<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">כל שלטון חי בחרדות מפני עירעור הסדר הקיים. האמת היא שזה נכון גם לגבי רוב ככל האנשים; מעדיפים לשמור על המסגרת המוכרת להם ולא להסתכן במשהו חדש ולא מוכר. זה גם ההסבר לאימוץ המהיר של אופנות שונות ומתחלפות, הכל נובע מחשש להצטייר כחריג.פרשת השבוע מסתיימת בכך שיוסף נשאר בינתיים בבית הסוהר כי (בראשית מ'): כג וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. שר המשקים היה אמור לזכור את יוסף, הוא גם התבקש לעשות זאת; היה זה לאחר שיוסף פתר לשר המשקים חלום מטריד והודיע לו, על סמך חלומו, כי: יג בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. האירוע הזה היה בבית הסוהר שבו הופקד יוסף על רווחתם של שר המשקים ושר האופים. התורה מספרת כי: ... חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְהָאֹפֶהלַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. בגין אותה עברה הם נכלאו בבית הסוהר: ... מְקוֹם, אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם. נראה שמאסר במצרים היה ללא קביעת מועד שיחרור; הכל היה תלוי ברצונו של השליט. וכמקובל, בית הסוהר היה מאוכלס במי שחרגו מהסדר שהתאים לשלטונות.

מאסר לזמן בלתי קצוב

שר המשקים ושר האופים חרגו מהכללים המקובלים בשירות למלך, הגישו בכלי לא מצוחצח מספיק, או משהו דומה, ועל כך הושלכו לכלא. שם פגשו את האסיר הוותיק שענה לשם יוסף. האחראי על בית הסהר היה שר הטבחים. הוא העריך מאד את יכולותיו של יוסף והורה לו לדאוג לשני האחמי''ם שנאסרו: ד וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת-יוֹסֵף, אִתָּםוַיְשָׁרֶת אֹתָם; וַיִּהְיוּ יָמִים, בְּמִשְׁמָר. יָמִים במקרא זה בדרך כלל שנה. סביר להניח שהם בדיכאון; ממעמד של שר למעמד של אסיר זו נפילה קשה. ואז: ה וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ, בְּלַיְלָה אֶחָדאִישׁ, כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ... על הרקע הזה מובן מדוע החלום מטריד אותם מאד. יוסף מבחין במצב רוחם הירוד ומציע להם לספר לו את חלומותיהם, כי: ... הֲלוֹא לֵאלֹקִים פִּתְרֹנִים... שר המשקים מספר את חלומו ליוסף והוא מודיע לו שבעוד שלושה ימים פרעה ישיב אותו לתפקידו הקודם. 

ציפיה להכרת תודה

מן הסתם, יוסף הבחין באנחת הרווחה של שר המשקים כששמע את הבשורה הטובה והוא מבקש: יד כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. נכון ששר המשקים אמור להכיר תודה ליוסף, אבל הציפיה שיפעל לשחרורו מבית הסוהר רק כי השמיע באזניו בשורה טובה כפתרון לחלום נכזבה. יוסף טוען שהוא יושב במאסר על לא עוול בכפו והוא מסביר: טו כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. אבל כאמור: כג וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. לא נתעכב כרגע על השכחה הזאת, רק ננסה להבין את האמירה של יוסף: ... וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. על החלק הראשון של הפסוק: כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים... אין לנו מה להעיר, זה מה שהיה באמת. אבל ננסה לברר על מה באמת הוא נאסר.

לא מתיאש מנפילה

אחי יוסף קינאו בו על שהיה הבן יקיר של אבא ובהזדמנות שנקרתה להם מכרו אותו לסוחרים ישמעאלים (פרק ל''ט): א וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. מן הסתם זו היתה טראומה קשה עבור יוסף, אבל הוא מסתגל במהירות למצב החדש, לא נפל לדיכאון הצפוי במצב כזה, המשיך לחשוב חיובי: ב וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ; וַיְהִי, בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. שלוש פעמים וַיְהִי ללמד (1) שלא איבד את הקשר עם הקב''ה (2) שנשאר הוא עצמו (3) שהיה נאמן לאדוניו. לכן ההמשך הוא רק טבעי: ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ, עַל-בֵּיתוֹ, וְכָל-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדוֹ... ו וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל;... יוסף עדיין צעיר מאד, עוד לא בן שמונה עשרה, והמעמד הזה קצת מבלבל אותו: ... וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. 

מלחמה פנימית

נשיאת החן של יוסף נבעה מיופיו הפנימי, מטוב לבו וממסירותו לביצוע המשמות שהוטלו עליו. לכאורה, לא היה לזה שום קשר עם מראהו החיצוני. אבל ככל הנראה, כתוצאה מנשיאת החן הזאת הוא החל לשים לב גם למראהו החיצוני ולטפח אותו. והתוצאות לא אחרו לבוא: ז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. יוסף מסרב אבל התורה רומזת לנו שהסירוב הזה היה מלווה במלחמה פנימית קשה מאד: ח וַיְמָאֵןוַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹקִים. את סירובו לאשת אדוניו הוא מנמק בהסבר ארוך יחסית, אבל קודם כל וַיְמָאֵן. המילה הזאת מוטעמת בטעם די נדיר, שַׁלְשֶׁלֶת המאריכה מאד את ניגון המילה. לומר לנו שהיה לו קשה מאד לסרב. 

מסירות נפש על שימור הזהות

לאשת אדוניו מסביר יוסף שהוא מסרב כי אינו רוצה למעול באמון שנתן בו אדוניו, אבל בסיום דבריו הוא מבטא את חרדתו שלו מפני היענות לדרישתה: וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים. כי את הנימוקים האחרים אפשר לבטל בדרך כזו או אחרת; אפשר לטעון שזה מאד מקובל בסביבה שלהם, שכולם עושים את זה ושהוא לא יכול להיות חריג, שבעל הבית לעולם לא ידע וכו' וכו', אבל אין דרך להתגבר על החרדה מפני החטא עצמו. אלא שאת השפה הזאת היא לא באמת מבינה. לכן היא ממשיכה ללחוץ והוא ממשיך להתחמק. עד אשר נקרתה לה ההזדמנות לאלץ אותו לעשות את רצונה: יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁםבַּבָּיִת. יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.מצב לא נעים בעליל, לברוח החוצה בלי הבגד העליון או אולי בלי בגד בכלל.

מאבק בין שתי השקפות עולם

בשלב הזה היא מבינה שאין לה שום סיכוי אצל יוסף: יג וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה. היא בטוחה שאין סיכוי כי ראתה תגובה של וַיָּנָס הַחוּצָה. אבל התורה מספרת שזה לא בדיוק כך מצד יוסף; מצידו זה היה וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.המילה וַיֵּצֵא רומזת למה שהיא לא ראתה, שהבריחה עלתה לו במאמץ רב, שנלחם עם עצמו. היא חשבה שברח ממנה בלי היסוס והחליטה לנקום בו על הדחיה שחוותה ובאותה הזדמנות גם להרחיקו ממנה. והיא מתחילה בפירסום השמצה שכאילו יוסף ניסה לאנוס אותה: יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ: בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. היא מספרת שיוסף היסס בבריחתו, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, כאילו הביט לאחור לראות אולי תתרצה.

עלבון ואפס סובלנות

הגברת שומרת אצלה את בגדו של יוסף כהוכחה לנבזותו כביכול: טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ, אֶצְלָהּ, עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו, אֶל-בֵּיתוֹ. היא מספרת לו מה שרצתה לספר וזה כמובן מכעיס אותו מאד. כך מגיע יוסף לבית הסוהר כאשר למיטב הכרתו ... וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. ובאמת, על מה נענש יוסף? אנחנו לא מתייחסים כעת לקביעה של חז''ל ומובאת ברש''י, שההיסחפות שלו לטפח את מראהו החיצוני כנהוג אצל המצרים, להבליט את עובדת היותו יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה, נחשבה לו לחטא. אנחנו שואלים על אשת אדוניו שהיתה חלק מן הממסד המצרי, על מה הגיע ליוסף העונש הזה? כי לכאורה, אחרי שסירב להיענות לה פעם ופעמים היתה צריכה להרפות ממנו, להשלים עם העובדה שהוא לא מעוניין ולוותר. אלא שהתנהגותו של יוסף היתה חריגה ביותר ביחס למקובל במצרים בכלל וביחס למה שהתרגלה אשת אדוניו בפרט, ועל כך אין מחילה.

חשש מעירעור הסדר המוכר

יוסף ישב בבית הסוהר תשע שנים ואז הצטרפו אליו שר המשקים ושר האופים למשך שנה. כאמור, איש מהם לא ידע כמה זמן הוא צפוי להיות אסיר, כי כך היה מקובל אז. כידוע, יוסף השתחרר כעבור שנתיים נוספות והתייישב מיד על כסא המשנה למלך מצרים, אבל זה כבר שייך לשבוע הבא. כעת אנחנו מנסים להבין מדוע השלטונות משליכים לבית הסוהר את מי שאנו מוצא חן בעיניהם. הרי יוסף לא הואשם במעשים פליליים וגם שני השרים שנאסרו לא, הם רק ''נכשלו'' באיזה עניין ושילמו על כך. ובכן, מסתבר ששלטון, כל שלטון, חי בחרדות מפני עירעור הסדר הקיים. האמת היא שזה נכון גם לגבי רוב ככל האנשים; מעדיפים לשמור על המסגרת המוכרת להם ולא להסתכן במשהו חדש ולא מוכר. זה גם ההסבר לאימוץ המהיר של אופנות שונות ומתחלפות, הכל נובע מחשש להצטייר כחריג.

הגיע הזמן לשינוי

שני השרים חרגו מהסדר הנכון ונאסרו; החריגות היו בתוך התחום המוכר ולכן אחרי שנה דנו בעניינם; שר המשקים שב לתפקידו כי החריגה שלו היתה קלה ושר האופים נתלה בעוון חריגה חמורה. החריגה של יוסף היתה מחוץ לכל מה שהיה מקובל בחברה המצרית ולכן לא דנו כלל בעניינו. לא היה על מה לדון כי לא הבינו את השפה. רק הרחיקו אותו מהחברה כדי למנוע זעזועים אפשריים במקרה שאנשים נוספים יאמצו את דרכו. דומה כי האמור עד כאן, בהתאמות קלות, עשוי לספק הסבר יסודי ללהיטות השלטונית לעצור את החשודים ב''פשעי שנאה'' תג מחיר וכאלה. הם חורגים מהסדר הקיים ובכך – לדעת השלטונות – הם מסכנים את שלטון החוק, שכן במעשיהם הם מצביעים על דרך שונה ויעילה לטיפול באויבים שבתוכנו. הסדר הקיים הוא שיהודים מותקפים ומבליגים. ואלה טוענים שהגיע הזמן לחולל שינוי.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">רוב ככל עם ישראל לאורך הדורות כולם, התייחס אל המציאות באופן די דומה להתייחסותם של אחי יוסף. בלשון ימינו, היו מוכנים לקבל שיתכן מהפך, אבל לא מהפכה. למעשה ההתנהלות והדעות הנשמעות לקראת מערכת הבחירות מבוססים על אותה הנחת יסוד שלא צפויה שום מהפכה. לכל היותר מהפך.הבחירות הנראות באופק מספקות למעוניינים, וגם למי שלא כל כך מעוניינים, תופעות מבדרות למכביר. כלומר, התופעות היו עשויות לבדר אלמלא מדובר היה באנשים ובמערכת שאמורה להשפיע (לפחות לכאורה) על איכות חיינו – ולפעמים גם על אורך חיינו – השפעה מכרעת. אצלנו, אחת התופעות החוזרות ומתבלטות לקראת כל מערכת בחירות היא האירגון מחדש של הכוחות הפועלים; אדם או קבוצה פורשים ממפלגה שיצגו עד לא מזמן ומקימים מפלגה חדשה או חוברים למפלגה קיימת. תלוי מה משתלם להם יותר לדעתם. ובדרך כלל הם מנמקים את שינוי הכיוון שלהם בחתירה לאחדות או בטובת העם. או בשניהם. הם אנשים של עקרונות, האינטרס האישי שלהם, שלא לומר האגו המפותח, אינו מהווה שיקול בהחלטות שהם מקבלים, הכל הם עושים אך ורק מתוך מחשבה על טובתנו שלנו.

מתמרכזים

עוד תופעה מעניינת היא החתירה ההמונית למרכז המפה הפוליטית. כולם רוצים להיות שם וכמעט כולם טוענים שהם המרכז האמיתי. מעניין מה יש בו, במרכז, שמושך כל כך את הפוליטיקאים. יכול להיות שהסיבה היא שזה מצטייר טוב בתקשורת? מרכז זה מיקום יחסי, כדי שיהיה מרכז צריך שיהיו קצוות, אז אם כולם במרכז, מי נשאר לאייש את הקצוות? ואפילו אם כולם במרכז יש קצוות, אלא אם כן מדובר במרכז של מעגל, אז מי מאייש את הקצוות? מה שמכונה בתקשורת 'השוליים הסהרוריים'? גם צריכים לזכור שהתנועה בין המרכז והקצוות יכולה אמנם להיות דו סטרית אבל צירוף המלים המכפיש מיוחד לאלה המכונים ימין קיצוני, ואף אחד מהמרכזניקים החדשים או הוותיקים אינו רוצה להיות מזוהה עם אותם שוליים, כך שההתרחקות משם מובטחת. מה שנשאר זה תנועה בכיוון הקיצוני שמאלי.

סידור עבודה

דומני, שהמשפט האחרון אינו דורש הוכחה; הרי די לעקוב אחרי הדרך שעשתה הגברת ראשת התנואה מאז שנכנסה לכנסת ברשימת הליכוד ועד שסיכמה על רוטציה עם ראש מפלגת העבודה. והיא כמובן אינה היחידה שצעדה בנתיב הזה; יש עוד רבים שנחשבו ימניים ומצויים היום במרכז לכיוון השמאל. הסחף הזה מעניין כשלעצמו, אבל העניין שלנו הוא להצביע על הכשלים שהובילו לעיוות הזה. והכשל המרכזי הוא מה שכבר הצבענו עליו בעבר לא אחת, העדר זהות ברורה ומוגדרת למדינה. בעצם, בתנועה התזזיתית של הפוליטיקאים לקראת הבחירות נחשפת העובדה שלרובם חסרה הגדרת הזהות האישית. שעל כן כבר לא מתביישים להציע עצמם לכמה מפלגות במקביל. אז לנו הם מספרים סיפורים על ערכים ועקרונות ומקווים שנאמין להם, אבל דומה כי האמת הפשוטה כבר גלויה, והיא שהם עמלים למצוא לעצמם סידור עבודה נוח.

זיהוי עצמי

ואם כבר מדברים על הגדרת זהות אישית, בפרשת השבוע יש לנו הגדרה כזאת מפי האיש עצמו: ... אֶת-הָאֱלֹקִים, אֲנִי יָרֵא. את המשפט הזה אומר יוסף לאחיו שלא זיהו אותו והתייחסו אליו כאל השליט המצרי, בעת שהוא משחרר אותם להביא הביתה מזון שרכשו במצרים והשאיר אצלו את שמעון כבן ערובה לכך שישובו עם בנימין. יוסף הכיר את אחיו (בראשית מ''ב): ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ. הוא גם זכר את יחסם אליו ט וַיִּזְכֹּר יוֹסֵףאֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם... כעת לכאורה יש לו הזדמנות לקחת נקם: ... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם... והוא מציע להם דרך להוכיח את חפותם: טז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ, וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם; וְאִם-לֹאחֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. עבורם זו הצעה בלתי אפשרית; כי איך תשפיע על אביהם העובדה שרק אחד מהם יגיע חזרה עם הבשורה הקשה שהוא חייב לשוב מיד, עם בנימין, כדי לשחרר את האחים ממאסר? 

התרככות

יוסף יודע שההצעה שלו בלתי אפשרית מבחינתם ושלכן אינם מגיבים להצעתו, אבל בינתיים הוא יוצר עבורם תנאים שיאלצו אותם להרהר בה: יז וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. אחרי שלושת ימי המעצר הוא מפגין כלפיהם התחשבות מרשימה ומודיע שזה מכיוון ש-אֶת-הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא. והנה ההצעה החדשה שלו: יט אִם-כֵּנִים אַתֶּםאֲחִיכֶם אֶחָד, יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם; וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ, שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. כ וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ... עם ההצעה הזאת הם יכולים להסתדר איכשהו ומקבלים אותה: ... וַיַּעֲשׂוּ-כֵן. בין כה וכה אין להם ברירה והם יודעים זאת. כעת לכאורה הם צריכים להחליט מי מביניהם ישאר כבן ערובה אצל יוסף. אבל יוסף חוסך מהם את ההתלבטות הבלתי אפשרית: ... וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

אדם מתכנן והקב''ה מחליט

לפני שיוסף מחליט עבור האחים מי ישאר כבן ערובה, הם מדברים ביניהם בשפה שהוא לא אמור להבין: כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת.הם מדברים בגלוי ובקול רם, בלשון הקודש, מביעים חרטה על מכירת יוסף אחיהם ומשערים כי המצוקה שאליה נקלעו היא תוצאה או עונש על אותו מעשה. ויש להם סיבה טובה לקשר בין שני האירועים, שכן כעת הם נדרשים, הפעם בעל כורחם, להיפרד מאחד האחים, להשאירו במצרים כבן ערובה. ומה נועדה להבטיח הערובה שישאירו במצרים – את הבאת בנימין, אחיו מאמו של אותו אח שנמכר. הם היו מספיק חכמים כדי לזהות במהלך הדברים את יד ההשגחה העליונה. אבל כג וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף: כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם. 

מבחן האחווה

בפרשה הקודמת מסופר על קנאת האחים ביוסף עד שניצלו את ההזדמנות שנקרתה להם ונפטרו ממנו. אלא שמעבר לקנאה הטבעית בין אחים, הם גם חששו מרעיונותיו המוזרים של יוסף, היו בטוחים שהוא מסכן את בית יעקב כולו. וזה היה המניע הפנימי למכירתו, הוא פשוט לא השתלב במסגרת ההתנהגות שנראתה להם נכונה. חשבו שהוא נגוע בשיגעון גדלות והחליטו להרחיק אותו. לא חשבו להשאיר את ההחלטה בידי אביהם או לסמוך על הקב''ה שינתב את העניינים כרצונו. בדיעבד הם ידעו שטעו. תגובתו הקשה של אביהם, אבלו הבלתי נפסק על יוסף הבהיר להם זאת. אלא שזה היה מאוחר מדי, כבר לא יכלו להחזיר את הגלגל לאחור. מצד שני, יוסף ידע שהכל הוא בהשגחה פרטית ולרגע לא איבד את בטחונו בה'. גם כעת, כאשר האחים שפגעו בו כל כך נתונים לחסדיו כביכול, הוא מזדהה כירא אלקים.

זיהוי ההשגחה הפרטית

כעת גם האחים חווים את התערבות ההשגחה הפרטית; אחרי שלא עמדו במבחן האחווה עם יוסף, נזדמן להם מבחן חוזר לעומק האחווה שביניהם. יוסף מתרגש מאד מהדברים שהוא שומע מהם: כד וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ... אבל הוא ממשיך בשלו ואוסר את שמעון. לעיניהם בלבד. כי מיד אחרי שהם יוצאים לדרכם הוא משחרר אותו מהמאסר ומטיל עליו הגבלות תנועה בלבד. כאמור ברשימה הקודמת, יוסף הגיע למעמדו הבכיר בהפתעה גמורה מבחינתו. מבית הכלא, ממעמד של אסיר נטול זכויות, הוא נקרא לפתור את החלומות של פרעה מלך מצרים. הפתרון, ועוד יותר הייעוץ שבא בעקבותיו, מצא חן בעיני פרעה ובו במקום הוא העניק ליוסף את תפקיד המשנה למלך מצרים. התפתחות כזאת ברצף אירועים כל כך מהיר, עלולה לסחרר את ראשו של כל אדם. אבל לא את זה של יוסף.

מהפכה

האחים לא ידעו שתיתכן מציאות כזאת. הכירו תהליכים כאלה ואחרים, תהליכים שבהם לאדם פרטי יכול להיות תפקיד, אבל בתוך המסגרת. הם לא העלו בדעתם שהמציאות עשויה להתהפך מן הקצה אל הקצה בזמן קצר כל כך. גם לא חשבו שיכול אדם לשמר את זהותו במלואה תוך כדי מעברים, ולפעמים לחצים, כאלה קיצוניים. הם עוד עתידים ללמוד זאת, אבל יוסף ידע את זה מראש והתנהג בהתאם לידיעה הזאת, וזה היה שורש אי ההבנות ביניהם. אלא שדמויות מופת כמו יוסף הן נדירות מאד. רוב ככל עם ישראל לאורך הדורות כולם, התייחס אל המציאות באופן די דומה להתייחסותם של אחי יוסף. בלשון ימינו, היו מוכנים לקבל שיתכן מהפך, אבל לא מהפכה. למעשה ההתנהלות והדעות הנשמעות לקראת מערכת הבחירות מבוססים על אותה הנחת יסוד שלא צפויה שום מהפכה. לכל היותר מהפך. 

לחתור לשינוי אמיתי

אלא שמלבד המסר החד של פרשת השבוע, שיכול להיות מצב שבו אדם יצא מבית הסוהר וכבר באותו יום יתיישב על כסא המשנה למלך עם סמכויות בלתי מוגבלות, מלבד זה ישנו גם המסר של חג החנוכה. דומני שתמיד קוראים את פרשת מִקֵּץבימי החנוכה כי המסר שלהם הוא אותו מסר של מהפכה. אמנם בחנוכה התהליך לכאורה היה ארוך וגם קשה יותר, מלחמה של מעטים וחלשים נגד רבים וחזקים, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. מה גם שהסיפור של פרשת השבוע מסיים שתים עשרה שנות מאסר של יוסף, שגם זו תקופה די ממושכת. השינוי מתחולל כתוצאה מנס, כלומר התגלות של ההשגחה הפרטית, אבל בכל מקרה התגלות כזאת מותנית בכך שאמנם חיים ומתפקדים במציאות הנתונה, אבל לא משלימים איתה אלא פועלים לשנות אותה. כלומר מייחלים וחותרים למהפכה, לא מסתפקים במהפך. וכך בע''ה נזכה עוד השנה למהפכה הגדולה מכולן.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">בקבלה ובחסידות העולם הזה בכלל מכונה ''עלמא דשיקרא'' עולם השקר. עולם האמת זה העולם המתגלה לאדם אחרי מאה ועשרים שלו בעולם הזה שהוא עולם השקר. כי גם אם יש קצת אמת פה ושם, כמו בתעמולת הבחירות אצלנו, עדיין זה שקר כי האמת אינה יכולה להיות חלקיתבמערכת הבחירות הנוכחית משתמשים המון במושג ציונות. לא נתעכב כעת על השאלה מהי ציונות, נניח שלקוראים, למי שטורחים לקרוא רשימה זו, יש בראש איזה פירוש למונח הזה. אותנו מעניינת העובדה שחלק משמעותי מהמסרים של הרשימות הרצות לכנסת מייחס להן מודעות ציונית. אחת מהן אפילו בחרה לעצמה שם שמבליט כביכול את ציונותה וטוענת כי היא מייצגת את הציונות האמיתית. מצד שני, די לאחרונה השתרש אצלנו מונח חדש, ''פוסט ציונות''. אנשים שהם או הוריהם היו ציונים, עברו שינוי ונהיו פוסט ציונים. שמעתי לא מעט אנשים התוהים כיצד הגענו למצב שבו הציונות הדרדרה לפוסט ציונות. ומה שמעניין אפילו יותר זה שלפעמים הפוסט ציונים טוענים שהם הציונים האמיתיים.ליתר דיוק, טוענים שפוסט ציונות היא ההמשך הטבעי של הציונות. התפתחות, קוראים לזה. אבולוציה.

מציונות לפוסט ציונות

גם אני ניסיתי להבין את התופעה הזאת; דרך המשקפיים של התורה כמובן. ומהתבוננות ממושכת בפרשיות השבוע בחיפוש אחר האקטואליה, בניסיון למלא את ההוראה ש''צריכים לחיות עם הזמן'' כלומר עם פרשת השבוע, דומני שמצאתי הסבר לתופעה הזאת. כהקדמה נציין רק את מה שגלוי לעין כל, שבדרך כלל מדובר בתהליך; לפעמים הוא נמשך זמן ארוך ולפעמים קצר, אבל לא נראה שיש מישהו שהגדיר עצמו ציוני ובוקר אחד קם עם תודעה פוסט ציונית. בדרך כלל זה לוקח זמן ואפשר אפילו לעקוב אחר התהליך. אז איך זה עובד? דומני שהמימרא הבאה של חז''ל נותנת כיוון ברור (שבת קה/ב): שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. גם היצר הרע מבין שמהפכה לא עושים ביום אחד אז הוא עובד בשלבים.

חשוב לזכור ''מֵאֶיִן בָּאתָ''

ומהם השלבים שמעבירים את האדם מציונות לפוסט ציונות? ובכן, בקריאת התורה לפי פרשות השבוע הגענו לפרשת משפטים (שמות כ''א): א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. הפרשה פותחת ב-ו' החיבור, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים. מכאן למדים חז''ל ומובא בפירוש רש''י: כל מקום שנאמר ''אלה'' פסל את הראשונים (כלומר זה עניין חדש) ''ואלה'' מוסיף על הראשונים; מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. במלים אחרות, פרשת משפטים היא המשך ישיר לפרשת יתרו ולעשרת הדברות שבמרכזה. בשבוע שעבר דיברנו קצת על עשרת הדברות ובין היתר הזכרנו כי הן כתובות על שני לוחות אבנים, חמש מימין וחמש משמאל. בלוח הימני העיון הוא ''מאין באת'' ובלוח השמאלי הוראות ''לאן אתה הולך''. הלוח הימני מדבר על הקשר שלנו עם הקב''ה והלוח הימני כולל הוראות לחברה מתוקנת, שזו התכלית.

מה קודם, להבין או לעשות?

למעשה, רוב המצוות המנויות בפרשת משפטים שייכות לצד שמאל של לוחות הברית, רובן הן מצוות שבין אדם לחברו, הוראות מפורטות לקיום חברה מתוקנת. גם שמה של הפרשה, משפטים, מלמד על כך שהמצוות הכלולות בה הן כאלה שהשכל האנושי יכול להבין ובדרך כלל גם להסכים להן. מהבחינה הזאת, סביר להניח שגם המחוקקים וגם המשפטנים שלנו יוכלו להזדהות עם האמור בפרשה. ברוב הפרשה. כי לקראת סופה אנחנו מגלים שוב שהשורש והבסיס לכל המצוות החברתיות הכתובות בפרשה מצוי בלוח הימני דווקא, בלוח שמורה לנו לזכור תמיד ''מאין באת'' שיסוד הכל הוא אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ. בסוף הפרשה מסופר על טכס כריתת הברית: ז וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. קודם נעשה ואחר כך נשמע? כן! כי מדובר במצוות שחייבים לעשות גם לפני שמבינים וגם אם לא מצליחים להבין.

משפטים, חוקים, עדוֹת

כידוע, יש בתורה שלושה סוגי מצוות: משפטים, חוקים ועדוֹת. מצוות מסוג משפטים הן לא רק מובנות בשכל אנושי, הן אפילו מתחייבות ממנו. כל הדינים ביחס למזיק, גנב וכו' וכו'; לקיום חברה מתוקנת, הכרחי שיהיו איסורים וגם עונשים למי שעובר עליהם. מצוות מסוג עדות, השכל האנושי לא מחייב אבל יכול להבין ואפילו להסכים; שבת, חגים וכו'. כחוקים בתורה מוגדרות המצוות שאין להן הסבר פשוט בשכל אנושי. לפי זה, שמה של פרשתנו אומר שהמצוות הכלולות בה הן שכליות. אבל מלבד ה''נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'' שֶׁשָׂם את השכל בעדיפות שניה אחרי המעשה שהוא העיקר, יש בפרשה גם עדות וגם חוק, מצווה שאינה מובנת כל כך בשכל אנושי (פרק כ''ג): יט רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ. האיסור לאכול בשר בחלב, שלא לדבר על איסור בישול ואיסור הנאה, כמובא ברש''י על הפסוק, זה חוק. על שכלי. לא משפט שכלי.

שמאל בלי ימין

כשמנסים להבין או לשחזר את תהליך המעבר מציונות לפוסט ציונות, חייבים להתחיל בשלב קודם, להבין את תהליך המעבר מימין לשמאל. והרי גם זה קורה אצלנו לא מעט, אנשים שהביעו דעות שנחשבות ''ימין'' פוליטי שינו את עורם והפכו ליקירי השמאל. ויש אפילו ימניים שטוענים כי אין ברירה כביכול וצריכים לוותר, כדעת השמאלנים. וכדי לא להאריך יותר מדי, ננסה לתמצת: מהאמור עד כאן עולה כי שלבי התהליך הם ימין, מרכז, שמאל, (עד כאן כולם ציונים) פוסט ציונות שזה ויתור על היהדות. ארבעה דורות לכל היותר. אבל זה לא חייב להימשך דורות; כי את כל השלבים האלה יכול לעבור היחיד, כמו שראינו לאחרונה אצל יו''ר הכנסת לשעבר. והכל מתחיל בזה שמפרידים בין הלוח הימני – דע מאין באת, ובין הלוח השמאלי – ולאן אתה הולך. ההפרדה הזאת מתחילה את התהליך.

ימין בלי שמאל

וקיימת כמובן גם הסכנה בכיוון ההפוך, שמאמצים את הלוח הימני ומתעלמים מזה השמאלי. כלומר, מקפידים ללמוד תורה ולקיים מצוות שבין אדם לבוראו ואל המצוות שבלוח השמאלי מתייחסים כאל המלצה לא מחייבת. אין זה ענייני להכריע מה גרוע יותר מזווית הראיה הלאומית, התעלמות מהלוח הימני או מזה השמאלי. על פניו נראה ששניהם מובילים לחורבן כי אצל שניהם נשאר רק לוח אחד משני לוחות הברית. השמאליים מתרכזים ב''לאן אתה הולך'' תוך התעלמות מהשאלה ''מאין באת'' והימניים מתרכזים ב''מאין באת'' תוך התעלמות מהתכלית ''ולאן אתה הולך''. ואגב, בסופו של תהליך, אצל המתעלמים מהלוח הימני רואים בדיוק אותן תופעות כמו אצל המתעלמים מהלוח השמאלי. אלה גם אלה מאמצים אל לבם את שונאי ישראל ר''ל. ואין להאריך בגנות. 

תורת ה' תמימה

האמת המוחלטת של התורה, עובדת היותה תורת חיים, מתקיימת כאשר מתייחסים אליה כאל שלמות אחת, שני לוחות הברית ולא אחד בלבד, עם עשרת הדברים ולא חלקם בלבד. כמו שאומר דוד המלך (תהלים י''ט): ח תּוֹרַת ה' תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ... מתי היא מְשִׁיבַת נָפֶשׁ – כאשר היא תמימה. כלומר שלמה. לציטוט שהבאנו לעיל בדבר אומנותו של יצר הרע יש גם המשך המסביר היטב איך זה עובד: אמר ר' אבין: מאי קראה (מאיזה פסוק לומדים שכך אומנותו של יצר הרע)? י לֹא-יִהְיֶה בְךָ, אֵל זָר; וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל נֵכָר. איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע. כאשר יצר הרע אומר היום ליהודי עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, הוא מרמה אותו שבכך עדיין אינו נפרד מהקב''ה. אבל זה שקר, כי בוויתור על משהו מהתורה היא כבר אינה תמימה וזהו שקר גמור. 

מדבר שקר תרחק

בפרשת השבוע התורה מזהירה אותנו: ז מִדְּבַר-שֶׁקֶר, תִּרְחָק... כלומר, השקר מרחיק אותך מהקב''ה כפירוש התנא דבי אליהו. השקר זו העבֵרה היחידה בתורה שביחס אליה נאמר תִּרְחָק, אומר ר' זושא מאניפולי, כי לא די בכך שאדם לא ישקר לזולתו, עליו להתרחק מן השקר לגמרי, לא לשקר אפילו לעצמו. שכן כשאדם מתחיל לשקר לעצמו, הוא מסתבך בשקריו עד שמצווה נהיית לו עברה ועברה נתפסת כמצווה. וקשה מאד להיזהר בכך. כי, כמו שאומר כ''ק אדמו''ר רבי יוסף יצחק מליובאוויץ' (מצוטט משיחת השבוע): השקר של העולם הזה הוא שקר משולש: נוח וקל לשקר; השקר מתקבל יותר מדבר אמת; הכול חשודים בשקר. והכל מתחיל ברמיה עצמית, כנ''ל שהאדם משקר לעצמו וההמשך הטבעי הוא שמשקר גם לזולתו. והמעניין הוא שככל שהשקר גדול יותר, יש יותר נכונות אצל השומעים לקבל אותו.

עולם השקר

בקבלה ובחסידות העולם הזה בכלל מכונה ''עלמא דשיקרא'' עולם השקר. עולם האמת זה העולם המתגלה לאדם אחרי מאה ועשרים שלו בעולם הזה שהוא עולם השקר. כי גם אם יש קצת אמת פה ושם, כמו בתעמולת הבחירות אצלנו, עדיין זה שקר כי האמת אינה יכולה להיות חלקית. אם זה חלקי זו לא אמת. בכל זאת, לכאורה עדיפה אמת חלקית על פני שקר גמור כי מהאמת החלקית אפשר להגיע לאמת המלאה. אלא שהניסיון אצלנו מלמד שלרוב זה לא עובד כך; שהתהליך הוא חד כיווני. ואדרבה, מי ששינו כיוון, מי שניסו או מנסים להיחלץ מדרך השקר אל דרך האמת הם יותר אלה שאחזו בשקר צרוף מאשר אלה שאוחזים באמת חלקית. אז אם נסכם, פרשת השבוע מזהירה אותנו מפורשות ביחס לאחרים הטוענים לבעלות על הארץ: לב לֹא-תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם, בְּרִית. וממילא כל מי שמציע לנו משהו אחר, ברור שאינו דובר אמת.

<* style="padding: 10px; background-color: #c0dcf0;">וסיוע כזה של גויים ליהודים, זה לא משהו שיכול להתרחש במציאות שבה היהודים מתאמצים למצוא חן בעיני הגויים. כי במציאות כזאת הגוי מזלזל ביהודי ולכל היותר עושה לו טובה שמתייחס אליו. זה יכול להתרחש רק כאשר היהודים עומדים בתוקף ובגאון על יחודם וממלאים את יעודם שהוא: תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּתוצאות הבחירות כבר ידועות וכבר בשלב זה של הכתיבה מן הראוי לחשוף משהו בפני הקוראים; קוראים לזה ''גילוי נאות'' ובשני רבדים: א. לא הצבעתי עבור הליכוד ו-ב. מאז 1996 לא הייתי מעורב כל כך במערכת בחירות. קוראים ותיקים של הטור הזה יכולים מן הסתם להבין לבד מדוע לא הצבעתי עבור הליכוד, הרי לא אחת ביקרתי את מר נתניהו בפרט ואת הליכוד בכלל על פשרנותם ועל המאמץ העקבי שלהם לרצות את כל העולם ואשתו ובעיקר את התקשורת. לענ''ד, ודומני שגם את זה כתבתי בעבר, הרצון לשאת חן הוא שהניע את מר נתניהו להכניס לממשלתו את הגברת לבני לפני כשנתיים, ועוד לפני כל השותפים האחרים, ואת מר ברק לפני כשש שנים. חשבתי אז כמו שאני חושב היום, שמי שהצביע עבור נתניהו רצה ממשלה ימנית. ההליכה בכיוון שונה נתפסה אצלי, כמו אצל רבים אחרים מן הסתם, כסוג של מעילה באמון. שלא לדבר על נאום בר אילן.

מסר ברור של הבוחרים

עושה רושם שתוצאות הבחירות היכו בתדהמה כמעט את כולם, כולל את ראש הממשלה עצמו. רבים וטובים כתבו ואמרו על כך לא מעט. גם דברים חכמים וגם דברים שמוטב היה אלמלא נכתבו ו/או נאמרו. כמו למשל שאלה שנשאלה באחד הפאנלים שהתיימרו לפרשן את תוצאות הבחירות: איזו מפלגה תלבין הפעם את ממשלת הימין?... בפעם הקודמת זו היתה לבני ולפני כן ברק, ומי ישמש עלה תאנה שמאלני, מקובל, לממשלת הימין הפעם? אלא שהפעם, כך נראה לי וכך אני מקווה, מר נתניהו כבר מבין שהעם בחר בו, כדי שהוא ימשול, ולא כדי שיחפש תעודת הכשר שתכבול את ידיו ותמנע ממנו ליישם את העקרונות שהוא מאמין בהם. והאמת היא שאני מאד אופטימי. אני די בטוח שהפעם זה ילך בכיוון הנכון. גם בשכל פשוט אפשר להבין שמשהו חדש עתיד לצמוח מההלם הזה של תוצאות הבחירות.

היענות לקריאה

דומני כי התואר ''נס'' מתאים בהחלט לתאר את מה שקרה במערכת הבחירות הזאת. המערכה הזאת הצטיירה בדמיוני כקרב בן ארבעה עשר סיבובים (מספר השבועות מאז הוכרזו הבחירות) שבשלושה עשר מהם ניצח צד אחד. בסיבוב האחרון, קם הצד השני, שכבר רשומות לחובתו שלוש עשרה נקודות, ובפרץ פתאומי של רוח קרב מביס את יריבו במכת מחץ אחת. כאמור, רבים וגם טובים השקיעו מאמצים בנסיונות להבין ולהסביר את מה שקרה ואפילו אמרו דברים חכמים. אותנו מעניינת, כרגיל, זווית הראיה של התורה. כאמור ברשימה הקודמת, הבחירות נערכו בשבוע של פרשת ויקרא (פרק א): א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. וההמשך הוא: ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'—מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.

העם בחר נכון

עולה מכאן כי זה היה הנושא האמיתי של מערכת הבחירות, ההתקרבות לה'. שהרי כתוב אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', לא כתוב אָדָם מִכֶּם כִּי-יַקְרִיב קָרְבָּן לַה', שזה התחביר המתבקש. מכאן לומדים בחסידות שהפירוש הפנימי הוא שאם וכאשר ירצה מי מכם להתקרב לה' – ''קרבן'' במשמעות של קירוב – עליו להקריב מעצמו כדי להצליח בכך. ומה הוא צריך להקריב מעצמו – מן הבהמיות שבו. בין אם הוא חזק כמו שור ובין אם הוא סתם עז פנים כמו עז, או אפילו אם הוא עדין כמו כבש, כדי להתקרב לה' עליו לעבד את התכונות הטבעיות שלו ולהתאימן לרצון ה'. כי כל עוד הוא דבק בנטיותיו הטבעיות – אולי יצליח איכשהו בחיי היום יום, אבל לא יצליח לדבוק בהשם. דומה כי בימים האחרונים של מערכת הבחירות הזאת, הרבה יהודים הבינו פתאום כי זה מה שעומד על הפרק כעת, האם בוחרים בדרך ה' או חלילה להיות ככל העמים.

שלוש הפטרות

ומה העניין הגדול להתאמץ כל כך כדי לדבוק בה'? כדי להשיב על כך ניעזר בקביעות המיוחדת של השבת הקרובה. ובכן, שבת זו מיוחדת בכך שחל בה גם ראש חודש וכמעט בכל פעם שחל ראש חודש בשבת, נדחית הפטרת השבוע מפני הפטרת שבת ראש חודש. הפעם זה לא סתם ראש חודש, זה ראש חודש ניסן, שעליו נאמר (שמות יב): ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. הוא גם ראש בחשיבות וגם ראשון בסדר החדשים. ממילא מספקת לנו השבת הזאת רבדים נוספים להתבוננות בהקשרים האקטואליים. שכן התבוננות בשלוש ההפטרות הקשורות לשבת זו, הפטרת הפרשה, הפטרת שבת ראש חודש והפטרת שבת החודש (ניסן) עשויה להעניק לנו תובנות חדשות ביחס למה שקרה השבוע. ויותר חשוב, התבוננות כזאת עשויה לסמן לנו את הנתיב המדויק שבו עלינו לצעוד.

לחתור אל התכלית

ההפטרה של הפרשה כאשר קוראים אותה בשבת רגילה, לא בשבת ראש חודש, פותחת בפסוק (ישעיהו מג): כא עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. העם אשר יצרתי לי, אומר הקב''ה, יצרתי כדי שתְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. זו המשימה שלנו בעולם הזה. אנחנו אמורים להפיץ את המודעות לאלקות לכל העמים. בשביל זה הקב''ה יצר אותנו. ומה קורה בפועל: [כב] וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ, יַעֲקֹב: כִּי-יָגַעְתָּ בִּי, יִשְׂרָאֵל. אנחנו לא מקפידים לבצע את המשימה, וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב, כי זה כבד עלינו, מייגע, כִּי-יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל. לא נוח להיות יהודי, הרבה יותר נוח להידמות לשכנים, לא נעים להתבלט במנהגים מוזרים, מיושנים. נורא רוצים לחיות בשלום עם השכנים ונדמה להם שהמטרה הזאת מצדיקה טישטוש של הזהות היהודית. כי מה כבר ההבדל בין יהודי למישהו אחר? אדרבה, להבליט הבדלים כאלה זו פשוט גזענות.

מזדהים כיהודים

אבל זו המשימה שלנו ואנחנו לא יכולים להתחמק ממנה. אפילו אם מאד נרצה. והבחירות הוכיחו שאנחנו לא רוצים. הן הוכיחו שאנחנו רוצים להזדהות כיהודים גם אם לא ברור לנו בכלל איך מבצעים את המשימה הנתונה בהפטרה של הפרשה:תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. כי בינתיים למדנו, מהניסיון של השנים האחרונות, שהתחמקות מהמשימה הזאת, שניסיון להידמות לגויים, מוביל לחורבן גמור של היהודים ר''ל. כי לאורך זמן אין אמצע, חייבים לבחור בין יהדות ובין העדר זהות. ואנחנו בחרנו. יהדות. ובלי כוונה גם ביצענו בכך את המשימה שהוטלה עלינו, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. ואין לכך הוכחה טובה יותר מאשר ההפחדות שתוצאות הבחירות יגבירו את הבידוד שלנו בעולם. אמנם יכול להיות שכך יהיה לזמן קצר, אבל אין שום ספק שבתוך חודשים ספורים העולם ילמד לכבד אותנו ואף יותר מכך. בהנחה שאכן נמשיך בדרך הזאת.

התייחסות לחלשים

מומלץ מאד לעיין בהפטרה שאותה לא קוראים בשבת זו ולנסות לקשר בין האמור בה ובין מה שקורה היום. לא נאריך בזה כאן כי יש עוד שתי הפטרות לעיין בהן. רק נזכיר את מה שכבר כתבנו לפני כשבועיים, שניסיון לרצות את הגוי יכול להצליח לזמן קצר, אבל התוצאה תמיד תהיה שהיהודי הופך להיות משרת של הגוי, עבד נרצע ר''ל. צריכים להודות לקב''ה שהעיר אותנו בזמן ובכך מנע מהמחנה המתרפס את הניצחון שהיה מתגלה בהקדם ככישלון חמור לעם ישראל ח''ו. בהפטרה של שבת ראש חודש, שגם אותה לא קוראים השבת, מזכיר לנו הקב''ה (ישעיהו סו) כי כל העולם שלו, עוצמתו בלתי מוגבלת אבל הוא מתעניין במיוחד בחלשים. הוא מודיע שיטפל בחזקים המזלזלים ואף עושקים את אחיהם החלשים, ומבטיח שינתב את המהלכים במציאות כך שהחלשים ישמחו והחזקים יתביישו.

למלא את היעוד

ובסך הכל זה די מסתדר עם מה שקרה השבוע. קשה שלא להתרשם מאווירת הנכאים ששררה אצל מי שחשבו את עצמם חזקים אל מול השמחה שהתפרצה אצל אלה שנתפסו כחלשים. אבל זו רק דוגמית, התחלת הדרך. כי בהמשך צפוי קיבוץ מלא של כל הגלויות בסיוע פעיל של הגויים, שאחר כך גם ישתתפו בהבאת קרבנות לבית המקדש בירושלים. וסיוע כזה של גויים ליהודים, זה לא משהו שיכול להתרחש במציאות שבה היהודים מתאמצים למצוא חן בעיני הגויים. כי במציאות כזאת הגוי מזלזל ביהודי ולכל היותר עושה לו טובה שמתייחס אליו. זה יכול להתרחש רק כאשר היהודים עומדים בתוקף ובגאון על יחודם וממלאים את יעודם שהוא: תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. ואין יותר הגיוני מזה; כאשר אנחנו נמלא את יעודנו כנ''ל, הגויים ימלאו את יעודם שהוא לסייע לנו במילוי היעוד שלנו.

להיענות לקריאה

ובהפטרה שאותה כן קוראים השבת, ההפטרה של שבת החודש, נותן הנביא (יחזקאל מה) הוראות מפורטות ביחס לקרבנות שיקריב הנשיא (הכווונה למלך המשיח) בבית המקדש בראש חודש ניסן. בהמשך הוא מפרט גם לגבי קרבן פסח וקרבנות אחרים שנקריב כולנו, אבל עיקר העניין, רוב הפרק מתייחס לעבודתו של הנשיא. אז אולי כרגע זה נראה עדיין דמיוני, אבל זה קרוב מאד ותוצאות הבחירות מלמדות על כך שזה אכן קרוב מאד. מה שחסר זה רק שנמשיך בכיוון שאליו פנינו ביום הבחירות בלי להתפעל כלל מהתנגדויות מבית או מחוץ. כי הרי בשנים האחרונות הקב''ה מראה לנו יום יום שהוא מוביל בעולם מהלכים שכולם לטובתנו. הגיע הזמן שנשתף פעולה אתו, שניענה לקריאה של פרשת השבוע ונפצח בתנועה של התקרבות אליו יתברך. ובכך נזכה שתתקיים בגלוי נבואת יחזקאל שבהפטרת השבוע.