השבוע כבר בפסוק הראשון (דברים י''א): כו רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶםהַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. בכל שלב בחיים אנחנו ניצבים בפני שני נתיבים, של ברכה ושל ההיפך.

שליטה בארץ = ברכה

כידוע, גם כשמזהים היטב את שני הנתיבים, לא תמיד ברור איזהו נתיב הברכה ואיזהו הנתיב הנגדי. לכן מציע לנו משה רבנו מבחן פשוט: כז אֶת-הַבְּרָכָהאֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. מעניין שהוא משתמש במילה ''תשמעו'' אל מצוות ולא אומר ''תעשו'' את המצוות. כי השמיעה כאן פירושה קבלה פנימית, כמו שמתרגם אונקלוס: ''די תקבלון לפקודיא''. שכן כדי לזכות לברכה, לא די בקיום טכני של המצוות, צריכים להתאמץ להבין גם את הכוונה הפנימית של כל מצווה. וכשמתאמצים להבין, מבחינים בהוראה הראשונה בדרך אל הברכה: לא כִּי אַתֶּם, עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ. לב וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, הַיּוֹם. מבחינים שעיקר העניין הוא ההתבססות שלנו בארץ.

אחים אנחנו

אבל ישנה כמובן גם הדרך ההפוכה: כח וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִיםאֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. הרבה היה לנו מזה לאורך ההיסטוריה. בהמשך הפרשה מזהיר אותנו משה רבנו מכל מיני עניינים שעלולים להעלות אותנו על הנתיב הבעייתי הזה. כמו למשל (פרק י''ד): א בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹקֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶםלָמֵת. לֹא תִתְגֹּדְדוּ, פירושו לא לחבול בעצמנו על ידי פילוגים פנימיים. לזכור תמיד כי כולנו בנים לאבא שבשמים ולפיכך אמורים לשרור בינינו יחסים של אחווה כפשוטה. אלא שבמציאות, קשה להצביע על תקופות לאורך ההיסטוריה שבהן שררה בינינו אחווה כזאת שפרשת השבוע דורשת מאיתנו, אחווה על בסיסבָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם. ואצלנו, בכלל, הרי אי אפשר בלי מפלגות ופילוגים, אז איך בכל זאת מגיעים לאחווה? מתברר שלקב''ה יש דרכים משלו להוביל אותנו לכך, וזה מה שקרה בחודשים האחרונים.

הברכה תבוא בלי ספק

הבדל מעניין מאד מתגלה בין שתי אפשרויות הבחירה שמציג בפנינו משה רבנו; בברכה הוא אומר: אֶת-הַבְּרָכָהאֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם ובקללה הוא אומר: וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם. כלומר, בקללה מופיעה מילת תנאי, אם לא תשמעו, ובברכה הוא אומר אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, זה בטוח שתשמעו והברכה תגיע. מדוע לא מופיעה מילת תנאי בקשר לברכה? ובכן, אומרים המפרשים את מה שמתגלה לעינינו כעת, שבסופו של דבר הברכה תגיע. זה לא כל כך תלוי בבחירה שלנו, כי זו בחירה של הקב''ה להביא אותה. בנו תלוי רק כיצד נתייחס אליה, האם נקבל אותה ברצון או שנמשיך להתעקש על הדרך האחרת. רגע, הרי הדרך האחרת היא היפך הברכה, אז מי יעדיף אותה על פני הברכה? אלא – כמו שכתבנו כאן לפני שבועיים – כאשר ''מעדנים את השפה'' גם הקללה נחשבת ברכה.

אני לדודי ודודי לי

כי כאשר נמנעים מלהצביע על הרע ולהגדירו כרע, מתערבבים המושגים ולפיכך לא מצליחים להבחין מי נגד מי ומדוע; מתבלבלים בין טוב לרע ובין חושך לאור. ממילא מתפתחת תופעה מוזרה שעמית נתפס כטורף ולהיפך. לענ''ד זהו ההסבר לעובדה שיש אצלנו כמה כאלה שמוכנים להתחבק עם נציגי הרוצחים ובו במזמן מגנים בחריפות את הקורבנות של אותם רוצחים, ביחוד אם וכאשר פוקעת סבלנותם והם מעזים להשיב לתוקפיהם כגמולם. אז האנשים האלה, בחוסר דעת בוחרים בהיפך הברכה, אבל עם ישראל בכללו בוחר בברכה במודע. הבחירה הזאת התגלתה באחדות שיצאה לאור עולם במהלך ימי הלחימה בדרום ועוד קודם לכן, והיא תוצאה של התעוררות פנימית שפירושה הוא הכרזה שלנו: ''אני לדודי'' כולנו בנים לאבא שבשמים; וכמו בתמונת ראי מתקבלת התגובה מלמעלה: ''ודודי לי''.

שינוי הנהגה

האמור עד כאן מעורר הרבה אופטימיות, אבל צריכים לזכור שעבודה רבה עדיין מוטלת עלינו. למרבה הצער, לא נראה שהמנהיגות זורמת עם העם בעניין הזה, אבל לענ''ד התהליך הזה הוא בלתי הפיך; האחדות בעם תלך ותגבר והמנהיגות – או שתזרום עם זה או שתוחלף באחרת. בטוח שהיא תוחלף בסופו של דבר כי אנחנו מחכים בקוצר רוח למשיח בן דוד שינהיג אותנו ואת העולם כולו אל עבר היעודים המצפים לנו, אנחנו רק מקווים שתהליך החילופין יהיה מהיר ונטול כאבים מיותרים. ובסך הכל זה די תלוי בנו. כל מה שאנחנו צריכים לעשות כעת זה להתנתק מהשקר כדי לחדש את הקשר עם האבא שבשמים. אני יודע שזה לא פשוט כמו שזה נשמע, אבל בפרשת השבוע מציע לנו משה רבנו את ההסתכלות הנכונה, את הדרך להבחין בשקר כדי להתרחק ממנו.

בלי פשרות

משה רבנו מורה לנו (פרק י''ג): א אֵת כָּל-הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶםאֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת: לֹא-תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ. הדור שלנו אינו הדור הראשון שבו קמים יהודים ומחליטים שצריכים להתאים את מצוות התורה לרוח התקופה. אנחנו גם לא הדור הראשון שבו המדינה נוטה לאמץ אל ליבה את החדשנים למיניהם. קדמו לנו בכך חלק ממלכי החשמונאים. אמנם, כמו אז, גם עתה אין כל חשש לקיומו של עם ישראל; הקיום שלנו הוא נצחי והחדשנים שהיו לאורך הדורות נעלמו ואינם. אבל על סף הגאולה האמיתית והשלמה חשוב מאד לזהות נכון מה טוב ומה רע, מה מחבר אותנו לקב''ה ומה עלול להפריד. זיהוי כזה יאפשר לנו להתחבר לטוב וממילא לזרז את התגלות המשיח. צריכים לדעת שמי שמציע לנו ''יהדות'' חדשה, מציע למעשה התנתקות מהקב''ה ומתורתו ועלינו להתרחק ממנו. וזה נכון גם למי שמציע פשרות עם אויבינו, כי זה הפוך ממה שכתוב בתורה.

לא להתפעל מ''אנשי מעלה''

זה עלול לבלבל, אני יודע. גם משה רבנו ידע. לכן הוא פורש בפנינו אפשרויות שונות של בילבול ומציע את הפתרונות הנכונים. למשל: ב כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת. הוא נביא ואפילו מוכיח זאת: ג וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּםוְנָעָבְדֵם. אבל הכיוון שלו שלילי, התרחקות מה' יתברך, ולכן: ד לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. ההתגברות על הנטיה ללכת אחרי, או אפילו לשמוע את מי שנראה כאילו הוא יודע יותר טוב, היא עצמה מקרבת את היהודי לקב''ה ומעמיקה את הקשר שלו אליו. וזה מה שנדרש מאיתנו בשעות האחרונות של חושך הגלות, להציב את עצמנו באור האמיתי ולא להאמין שחושך הוא אור.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">אם היו לומדים את הדרך הנכונה להתנהלות מנהיגותית וצבאית מפרשת השבוע, היו מבינים שתפקידם העיקרי הוא לשמור על ביטחונם של יהודים. בלי להתחשב כלל במחיר שישלם האויב על הביטחון הזה וגם בלי להתחשב ברגישויות אנושיות שעלולות למנוע הדחת מפקדים ומינוי אחרים מתאימים יותרחגיגות הניצחון בעזה, עד כמה שהניצחון שלהם דמיוני בעינינו, השאירו אצלנו טעם רע ואפילו עוררו תיסכול. כי מה פירוש המושג הפסקת אש? מה, זה מן משחק כזה שמפסיקים מתי שמתעייפים ומחדשים אותו כשמתחשק? אמנם אין ספק שמנקודת הראות שלהם בזה בדיוק מדובר; הם הרי לא מתכוונים לפרק את כלי המשחית שלהם ולהשתמש במתכת שממנה הם עשויים לצרכים חיוניים, כגון בניית בתים תמורת אלה שחרבו בהפצצות. הם מתכוונים לנצל את התקופה של הפסקת האש כדי להתארגן לחידוש האש בפעם הבאה, והם אפילו לא מסתירים זאת. הם הרי לא שינו את השקפת עולמם ואפילו לא מנסים לעשות הצגה שמתכוונים לשנות. במלים אחרות, הם נשארו ומתכוונים להישאר אויבים שלנו. ובזמן שייראה להם מתאים הם יתקפו ויתאמצו לגרום לנו אבידות ככל שיוכלו.

מהמרים על חיינו

אז למה הסכמנו להפסקת אש? יותר מזה, מדוע לא ניצלנו את המשך ההתקפות שלהם עלינו כדי להכות בהם מכות קשות יותר ויותר עד שיבקשו על נפשם? יכול להיות שהפחד הוא שמדריך את המופקדים על בטחוננו? אמנם סביר להניח שאיפשהו קיים אצלם חשש, ואפילו כבד, מפני מה יאמרו, אבל האם זה מצדיק את ההימור שנטלו כאשר המחיר האפשרי הוא חיים של יהודים ר''ל? צריכים לזכור שהמערכת הנוכחית לא המציאה דבר, היא רק ממשיכה בדרך ההתנהלות של קודמותיה. את נקודת ההתחלה של ההתנהלות הזאת אפשר לסמן בהסכם הפסקת האש עם מצרים בשנת 1970 ואפשר לבחור נקודת התחלה אחרת. כי עד הסכמי אוסלו – המגמה הזאת של הימור על חיי היהודים הגרים בארץ ישראל ובכלל, לא היתה גלויה כל כך; אפשר היה להתווכח אם מדובר בהימור או במשהו בטוח יותר. 

לטובת מי פועלים?

את הסכמי אוסלו כבר לא ניתן להגדיר כמשהו אחר מלבד הימור מופקר על חיי יהודים. ומאז והלאה זה הלך והידרדר. קצת כואב לנסח בכתב השערה בדבר ההנעה הנפשית של המהמרים הכבדים על חיינו, אבל דומה כי אין מנוס מהמסקנה שהעדיפו את טובת הרוצחים על פני טובתם של הקורבנות, או לפחות שחיים של יהודים לא כל כך נחשבו בעיניהם. לבינתיים, זה ההסבר היחיד שהצלחתי למצוא לכמה מהלכים שאת פירותיהם הרעילים אנחנו אוכלים בשנים האחרונות. אחד הבולטים שבמהלכים אלו הוא עקירת היהודים מבתיהם בגוש קטיף. הם הפריחו חבל ארץ שהיה כולו דיונות חול טובעניות, נעקרו משם על לא דבר וכעת יורים עלינו מאותו שטח שהיה מיושב ופורח וכעת הוא משמש בסיס התקפה נגדנו. אז אולי מוגזם לומר שהעוקרים אהבו את הרוצחים, אבל מה שבטוח זה שלא אהבו את היהודים.

תפקידה של המנהיגות

והרי פרשת השבוע שלנו דורשת מהמנהיגות של עם ישראל לדאוג קודם כל לטובתו של כל פרט בעם. שמה של הפרשה הוא ''שופטים'' כי התנהלות תקינה של המערכת השלטונית תלויה בתקינות ההתנהלות של מערכת המשפט. וכך מתחילה הפרשה (דברים ט''ז): יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. זו התכלית, שיהיה משפט צדק. אבל מה זה בעצם משפט צדק, שלא יקחו שוחד כדי להטות את הדין? זה אמור בפירוש מיד בהמשך: יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַדכִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. אפשר לומר שזה ההסבר, שזו הדרך למשפט צדק, אבל זה לא כל כך מתיישב עם הפסוק הבא: כ צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּףלְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. לא סביר שרדיפת צדק מתייחסת לצורך – המובן מאליו – בהכרעה הוגנת בין שני בעלי דין.

גבולות האחריות

בניסיון להבין לאן חותרת התורה בפרשת השבוע, נדלג אל הפרשיה החותמת את הפרשה (פרק כ''א): א כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. אמנם ההתחלה ממש לא דומה למה שקורה אצלנו. הפרשה מדבר על מצב שלא יודעים מי הרוצח אבל אנחנו כן יודעים מי רוצח יהודים רק כי הם יהודים, ובמרבית המקרים גם יודעים את הכתובת המדויקת שבה הוא גר. השאלה היא מי אחראי לכך שזה קרה? לא מי אשם, ברור שהרוצח אשם, אבל מי נושא באחריות לדם הנקי שנשפך? התשובה של התורה עשויה להפתיע את מי שמורגל בסגנון החשיבה המקובל אצלנו: ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. דוקא הם. הגמרא דנה בשאלה מי הם הזקנים והשופטים, איזו ערכאה אמורה לקחת אחריות לשפך הדם, ומסיקה שמדובר בבית דין הגדול שישב בצמוד לבית המקדש. הסנהדרין.

אחריות מורחבת למנהיגות

האליטה של עם ישראל נדרשה לצאת אל המקום שבו נמצא ההרוג שלא נודע מי הרגו ושם לקיים טקס כפרה. סיומו של הטקס כלל הצהרה: ז וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. אכן, הכרזה מוזרה הם מכריזים, שלא הם הרוצחים. וכבר חז''ל שואלים ומובא ברש''י: ''וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות (צידה לדרך) ובלא לוויה''. שאם היה לו מלווה, אולי הרצח היה נמנע אבל לא ידענו על קיומו של ההלך הזה שעכשיו הוא מת. ואחרי ההכרזה המוזרה הזאת הגיע תורם של הכהנים לבקש מהקב''ה: ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, ה', וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם. חז''ל אומרים שאת שלוש המלים האחרונות השמיעה רוח הקודש. שבסיומו של הטקס התבשרו מהשמים שנתכפר להם, לזקני בית דין ולכל ישראל, עוון הרצח שלא הם ביצעו.

בריחה מאחריות

נו, אז אם מנסים להשליך מפרשת השבוע אל מה שקורה אצלנו, אל גבולות האחריות של מנהיגינו ושופטינו, התוצאות עגומות ביותר. אמנם מדובר במבנה שונה מהותית של מערכת שלטונית, אבל הכינויים ושמות התואר נותרו בעינם פחות או יותר. אמנם במקום זקנים יש תארים אחרים אבל עדיין מדברים על שופטים. והשופטים שלנו, אלה שהכשירו את השרץ של עקירת היהודים מגוש קטיף, היכן באה לידי ביטוי האחריות שלהם למצב היהודים באזורים הסמוכים לעזה ובכלל? בעצם, אפשר לומר שאצלנו, המאפיין העיקרי של ההתנהלות שאמורה להיות מנהיגותית הוא בריחה מאחריות. שהרי מי בלם את הצבא, מי מנע ממנו להכריע את הרוצחים העזתים? מאשימים את ראש הממשלה ואת שר הביטחון ואין ספק שהם נושאים באחריות מוגברת, אבל לענ''ד הבעיה היא בצבא עצמו, בראש שלו. 

מי שפך את הדם?

כפי שהוזכר כבר, מי שבעת היותו מפקד אוגדה התחמק מאחריות לחייו של מדחת יוסוף ולחייהם של עוד כמה אנשים, שמתוקף תפקידו כמפקד האוגדה הוא היה אחראי לבטחונם, אין לצפות ממנו שינהג אחרת כרמטכ''ל. האחריות העליונה היא של ראש הממשלה ושר הביטחון. האשמה היא ברמטכ''ל. אבל גם שר הביטחון וראש הממשלה אשמים; הם אשמים בכך שהרמטכ''ל לא הוחלף בקצין מתאים יותר לתפקיד מצביא בעת מלחמה. אז הרמטכ''ל לעולם לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולהכריז ידי לא שפכו את הדם הזה, של מדחת יוסוף, של הרב הרלינג ושל עוד כמה אנשים מאז ועד המערכה האחרונה סביב נחל עוז וכו'. אבל גם ראש הממשלה ושר הביטחון לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם ולהכריז שידיהם לא שפכו את דמם של דניאל טרגרמן בן הארבע מנחל עוז, של זאב עציון מנירים ושל עוד כמה הרוגים ופצועים שדמם נשפך לשוא.

במי צריכים להתחשב?

כי אם היו לומדים את הדרך הנכונה להתנהלות מנהיגותית וצבאית מפרשת השבוע, היו מבינים שתפקידם העיקרי הוא לשמור על ביטחונם של יהודים. בלי להתחשב כלל במחיר שישלם האויב על הביטחון הזה וגם בלי להתחשב ברגישויות אנושיות שעלולות למנוע הדחת מפקדים ומינוי אחרים מתאימים יותר. ואת הדברים האלה אני כותב בתחושה קצת מוזרה, כי לענ''ד גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון באמת מתכוונים לטוב. מה שלא יכולתי לומר על קודמיהם בתפקידים אלו לאורך עשרות שנים. אלא שהם מחוייבים לתהליך שהוזכר לעיל, תהליך שעיקרו הוא מחוייבות לטובתו של הצד השני, של האויב. כמובן, משלמים גם מס שפתיים לטובת היהודים ולביטחונם, אבל העובדות אינן משתנות עקב כך. והעובדות הן שבכל הארץ מנסים לפגוע ופוגעים ביהודים ואף אחד לא שם לזה סוף.

העם והמנהיגות

בפרשת השבוע, בסמוך לפני העניין של ההרוג שלא נודע מי הרגו, כתובים גם דיני המלחמה. זה מתחיל באמירה כללית ויסודית מאד (פרק כ'): א כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָלֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי- ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אנשי הצבא אכן נהגו בהתאם להוראת הפסוק הזה, בגבורה עילאית, אבל גבורתם לא השפיעה על דרג המנהיגות והוא נהג כאילו בפחדנות. שיקולים מדיניים קוראים לזה. מילא המדינאים, אבל כשמצביא מכפיף מהלכים צבאיים לשיקולים מדיניים, זה כבר מרשם בטוח לכישלון צבאי. אבל כמו שאמרנו לא פעם לאחרונה, העם יותר חכם ממנהיגיו, יותר מחובר לשרשיו, ולכן אין לנו כל ספק שבקרוב ממש נזכה לקיום ההבטחה שבהפטרת השבוע: וְרָאוּ, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ, אֵת, יְשׁוּעַת אֱלֹקֵינוּ.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">כשרואים מדינות שנחרבות גם בלי שיקום עליהן אויב חיצוני, זה אומר בבירור שהשורש הרוחני שלהן אינו קיים יותר. זו המסקנה המתבקשת לגבי עיראק וכנראה גם לגבי סוריה. כך גם היה עם מדינות ועמים רבים לאורך ההיסטוריה, שהשורש הרוחני שלהן נגדע והן גוועו בגשמיותזו השבת השניה בחודש אלול ותמיד קוראים בה את הפרשה שמתחילה במלה ''כי'' (דברים כ''א): י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָוְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. בפשט, הפסוק מדבר על ניצחון במלחמה מול אויב חיצוני ולוקחים שבויים, וכבר היו דברים מעולם. גם מה שכתוב בהמשך: יא וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וזה קרה במהלך ההיסטוריה. אבל במציאות הרי ברוב הדורות לא היה שייך כל העניין הזה ובכל זאת התורה מקדישה לו חמישה פסוקים. אלא שמעבר לפשט המשקף את הרובד החיצוני של המציאות וממילא של ההוראה הנלמדת, ישנו הרובד הפנימי, הנסתר, שהוא הנשמה של הרובד החיצוני, הגלוי. וברובד הזה, הוראות התורה הן נצחיות ועל כן אנחנו אמורים גם היום, בעיקר היום, ללמוד הוראות מפרשיה זו.

מי הוא האויב?

ככלל, יש הרבה מלחמות בפרשה אלא שאינן מוגדרות בשם הזה. כדי להבין במה מדובר, נביא כמה דוגמאות (פרק כ''ב): א לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. התורה מזהירה שלא להתעלם מאבדה שמצאנו אלא להתאמץ להשיב אבדה לבעליה: ב וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹוַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. ההתעלמות יכולה לנבוע משני מניעים אפשריים; מניע אחד זו סתם עצלות ומניע שני זו המחשבה שהמאבד יתייאש ואז המוצא יוכל לזכות במציאה, לכאורה כשרה. בלבו של המוצא עלולה להתחולל מלחמה בשאלה מה לעשות באבדה שמצא והתורה מורה לנו שניצחון במלחמה הזאת פירושו השבת האבדה לבעליה. כאן הרי ברור שמדובר במלחמה פנימית, בתוך נפשו של המוצא, ובמלחמה הזאת הוא נדרש לנצח את עצמו.

לצאת מעצמי

בחסידות שואלים, מדוע פותחת הפרשה ב-כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה,... לכאורה היה מתאים יותר שהתורה תכתוב ''כי תלך למלחמה'', מדוע בחרה התורה לכתוב כי תצא? ומסבירים שבכך רומזת התורה שכדי לנצח במלחמה הזאת, המלחמה עם עצמו, האדם חייב לצאת מעצמו, לצאת מההרגלים ומהרצונות שלו, לחשוב ''מחוץ לקופסה'' ולעשות את הדבר הנכון כי הוא נכון. לא כי בא לי ולא כי כך אני מבין, אלא כי זו הדרך הנכונה שמורה לי התורה. כאמור, הפרשה מלאה במלחמות כאלה, באירועים שיכולים לקרות ובתגובות הנכונות הנדרשות מיהודי. הנה דוגמא נוספת: ו כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִיםלֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. ז שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. 

רגישות לבעלי חיים

למרות ששמענו על אנשים שמחפשים בחורשות קנים של צפורים, לכאורה כדי לקיים את המצווה הזאת, לנו קשה לדמיין אירוע כזה שאדם מוצא קן של ציפור ומתייחס לזה כאל מציאה יקרה. אבל בימים שלחלק גדול מהאנשים לא היה מספיק מזון כדי להשקיט את רעבונם, קן כזה יכול היה להיחשב מציאה יקרה מאד. והנה יש את האם שאפשר לשחוט מיד ולבשל לארוחה הבאה ויש את האפרוחים שאין כל כך מה לעשות איתם בשלב המיידי. גדול הפיתוי לקחת את האם ולהתקין אותה לארוחה הקרובה ולהתעלם מהאפרוחים. התורה אוסרת לעשות זאת. יש כמה טעמים לאיסור זה ודומני כי המשותף לכולם הוא האיסור לגרום צער מיותר לבעלי חיים. וההגדרה של צער מיותר היא שאינו לתועלת ישירה של האדם. והרי אם לוקחים את האם, אין לאפרוחים הרבה סיכויים לשרוד. וזה צער בעלי חיים בלא שום תועלת לאדם.

לא לחפש סיפוק מיידי

נכון שיכול להיות צער לאם אם לוקחים לה את האפרוחים וגם זה צער בעלי חיים, אבל זה לתועלת האדם והתורה מתירה זאת. והרי תמיד היא תוכל לבנות קן חדש. והמוצא – כדי ליהנות מהמציאה הוא יצטרך להתאזר בסבלנות וגם להשקיע קצת בגידול האפרוחים עד שיגיעו לגודל הרצוי. על רקע מה שהסברנו לעיל בדבר המצב הכלכלי, ברור שמדובר במלחמה פנימית לא קלה. כאמור, הפרשה מלאה בתיאור מצבים כאלה שהאדם עלול להיקלע אליהם במהלך חייו ולכל מצב אפשרי היא מציעה פיתרון שלא בהכרח היינו מגיעים אליו מכוחו של השכל האנושי. מכאן ניתן ללמוד כי גם המלחמה שבה פותחת הפרשה אינה רק מלחמה עם אויב חיצוני אלא כזו שמתחוללת בתוך נפשו של האדם. ואצל רוב ככל האנשים, המלחמה הזאת לעולם אינה נגמרת. אין ניצחון בנוק אאוט, יש רק ניצחון בנקודות.

לצאת למלחמה יזומה

למרבה הצער, השלטון שלנו אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שלא ידיו שפכו את דמם של הנערים. כי אחרי חודשים ושנים של ''הכלה'' ''הבלגה'' ועוד מלים יפות שממציאים כדי לתרץ את רפיון הנפש, הם, אנשי השלטון ציפו שהערבים יאהבו אותנו כי אנחנו נמנעים מתגובה כשהם זורקים עלינו אבנים, מקללים ומדביקים לנו כינויים מעולמם המעוות. מה עוד שאנחנו ממשיכים לספק להם את כל צרכיהם, אז אין מצב שלא יאהבו אותנו. ורק דבר אחד הם לא מוכנים, להסיק את המסקנות מההיסטוריה הקרובה. הרי ככל שנתנו להם יותר, הם פגעו בנו יותר. וההפגזות שם בדרום מוכיחות את זה כל הזמן. אבל גם לשם משדרים שלא מעוניינים בהסלמה, רוצים לסגור עניינים בשקט. איכשהו המוח שלהם מסרב לקלוט שהשקט שהם מבקשים נתפס אצל הצד השני כפחדנות
עד כאן דיברנו על מלחמות שמתחוללות בתוך נפשו של האדם, אבל עובדה היא שיש גילוי חיצוני למלחמות האלו ואסור להתעלם מכך, כי חייבים לנצח גם במלחמה החיצונית. אלא שמה שאנחנו למדים מפרשת השבוע הוא שהדרך לנצח במלחמה חיצונית עוברת בתוך נפשו של האדם, שאם הוא מנצח את נטיותיו הטבעיות, זה מכשיר אותו ומעניק לו כוחות לנצח גם את המתנגדים מבחוץ. ואדרבה, דומני שנכון יהיה לקבוע כי בכל מקרה, כשנקלעים למצב של מלחמה עם מתנגדים מבחוץ, זה עשוי להעיד שהאדם עדיין לא ניצח את ההתנגדות הפנימית שלו באותו תחום. אולי המונחים פה לא כל כך מדויקים; אולי צריך להתמקד בנטיות הטבעיות, אבל הנטיות האלה מהוות את גורם ההתנגדות החזק ביותר לשינויים חיוביים בנפשו של האדם. על כן מורה לנו התורה לצאת למלחמה מיוזמתנו ולא ללכת אליה, כלומר לא להיגרר אליה רק מחוסר ברירה.

כנגד יצר הרע

עד כאן דיברנו על מה שפרשת השבוע מדברת לגמרי בגלוי, על אירוע חיצוני שמציב בפני האדם פיתוי כזה או אחר ועל הדרך הנכונה להתגבר על פיתויים אלו. הרבה אירועים אפשריים כאלה כתובים בפרשה, אבל הפרשה פותחת במה שנראה בפשט כמלחמה עם אויב חיצוני, עם עם אחר, וגם מסיימת במשהו דומה, יסודי מאד (פרק כ''ה): יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּתִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. האם גם באלה מדברת התורה על מלחמות שבתוך נפשו של אדם? מסתבר שאכן כך. הפסוק השני בפרשה מדבר על שבויה יפת תואר כמו שציטטנו לעיל, ועל כך אומרים חז''ל ומובא ברש''י: ''לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע...'' שמתירים לו משהו, אבל עם הגבלות חמורות מאד.

למחוק את הספקות

על עמלק דיברנו כבר בעבר לא אחת; הסברנו שמדובר ביצר הרע שמטיל ספקות בעניינים של קדושה. למשל בקשר הנצחי שבין יהודי לארץ ישראל. הוא טוען שאולי גם לגויים יש חלק בארץ, לכל הפחות ב''מקומות הקדושים'' להם, אם לא ביותר מזה. עם הזמן ה'אולי' נהפך ל'ודאי', ודאי שיש גם להם חלק בארץ וממילא באותו חלק אנחנו יושבים על תקן של כובשים זרים. ומכאן קצרה הדרך לניסיונות פיוס נואשים מול כל הטוענים לבעלות על חלק מן הארץ. כדי למנוע זאת מזהירה אותנו התורה מראש: ...תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. את הספקות יש לבטל בעודם קטנים, לא לדון בהם בכלל, והדרך לכך היא בתזכורת שנותנת לנו התורה בפסוק הזה עצמו: ... בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ... אם היינו לוקחים לבד, בכוחנו, אולי היה מקום לדון, אבל ה' נתן לנו.

השורש והענפים

ולכאורה, מה הקשר בין הספקות שיש או אין לנו ובין הדרישות שמציבים בפנינו אויבינו? הרי הם טוענים שהארץ הזאת שלהם ולכאורה אין לזה קשר למה שאנחנו חושבים או מרגישים. אבל רק לכאורה; כי כבר אמר החכם מכל אדם (משלי ט''ז): זבִּרְצוֹת יְהוָה, דַּרְכֵי-אִישׁ; גַּם-אוֹיְבָיו, יַשְׁלִם אִתּוֹ. הפסוק הזה, כמו כל פסוק בתורה, מתפרש בכמה רבדים, אבל לענייננו ברור שאם היינו משדרים ביטחון מוחלט בבעלותנו על הארץ, ביטחון שנסמך על העובדה שזאת הארץ ... אֲשֶׁר ה' אֱלֹקינו נֹתֵן לנו נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ..., הם לא היו מעלים בדעתם להעלות דרישות בעלות מופרכות. מהפסוק הזה ניתן ללמוד עוד כמה דברים יסודיים להבנת המתרחש בעולם בכלל; הוא אומר שיש קשר ישיר בין מצבו ומעמדו הרוחני של האדם, בין הקשר שלו עם הקב''ה ובין התקשורת שלו עם הסביבה הגשמית. מכאן שהשורש של הגשמיות הוא ברוחניות.

השורש שלנו הוא נצחי

לפי זה, כשרואים מדינות שנחרבות גם בלי שיקום עליהן אויב חיצוני, זה אומר בבירור שהשורש הרוחני שלהן אינו קיים יותר. זו המסקנה המתבקשת לגבי עיראק וכנראה גם לגבי סוריה. כך גם היה עם מדינות ועמים רבים לאורך ההיסטוריה, שהשורש הרוחני שלהן נגדע והן גוועו בגשמיות. אינני יודע מה יקרה עם המדינות הנוספות באזור, האם גם הן יתמוטטו כמו שתי המדינות הנ''ל? אבל יש להניח שזה תלוי ביחסן כלפינו, כי השורש שלנו הוא נצחי כידוע, אנחנו מושרשים בעצמותו יתברך, ולכן כל מי שיוצא נגדנו גוזר את דינו, גודע את שורשו העליון. כמו שמבטיח הנביא בהפטרת השבוע (ישעיהו נ''ד): י כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָהוְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה'. הֶהָרִים הן המעצמות וְהַגְּבָעוֹת – המדינות. רק לעם ישראל יש קיום נצחי, כי כך ה' רוצה.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">אמנם באנו אל הארץ אבל לא בשלמות, עד ולא עד בכלל. ומאז ועד עתה זוהי התנהלותנו בכל העניינים, לעולם לא גומרים עניין עד הסוף. (חוץ פגיעות ביהודים כמובן.) תמיד מחפשים איך לרצות את האויב, אף פעם לא איך לגמור אותו סופית. זה גם מה שאיפיין את המלחמה האחרונה בעזהלאחרונה התוודעתי לעובדה שכבר במלחמת השחרור היתה הוראה חד משמעית להבליג על ירי שבוצע מהר הבית אל עבר הרובע היהודי. ההקפדה שלנו על כבודם של ''מקומות קדושים'' לעמים אחרים עלתה על ההקפדה שלהם על כבודם של מקומות אלו וגבתה מאתנו מחיר כבד. והיא ממשיכה לגבות. שכן מלבד מקומות קדושים כאילו, יש גם מושג שנקרא קדושת חיי אדם. כלומר, אצלנו יש מושג כזה, רגישות לחיי אדם, והם מנצלים זאת היטב ומסתתרים מאחורי אנשים חיים בשעה שתוקפים אותנו. כלומר, קירות המקומות ה''קדושים'' כמו גם גופות האנשים החיים, מהווים עבורם קירות מגן מפני תגובה שלנו להתקפה שלהם. במלים אחרות, המושג קדושה אינו מוכר להם כלל, מלבד אולי איזו אבן בעיר מכה; הם משתמשים במושג הזה אך ורק ככלי נשק במלחמתם נגדנו. 

אין בסיס משותף

בניסיון להבין את ההתנהלות שלנו מאז ועד בכלל, בניסיון להבין מדוע לא מצליחים לישב את ''הסכסוך'' שבינינו ובין הערבים, ניסיתי למצוא אצלנו מאפיינים התנהגותיים שמונעים את הפיתרון. לא חיפשתי מאפיינים כאלה אצל האויבים כי זה קל מדי וחסר משמעות. הם שונאים אותנו. נקודה. וכאשר מדובר במוסלמים – הם בכלל שונאים את כל העולם ואשתו. בעיקר את אשתו. כך ש-גם אם זה נכון עובדתית שאין להם שום רצון ליישב את הסכסוך, זו לא חוכמה לטעון שבגללם הסכסוך אינו מתיישב. כי ככל שזה תלוי בהם, יש רק ישוב אחד לסכסוך, ותסלחו לי שאיני מכתיר במרכאות את הסכסוך בכל איזכור שלו. מבחינתם, הסכסוך הנוכחי יתיישב ברגע שלא תהיה קיימת מדינת ישראל והסכסוכים הבאים שלהם יתיישבו ברגע שהאיסלם יגשים את חלומו לשלוט בכל העולם.

האחריות שלנו

רגע, אז זה אומר שאין שום ישוב לסכסוך הזה? לענ''ד התשובה היא שלילית; אפשר ליישב את הסכסוך, אבל כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לזהות אצלנו את המאפיינים ההתנהגותיים שמנציחים את הסכסוך ולתקן אותם. וכדי להבין במה מדובר, נתבונן בפרשת השבוע שפותחת בפסוק (דברים כ''ו): א וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. בפסוק הזה יש ארבעה פעלים: כִּי-תָבוֹא, נֹתֵן לְךָ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. רק הפועל השני מתייחס אל הקב''ה, שלושת הפעלים האחרים מתייחסים אלינו. דיברנו בעבר על החובה לזכור שאת הארץ הזאת נתן לנו הקב''ה ועל כן אין לנו רשות לעשות בה ככל העולה על רוחנו. כעת נתייחס לשלושת הפעלים האחרים, למה שאנחנו כן אמורים לעשות בארץ. ונתחיל עם השנים האחרונים; מה אנחנו אמורים לעשות אחרי שבאנו אל הארץ.

ירושה

אז ככה, פרשת השבוע אומרת שהצעד הראשון הנדרש מאתנו הוא לרשת את הארץ והצעד השני הוא לשבת בה. כדי שתהיה ירושה, צריך שיהיה מוריש והיורש החוקי יורש בלי קשר לגילו או למצבו בתחום כזה או אחר. אבותינו הקדושים הם המורישים לנו את הארץ אבל מי שנותן לנו אותה בפועל הוא הקב''ה, ככתוב בפסוק. כאמור, ירושה אינה מתחשבת בנתונים של היורש, רק בקירבה המשפחתית שלו. לכן אנחנו יורשים, כי אנחנו צאצאים של אברהם יצחק ויעקב שקיבלו את הארץ מהקב''ה. אבל היורש צריך לשמור על הירושה שקיבל. אם יקומו מערערים על זכותו לרשת, הוא אינו רשאי לוותר כהוא זה, כי וויתור שלו מהווה פגיעה במורישיו מן העבר וביורשיו לעתיד. כמובן, מצופה ממנו גם להשביח את הירושה, שהדור הבא יקבל יותר משקיבל הוא עצמו. וזה מה שהתורה דורשת מאיתנו כאשר היא מורה לנו וִירִשְׁתָּהּ. 

התיישבות

הציווי השני הוא וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. לכאורה שני הפעלים האלה רק מתארים את תהליך ההיאחזות בארץ, אבל הרי לא לחינם בחרה התורה להשתמש דוקא בהם. מה גם שאפשר היה להסתפק באחד מהם ולא היה חסר כלום על פי פשט. התיישבות פירושה מנוחת הנפש, ההיפך מטירדה ודאגה. יכול להיות מצב שאדם או עם נמצא בשטח מסוים, אבל הוא מוטרד ממשהו או ממישהו ואז אינו מיושב, חסר לו משהו בביטחון הקיומי. פרשת השבוע מורה לנו להתיישב בארץ, לחיות בה בשלווה ונחת שיסודם בביטחון בה' שנתן לנו את הארץ. בהמשך היא גם מורה לנו כיצד נרכוש את הביטחון הזה וכיצד נטפח אותו. דיברנו על כך בשנים קודמות, על מצוות הביכורים שתכליתה היא טיפוח הביטחון שהכל הוא מאתו יתברך. והתורה מבטיחה כי התוצאה של טיפוח הביטחון הזה תהיה: יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָוּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

החוסן הפנימי מוקרן החוצה

הפרשה הזאת נקראת תמיד בשבת השניה שלפני ראש השנה וממילא ברור שיש קשר ישיר בין התוכן שלה ובין מהותו של ראש השנה. בראש השנה אנחנו אמורים להמליך את הקב''ה עלינו ועל העולם כולו, ולכאורה צריכים בשביל זה לא מעט עזות. כי מי אנחנו שיש לנו הזכות לקבוע מי ואיך ינהל את העולם? אלא שפרשת השבוע אומרת לנו בפירוש שזה בדיוק מה שהקב''ה מצפה מאיתנו ואדרבה, הוא הנותן לנו את הכוחות לעשות זאת (פרק כ''ח): ט יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לָךְ: כִּי תִשְׁמֹר, אֶת-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהָלַכְתָּ, בִּדְרָכָיו. ''יקימך'' זה אותו שורש כמו קוממיות שכתוב בפרשה המקבילה בסוף ספר ויקרא. יש כאן התניה, כִּי תִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֶיךָ,... כי במשמעות ''אם'' או ''כאשר'' אבל השמירה הזאת מעניקה לנו יכולת עמידה על אנושית, יכולת להשפיע אפילו על ניהול העולם. 

מזהים את חוסר הביטחון

וההמשך הוא: י וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ. דומני כי התוכן של הפסוקים האלה הוא ברור לגמרי, לא צריך הרבה הסברים; כשהגויים מזהים שאנחנו קשורים לרבונו של עולם, הם יראים מאתנו. באופן פרטי, חז''ל קישרו את הפסוק הזה למצוות תפילין; כשיהודי מקבל עליו את מלכותו יתברך ומפגין זאת בכך שהוא מניח תפילין, זה משרה עליו איזו הילה שמפילה פחד על האויבים. אבל לענייננו, מה קורה אם וכאשר חלילה לא באמת מתיישבים בארץ, אם וכאשר אמנם חיים פה, אבל לא במנוחת הנפש, אלא בחשש מפני מה שיאמרו הגויים? מה שקורה הוא מה שאנחנו חווים כאן כבר עשרות שנים, סיכסוך שאינו נגמר עם אויבים המבקשים להעבירנו מן העולם היל''ת. כי הם מזהים את חוסר הביטחון שלנו בזכותנו המוחלטת על הארץ, על כל הארץ, ופועלים בהתאם.

תלוי איך באים

כי יורש הבטוח בזכאותו לירושה, הבטוח שמה שקיבל היה שייך למורישו על פי כל דין וממילא יהיה שייך ליורשיו הוא בבוא העת, יורש כזה לא יהיה מוכן אפילו לשמוע עירעור על זכאותו. יורש כזה לא יבליג על שום ניסיון לשלול ממנו את מה שמגיע לו על פי דין. למרבה הצער, נראה שאנחנו לא מרגישים ככה, לא מרגישים בטוחים לגמרי שזה שלנו ולאחרים אין שום זכות כאן. כי כדי להרגיש כך, כדי לחיות בביטחון מלא שהארץ הזאת שלנו, ביטחון כזה שכל עמי הארץ יזהו אותו וממילא לא יעלו שום טענות נגדנו, כדי שזה יקרה צריכים ''לבוא אל הארץ'' בשלמות, במודעות שה' יתברך נתן לנו אותה והיא שלנו. נקודה. והתורה מדגישה לנו במיוחד את הנקודה הזאת שכן אלו דברי מביא הביכורים: ... הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ,''כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ'' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. 

עד עזה, כולל עזה או לא כולל?

מה שיוצא זה שאמנם באנו אל הארץ אבל לא בשלמות, עד ולא עד בכלל. ומאז ועד עתה זוהי התנהלותנו בכל העניינים, לעולם לא גומרים עניין עד הסוף. (חוץ פגיעות ביהודים כמובן.) תמיד מחפשים איך לרצות את האויב, אף פעם לא איך לגמור אותו סופית. זה גם מה שאיפיין את המלחמה האחרונה בעזה, למרות כל הדיבורים על ''הכרעה'' ''הכנעה'' וכו' הגענו עד עזה אבל לא עד בכלל. והפעם דוקא היתה הזדמנות לעשות משהו עד הסוף, כידוע, כי העם כולו התאחד סביב הרעיון הזה. מעניין למה זה נעצר. כנראה יש בעזה משהו מיוחד, עזות מיוחדת שבינתיים מונעת את חיסולה. הביטוי הזה ''עד עזה'' מופיע בתנ''ך ארבע פעמים, מהן פעם אחת (שופטים ו) שכתוב: עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה; כאן ברור שמדובר ב-עד ולא עד בכלל. ואולי מכאן אפשר ללמוד גם ליתר המקומות ש''עד עזה'' – לא כולל את עזה. 

חסרה העזות שלנו

אבל כאמור, עם כל הכבוד לעזות הקשה של עזה, הבעיה היא בנו; אנחנו אלה שמתנדנדים בין ''זכותנו ההיסטורית'' על הארץ ובין התחשבות במסכנים שבעזה או בחלק אחר של הארץ. אנחנו אלה ששוב ושוב חוטפים ושוב ושוב מבליגים על הניסיונות שלהם לפגוע בנו. ומסרבים להבין מה שכל ילד, ביחוד אם הוא ערבי, מבין, שאיפוק אינו מעיד על כוח אלא על חוסר ביטחון ואולי אפילו על חוסר אמונה בצידקת הדרך. כי מי שמהסס, או אפילו רק נראה כמהסס, מעודד את התוקפן להגביר את תוקפנותו. מהבחינה הזאת, אם היינו חיים רק על פי טבע חלילה, כבר מזמן לא היינו. כי חמאס ודאעש זה אותה גברת בשינוי אדרת ורוב הפלשתינים הם חמאס. אלא שהמהות שלנו היא נס ובנס אנחנו חיים. ואין לנו ספק שהקב''ה ימשיך להראות לנו נפלאות עד לקיום הנבואה שבהפטרת השבוע (ישעיהו ס'): כב הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף, וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם; אֲנִי ה', בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">מה שאומרת לנו פרשת השבוע הוא ששוויון בפני החוק יכול להתקיים אך ורק על בסיס המודעות לעובדה שיש כוח עליון, ה' אֱלֹקֵיכֶם, שבפניו אנחנו אמורים לתת דין וחשבון. כי בלי המודעות הזאת, השוויון בפני החוק ישאר ברובד התיאורטי, לא יגיע לרובד של המציאות. בהמשך מזהירה אותנו התורה בדיוק מפני מה שהיה ידוע מזמן וכעת קיבל אישור משפטי, מפני שרירות הלבהשבוע פורסמה הכרעת הדין של כבוד השופטת נאוה בכור בכתב האישום שהגישה פרקליטות המדינה נגד אודי ברעם על שפירסם סירטון הקורא לפגוע בשי ניצן, שהיה אחראי לפעילותו של ''צוות האכיפה המיוחד לענייני יהודה ושומרון''. הצוות הזה הוקם לפני למעלה מעשור והוא הואשם פעמים רבות על ידי אנשי יו''ש באפלייתם המשפטית לרעה. כך למשל, לא אחת הגישו נגדם כתבי אישום ובמקביל העלימו עין ממקרים דומים ואף חמורים יותר, שאירעו בצד השני של המפה הפוליטית. מאשימי הצוות הזה הואשמו בעצמם כאילו הם בודים דברים מדמיונם הקודח, שכן במערכת המשפטית לא קיימת כלל תופעה של איפה ואיפה. והנה באה כבוד השופטת ובמסגרת הכרעת הדין המרשיעה את הנאשם בהסתה, מותחת ביקורת נוקבת על התנהלות המחלקה הנ''ל שבראשה עמד פרקליט המדינה דהיום. 

השוויון בפני החוק

אם הבנתי נכון, מה שאומרת הכרעת הדין הזאת הוא שאולי ברמה התיאורטית כולם שווים בפני החוק, אבל ברמה המעשית זה לא מתקיים כי המופקדים על אכיפת החוק מחליטים בשרירות לב מתי לאכוף אותו, על מי כן ועל מי לא. כאמור, הדברים פורסמו בתחילת השבוע, ביום ראשון שבו למדנו את הקטע הראשון בפרשת השבוע הפותחת בפסוק (דברים כ''ט): ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. את הפרשה הזאת קוראים תמיד לפני ראש השנה וכבר בפתיחה היא מזכירה לנו כי אמנם בחברה האנושית קיימים מעמדות, רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, עד חֹטֵב עֵצֶיךָ ושֹׁאֵב מֵימֶיךָ, אבל כשמתייצבים לדין לפני ה' אֱלֹקֵיכֶם בראש השנה, אין שום משמעות למעמד החברתי, המשפטי, הכלכלי וכו', המקובלים בחברה האנושית, כי לפני ה' כולנו שווים. 

להיזהר כשפונים

ובעצם, מה שאומרת לנו פרשת השבוע הוא ששוויון בפני החוק יכול להתקיים אך ורק על בסיס המודעות לעובדה שיש כוח עליון, ה' אֱלֹקֵיכֶם, שבפניו אנחנו אמורים לתת דין וחשבון. כי בלי המודעות הזאת, השוויון בפני החוק ישאר ברובד התיאורטי, לא יגיע לרובד של המציאות. בהמשך מזהירה אותנו התורה בדיוק מפני מה שהיה ידוע מזמן וכעת קיבל אישור משפטי, מפני שרירות הלב: יז פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁוְלַעֲנָה. בטעות חושבים שכאשר התורה מזהירה מפני הרעיון לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, היא מתכוונת רק שלא נלך לכנסיה ח''ו. גם זה נכון כמובן, אסור ללכת לכנסיה, אבל גם היצר הרע יודע שלא יצליח לשכנע יהודי חובש כיפה לדבר כזה, ללכת לכנסיה.

שרירות לב

היצר הרע מתוחכם מספיק כדי לגרום ליהודי לחשוב שהוא עושה את הדבר הנכון ואפילו שומר על קשר חיובי עם הקב''ה (הוא הרי חובש כיפה ומן הסתם גם מניח תפילין בכל יום חול) בזמן שלאמיתו של דבר הוא כבר פנה לכיוון הפוך, לכיוון שמהותו היא לַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם. והרי מה אופייני לגויים יותר מאשר התעמרות ביהודי רק כי הוא יהודי? וזה קורה כתוצאה משרירות לב כמובן: יח וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּיכִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ: לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה. אז אם נסכם את מה שאמרנו עד כאן, התהליך הוא כזה: קודם מאמצים את החשיבה הגויית בכלל, עבודה זרה, ''תרבות המערב'' קוראים לזה, אחר כך מאמצים את הדעות שלהם ביחס ליהודים שמתעקשים להפגין את יהדותם, והתוצאה הסופית היא התעמרות ביהודים רק כי הם יהודים.

לא להפר את הברית

לא מיותר להזכיר כי את הדברים האלה אומר לנו משה רבנו במסגרת נאום הפרידה שלו, בשלב בו הוא מחדש את הברית שבינינו ובין ה' אלקינו. שמירת הברית פירושה דבקות בתנאים שלה בכל מצב. גם אם זה לא מסתדר לי בשכל או בהרגשה, לא מפרים את הברית. בדרך הטבע, כשהנסיבות משתנות עלולות להשתנות גם הדעות. ומי כמו הדור שלנו מכיר את התהליך הזה שבו מה שהיה בלתי אפשרי עד אתמול היום הוא כבר מוסכם ומקובל. זה נכון בכל תחום, בגבולות הפוליטיים ובגבולות הצניעות בלבוש, הכל נייד, גמיש. ככה זה בשכל האנושי, גמישות היא שם המשחק. ולמרות שזו גמישות שכתוצאה מלחצים – פוליטיים, כלכליים, חברתיים, השכל האנושי ממציא לה צידוקים כאילו זו הדרך הכי נכונה, להשתנות בהתאם לאופנה. אבל הקשר עם הקב''ה חייב להיות אמיתי, בלתי משתנה. הוא אינו יכול להיות כפוף לשינויים הנגזרים מאופנות אנושיות שמתחלפות בהתאם לנוחות העכשווית.

הולכים, מֵחַיִל אל חַיִל

כמו שקורה מדי פעם, גם השנה קוראים בשבת זו שתי פרשות, ניצבים וילך. כנ''ל, פרשת ניצבים מנחה אותנו להתייצב בתוקף המירבי בשמירה על הברית שלנו עם ה' אלקינו ומזהירה אותנו מפני רפיון ביציבות השמירה הזאת. עם זאת, היא מבטיחה לנו שבכל מקרה, אין מצב שבו הקשר הזה יתבטל חלילה. הקב''ה לא יתן לזה לקרות. פרשת וילך פותחת בפסוקים (פרק ל''א): א וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹםלֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. משה הגיע לסוף ימיו בעולם הזה והוא עדיין הולך, עדיין פעיל ובמלוא המרץ. הוא חייב להעביר את התפקיד ליהושע מחליפו והוא עושה זאת בפרשה הזאת, אבל עד לסיום העברת התפקיד הוא ממשיך להוביל. הוא לא מודיע על פרישה יזומה, יש לו תפקיד והוא ממלא אותו.

מתייצבים וכך הולכים

בחסידות מוסבר שההליכה של משה ביומו האחרון בעולם הזה, שעל זה הוא אומר בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, היתה הליכה שיגרתית של התעלות ברוחניות. החריג מבחינתנו הוא שאפילו במדרגתו הרמה כל כך הוא לא מפסיק ללכת, אבל מבחינתו, זוהי דרכו כל ימי חייו. והוא מתמיד בכך כי היעד ברור לפניו והוא יעד אינסופי, חתירה לדבקות מלאה באין סוף ב''ה. את הכוח לתנועה מתמדת זו הוא מקבל מהיציבות העקשנית, הבלתי מתפשרת שלו בדבקות בברית עם הקב''ה. נמצא שדוקא היציבות, שפירושה עמידה איתנה, היא שמעניקה כוחות להליכה אמיתית, הליכה של התקדמות מתמדת. כשקוראים בתורה שתי פרשות יחד, תמיד עושים את החיבור בין שתי הפרשות בעליה הרביעית, האמצעית מבין שבע העליות. ממילא יוצא שבלימוד היומי של הפרשה לאורך השבוע, החיבור של סוף פרשה א' ותחילת פרשה ב' נעשה ביום רביעי. 

לא ללכת לאיבוד

ומעניין שבדיוק ביום הזה, יום רביעי שבו למדנו את סוף פרשת ניצבים ותחילת פרשת וילך, הודיע שר הפנים כי הוא הולך. ממש מתאים לפרשת היום בתורה. אבל יותר מזה, מעניין שהפרשיה האחרונה בפרשת ניצבים מתחילה בעניין הבחירה החופשית (פרק ל'): טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע. טז אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָוּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. בהמשך יש שני פסוקים שאומרים מה יקרה אם נבחר לא נכון ומילות המפתח שם הן: אָבֹד תֹּאבֵדוּן. אדם עלול להרגיש אבוד – אבדן דרך, איבוד עניין וכדומה, ואז הוא קם והולך. השאלה היא מדוע הגיע לאבדן דרך או עניין והאם ניתן למנוע נפילה למצבים כאלה. התשובה של התורה היא חד משמעית, ניתן למנוע.

מה נותן כוח ללכת?

והתורה גם מציעה את המירשם לכך: יט הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץהַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּיםלְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. כ לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָלָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם. וכאשר זאת המודעות של היהודי, כאשר הוא מתאמץ להעצים את אהבתו לה' פשוט כִּי הוּא חַיֶּיךָ, ומתוך כך הוא חותר לדבקה בו, אז – לעולם אינו הולך לאיבוד משום בחינה. לעולם הוא לא יאבד את טעם החיים, כי ה' הוא חייו, וגם לעולם הוא לא יאבד עניין במה שהוא עושה שכן זו שליחותו בעולם מה' שהוא חייו. כנראה ששר הפנים חי במודעות קצת אחרת ולכן החליט ללכת. הרושם הוא שההליכה שלו משקפת את ההיפוך הגמור להליכה של משה וחבל, כי הליכה כזו סופה אכזבה.

הנחמה הגדולה

שבת זו היא השביעית מאז תשעה באב ובשבע שבתות אלו קוראים בהפטרה נבואות של נחמה. בשבת זו מגיעים לשיא הנחמה, כאשר הנביא ישעיהו מתאר את המצב שישרור לאחר התגלות המשיח. ביחד עם זה הוא מתאר את המצב שיהיה בארצות הסמוכות, שפך דם נוראי לפני ההתגלות הגדולה (פרק ס''ג): א מִי-זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה, זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ; אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה, רַב לְהוֹשִׁיעַ. ב מַדּוּעַ אָדֹם, לִלְבוּשֶׁךָ; וּבְגָדֶיךָ, כְּדֹרֵךְ בְּגַת. עוד לפני כן הוא מתאר את הקשר הבלתי ניתק בינינו ובין הקב''ה ואת יחסו החם אלינו (פרק ס''ב): א לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. ב וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ, וְכָל-מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ; וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ, אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ. גוְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּיַד-ה'; וּצְנִיף מְלוּכָה, בְּכַף-אֱלֹקָיִךְ.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">רק כאשר זוכרים את העבר הרחוק, רק כאשר מקיימים את ההוראה זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, אפשר לחיות בביטחון גמור שהעתיד יהיה טוב יותר, טוב מוחלט, כי זה מה שהקב''ה מייעד לנו. במלים אחרות, כדי למנוע הדרדרות, דור ודור, צריכים לקיים את ההוראה זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם.הכותרת לקוחה מפסק בפרשת השבוע, פרשת האזינו (דברים ל''ב): ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. את המשפט הזה מפרש רש''י כקריאה להתבונן באירועים היסטוריים הידועים לנו ולהסיק מהם את המסקנות. במלים אחרות, זו קריאה לערוך חשבון נפש; מתאים מאד לשבת ''שוּבה'' שהשנה היא חלה למחרת ראש השנה. הפסוק הזה הוא הראשון בקבוצת הפסוקים שקוראים לעולה השני. כי בשירת האזינו, הפסוקים הפותחים את שבעת החלקים של שבעת העולים הם קבועים. וכמו שאומר הרמב''ם, הסימן הוא ''הזיו לך''. לראשון מתחילים באות ה', הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; לשני באות ז', זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, וכן הלאה. החלק השביעי הוא כבר אחרי השירה. בשלב זה לא נתעכב על כל הפסוקים הפותחים, רק נציין שכל חלק מייצג את המידה, משבע המידות, השייכת לו. 

גבולות הזכרון

כאמור, השנה קוראים את הפרשה הזאת בשבת שובה והפעם זה יוצא מיד למחרת ראש השנה. כלומר, יש לנו שלושה ימים רצופים של קדושה. ומכיוון שמדובר בימים של חשבון נפש, של סקירה יסודית של העבר לזיהוי קלקולים, שאולי אירעו בו, במטרה לתקן לעתיד, מובן כיצד הפסוק הזה, לפי פירוש רש''י ופרשנים נוספים, מתאים לזמן שבו קוראים אותו בתורה. דיברנו בעבר על כך שבפרשת האזינו מוצפנת ההיסטוריה כולה, מאז ועד עולם. ואכן לפי חלק מהפרשנים, הזכרון הנדרש מאתנו בפסוק הזה מתחיל משחר ההיסטוריה, מששת ימי בראשית. שכן למרות שלכאורה ההתחלה שלנו מתועדת כאלפיים שנה אחרי בריאת העולם, הרי עוד לפני הבריאה חשב עלינו הקב''ה וכבר אז הוא ייעד לנו את התפקיד שאנחנו כל כך מתקשים למלא. ומכיוון שכך, אותה היסטוריה עתיקה שייכת גם לנו. 

לחיות את הזכרון

על פניו נראה שאת האמריקאים, על כל פנים כאומה, לא ממש מעניין מהיכן באו אבותיהם. מה שהיה היה. כיום הם אמריקאים וזה מה שחשוב. והגישה הזאת נכונה להם ולכל יתר העמים בעולם, שגם הם לא ממש מתייחסים לעברם הרחוק, אם בכלל הם יודעים עליו משהו. אבל אצלנו זה לא עובד ככה, אנחנו נדרשים לזכור כל מיני אירועים מההיסטוריה הרחוקה ועל חלק מהזכרונות אנחנו מצווים בפירוש בתורה. נזכיר רק לדוגמא, שנים מהם שקראנו בפרשת השבוע ''כי תצא'' לפני כששלושה שבועות (פרק כ''ד): ט זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. מה שצריכים לזכור זה שמרים הנביאה דיברה על משה רבנו, אחיה הצעיר, ונענשה על כך קשות. והיא בסך הכל אמרה אמת ולא התכוונה לרעה, אבל זאת החומרה המיוחדת בלשון הרע ועלינו לזכור זאת ולהימנע מכך לגמרי. 

שהזכרון לא ימות

הזכרון השני שאנחנו מצווים לזכור באותה פרשה הוא (פרק כ''ה): יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. כאן מדובר בגורם חיצוני שמתאמץ לפגוע בנו ובין השאר אומרת לנו התורה שאסור לנו להבליג על ניסיונות כאלו. האמת, אפשר לשאול מדוע התורה מצווה אותנו לזכור אירועים עתיקים כל כך, הרי החיים מזמנים לנו כל כך הרבה אירועים שניתן להפיק מהם לקחים דומים ולכאורה אף מועילים יותר, כי הם טריים בזכרון, אז מה יועיל שנזכור דוקא את יציאת מצרים, את הסיפור של מרים ואת עמלק? במלים אחרות, מה התועלת המיוחדת שניתן להפיק מקיום ההוראה: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם? אפשר לומר בפשטות שהזכרונות האלה מלמדים אותנו ש-''אין כל חדש תחת השמש'' וכי לכל אירוע ניתן למצוא מקבילה עתיקה, ועדיין השאלה עומדת – מה התועלת בכך? מסתבר שיש סכנה בזכרונות החדשים כשהם מנותקים מאלה העתיקים, כדלקמן.

זכרונות חיים

למעשה, בדור שלנו אפשר להבין את ההוראה הזאת הרבה יותר טוב מכפי שאפשר היה בדורות קודמים. הרי כבר זמן רב נאבקים על שימור הזכרון לאירוע הקשה ביותר שנסתיים רק לפני כשבעים שנה, השואה הנוראה. נתעלם כרגע מהשאלה מה התועלת בשימור הזכרון הזה, אבל עובדה היא שמכחישי שואה פועלים בגלוי ובכלל לא ברור מה יקרה עם הזכרון הזה בעוד דור או שנים. מה גם שהעולם מוביל את עצמו היום בביטחון לקראת שואה, אולי חמורה יותר מזו שאת זכרונה מנסים לשמר. כלומר, הזכרון לא הועיל וגם אין סכוי שיועיל כי לא באמת לומדים ממנו משהו. כי אין סיכוי ללמידה מועילה, להסקת מסקנות יישומיות מההיסטוריה, כאשר היא מתבססת על השכל האנושי בלבד. על כן אומרת התורה בפרשת השבוע, לי ולכל אחד ואחת מאתנו, זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, זכור שההיסטוריה התחילה לפני הרבה יותר משבעים שנה ואפילו יותר ממאה ושבעים שנה. 

בינו שנות דור ודור

זכירת העבר הרחוק יש בה תועלת גלויה לגמרי, באשר כבר רואים את הדברים בפרופורציה המאפשרת להסיק מסקנות אמיתיות, מה שאי אפשר לומר על זכרונות קרובים יותר. שהרי לעתים קרובות לא ניתן לעמוד על מלוא התוצאות עד חלוף זמן רב. אבל זה רק על פי השכל האנושי שאמנם הוא מוגבל כידוע, אבל גם הוא מחייב הישענות על זכרונות רחוקים יותר כנ''ל. הרבה מעבר לשכל האנושי, ישנו השכל של התורה, של החכמה האלקית המורה לנו לזכור את האירועים העתיקים מאד, שכן בהם מודגשת בפירוש יד ההשגחה העליונה, בהם מוצגת בפירוש ההתערבות האלקית בנעשה על הארץ. והרי רק מתוך התחשבות באותה השגחה, רק מתוך מודעות לעובדה שהקב''ה מכוון את כל המהלכים, ניתן להבין באמת את המתחולל בעולם בכלל וסביב עם ישראל בארץ ישראל בפרט.

זכרון רחוק לעתיד בהיר

דור ודור מזכיר דרדור כמו גלגול. את החלק הזה מפרש רש''י כקריאה להפנות מבט אל העתיד בביטחון שהקב''ה מנהל את כל העניינים לטובתנו. לפי זה אפשר להסיק כי רק כאשר זוכרים את העבר הרחוק, רק כאשר מקיימים את ההוראה זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, אפשר לחיות בביטחון גמור שהעתיד יהיה טוב יותר, טוב מוחלט, כי זה מה שהקב''ה מייעד לנו. במלים אחרות, כדי למנוע הדרדרות, דור ודור, צריכים לקיים את ההוראה זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם. כי מכל האירועים המסופרים בימות עולם, יצא עם ישראל בשלום. גם אם לפעמים חבול ומוכה, אבל שרד, שורד וישרוד לנצח. זה לא משהו שניתן להבין בשכל אנושי, זה לא מהלך היסטורי טבעי, זה נס שמיוסד על אותם זכרונות, על זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם. הרי בכל יום, לפחות שלוש פעמים, אנחנו מזכירים בתפילה את אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב.

זכרון קרוב לעתיד מעורפל

והרי האבות האלה הם באמת זכרונות רחוקים, כמעט ארבעת אלפים שנה. אבל זה בדיוק העניין, ההתחלה שלנו היא לא בשיבת ציון המודרנית שהמניע לה היה הפוגרומים שקיבלו את הכינוי ''סופות בנגב'' ההתחלה שלנו מושרשת רחוק הרבה הרבה יותר, באברהם יצחק ויעקב ועוד קודם לכן כנ''ל. וכאשר מודעים לעובדה זו, כאשר אנחנו חיים את עובדת היותנו ממשיכיהם הישירים של האבות הקדושים, אנחנו יכולים להיות בטוחים לחלוטין כי העתיד יהיה טוב הרבה יותר, שהרי כך מבטיחה התורה, שמספרת לנו את אותם זכרונות וגם מציגה בפנינו את ההוראות שעלינו לקחת מהם. אינני רוצה להתייחס לאפשרות השניה, מה יקרה אם נתעלם חלילה מאותם זכרונות. זה כבר קרה פעמים רבות (מדי) במהלך ההיסטוריה שלנו ועתה הגיע הזמן שבין כך ובין כך נגיע אל העתיד הטוב.

לזכור שהחיים הם לא דמיון

וזה מה שאומרת לנו פרשת השבוע בהמשך, שאמנם נסבול צרות קשות ביותר אבל בסופו של דבר הקב''ה יעשה את העבודה עבורנו ויכה קשות באויבינו. אגב, לענ''ד הרעיון של האמריקנים להילחם במדמנה האיסלמית בדרך בה בחרו לעשות זאת, ימיט עליהם צרות קשות ביותר. שכן בכל מקום בעולם, כולל כמובן באמריקה, יש סניפים, או לפחות אוהדים פעילים, של הרעיון האיסלאמי ולכן הם עלולים למצוא את עצמם נלחמים בתוך הבית. ככה זה כשמתעקשים להלביש על המציאות רעיונות בלתי מציאותיים בעליל. ואנחנו הרי לא רחוקים מהם בהשקפת העולם, כולל בהתעקשות לחיות בדמיונות שווא ולטעון שהם המציאות. אצלנו זה מתבטא ביד רכה מדי כלפי האויבים מבית ואין להאריך בדבר המצער. אלא שאנחנו מובטחים מבורא עולם ומנהיגו שסוף סוף יגאל אותנו גאולה אמיתית ושלמה, וזה יקרה בקרוב ממש.

זוכרים את העבר מבינים את העתיד

הנה מה שאומרת פרשת השבוע על מה שיקרה אחרי שנסבול קשות בגלות הממושכת. זה מתחיל בשבועה של הקב''ה: מ כִּי-אֶשָּׂא אֶל-שָׁמַיִם, יָדִי; וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. הקב''ה נשבע לאבותינו והוא מתכוון לקיים את השבועה. וכדי לקיים אותה, הוא ינקום באויבינו שהם אויביו: מא אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי; אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. הוא מחדד כביכול את חרבו ומכה באויבים לפי מה שמגיע להם, ומדובר בהרבה דם שנשפך: מב אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר; מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. והגויים כולם יזהו ויבינו שמדובר בנקמה שלוקח הקב''ה מהם על הרעות שעוללו לנו: מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם; וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. זה מה שקורה כבר עכשיו לעינינו וזהו פירוש רש''י ל-בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר, שזכרון העבר מאפשר את הבנת העתיד.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">המאורעות המתחוללים בעולם כעת קוראים לנו לשוב אל ההתחדשות האמיתית, התורתית. העולם כבר קרוב מאד לתכליתו וכולם כבר מבינים ששינויים קוסמטיים לא יעזרו. בעצם, לא כולם, רובם. עדיין יש כאלה שמייחלים להגיע להסכמים שיפתרו את הבעיות.השמחה של חג הסוכות ושמחת תורה אמורה להשפיע עלינו שנהיה שמחים לאורך השנה כולה. כמובן, כדי שזה מה שיקרה היינו צריכים לשמוח באמת בחגים אלו שזה עתה נסתיימו. ומכיוון שלא בטוח שזה באמת קרה, השאלה היא אם ניתן עוד לתקן, אם אפשר להגיע לאותה שמחה גם אם לא באמת שמחנו בחגים. כדי להשיב על כך צריכים קודם לנסות להבין באיזו שמחה מדובר, שכן הרבה פעמים קורה שאנחנו שמחים כי קרה משהו ששימח אותנו, אבל בדרך כלל זה לא נמשך הרבה זמן, השמחה חולפת וטרדות ההווה משתלטות שוב על התודעה. זה קורה מפני שגורם השמחה כבר אינו משמח, התרגלנו אליו, עכשיו צריכים משהו חדש שיעורר אצלנו שמחה. כלומר, שמחה מתעוררת בליבנו בתגובה למשהו חדש וטבעה של השיגרה הוא שהיא מעלימה את חוויית שמחה. 

כחדשים או חדשים?

המסקנה מהאמור היא שכדי לחיות בשמחה צריכים להתחדש כל הזמן וזה מה שמציעה לנו, דורשת מאתנו התורה, להתחדש. חז''ל לומדים זאת מהמילה ''היום'' הנלווית למצוות רבות ואומרים לנו כי הוראתה של המילה הזאת היא ש''בכל יום יהיו הוראות התורה בענינו כחדשים''. והגירסא ברש''י היא ''חדשים'' ולא ''כחדשים''. כ''ק אדמו''ר מליבאוויץ' מדגיש עובדה זו ואומר כי הפירוש הוא שחוויית ההתחדשות שלנו צריכה להיות פנימית, חדשים ממש, ולא כחדשים בכ' הדמיון. והוראה זו תקפה בכל מצוות התורה, לא רק בחגים שזה עתה סיימנו לחגוג. שבכל מצווה שנעשה, ויש רבות כאלה בכל יום, נתייחס אליה כאילו זו הפעם הראשונה שעושים אותה. זה מזכיר לי סיפור אודות אירוע שקרה לפני יותר ממאה שנה; כ''ק אדמו''ר הרש''ב מליובאוויץ' ''הואשם'' פעם שקרא את ההפטרה כנער בר מצווה. 

להישאר צעירים

הוא היה אורח באותה עיירה, המקומיים לא הכירו אותו אבל התרשמו מהופעתו וכיבדו אותו בקריאת המפטיר. לאחר שסיים, העיר אחד המתפללים את ההערה הנ''ל וכ''ק אדמו''ר הפטיר ש''בר מצווה זו מדרגה גבוהה''. ואכן, ההוראה הנ''ל, שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, לכאורה אינה צריכה להיאמר לנער בר מצווה, כי בשבילו כל מצווה היא חידוש גמור, חדשים ממש ולא רק כחדשים. כנראה, בקריאת ההפטרה נשמע הרבי הרש''ב כאילו הוא קורא דבר חדש ולכן באה ההערה הביקורתית הנ''ל. אבל האמת היא שזה מה שנדרש מאתנו, להתייחס לכל מצווה כמו שמתייחס נער בר מצווה, כאל חידוש גמור. ולכאורה, איך אפשר לדרוש מיהודי להרגיש התחדשות, כמו בר מצווה, בגיל חמישים שישים ועד מאה ועשרים שנה? הרי אצלו הכל כבר ישן ואמרנו כבר שהשיגרה מעלימה את השמחה.

התחדשות הבריאה

התשובה לכך בכללות מצויה בפרשת השבוע: א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. את הפרשה הזאת קוראים תמיד בסוף חודש החגים ובכך מתחילים למעשה את המחזור החדש של קריאת התורה. יוצא שראש השנה שחל ביום הראשון של חודש תשרי, לא הוא מתחיל את השנה שלנו, אלא דוקא השבת האחרונה בחודש, כשקוראים את פרשת בראשית. מסתבר שראש השנה עד שמחת תורה עם כל מה שביניהם, מהווים רק הכנה להתחלה האמיתית, לשבת בראשית. ובשבת הזאת אנחנו אמורים להתבונן בתוכן של הפרשה כדי להפנים את העובדה ש- בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ והוא ממשיך לברוא את העולם בכל רגע מחדש. כמו שאנחנו אומרים כל יום בתפילת שחרית, שהבורא יתברך הוא ''המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'' מה שאומר שעצם ההוויה של כל הבריאה אינו מובן מאליו, אלא שהבריאה ממשיכה להתקיים אך ורק מכוחו יתברך.

להיוולד מחדש

אגב, זהו הפירוש הפנימי למאמר חכמינו ז''ל: איזהו חכם – הרואה את הנולד. כמבואר בתניא (פרק מ''ג): ''ו'איזהו חכם הרואה את הנולד' פירוש, שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו יתברך; כמו שכתוב: ''וברוח פיו כל צבאם'' ואי לזאת, הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו וּכלֹא ממש חשיבי (אין להם מציאות עצמית) ואין ואפס ממש''. ושם הוא מוסיף משפט מאד משמעותי: ''ואל יוציא אדם עצמו מהכלל; ש(כן) גם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה'''. במלים אחרות, הבריאה כולה, כולל אותנו כמובן, מתהווה מחדש בכל רגע, ממילא הכל חדש ויש על מה לשמוח. זו ההתבוננות שמציעה לנו פרשת השבוע וממנה אפשר וצריך להשליך על כל תחום בחיינו. כי מי שזוכה להגיע למודעות הזאת, יכול לחיות בשלווה ובשמחה אמיתית בלי לחשוש משום דבר בעולם.

התחדשות זה לא טכנולוגיה חדשה

כשמדברים על התחדשות, בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב על שינויים במעטפת החיצונית, על איזה צבע חדש שמעניק אשליה של חידוש. וכידוע, אנחנו אלופי העולם בטיפוח אשליות כאלה; מסתבר שהעובדה שאנחנו הכי חדשניים בעולם, אלופי ההמצאות, נובעת מהעובדה שהתורה מציבה בפנינו את ההתחדשות כיעד. זה לא במודע כמובן, אבל זה הוטמע כנראה בד.נ.א. שלנו. הבעיה היא שכדי להגיע להתחדשות אמיתית, פנימית, צריכים להתייגע לא מעט. ומה שיותר בעייתי זה שכדי לזכות להתחדשות כזאת צריכים להתבטל בפני מי שמהווה אותנו בכל רגע מחדש. להיות מודע לכך ''שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה''' כלשונו של בעל התניא. והרי תנועה כזאת של ביטול היא היפך הטבע האנושי; הרבה יותר קל ופשוט להשתמש בכוח החידוש שהעניק לנו הבורא יתברך להמצאת חידושים חיצוניים, קוסמטיים בלע''ז.

לא קוסמטיקה

כאמור, בתחום הזה אנחנו אלופי העולם; כמו למשל ברעיון המופרך מיניה וביה שצריכים להתאמץ לעשות שלום עם שונאינו. הרי ידוע שאחד הסיפורים הראשונים בעולם הוא הסיפור מפרשת השבוע שלנו, (פרק ד) של רצח הבל בידי קין אחיו. התורה רומזת לכך שהבל ניסה לפייס את קין, להסיר קנאתו ממנו; קין העמיד פנים שכבר אינו כועס והבל האמין שהסכסוך נגמר, שהוא יכול להיות רגוע כי הסכימו על שלום ביניהם. אבל קין ניצל את תמימותו של הבל כדי לרצוח אותו. מהבחינה הזאת הרי לא השתנה דבר מאז ועד בכלל, פייסנות עדיין נתפסת כחולשה והפייסן צפוי להיות מותקף על ידי מי שאותו ניסה לפייס. אבל אצלנו מתעקשים שלא להבין את זה. טוענים שהעולם השתנה, כעת זה עולם חדש (אחרי שהחריבו לדעתם את הישן) וכולם כבר מבינים מה טוב ומה רע.

תכלית ההתחדשות

אכן, מבחינה חיצונית העולם השתנה מאד מאז והוא ממשיך להשתנות בקצב הולך וגובר. אלא שכדי לעמוד באמת על השינויים צריכים לדעת ששום דבר לא קורה מעצמו וגם לא כתוצאה של יוזמה אנושית אקראית או מכוונת. צריכים לדעת שכל השינויים שמתחוללים בעולם, מכוונים מלמעלה, מהבורא יתברך, כדי להביא את העולם לתכליתו. והתכלית רמוזה במלה הראשונה של התורה, ''בראשית''. כי מבחינה לשונית, לכאורה נכון היה יותר לכתוב ''בראשונה'' או ''בתחילה'' ברא וגו', מדוע נכתב דוקא בראשית? ב ראשית, שני עניינים שנקראו ''ראשית''; אומרים לנו חז''ל ומובא ברש''י כי העולם נברא ''בשביל התורה שנקראת ראשית (משלי ח'): כב ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. ובשביל ישראל שנקראו ראשית (ירמיהו ב'): קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'.

לא להתכחש לירושה

בכל מקרה יהודי קשור לתורה, זהו פשט הפסוק שקראנו בשמחת תורה (דברים ל''ג): ד תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. התורה ניתנה לנו כירושה והרי ירושה אין לה הפסק. יורש הוא יורש גם אם אינו מודע לכך. מכוחה של התורה יש ליהודים את כוח ההתחדשות ורק הדרך בה ינצלו כוח זה נתונה לבחירתם החופשית. עלולים לבחור בהתחדשות חיצונית, כלומר לנהל את העולם הפוך מהכוונה העליונה, ובחירה כזאת משבשת את סדרי העולם. זה מה שקורה בעשרות השנים האחרונות והשיבושים מתגברים והולכים. המאורעות המתחוללים בעולם כעת קוראים לנו לשוב אל ההתחדשות האמיתית, התורתית. העולם כבר קרוב מאד לתכליתו וכולם כבר מבינים ששינויים קוסמטיים לא יעזרו. בעצם, לא כולם, רובם. עדיין יש כאלה שמייחלים להגיע להסכמים שיפתרו את הבעיות.

מתמרקים לקראת הגאולה

אבל שום הסכמים לא יעזרו. וגם הדרכים שבהן מנסים להשיב את הסדר על כנו אינן עשויות להועיל. כי מה שקורה עכשיו זה שהקב''ה מוביל את העולם לקראת סדר חדש, סדר של זמן הגאולה. ומה שאנחנו רואים כעת, התהו ובהו שמתגבר בעולם, זה חלק מתהליך של ניקוי העולם לקראת הגאולה. המשל במקורותינו הוא למלך שצפוי להגיע לארמון שזמן רב עמד בשיממונו. לקראת הביקור מנקים את הארמון; קודם מסלקים את הפסולת הגסה ולאט לאט מתקדמים עד לציחצוח מלא של הארמון עם כל אביזריו. זה מה שקורה בעולם לקראת ההתגלות הגדולה, הרוע והשחיתות נחשפים פתאום ומתגלים. כי כל עוד היו סמויים, לא ניתן היה להתנקות מהם. התגלות הרוע והשחיתות לצורך ביעורם מתרחשת בו זמנית אצלנו ובעולם כולו. אנחנו יכולים לזרז את התהליך אם נפעל לניקוי מהיר אצלנו בבית.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">לאחרונה, יותר ויותר משתרשת תופעה שלא הכרנו קודם, מתאמצים לעשות לעצמם שם במעשה כאשר מדובר ביהודים, תג מחיר כמשל, אבל מצד שני, כדי לעשות לעצמם שם טוב (בעיני הגויים והתשקורת) הם מקפידים שלא לעשות שום דבר נגד מחבלים הפורעים ביהודיםדומה שפרשת נח משקפת את המציאות שבה אנחנו חיים עדיין, יותר מכל פרשיות התורה. כמו נח, גם אנחנו רק מבקשים מנוחה וגם אנחנו מנסים לזכות בה בלי לטרוח. שעל כן במשך חודשים רבים אנחנו מבליגים על ניסיונות לרצוח יהודים וגם על רציחות בפועל, שמנסים לטעון כי מדובר בהתאבדות או בתאונה. אנחנו מבקשים שקט ולכן בזמן אמת אנחנו מבליגים על ניסיונות המוניים וגלויים לרצוח יהודים בתקווה שההבלגה שלנו תניע את הפורעים להפסיק את הפרעות. פעם אחר פעם ההבלגה מתגלה כעידוד פעיל למחבלים ופעם אחר פעם אנחנו נופלים באותו בור, מבלייגים עד שהמצב נעשה קשה מנשוא. עד שהשבוע נרצחה תינוקת שבקושי מלאו לה שלושה חודשים, הי''ד. אבל מי אחראי לרצח הזה? ברור שהאשם הוא ברוצח, אבל אין מנוס מהמסקנה המבעיתה, שהאחריות לרצח מוטלת על מי שתפקידו היה למנוע מראש את הרצח. 

מקור המנוחה

בשבוע שעבר קראנו את פרשת בראשית המספרת בקודים על בריאת העולם בשישה ימים ועל היום השביעי שבו הבורא יתברך שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אשר עשה בששת ימי הבריאה. השביתה הזאת עניינה מנוחה כמובן, וזה כתוב בפירוש בעשרת הדברות (שמות טו). בשבת זו אנחנו קוראים את פרשת נח, שקיבל את השם הזה כשנולד מתוך הבעת תקווה או נבואה כי זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'. יְנַחֲמֵנוּ זה הרי לשון נחמה, צריך היה לקרוא לו מנחם, מדוע קראו לו נח? אלא שהכוונה היא לנחת רוח, לרגיעה מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ. מסתבר שהשאיפה לרגיעה, למנוחת הנפש, מלווה את האדם מאז ומקדם, אבל המציאות היא שלא מצליחים להגיע לרגיעה, למנוחת נפש אמיתית. מעניין לבדוק מדוע זה קורה, מדוע לא מצליחים להגיע למנוחה. 

כיצד זוכים למנוחה?

בפרשת השבוע שלנו כתוב (בראשית ח'): כב עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָהלֹא יִשְׁבֹּתוּ. לכאורה מדובר בהוראה שסותרת את רעיון המנוחה, כי זֶרַע וְקָצִיר... לֹא יִשְׁבֹּתוּ, אבל זה נכון ביחס לבני נח, שעל כן (סנהדרין נח/ב): גוי ששבת חייב מיתה. (ואין הכוונה שמוציאים אותו להורג חלילה, אלא שבשמירת השבת הוא מנתק עצמו ממקור חיותו, ממילא הוא נחשב כמת.) כי השבת שייכת ליהודים בלבד, ככתוב (שמות ל''א): טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת... בני ישראל ולא בני נח. בשבת אנחנו אמורים לחוות מנוחת נפש אמיתית והמנוחה הזאת משפיעה על כל ימי השבוע הבא שגם בהם נהיה רגועים. ואכן, ב''ה, רבים מאתנו זוכים לכך. ומהי הדרך לזכות במנוחה וברגיעה השבתית? אומרת התורה שהדרך לכך היא שהמודעות השבתית תלווה אותנו במשך כל ימי השבוע שלפניה. 

מודעות שבתית

ושיא המודעות השבתית אמור להגיע, בערב שבת. שעל כן (עבודה זרה ג/א): מי שטרח בערב שבת – אוכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת – מהיכן יאכל בשבת? מכאן רואים ברור שכדי לזכות למנוחה חייבים לטרוח. כי האכילה השבתית שמוזכרת כאן מתייחסת לא רק לחלות, לצ'ולנט ולגפילטפיש, היא מתייחסת גם ואפילו בעיקר לרוחניות השבתית, לקדושה שלה. שהרי את המשפט הזה עתיד הקב''ה לומר לאומות העולם שיבואו אליו בטענה מדוע רק ישראל זוכים להתעלות הנפלאה שתהיה לנו בגאולה האמיתית והשלמה, גם הם רוצים. הוא משיב להם שזה בזכות שיהודים שמרו תורה ומצוות גם תוך ניסיונת קשים ועד כדי מסירות נפש בפועל על קידוש שמו יתברך. ישראל טרחו ולכן יזכו, אבל אתם שלא טרחתם בשמירת תורה ומצוות – מהיכן תזכו? והרי מדובר בעת שבה כולם כבר יראו שהרוחניות היא העיקר והגשמיות רק טפלה אליה. 

מי שלא טורח, מתערער

כאמור, כדי לזכות למנוחה אמיתית צריכים לטרוח. בלי טרחה אין מנוחה, 'שב ואל תעשה' זה מתכון בטוח להידרדרות. וכבר נח טעה בזה; אמנם הוא טרח לבדו בבניית התיבה במשך מאה ועשרים שנה וזכה להינצל מהמבול, אבל מיד אחר כך הוא מבקש לעצמו מנוחה בדרך שלילית (פרק ט'): כ וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם. זה הדבר הראשון שהעסיק אותו למראה העולם המטוהר במי המבול. והתוצאה קשה מאד אבל צפויה: כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. מכאן החלה הידרדרות קשה בתוך משפחתו שהיתה המשפחה היחידה בעולם: כב וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ. האחים האלה הם צדיקים ופועלים בצניעות לכסות את הביזיון, אבל המעשה הרע כבר נעשה: כד וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. כה וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו.

מדינת ישראל בפרשת נח

מהכתוב נראה שנח לא היסס כלל בטרם הגיב בחריפות קיצונית למעשהו הנבזי של בנו הקטן. הוא לא ביקש הסברים, לא שאל מדוע ככה עשית, פשוט קבע לו ולצאצאיו מעמד נחות. לנצח. ואם שואלים מהיכן ירש הבן הזה את הנבזות שלו, אין ברירה אלא להסיק שמשהו מזה היה באבא. הרי לנח הצדיק היו שלושה בנים, שם חם ויפת. שם ירש את הצדקות של נח, יפת ירש את החכמה בענייני העולם הזה ולחם נשארה הבהמיות. התורה הרי מכנה את נח ''איש האדמה'' וכמו שאומר הכלי יקר (לפרק ח' פסוק כ): שהאדמה היתה סיבה אל חטא האדם, כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות. אמנם הוא מסביר שזה היה נכון רק עד המבול שטיהר את הארץ, אחרי המבול זה רק יצר הרע שמושך את האדם למקומות שליליים, אבל עניינו של יצר הרע הוא להנמיך את האדם עד אל האדמה.

מעידה חד פעמית מול אופי שפל

והדרך של יצר הרע להנמיך את האדם (או את העם) היא להניאו מפעולה, לשכנע אותו ש'שב ואל תעשה' עדיף על 'קום ועשה'. והרי ברור שהכישלון של נח בכך שברח מהמציאות אל היין, הוא שחשף את שפלותו המוסרית של חם. אז מה, חם לא אשם? ודאי שאשם. התגובה הקיצונית של נח מלמדת כי הבין שהמעשה הנבזי של בנו הקטן מעיד על טבע של מוסריות ירודה, לא על מעידה חד פעמית. נח הצדיק עצמו, שלט בנטיותיו השליליות, הן לא שלטו בו. ולכן כאשר כבר נכשל במשהו, היה זה בעת שכרות, כשהתודעה מעורפלת והגבולות בין טוב לרע מיטשטשים. לעומת זאת אצל בנו הקטן, לא רק שהמעשה הנבזי נעשה במודעות מלאה, הוא עוד רץ לספר לחבר'ה, וזה מלמד על אופיו יותר מהמעשה עצמו. לכן הגיב נח בכזאת חריפות. ואין שום רמז של גינוי לתגובתו החריפה.

אנחנו מעודדים אותם

אמרנו כבר שפרשת נח משקפת את סיפור החיים שלנו כאן במדינת ישראל יותר מכל פרשה אחרת בתורה. מכל הפרשיות אנחנו אמורים ללמוד כיצד לנהוג ודיברנו על כך לא פעם במסגרת זו. השיקוף של חיינו בפרשת השבוע קיים בכל חלק ממנה; הרי אנחנו הדור שאחרי המבול, השואה הנוראה, ומולנו ניצבים כשטן לנו מי שנחשבים (בטעות קטלנית) בני דודים שלנו. שוב ושוב הם מגלים לעין כל את שפלותם המוסרית במאמציהם לרצוח אותנו ואנחנו מגיבים באזהרות חסרות אמינות בדבר העונש הצפוי למי שהצליח לפגוע פגיעה קשה ביהודי, כי על פגיעות קלות – שלא לדבר על ניסיונות הפיגוע – אנחנו מבליגים וכן באמירות חסרות משמעות בדבר ריבונותנו בארץ וירושלים המאוחדת(!!!) היא בירתנו הנצחית. והאמירות האלה, דוקא הן, מעניקות רוח גבית לטרוריסטים כמו שנהוג לומר אצלנו.

ונעשה לנו שם

ואם ננסה להבין מדוע אנחנו נוהגים בדיוק הפוך מכפי שאמורים לנהוג, גם על זה יש תשובה בפרשת השבוע שלנו. לקראת סוף הפרשה מסופר על רעיון שעלה בראשם של צאצאי נח (פרק י''א): ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. היוזמה הזאת לא מצאה חן בעיני הבורא יתברך והוא החליט מיידית על תגובה הולמת: ח וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. מדה כנגד מדה, הם אמרו ''פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ'' והעונש שלהם היה וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. רבים התחבטו בשאלה מה היה חטאם של אנשים אלו, מה רע בלבנות עיר וכו'. הבאנו בעבר תשובות שונות לשאלה זו, אבל מה שנוגע לענייננו כעת הוא המניע הגלוי שלהם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם. זה מה שהיה חשוב להם, מה שיכתבו עליהם בספרי ההיסטוריה.

שם בעשיה ושם במחדל

היו אצלנו כאלה שהתאמצו לעשות לעצמם שם בעשיית מעשה; ראש וראשון להם היה ראש ממשלה שעקר יהודים מבתיהם על לא דבר. היו עוד כמה וחלקם אפילו הועילו למדינת ישראל. היה ראש ממשלה שלא ניסה לעשות לעצמו שם אבל הצליח לעשות דוקא בכך שהתעקש לא לעשות. אבל לאחרונה, יותר ויותר משתרשת תופעה שלא הכרנו קודם, מתאמצים לעשות לעצמם שם במעשה כאשר מדובר ביהודים, תג מחיר כמשל, אבל מצד שני, כדי לעשות לעצמם שם טוב (בעיני הגויים והתשקורת) הם מקפידים שלא לעשות שום דבר נגד מחבלים הפורעים ביהודים. דומני שהניסיון הזה מבוטא הכי טוב בדבריו של הסר לביטחון פנים שהכריז או שמא הבטיח להגביר את תחושת הביטחון; ומה עם הביטחון עצמו? אלא שכדי שיהיה לך שם – מי צריך ביטחון, די בתחושת ביטחון. מזל שבסוף הפרשה יש לנו את אברהם אבינו, קרן אור של תקווה.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">אברהם ביקש מה' לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. את תוצאות הבקשה הזאת של אברהם אבינו, ההיענות של ה' יתברך לבקשתו, אנחנו חווים כעת במלוא העוצמה והכאב. אבל זה קורה לנו רק מפני שאנחנו לא ממשיכים את דרכו של אברהם, דרך התנועה המתמדת, דרך השאיפה למלא את רצון ה' בשלמות. או בכלל.אחרי שלמדנו על נח שרצה מאד במנוחה ובחר להגיע אל המנוחה בדרך שלילית, בשתיה מופרזת של יין, השבוע אנחנו מתוודעים אל אברהם אבינו, שהציווי הראשון שהוא מקבל מהקב''ה זה ללכת (בראשית י''ב): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. לא מיותר לציין כי כאשר הקב''ה מצווה מישהו לעשות משהו, זה על בסיס הידיעה כי אותו מישהו מסוגל לקיים את הציווי בשלמותו. כך, מכל אנשי דורו, רק נח נבחר לקבל את הציווי לבנות תיבה כבסיס להישרדות האנושות בפרט ובעלי החיים בכלל, מפני שואת המבול – כמו שלמדנו בשבוע שעבר, וכך רק אברם נבחר לקבל את הציווי לֶךְ-לְךָ. הציווי הזה מסמן תפנית בולטת ביחסו של הקב''ה לבני האדם וכביכול גם בציפיות שלו מהם, כי התנהלותם של שורדי המבול לא התאימה לציפיותיו מהם. 

הציפיות של הבורא יתברך

הציפיה של הקב''ה מבני האדם היא שיתנהגו על פי עקרונות הצדק והיושר שהוא קבע. כדי לעמוד בכך, עליהם להיות מודעים לנוכחות האלקית בבריאה בכלל ובחייהם האישיים בפרט. כך היה עם נח שאלוקים עצמו אומר לו, בעת שהוא מצווה אותו להכנס אל התיבה, (פרק ז', ב): ...כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. אבל לא כך היה עם צאצאיו, כפי שראינו בשבוע שעבר. אמנם היו לו כמה צאצאים צדיקים, אבל האוירה הכללית היתה של נְהִיָה אחר הנטיות האישיות ואלה, בדרך כלל, מרחיקות את האדם ממודעות אלקית. ככלל, גם צאצאי נח חיפשו מנוחה; היה להם את מי לחקות. לכן הם יזמו את בניית העיר והמגדל ונימקו זאת בחשש שהטריד אותם (פרק י''א, ד): ...פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. אבל כמו שלמדנו בשבוע שעבר, כדי שמנוחה תהיה אמיתית ואפילו מועילה, חייב שתקדם לה טירחה.

ללכת, זו המשימה

וכעת אנחנו מגיעים אל אברהם אבינו, שכאמור, הציווי הראשון שהוא מקבל מהקב''ה הוא לֶךְ-לְךָ. מבחינת אברם, מדובר לכאורה במשימה כבדה ביותר; הוא נדרש להיפרד מארצו, ממולדתו ומבית אביו בלי לדעת לאן בדיוק הוא אמור להגיע. הרי כך אמר לו הקב''ה, ללכת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. במלים אחרות כביכול אומר לו הקב''ה, העניין שלך הוא ללכת. אל תטרח להעריך או לנחש לאן תגיע. אני מבטיח שאעדכן אותך כאשר תגיע. והרי מניסוח ההוראה, מסדר העניינים שמהם נצטווה להיפרד, ברור שמדובר בתנועה רוחנית. אמנם ידוע ש''אין מקרא יוצא מידי פשוטו'' והפשט הוא, כמו שאומר אור החיים הקדוש: הטעם הוא להיות כי בערך צער הפרידה – קטן הוא צער פרידתו מארצו מפרידתו ממולדתו ופרידתו ממולדתו מפרידתו מבית אביו, לזה סדר ההדרגות ממטה למעלה. 

מהו כיוון התנועה?

ועדיין, כשאדם יוצא לדרך חדשה, לארץ אחרת, הוא יוצא קודם מהבית (בית אביך) אחר כך מהמולדת (השכונה שבה גדל) ורק בסוף מהארץ. וחוץ מזה, הרי בסוף הפרשה הקודמת קראנו שמשפחתו כולה היגרה (פרק י''א): לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ממילא לא נוכל לפרש את ''מולדתך'' במשמעות המקובלת היום, כי הוא כבר לא נמצא במולדתו. ודיוק נוסף בלשון הכתוב, לכאורה היה אפשר לכתוב ''לֵך מארצך'' והרעיון מובן, לשם מה התוספת של ''לְךָ''? והרי בתורה אין ניקוד ואפשר לקרוא את זה פעמיים לֵך. לכן אין ברירה אלא להבין שגם אם הציווי לאברם כולל חיוב בתנועה פיזית, הרי שהתכלית היא רוחנית. ואכן מבואר בחסידות שמדובר כאן בהליכה בשני כיוונים מנוגדים לכאורה, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

ניגודים משלימים

וכך מתברר שאברם נדרש ללכת מ- (כלומר לעזוב את) הרצונות (מארצך) האישיים שלו, את (מולדתך) השכל שמוליד את המידות בנפש, ואת (בית אביך) ההרגלים היומיומיים שלו. וכל זה בתנועה מלמטה למעלה, במגמה של התקרבות אל האור אין סוף ברוך הוא, במגמה של העמקת המודעות האלקית. אבל זו עדיין אינה התכלית; שאדם מתקרב יותר ויותר אל הקב''ה ומגיע למדרגת צדיק – השאלה היא מה הוא פועל בעולם. לזה בא הציווי ללכת מלמעלה למטה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. עד שתדע מהו הרצון העליון ותאמץ אותו לעצמך, שהרצון העליון יהיה גם הרצון שלך. באמת. במלים אחרות, את המדרגות הרוחניות שתגיע אליהן, את ההשגות העליונות, עליך להוריד וליישם למטה בעולם החומרי. זו השליחות של אברהם אבינו בעולם וכנ''ל, הוא קיבל אותה כי היה מוכשר לבצע אותה. וכמובן, את השליחות הזאת הוא הנחיל לנו.

גילויים של התקדמות

התורה מגלה לנו כי אברם הבין היטב את השליחות שהוטלה עליו, לא היה צורך להסביר לו פעמיים. כלומר, הפירוש החסידי לפסוק הראשון מקבל אימות מיידי בהתנהגותו של אברם. הוא יוצא לדרך מיד ומגיע לארץ כנען לאזור אלון מורה. ואז: זוַיֵּרָא ה', אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. רש''י מפרש שבנה את המזבח לאות תודה על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל. בפשט זו תודה על עניין אישי. וכבר בפסוק הבא הוא בונה מזבח נוסף:ח וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵלוַיֵּט אָהֳלֹה; בֵּית-אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. כאן מפרש רש''י שהמזבח נבנה בתפילה לה' על עוון עתידי: נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם. הכוונה למה שמסופר ביהושע פרק ז. כדאי מאד לעיין שם במקור.

תנועה של הודאה

ואחר כך בנה אברם עוד מזבח (פרק י''ג): יח וַיֶּאֱהַל אַבְרָם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵאאֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן; וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ, לַה'. וכאן רש''י אינו מפרש כלום. מדוע הוא שותק? מסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שהמזבחות נבנו בהדרגה, מן הקל אל הכבד; את המזבח הראשון בנה אברם כתודה על בשורה טובה בענייניו האישיים. את השני הוא בנה למטרה נעלית יותר, כפרת עוונות של צאצאיו. ואילו את השלשי בנה בלי שום כוונה נוספת, אך ורק לשם ה'. ומכיוון שאין מטרה צדדית, אין צורך בפירושים. והנה שלושת המזבחות משקפים את תהליך ההתעלות של אברהם אבינו, שזהו גם תהליך ההתעלות הנדרש מכל אחד מאתנו, צאצאיו; בהתחלה מודים לה' על מה שהוא נותן לנו. בשלב הבא מתפללים על הזולת ואפילו על עניינים עתידיים. בסוף אמורים להגיע למדרגה שמודים לה' סתם כדי להודות לו. 

התנועה מחזקת

שני הבדלים בולטים היו בין אברהם אבינו ובין צדיקים שקדמו לו; האחד שהוא לא שמר את השגותיו לעצמו אלא פרסם לכולם את האמונה בא-ל אחד, וההבדל השני שכל הזמן חתר קדימה, שמעולם לא הסתפק במדרגה שאליה זכה להגיע. לא נח על זרי הדפנה, כמו שאומרים. את התכונה הראשונה, פרסום האלקות, פגשנו כבר בתחילת הפרשה, וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. אל התכונה השניה שהבדילה את אברהם מצדיקים שקדמו לו וגם מרבים שבאו אחריו, אנחנו מתוודעים בהמשך הפרשה (פרק י''ז): א וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּיהִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. חז''ל עמדו על ההבדל שבין מה שנאמר לאברהם, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, ובין מה שנאמר על נח, אֶת-הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. והם אומרים: נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם לא היה צריך סעד לתמכו אברהם היה בתנועה מתמדת, ממילא התחזק והלך.

לבחור את הכיוון

בפרשה שלנו נולד ישמעאל וגם מתקבלת הבשורה על הולדתו העתידית של יצחק. כאשר הקב''ה מבשר לאברהם שעתידה שרה ללדת בן, הוא כמו מתקשה להאמין שבגילם המופלג, הוא בן מאה והיא בת תשעים שנה, עדיין יזכו לבן משותף. לכן הוא מבקש: לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. הקב''ה נענה לו ואומר שהיורש שלך יהיה יצחק, הבן שתלד שרה, אבל גם: כ וּלְיִשְׁמָעֵאל, שְׁמַעְתִּיךָהִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, בִּמְאֹד מְאֹד: שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד, וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. את תוצאות הבקשה הזאת של אברהם אבינו, ההיענות של ה' יתברך לבקשתו, אנחנו חווים כעת במלוא העוצמה והכאב. אבל זה קורה לנו רק מפני שאנחנו לא ממשיכים את דרכו של אברהם, דרך התנועה המתמדת, דרך השאיפה למלא את רצון ה' בשלמות. או בכלל. והרי התנועה הוֹוָה תמיד. השאלה היא רק לאיזה כיוון.

לבלום תנועה שלילית

הכיוון של המדינה ברור לכל מי שיש לו עיניים והוא משתמש בהן כדי לראות. זה לא כולל את המתיימרים להנהיג אותנו ובטח לא את אלה שתפקידם לדאוג לבטחוננו. להם אולי יש עיניים אבל אינם משתמשים בהן כדי לראות. על כל פנים לא את המציאות. הם מעדיפים לראות דמיונות שוא. וכשהמציאות מתפוצצת לכולנו בפרצוף, צריכים כבר אלפי שוטרים כדי להשיב את הסדר על כנו. והלואי שזה יעזור. יש פתגם שאומר ''את הנחש צריכים להרוג כשהוא עוד קטן''. הנחש במקורותינו זכה להיות סמל הרוע בעולם. כשהרוע מתחיל להרים ראש, צריכים להוריד אותו מיד, כי אחרי שיגדל זה עלול להיות מאוחר מדי. זה נכון בחינוך של ילדים, בחינוך עצמי וכמובן גם בתגובה הראויה לכל גילוי של רוע חיצוני. כעת, אחרי שהרוע הגיע למימדים מפלצתיים בעידודנו הפעיל, נותר רק לייחל להתגלות המשיח שיעשה סדר.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">מידת החסד כשהיא לעצמה עלולה להדרדר למקומות לא רצויים, לאהבה עצמית או, גרוע יותר, לאהבת הרע. הפוך מחסד של אמת. כדי להימנע מכך, עלינו לאמץ את מידת האמת שאמנם היא המידה העיקרית של יעקב אבינו, נכדו של אברהם, אבל היא גלויה לגמרי גם אצל אברהםקצת קשה להתעלם מהמלחמה המתחוללת בירושלים, לכתוב על פרשת השבוע בלי להתייחס לנעשה שם. אני מציין זאת כי נראה לי ממש מיותר להתייחס לזה אחרי שפעמים רבות בעבר התרעתי שזהו הכיוון שאליו אנחנו מידרדרים. והרי אין שום תועלת בהכרזה: אמרתי לכם. למרות זאת, קשה שלא להתייחס. מה שקורה כעת הוא תוצאה מהעובדה שמדינת ישראל, שאמורה להיות ריבונית, הסכימה לאורך זמן, במעשים ובמחדלים, להתלות את ריבונותה בחלקים שונים של הארץ בהסכמה של גורמים כאלה ואחרים. זו כמובן לא היתה הסכמה מפורשת, מילולית, אבל עובדה היא שמעולם לא היינו בעלי הבית על הר הבית. ומכיוון שההר הזה הוא המרכז הרוחני של ירושלים בפרט ושל ארץ ישראל בכלל, התוצאה היא שאנחנו גם לא בעלי הבית בירושלים ובארץ ישראל. 

מייצרים את הבעיות

לא פעם בעבר כתבתי כאן שהבעיה האמיתית שלנו – הסכנה האמיתית לקיום המדינה – אינה נובעת מגורמים חיצוניים, אירן וכדומה, אלא מגורמים פנימיים. כגורמי סיכון ציינתי מערכות שונות – כגון חינוך, משפט, ביטחון – שתיפקודן לקוי עד כדי עירעור עצם הקיום שלנו בארץ ישראל ומן הסתם לחלק מהקוראים נשמעתי כמו אחד מהוזי האפוקליפסה. זה לגמרי לא נעים להצטייר ככזה אבל זה לא מה שיניע אותי לשנות כיוון. מה גם שתמיד הקפדתי להזכיר את ביטחוני המוחלט בנבואת הגאולה האמיתית והשלמה שעתידה להתממש בקרוב ממש. המלחמה על ירושלים היא חלק מחזון אחרית הימים אצל כמה נביאים וגם ההשתתפות של יהודים במלחמה הזאת לצד אויבינו מוזכרת שם. לאחרונה הארכנו בזה פה ברשימה לחנוכה אשתקד ועמדנו על כך שזה קורה כי אין לנו מנהיגות. 

מנהיגות(?) נגררת

כשאומרים ''אין מנהיגות'' מתכוונים לכך שמי שאמורים להנהיג, שנבחרו לכך, אינם יוזמים מהלכים, שהם רק נגררים אחרי המאורעות ומגיבים. במקרה הטוב תגובה מועילה במשהו, במקרה הפחות טוב הם מתעקשים לשמר את הסטטוס קוו ולצורך כך משתמשים בשפה מכובסת מבית מדרשו של השיח-חדש. כך, בזמן שחלקים מירושלים בוערים ויהודים מותקפים שם חופשי, הם מתעקשים לטעון ש''אין אינתיפדה בירושלים''. אם הייתי אופטימי ביחס אליהם הייתי אומר שהם נוהגים על פי עצת חכמינו ז''ל שלא לפתוח פה לשטן. אבל חז''ל דיברו על חשש ממשהו שעלול לקרות בעתיד, שאז מוטב לא לדבר על אפשרות שלילית, הם לא דיברו בהקשר הזה על מה שכבר קורה. להיפך, מה שכבר קורה מחייב התייחסות וניסוח מדויקים כדי שאפשר יהיה להתמודד אתו. 

מה באמת קורה בירושלים?

המופקדים על בטחוננו כנראה מניחים שאם יטמנו את הראש בחול של ניסוחים לא מחייבים, הבעיה תיעלם מאליה. לאורך זמן הם התנגדו ופעלו נגד כל סיקור חדשותי של האירועים בירושלים, זו היתה דרכם ''להרגיע את השטח''. וכאשר כצפוי, זה לא הצליח – כשהשטח לא נרגע ואדרבה, האירועים התרבו והחריפו, הם ממשיכים לטעון שאין אינתיפדה בירושלים. הניסיון לא לימד אותם שבהתעלמות לא פותרים בעיות אלא מקבלים החרפה, ואפילו קיצונית, שלהן. אמנם מבחינה עניינית הם צודקים, בירושלים זו לא אינתיפדה זו מלחמה, אבל להגדרה הזאת הם בוודאי לא יסכימו. אפילו ראש הממשלה כבר קרא למה שקורה כעת ''המערכה על ירושלים''. זו התקדמות אמנם, אבל כנראה גם הוא פוחד לקרוא לאירועים בשמם, מלחמה. ומה שמעניין זה שמפרשת השבוע אנחנו לומדים שבכל מקרה צריכים לקרוא לדברים בשמם.

חייבים לדבוק בצדק

הדוגמאות לכך רבות ולא נראה שנוכל להביא את כולן. נשתדל לכן להביא את מה שלענ''ד הכי נוגע לנו בהווה. ה' מיידע את אברהם: (בראשית י''ח): כ וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָםכִּי כָבְדָה, מְאֹד. כא אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה. סדום ועמורה, מה היה מיוחד בהן שהקב''ה מתכנן לעשות בהם כָּלָה, כְּלָיָה? מסתבר שהשחיתות הממוסדת היא הבעיה. השליטים והעם שיתפו פעולה בהתנהלות אנוכיית מופתית ובכך גזרו את דינם. אברהם מתקשה להשלים עם הגזרה והוא מגיב: כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. אמנם כל העולם שלך ואין מי שיאמר לך 'מה אתה עושה', אבל כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. כה ...הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? וה' מסכים אתו: אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִירוְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם, בַּעֲבוּרָם.

העם והמנהיגות – כיוונים מנוגדים

הסוף של סדום ועמורה ידוע ואיזכורים של הסוף הזה מופיעים בתנ''ך עוד כמה פעמים. כאמור, מה שאיפיין אותם זו שהעם והמנהיגות שיתפו פעולה בהתנהגות חסרת רחמים, שהפכו את החזירות לאידיאולוגיה. אצלנו ב''ה, רוב מוחלט של העם אינו מסכים עם המנהיגות בשום עניין כמעט. אמנם מחוסר ברירה משלימים עם המציאות הכפויה עלינו, אבל בשום אופן לא מסכימים איתה. לא עם השפה השקרית ולא עם הסלחנות כלפי הג'יהאדיסטים. ונראה שחוסר ההסכמה שלנו הוא שיוצר את ההגנה השמימית עלינו. כי כאשר היתה הסכמה בין העם ובין המנהיגות על הליכה בדרך שלילית, התוצאות היו הרות אסון. ובתנ''ך יש כמה תיאורים כאלה. אצלנו ב''ה, העם נוטה יותר להזדהות עם אברהם אבינו שחותר אל האמת בכל תנאי וגם מגיב מיידית על כל התגרות. 

תגובה נחרצת

למשל, בפרשת השבוע שעבר קראנו (פרק י''ד) על מלחמה אזורית שבמהלכה הוכו סדום ועמורה ונשבה לוט, אחיינו של אברהם, שהיה גר בסדום. ברגע שנודע על כך לאברהם – הוא מתארגן למרדף, מכה את השובים ומחזיר הביתה את אחיינו עם כל השבויים. עם הדרך הזאת אנחנו שמחים להזדהות; לא עם הרפיסות שמתבטאת בהבלגה, בהכלה ובסוף גם בהתנצלות על עצם העובדה שאנחנו מתעקשים לחיות. ועוד בירושלים. אברהם אבינו נתנסה בעשרה נסיונות, שחלק מהם כללו עימותים מלחמתיים כנ''ל וגם עימותים שהם בגדר סיכסוך שכנים ואפילו מתיחות בתוך המשפחה. לאברהם היה בן בשם ישמעאל, שנולד לו משפחתו המצרית. הבן הזה היה בגיל ארבע עשרה שנה כשנולד יצחק לאברהם משרה אשתו, וככל הנראה נתעוררה בישמעאל קנאה כלפי התינוק הזה שגזל ממנו את תשומת הלב.

לפעול בזריזות

(פרק כ''א): ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָםמְצַחֵק. בעבר התייחסנו בהרחבה למשחק הזה של ישמעאל. ניסינו להבין מה היה במשחק הזה שעורר אצל שרה תגובה כל כך קיצונית: י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. לענייננו כעת חשוב רק ההמשך, אברהם אוהב גם את ישמעאל בנו וקשה לו מאד עם הדרישה החד משמעית של שרה: יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. כאן מתערב הקב''ה:יב וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָכֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. נו, ואיך מגיב אברהם כשמתברר לו שרצונה של שרה הוא גם רצון הבורא יתברך? הוא לא מהסס לרגע: ידוַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד—וַיְשַׁלְּחֶהָ... 

יחסי שכנות

אברהם הוא אבינו וממנו ירשנו את המידה העיקרית שלו, את מידת החסד. עם זאת, מידת החסד כשהיא לעצמה עלולה להדרדר למקומות לא רצויים, לאהבה עצמית או, גרוע יותר, לאהבת הרע. הפוך מחסד של אמת. כדי להימנע מכך, עלינו לאמץ את מידת האמת שאמנם היא המידה העיקרית של יעקב אבינו, נכדו של אברהם, אבל היא גלויה לגמרי גם אצל אברהם. הנה למשל: כב וַיְהִי, בָּעֵת הַהִוא, וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר-צְבָאוֹ, אֶל-אַבְרָהָם לֵאמֹר: אֱלֹקִים עִמְּךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה עֹשֶׂה. כגוְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקִים הֵנָּה, אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי; כַּחֶסֶד אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-גַּרְתָּה בָּהּ. לא ברור איזה חסד עשה אבימלך עם אברהם, אבל אין ספק שהמעמד הזה עלול לרגש מאד; כשמלך הדרום מבקש מאברהם שיסכים לכרות עמו ברית. אברהם מסכים לכרות ברית אבל זו גם הזדמנות לסגור כמה עניינים שהיו פתוחים.

חשובה הזריזות

כה וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ, עַל-אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם, אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. אברהם כנראה לא שמע על כללי השיח הדיפלומטי. הוא אומר את האמת. נקודה. והרעיון הוא פשוט, כדי למנוע אי הבנות בהמשך. חז''ל אומרים לנו שמכל התכונות של אברהם עלינו לאמץ דוקא את מידת הזריזות; לא לדחות, לבצע מיד. גם כשיש משהו לא נעים לעשות או לומר, לבצע זאת מיד. אנחנו, למרבה הצער, לא למדנו הרבה מאברהם אבינו, אם בכלל. בעיקר לא למדנו את מידת הזריזות. התוצאה המצטברת של הדחיות היא משברים שנובעים מעומס יתר, כולל פיצוצים עם השכנים וגם בתוך הבית פנימה, תנועות מחאה וכאלה. וכשכבר נאלצים לבצע את מה שדחו – תמיד המחיר יהיה יותר גבוה מזה שהיו משלמים אלמלא דחו. אינני יודע אם עוד ניתן לתקן, אבל אני בטוח שהסוף הטוב כבר קרוב מאד מאד.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">אמנם סוף סוף עמד שר בכיר על בימת הכנסת וציטט את פירושו של רש''י לפסוק הראשון בתורה, שכל הארץ של הקב''ה והוא נותן אותה למי שהוא רוצה, אבל דומני שבינתיים הקול שלו הוא בודד. והלואי שימשיך בדרך זופרשת השבוע נקראת חיי שרה והיא פותחת דוקא במותה של שרה (בראשית כ''ג): א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִיםשְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. על מאורעות חייה של שרה אמנו קראנו בפרשות הקודמות שלא נקראו על שמה ובפרשה הקרויה על שמה אנחנו קוראים דוקא על מותה. צריכים לומר שהמסר כאן הוא שחייו האמיתיים של אדם נודעים באמת אחרי מותו, במורשת שהותיר אחריו. בשבוע שעבר התוודענו להחלטיותה של שרה עת דרשה במפגיע להרחיק את ישמעאל מבנה היחיד, יצחק (פרק כ''א): י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. אברהם לא אהב את הרעיון בלשון המעטה, אבל ה' התערב והבהיר לו כי שרה צודקת. וגם הוא, ברגע שהבין שזהו הצעד הנכון לעשותו, לא התמהמה ולו דקה מיותרת: יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר... 

מתנה או רכישה?

כעת, לאחר מות שרה, אברהם דואג לסידורים המתחייבים והוא מבקש לקנות את מערת המכפלה שנראתה לו כמקום הכי מתאים לקבור בו את שרה. הוא פונה אל נכבדי המקום: ...אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁכֶם, לִקְבֹּר אֶת-מֵתִי מִלְּפָנַישְׁמָעוּנִי, וּפִגְעוּ-לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר. ט וְיִתֶּן-לִי, אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ, אֲשֶׁר, בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ: בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי, בְּתוֹכְכֶםלַאֲחֻזַּת-קָבֶר. אותו עפרון יושב בין הנכבדים ושומע את הבקשה של אברהם. והוא, כזה נדיב, מציע לו אותה במתנה: יא לֹא-אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִיהַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ; לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ, קְבֹר מֵתֶךָ. אברהם דוחה את ההצעה מכל וכל: יג וַיְדַבֵּר אֶל-עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם-הָאָרֶץ, לֵאמֹר, אַךְ אִם-אַתָּה לוּ, שְׁמָעֵנִי: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי, וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי, שָׁמָּה. עפרון נעתר לו ונוקב בסכום: טו אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא; וְאֶת-מֵתְךָ, קְבֹר. 

לא מתנה, רק רכישה

הוא הציג את זה כאילו מדובר בכסף קטן, אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא, אבל האמת היא שהיה זה מחיר מופקע כמובא ברש''י. אברהם לא התווכח: טז וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם, אֶל-עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵתאַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר. וכאן אפשר לשאול מדוע לא הסכים אברהם לקבל את המתנה הנדיבה? הרי הוא רכש לעצמו מעמד נעלה ביותר; אחרי שהכריע את ארבעת המלכים (בראשית י''ד) והשיב את השלל שלקחו כולל השבויים, ביקשו נכבדי הארץ להכתיר אותו למלך, כמקובל לגבי מנצחים במלחמה. אמנם הוא סירב לקבל את התפקיד, אבל אין ספק שהיה לו מעמד נכבד ביותר ובנסיבות אלו ההצעה של עפרון היתה טבעית ביותר. מההמשך ניתן להבין את סיבת סירובו, הוא לא רצה שיווצר רושם שהבעלות שלו על המקום אינה מלאה, מתנה, כן! רצה בעלות מוחלטת. 

רכישה מפורסמת

בהמשך מסופר: יז וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן, אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר, לִפְנֵי מַמְרֵא: הַשָּׂדֶה, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, וְכָל-הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב. יח לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה, לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת, בְּכֹל, בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ. בלשון ימינו, העיסקה הזאת התפרסמה בכל כלי התקשורת; כולם, ובעיקר קבוצת ההתייחסות של המוכר, ידעו שמעתה אברהם הוא הבעלים החדש של מערת המכפלה כולל כל השטח שמסביבה. ומסתבר שהפרט הזה של פרסום העסקה היה חשוב מאד לאברהם והוא חשוב מאד גם לנו, שעל כן התורה טורחת לספר אותו. כנראה הכירו כבר אז את הרעיון שנשמע חדשני וקצת ציני: עשית ולא פירסמת – לא עשית. רק כעת, אחרי שהמערה נרכשה בכסף מלא והעיסקה גם התפרסמה כראוי, אברהם פונה להעניק לשרה את הכבוד הראוי לה:יט וְאַחֲרֵי-כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, אֶל-מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל-פְּנֵי מַמְרֵאהִוא חֶבְרוֹן: בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. 

ביטול כל זיקה קודמת

אברהם התעקש דוקא לקנות את השדה והמערה והשתמש בביטוי בְּכֶסֶף מָלֵא, רש''י מפרש את הביטוי הזה: אשלם כל שָוְיָהּ. וכן דוד אמר לארונה ''בכסף מלא''. ולכאורה, איזו הבנה מוסיפה לנו הידיעה שגם דוד השתמש באותו ביטוי? מסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', שבכך חושף בפנינו רש''י את הנימוק להתעקשותו של אברהם לשלם מחיר מלא. וכדי להבין זאת נביא קודם את הסיפור של דוד (דברי הימים א', כ''א): כב וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל-אָרְנָן, תְּנָה-לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן, וְאֶבְנֶה-בּוֹ מִזְבֵּחַ, לַה'; בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי, וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. באותו זמן היתה מגפה בעם. דוד לקח את זה קשה מאד והתפלל אל ה' שבמקום לפגוע בעם יפגע בו. גד הנביא בא ואמר לו את דבר ה', שיקריב קרבן בגורן ארנן (או אֲרַוְנָה כשמו בספר שמואל) והמגפה תיעצר. ארנן, היבוסי שעירו נכבשה בידי דוד, יודע שכנתין בשטח כבוש אין לו שום זכויות. המלך הכובש רשאי לקחת הכל בלי לשאול אותו.

בעלות מלאה ומוחלטת

העובדה שהמלך הכובש בעצמו פונה אליו, מהווה עבור ארנן כבוד רב מהכיל. הוא מתרגש ומגיב: כג וַיֹּאמֶר אָרְנָן אֶל-דָּוִיד קַח-לָךְ, וְיַעַשׂ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו; רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת, וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָההַכֹּל נָתָתִּי. לא רק את הגורן שתקים עליו מזבח אני נותן, גם את מה שתעלה על המזבח, הכל עלי. הצעה מפתה ביותר. דוד אינו מתפתה: כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד, לְאָרְנָן, לֹא, כִּי-קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא: כִּי לֹא-אֶשָּׂא אֲשֶׁר-לְךָ, לַה', וְהַעֲלוֹת עוֹלָה, חִנָּם. במקום הזה אני מתכוון להעלות קרבן לה', ואין לי שום כוונה להעלות לו קרבן את מה ששייך לך. אני צריך להקריב משלי: כה וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן, בַּמָּקוֹם, שִׁקְלֵי זָהָב, מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת. בכך סילק דוד לגמרי את זכותו של ארנן על המקום הזה ורק אחר כך: כו וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה', וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים; וַיִּקְרָא, אֶל-ה', וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם, עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. 

מקום בקבורה ומקום המקדש

בכך נעצרה המגפה. ובדור הבא אגב, כמה שנים מאוחר יותר, באותו מקום בנה שלמה את בית המקדש כאשר המזבח נבנה בדיוק על מקום המזבח שבנה דוד. כעת נוכל להבין את ההתעקשות של אברהם לשלם מחיר מלא ואפילו מופקע עבור מערת המכפלה. הנימוק של דוד – אומר לנו רש''י – הוא גם הנימוק של אברהם. נכון, דוד הוא המלך הכובש וזכותו להפקיע כל רכוש שימצא לנכון. ויש להניח שגם עשה כזאת כאשר ראה לנכון. מי שהפקיעו ממנו, רק טבעי שיזכור זאת וייחל לימים שבהם אולי יקום מלך חדש שיחזיר לו את הרכוש שהופקע. כלומר, הזיקה שלו לנכס המופקע ממשיכה להתקיים. וכך גם במתנה; המקבל אמור להחזיק טובה לנותן והנותן עלול לחוש שהמקבל חייב לו כי נתן לו מתנה. כלומר, הזיקה הנפשית שלו אל הנכס שנתן אינה מתאיינת. בדיוק את הזיקה הזאת רצה אברהם לבטל.

מחיר מלא ואף מופקע

לכן גם חשוב היה לאברהם שהעיסקה תתפרסם עוד בטרם מימש את זכותו לקבור את שרה בנכס שרכש. כי הפירסום (שאינו מוכחש) מאמת את הדברים אצל השומעים ומביא גם את המוכר להפנים את העובדה ששוב אין לו שום שייכות לנכס שמכר. הנה כי כן, רש''י קושר בין שני אירועים רחוקים זה מזה בזמן אבל קרובים מאד בתוכן. אגב, הביטוי הזה, בְּכֶסֶף מָלֵא, מופיע רק שלוש פעמים בתנ''ך, בפסוקים שציטטנו לעיל. הכסף המלא כאן פירושו, כנ''ל, מחיר מלא. או ליתר דיוק, מחיר מופקע. גם זו דרך לבטל כל זיקה נפשית של המוכר לנכס שמכר. כי כאשר העיסקה נסגרת במחיר נמוך יחסית, או אפילו במחיר השוק, המוכר עלול לחשוב שהיתה זו חצי מתנה והוא ימשיך לחוש זיקה לנכס שמכר. ביחוד אם זמן קצר אחר כך יעלו המחירים. אברהם ודוד בחרו, אם כן, להשקיע מראש בביטול כל אפשרות של זיקה עתידית של המוכרים לנכס שמכרו.

טיפול מונע

אפשר להמשיך עוד ועוד באותו כיוון, עם אברהם אבינו וגם עם דוד. עם דוד כי הוא דמות המופת של מלך ישראל. הוא זה שהגה את הפסוק (תהלים י''ח): ל אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי, וְאַשִּׂיגֵם; וְלֹא-אָשׁוּב, עַד-כַּלּוֹתָם. ועם אברהם, כי בשנים שנותרו לו בעולם הזה הוא מימש בשלמות את המורשת של שרה, לטפל בבעיה כשהיא עוד קטנה ואפילו עוד בטרם עלתה אל פני השטח. כך נהג ברכישת מערת המכפלה, כנ''ל באריכות, וכך הוא נוהג גם בהמשך הפרשה, בדאגה לעתידו של יצחק ממשיך דרכו. כי אחרי מות שרה אברהם לוקח אשה אחרת ונולדים לו ממנה שישה ילדים. כדי למנוע מלחמות ירושה, אברהם נוקט בצעד המתבקש: (פרק כ''ה): ה וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. ו וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. 

תורה במשמעות של הוראה

אמרנו כבר שהבעיה הגדולה שלנו נובעת מכך שאנחנו מתייחסים אל סיפורי התורה כאל פולקלור במקרה הטוב, ר''ל. אילו התייחסנו אליהם כפי שהם באמת, תורה מלשון הוראה, ו''מעשי אבות סימן לבנים'' שילמדו מהם כיצד להתנהל, היינו היום במצב אחר לגמרי. אמנם סוף סוף עמד שר בכיר על בימת הכנסת וציטט את פירושו של רש''י לפסוק הראשון בתורה, שכל הארץ של הקב''ה והוא נותן אותה למי שהוא רוצה, אבל דומני שבינתיים הקול שלו הוא בודד. והלואי שימשיך בדרך זו. שני האירועים שהארכנו בהם לעיל מאשררים את בעלותנו המוחלטת על מערת המכפלה ועל הר הבית. הם גם מלמדים שאבותינו לא ניצלו את כוחם השלטוני כדי לפגוע ברכוש פרטי, אבל גם לא התרפסו בפני עם הארץ. ומהם אנחנו אמורים ללמוד, כי רק כך נזכה לשלוט באמת ולשבת בשלווה בארץ שלנו.

דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים בצנעה ובפרהסיא ובכל יום מעוטרים העתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעתון וקראנו אדם מישראל... נהרג הנחנו את סעודתנו, עכשיו שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש קורא ואומר שוב נהרג יהודי, שוב נהרגה אשה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים ואנו יושבים ומבליגים. והרשות מה עושה, עושה עוצר. יושבים להם ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חצים, ובעלי חצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שהרשות אינה עושה את שלה ואי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים. 

שלטון בריטי שלטון ישראלי

לא אני כתבתי את הקטע הנ''ל, עגנון כתב (''שירה'', עמ' 95). הפיסקה הזאת הגיעה בוואטסאפ ונראתה לי מתאימה לחלוטין למה שקורה היום לכן החלטתי לפתוח בה את הרשימה השבועית. כל כך מדויק אבל יש הבדל אחד והוא מנקר עינים – הרשות של אז היתה חיצונית, שלטון כיבוש, זר, אנגלי. כי הסיפור הזה נכתב כנראה בימי מה שמכונה 'המרד הערבי'. היום יש לנו שלטון ישראלי לכאורה והמאורעות חוזרים על עצמם בדיקנות מפחידה. גם כעת, במדינת ישראל העצמאית לכאורה, התרגלנו לכך שיהודים נרצחים וגם נדרשים להסתגר בבתיהם מפחד הפורעים בעוד אלה האחרונים חופשיים ללכת לכל מקום שיחפצו. ואם מישהו נוקט ביוזמה להרחיק אותם, ממקום עבודה למשל, מיד מודבקת עליו תווית שלטונית ותקשורתית של גזען והוא עלול להסתבך עם החוק. 

בדרך אל התהום

ואף אחד מהחרדים למוסר הכביכול יהודי, אינו מקים קול זעקה נגד רמיסת זכותם הבסיסית של יהודים להסתובב חופשי בכל מקום בארצם שלהם. נו טוב, אפשר להמשיך בסגנון הזה עוד ועוד, עד סוף הרשימה, ועדיין נהיה רחוקים ממיצוי הרעיון. השאלה היא מה התועלת. הרי כבר לפני יותר מעשור כתבתי שהמדינה הזאת עלתה על נתיב התאבדותי, שהיא אצה אל התהום. כעת היא כבר קרובה מאד אל סיפו של התהום ומהירות התנועה שלה רק מתגברת. ואנחנו האזרחים עוקבים בדאגה, בחרדה, בתסכול, אבל אין בידינו להושיע. כי גם אם יש בינינו – ואין ספק שיש מי שיודע מה צריכים לעשות, יודע כיצד ניתן לעצור את רכבת המדינה הדוהרת אל התהום – זה לא יעזור, כי השלטון ימנע בעדו. והרי כלפינו האזרחים, השלטון יודע להפעיל את סמכותו ובמלוא ההחלטיות והחומרה.

להרגיע או להילחם?

ולשאלה שהוצגה ככותרת לרשימה זו, התשובה הנכונה היא לא הפרות סדר ולא אינתיפדה, התשובה הנכונה היא מלחמה. למרות שמה שרואים וחווים זה לכאורה הפרות סדר, וכך גם מקפידים להגדיר את זה המופקדים על האין ביטחון, קצת מוזר לקרוא הפרות סדר להתקפות יזומות של ערבים נגד יהודים. זו מלחמה והיא נמשכת כבר הרבה שנים. הרי כבר עגנון כתב על המלחמה הזאת ועוד בטרם פרצה המדינה. אלא מה – אם יקראו לה בשם הנכון, ייאלצו להילחם והם מאד לא רוצים מלחמה. מישהו אמר פעם שמדיניות ומלחמה הן שני צדדים של אותו מטבע, או משהו דומה. בעבר דיברנו לא אחת שהמלחמה האמיתית שעלינו לנהל היא בתוכנו פנימה, בתוך הנפש. לומדים את זה מפרשת השבוע שלנו, פרשת תּוֹלְדֹת, שבה מסופר על הולדת התאומים עשו ויעקב. 

בלי פשרות

רבקה אמנו נלחצה מריבוי התנועות של העובר בקרבה והלכה לבקש פתרון (בראשית כ''ה): ... וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-ה'. [כג] וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ...כג אחת הבעיות שלנו היא ש'מלחמה' מצטיירת בדמיוננו כפעילות צבאית מוגברת, הפעלת כלי משחית למיניהם וכו'. אבל האמת היא אחרת לגמרי, האמת היא שכל עימות שבו צד אחד אמור לנצח ואין שום מקום לפשרה, הוא מלחמה. כך זה במלחמה שבין האחים עשו ויעקב וכך זה גם במלחמה הפנימית שאנחנו אמורים לנהל בתוך עצמנו. בתורת המוסר מכונה המלחמה הזאת ''מלחמת היצר'' יצר טוב נגד יצר הרע. את המלחמה הזאת אמור לנהל כמעט כל יהודי לאורך כל שנות חייו בעולם הזה ואין בה שום מקום לפשרות, זה או הוא או אני. וכל אחד שיחליט לעצמו איזה יצר זה 'הוא' ואיזה יצר זה 'אני'.

מלחמת גוג ומגוג

המלחמה הפנימית שכל אחד מאתנו אמור לנהל עם עצמו פירושה, בין השאר, בדיקה תקופתית (אם לא מתמדת) של הנחות יסוד והרגלי חשיבה. באחד השיעורים, כשדיברתי על כך שהתרבות שלנו, השפה וכו' הם לא באמת יהודיים, שאלה אחת המשתתפות אם אכן היומיום שלה מתנהל על פי תרבות שהיא זרה ליהדות. ביקשתי ממנה שתבחן בעצמה עד כמה המוזיקה, הספרות, הלבוש וכו' אצלה, מעוגנים במסורת ישראל. אחרי מחשבה קצרה היא הודתה שאכן קשה למצוא קשר ביניהם. והיא לא אשמה; זה החינוך(???) שמעניקה מדינת ישראל. הסיפור של פרשת השבוע, המאבק בין יעקב ועשו על הבכורה ועל הברכה, אומרים לנו חכמי ישראל, הוא הסיפור של כל אחד ואחת מאתנו. אנחנו אמנם צאצאי יעקב אבל בתוך כל אחד ואחת מאתנו מסתתר עשו קטן או גדול שמושך אותנו לכיוון הפוך מזה שהתווה לנו אבינו יעקב.

עשו או יעקב?

דרכו של עשו היא ליהנות מהעולם הזה ככל האפשר יותר, על בסיס המחשבה שזה כל מה שיש. לעומת זאת, דרכו של יעקב היא לפעול בעולם הזה מתוך ידיעה שהמציאות הזאת היא זמנית, שצריכים לחתור אל האמת המוחלטת וזו מצויה בהתחברות אל המימדים הרוחניים של ההוויה. למרבה הצער, קורה לנו שמתפתים ללכת בדרכו של עשו. זה לא נורא, כי כל עוד אדם חי בעולם הזה, תמיד יש דרך חזרה. הבעיה מחריפה כאשר מקבלים את דרכו של עשו באופן רשמי, קהילתי, ממסדי. כתוב שהמלחמה האחרונה היא מלחמת גוג ומגוג והסברנו בעבר שמדובר במלחמה רוחנית, במאמץ מכוון לנתק את היהודים מהקשר לבורא עולם ומנהיגו. כי רק בניתוק כזה, טמון הסיכוי לנצח את היהודים ניצחון סופי ר''ל. דומני כי הנבואה הזאת מתגשמת כעת לנגד עינינו. אנחנו מצויים כעת בעיצומה של מלחמת גוג ומגוג. 

הארץ בפרשת השבוע

מהתבוננות במאורעות השבועות האחרונים, כולל המלל הבלתי נגמר של האחראים לאין ביטחון, נראה ברור שאין להם שום ביטחון בבעלות המוחלטת שלנו על הארץ הזאת. הם לא למדו את פרשת השבוע שלנו, לפחות לא את הקטע שבו יצחק מברך את יעקב פעם נוספת (פרק כ''ח): ג וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ, לִקְהַל עַמִּים. ד וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְלְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹקִים לְאַבְרָהָם. מי שלומד פסוקים אלו ומתייחס אל התורה כפי שהיא, תורת חיים, אין מצב שישקול אפילו דיבור עם זרים על מסירת חלק מן הארץ לשלטונם. הֶרְגֵּש הקשר עם הקב''ה שנתן לנו את הארץ, מונע כל מחשבה זרה מסוג כזה. אלא שאנחנו ויתרנו על הקשר עם בורא עולם, בדיוק מה שרצה גוג ומגוג, ובכך נתערערה אחיזתנו בארץ ישראל ואפילו בירושלים.

מלחמת דת

יש הטוענים שהמוסלמים מנהלים נגדנו מלחמת דת. יכול להיות, אבל המוסלמים הם לא הבעיה האמיתית שלנו. הבעיה האמיתית שלנו היא מלחמת הדת שאנחנו מנהלים נגד עצמנו. פנים רבות יש לה למלחמה הזאת וכבר התייחסו אליה רבים וטובים. מה שאנחנו טוענים כאן הוא שאזלת היד שלנו בירושלם ובכלל היא תוצאה ישירה של מלחמת הדת הזאת. שבמקום להילחם עם עצמנו כדי לדבוק בדרכו של יעקב וממילא לזכות בברכה שברכו אביו יצחק, אנחנו מעדיפים להיסחף לדרכו של עשו בתקווה להיראות או לפחות להרגיש נאורים יותר. וההיסחפות הזאת מגיעה עד כדי מלחמה נגד כל מה שקדוש לעם ישראל. כולל סיכון חיים של יהודים, שזה הדבר הכי קדוש שיש. והרי את התופעה הזאת, גם בשכל אנושי פשוט לא ניתן להבין; רואים שהם רוצחים, שהם משתכרים מדם של יהודים, ונזהרים שלא לפגוע בהם.

מחר מתחדשים

כאמור, אפשר להמשיך בסגנון הזה עוד ועוד. אפשר לשאול למשל: איך מרשים לעצמם אנשים שנראים שפויים ואפילו תופסים עמדות מנהיגות, לדבר עם מי שמעודדים רצח יהודים ומוקירים את הרוצחים. הם לא מבינים שבכך הם עצמם נותנים הכשר לרצח יהודים? מסתבר שלא, כי הם לא מנהלים את המלחמה הנכונה, המלחמה הפנימית שבין עשו ליעקב. אפשר להמשיך אבל הגיע הזמן לסיים. כדאי לעיין בהפטרה של פרשת השבוע, מלאכי פרקים א' וב' בסוף תרי עשר, כדי לראות עד כמה אקטואלי התיאור שלו את הזילזול שלנו בכל מה שקדוש. אלא שבשבת זו חל ערב ראש חודש (כסלו) ולכן קוראים הפטרה אחרת, בשמואל א', כ'. הפרק הזה פותח ב''מחר חודש''. זהו פרק שמבטיח התחדשות שעתידה לצמוח מתוך המצוקה העכשווית. אין אנו יודעים כיצד בדיוק זה יקרה, אבל אין לנו ספק שזה יקרה.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">יעקב גם הצליח לחנך את ילדיו שנולדו לו בחרן על בסיס הזהות שלו עצמו. כנראה עוד לא היתה מערכת ממלכתית לטישטוש זהויות של ילדים רכים; כל אחד היה אחראי לחינוך ילדיו וכך זכו בני יעקב לחינוך על פי דרכו של אביהם הדגולבימים האחרונים רוגשת הכנסת ורוגשים כלי התקשורת סביב שאלת חוק הלאום, בעד ונגד. באופן כללי, אם הבנתי נכון, מה שיוזמי החוק הזה מבקשים הוא להגדיר את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ולפיכך רק ליהודים יהיו בו זכויות לאומיות. זה לא אמור לפגוע כלל בזכויות הפרט של בן מיעוטים כלשהו, רק לעגן בחוק את הזכויות הלאומיות על הארץ. להצעה הזאת קמה התנגדות קולנית ביותר מקצוות שונים ואף מנוגדים לכאורה, מן הקצה הטוען שהמדינה הזאת שייכת לכל אזרחיה ועד הקצה שטוען שהחוק מיותר כי האמור בו מובן מאליו ואינו צריך חיזוק בספר החוקים. ובאמצע נמצאים הטוענים שהעת הזאת אינה מתאימה לחוקק חוק כזה כי הוא לא יועיל להרגעת הרוחות. בכלל, נראה לי שרעיון הרגעת הרוחות תופס תאוצה מוגברת בחורף תשע''ה.

רוחות סוערות

בנימוק הזה של הרגעת הרוחות בוטלה הופעתו המתוכננת של זמר מוערך באירוע שאמור להתקיים במשכן הפרזידנט של מדינת ישראל. החרם הוטל עליו כי מתוך הכאב על קורבנות הפוגרום בבית הכנסת בירושלים הוא כתב והלחין שיר שמבטא בדיקנות מצמררת את תחושות הלב של יהודים רבים – במדינת ישראל בכלל ובירושלים בפרט – אודות מערכת היחסים שלנו עם ערביי הארץ. גם את החרם הזה נימקו בטענה שהשיר הזה אינו תורם להרגעת הרוחות. סתם מסקרנות הייתי רוצה לדעת את איזה רוחות בדיוק השיר הזה אינו מרגיע אבל נראה לי שאוותר על המאמץ. הרי כבר מזמן ברור שמתנהל פה דו-שיח של חרשים וכעת מתעורר חשד שלפחות חלקם הם גם עיוורים. במה שנוגע לחוק הלאום המוצע, דעתי הצנועה היא שזהו צעד בכיוון הנכון אם כי מעט מדי ומאוחר מדי.

זהות לא ברורה

לא פעם בעבר כתבתי כאן שהבעיה הכי קשה של מדינת ישראל – בעיה שהיא שורש להרבה מאד כשלים – היא שלא החליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. שאין לה יעדים מוגדרים לחתור אליהם. לכן היא עוסקת כל הזמן בכיבוי שרפות, בניהול משברים, בלי שום ניסיון למנוע מראש את היווצרותם של משברים. והבעיה הזאת של העדר יעדים מוגדרים לחתור אליהם, היא עצמה נובעת מבעיה יותר עמוקה של זהות עצמית לא ברורה. במלים אחרות, המדינה לא החליטה מה ומי היא ולפיכך אינה יכולה להחליט מה הם יעדיה. את הבעיה העמוקה הזאת של זהות עצמית מבולבלת בא לתקן חוק הלאום המוצע. אינני יודע אם החוק יעבור, באיזה נוסח ומתי זה יקרה. מה שברור הוא שגם אם החוק יעבור ובהקדם, יידרשו עוד הרבה מאמצים לתקן את העיוותים שנוצרו לאורך השנים כתוצאה מהעדר זהות ברורה למדינה.

לברר את הזהות

כי גם אם ייקבע בחוק שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, מי בדיוק יהיה זכאי להכלל בהגדרה יהודי? שהרי צריכים לזכור כי בעיוות החוקי של ההגדרה הזאת – כלומר, כאשר נקבעו בחוק ''מיהו יהודי'' הגדרות שאינן מתיישבות עם ההלכה – התחיל כל הבילבול של זהות במדינה. אז יש אסכולה, והיא קולנית מאד, שמתכחשת לזהות היהודית ומנגד יש אסכולה המבקשת לעגן בחוק את הזהות הלאומית, קרי היהודית, שלנו. שוב, אינני יודע כיצד יתגלגלו הדברים, וגם אמרתי כבר שלענ''ד החוק הזה הוא מעט מדי ומאוחר מדי, אבל עצם הרעיון להגדיר זהות הוא מבורך מכל היבט שאני מצליח לחשוב עליו. אגב, זה נכון גם במישור הפרטי של כל אחד ואחת מאתנו; כי זהות מוגדרת מהווה מרכיב חשוב ביותר בעיצוב האישיותי של כל אדם. 

חרדת הזהות

ומעניין שכל הרעש הזה סביב הגדרת הזהות של מדינת ישראל התפרץ בשבוע שבו קוראים את פרשת וַיֵּצֵא, שבה מספרת לנו התורה על ''הרפתקאותיו'' של יעקב-ישראל אבינו בארץ זרה (בראשית כ''ח): י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. בדרך הוא שוכב לישון וחולם את החלום המפורסם אודות הסולם שבו עולים ויורדים מלאכי אלקים. במאמר מוסגר נזכיר כי לחלומות יש מין תכונה כזאת שהם מעלים לתודעה חרדות סמויות, בעיות לא פתורות. התורה אינה מספרת לנו בפירוש ממה חשש יעקב אבינו, אבל החלום ומה שבא בעקבותיו מעניקים לנו מושג די ברור אודות מה שהתחולל בנבכי נפשו של אבינו יעקב. בחלומו ה' מבטיח לו כי: ...הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָלְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. בנוסף מבטיח ה' ליעקב החרד מפני הצפוי לו בארץ הזרה: טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.

זהות – עניין של החלטה

יעקב מתעורר משנתו נפעם מן החלום: יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹקִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. עושה רושם שזו הפעם הראשונה שה' מתגלה אל יעקב אבינו וההבטחות שקיבל מעודדות את רוחו. עם זאת, ברור לו כי אין להסתפק בסיוע מלמעלה שהובטח לו בפירוש; ברור לו שהוא עצמו חייב לעשות ככל יכולתו כדי להיות ראוי למימוש ההבטחה. ה' הבטיח לו ששהותו בחרן תהיה זמנית וכי הוא ישמור עליו שם וישיב אותו לארצו. עם זאת, יעקב יודע שעליו לעשות את כל מה שתלוי בו כדי להצדיק את קיום ההבטחה. והוא פותח בכך שלוקח על עצמו התחייבות ברורה: כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. יעקב מודע לסכנות האורבות לו וחרד מפניהן, אבל יותר מכל הסכנות האחרות מטרידה אותו הסכנה שמא יספוג השפעות זרות, שזהותו תיטַשְׁטֵשׁ. 

סיוע אלקי לשימור הזהות

לכאורה יעקב מדבר על עניינים הכי בסיסיים, דברים שכל מהגר או תייר מוטרד בגינם, ומבקש שלא יחסרו לו לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, אבל הכתוב אומר שמה שהוא מבקש באמת זה שלעולם לא ישכח שמי שנותן לו את שניהם זה הקב''ה, אִם-יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי. כך גם בעניין השיבה למולדת, הוא יוצא לזמן בלתי קצוב ורק טבעי שהמחשבה על הבית שממנו יצא, כולל גם ההשפעה שספג באותו בית, עלולות להתעמעם עם הזמן. לכן הוא מוסיף: כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים. עד כאן זה נשמע כמו תנאי, מתחיל ב''אִם-יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי'' ומסיים ב''וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים''. ומה שהוא מבקש – כל מה שביניהם, לחם לאכול, בגד ללבוש, לשוב בשלום – הכל צריך להיות מלווה במודעות שה' הוא המעניק לו את כל הטובות האלו. לפחות, זה מה שמבקש יעקב אבינו, שתמיד תהיה לו המודעות הזאת.

מאמץ אישי לשמר את הזהות

ומה הוא יתן בתמורה? כיצד מתכוון יעקב אבינו להודות לה' אחרי שכל הנ''ל יתממש? הוא מתחייב לעשות כל מה שתלוי בו כדי לא להיפרד לעולם מהמודעות שה' הוא האלקים ושכל מה שיש לו, את הכל ה' נתן לו: כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָהיִהְיֶה, בֵּית אֱלֹקִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. מכאן ואילך הוא ממשיך ללכת בלב קל (פרק כ''ט): א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. נעלמו החרדות והרגלים צועדות בקלות כי הלב מלא ביטחון שבעתיד יהיה טוב. אבל בינתיים, בעתיד המיידי, יעקב נקלע להתמודדות לגמרי לא פשוטה כשהוא מתעקש לשמר את זהותו בסביבה שמושכת לכיוונים הפוכים לגמרי. יעקב שוהה בחרן עשרים שנה והוא מצליח מאד לפי אמות המידה של המקומיים, שכן הצליח לצבור רכוש רב. אבל הצלחתו הגדולה ביותר היתה בשימור זהותו. 

זהות ברורה למחונך

יעקב גם הצליח לחנך את ילדיו שנולדו לו בחרן על בסיס הזהות שלו עצמו. כנראה עוד לא היתה מערכת ממלכתית לטישטוש זהויות של ילדים רכים; כל אחד היה אחראי לחינוך ילדיו וכך זכו בני יעקב לחינוך על פי דרכו של אביהם הדגול. והעובדה שהצליח בחינוך בניו במקום שבו ההשפעה הסביבתית היתה הפוכה לגמרי, כמו חרן, היא המציבה אותו כמופת נצחי עבורנו. ולכן אנחנו נקראים על שמו: בני יעקב, בית יעקב או בני ישראל. גם כאן התורה אינה אומרת בפירוש דבר וחצי דבר אודות העובדה שיעקב התעקש על שימור זהותו בהיותו בחרן. אנחנו לומדים על כך מסיום הפרשה, מהעימות בינו ובין חמיו (פרק ל''א): מג וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא; וְלִבְנֹתַי מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה, הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן, אֲשֶׁר יָלָדוּ. 

יש שכר להתעקשות על הזהות

את הטענה הזאת השמיע לבן אחרי שיעקב הוכיח אותו בחריפות על חוסר היושר שלו כלפיו: מב לוּלֵי אֱלֹקֵי אָבִי אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִיכִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹקִיםוַיּוֹכַח אָמֶשׁ. בתגובה טוען לבן שהכל אמנם שייך לו, רק שהקב''ה התערב, הזהיר אותו מפני ניסיון לפגוע ביעקב, והוא נאלץ לוותר. לא נראה שהוא מדבר רק על בעלות ממונית, שכן הוא מדבר גם על הבנים והבנות; הוא טוען שכולם אמורים ללכת בדרך שהוא מתווה. לא מוצא חן בעיניו שהנכדים שלו אימצו לעצמם את הזהות של אביהם, רצה שיאמצו את זו של סבם. כעת לבן כבר מבין שאין לו ברירה אלא להשלים עם יעקב והוא מציע לכרות ברית: מד וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִיתאֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ. איך אמר החכם מכל אדם – בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ (משלי ט''ז).