הזיקה בין דת לפילוסופיה

אמר הרב מנחם שקופ (לא שמו האמיתי וללא קשר עם הרב שקופ הידוע) כמה דברים בנושא הכותרת.

חושבני שכדאי להביא אותם ולדון בהם.


1. ההבדל בין הפילוסופיה והדת, הוא כמו ההבדל בין ידע הרופא שיניים על כאב השיניים לבין הידע שיש לפציינט. הידע של הרופא הוא ידע עקרוני, של הפציינט הוא ידע חוויתי.
לכן, פילוסופיה ללא דת זה כמו רופא ללא פציינט ודת ללא פילוסופיה זה כמו פציינט שאין לו רופא שירפא אותו מכאבו.

2. דת אינה מיועדת לענות על השאלות האולטימטיביות של ההוויה. היא יכולה אך להעניק הגנה יעילה מול הזעזועים הנגרמים מאותן השאלות.

3. הא-ל ישרה את מלכותו עלי אדמות, רק כאשר יימצאו דרכים המאבטחות שהדת והלאומניות לא יזיקו לעולם.

4. בכדי להיות אדם שלם, דרוש להיות חלק מישות על-אנושית.

המובאה הראשונה היא ביסוד ההבדל וההשלמה שבין דת ופילוסופיה. השאר מוכיחות את צורך הדת בפילוסופיה.

וטו

גזירת הכתוב?

לא ממש, אלא פרי עבודת סקירה על המצוות שקיבלתי וכבר הזכרתיה.

איני יודע עד כמה המספר מדויק או אם "תנא ושייר". אדרבה אזרוק את הכדור לחצרך לבדיקת המצוות. [מתכוין למצוות ה"דת" - "שמירת ההתאמה" ולא למצוות היושר-מוסר עצמו - "עצם ההתאמה" שלא הזכרתי כאן.]

ראיתי בפורום אחר על היהדות דיון על הנושא.

המסקנה שם היא:
פילוסופיה - ידע שטחי,
דת (ישראל) - ידע נסתר הגלוי רק לחכמי ישראל.

חשבתי שזה ההבדל בין התורה שניתנה על הר בפני כל לשאר הדתות הדורשות אימון בטענת יחיד לידע נסתר במערה!!!

כבר כתבתי באשכול 'הערכיות הגבוהה' ואני חוזר על כך בצורה בוטה: שימו לב לסתירה בין דת והתבגרות!!!

עד איזה גיל אמור להישאר קנה המידה לאמת, הדיבור של הטוען שמלאך דיבר אתו?

תוקן על ידי - בוגיעלון - 1/22/2003 12:25:48 PM

אחד המשתתפים בפורום שלח לי באישי:

נזיר הינדי נשאל פעם על ידי תלמידיו: "כיצד תסביר את היחס בין הדת לבין האלוהים?" ענה הנזיר: "הדת היא רק האצבע המצביעה ומכוונת אל האלוהים", "הבעיה היא" –הוסיף הנזיר – "שרוב בני האדם מסתכלים על האצבע ולא על הכיוון אליו היא מורה"…

********
בהקשר זה הודעה של מבחן:
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=2&topic_id=153464

יש לדון [עדיף באישי] בתועליות מול הסיכונים שבחשיפת שק"ק כזה, מאחר ויכולה לשמש עילה לשיבה וליציאה גם יחד!


תוקן על ידי - ווטו1 - 3/5/2003 7:01:26 AM

נפלא!!!

אחד המשתתפים

גם קנת סיסקין בעמוד 104 ממורה דרך לנבוכי הזמן מראה את הצורך ההדדי בדת ובפילוסופיה (בסגנון שלו).

הפילוסופיה מביאה את האדם לאהבת האל. לאהבה דרושה הכרה רציונלית ומתקבלת על הדעת. אי אפשר לאהוב את האל כאשר אנו שקועים בבורות ובדעות קדומות.

פתיחות למסתורין ולמעשה ניסים, אינה מספקת (ודווקא מזיקה - תוספת שלי).

הרציונליות מונעת אהבה עיוורת, נאמנות ללא סייג ומחוייבות ללא תנאי. (כך היא מטהרת את האהבה.)


ריצ'רד מרווין האיר, פילוסוף בריטי שמת לפני שנה, הדגיש את הרציונליות שבמוסר ושעיקר מעלת הפילוסופיה היא ההכרעה בין נימוקים מוסריים לבלתי מוסריים.

מאידך הדת מעמיקה את החשיבה מעבר להיותה יכולת קוגניטיבית. היא עושה אותה למחויבות לסוג מסוים של חיים.

תוקן על ידי - בוגיעלון - 3/15/2003 9:26:38 PM

מאמר בנושא האשכול לגבי היהדות


"הקשר בין יהדות לפילוסופיה"

במבט שטחי נראה כי חוקי התורה הם חוקים מעשיים בדומה לחוקים שבכל ספר חוקים אחר. התורה מביאה חוקים חברתיים לצד חוקי דת נוקשים התואמים לרוח הימים ההם. מצוות מסוימות (כקורבנות וכדומה) אף עושות רושם כניזונות מאמונות טפלות למכביר. הקורא בתורה בלי להעמיק בה יתכן שלא ימצא במה שונה היהדות מדתות קדומות אחרות.
אולם אין הדבר כן!

רבים לאין ספור הפרשנים שחקרו חקור והעמק את דברי התורה, וכמותם רבות הפרשנויות שהעניקו לדבריה, איש איש כרוחו. מאמר זה אינו בא להוסיף פרוש אישי לשלל הפרושים הקיימים, כי אם לבחון את התורה כפי שהיא ולבדוק את הרעיונות הפילוסופיים העמוקים העומדים מאחוריה.

מה הקשר בין תורה לפילוסופיה?
מדוע נניח שמצוות התורה אינן שרירותיות אלא נאמנות לעקרונות הפילוסופיה?

כאשר אנו באים לבדוק יחס והקשר בין מושגים שונים, ראשית, עלינו לנתח ולהבין כל נושא ונושא שביניהם אנו מנסים לערוך השוואה, ואז לראות את המכנה המשותף. אם הדברים, אכן דומים או שהשייכות ביניהם חזקה, הרי שמציאת המשותף תבוא ללא חיפוש. נמצא מהו נושא א' ומהו נושא ב' ואז מאליו נראה את השוויון והחילוק. לדוגמא: אם ברצוננו לבדוק את הקשר בין תפוז לאשכולית, נבדוק: מהו תפוז? פרי. איזה סוג פרי? פרי הדר. מהי אשכולית? פרי. סוגה? הדר. מה המשותף ביניהם? אין צורך לחפש…

בבואנו לבחון את הקשר בין תורה לפילוסופיה, נבחן קודם את המושגים אחד לאחד.
כשלב ראשון נבחן אם המושג פילוסופיה כפי שהיא מוגדרת ע"י עצמה, זהה להגדרתה ע"י היהדות.

נתחיל בשאלה פשוטה ומורכבת אחת: מהי פילוסופיה?
לא נכנס כאן לדיונים ארוכים, בהנחה שדיונים כאלה כבר מוכרים לקורא. ננסה למצות בקצרה את מהות הפילוסופיה:
ההגדרה לפילוסופיה טבועה בעצם המילה. פילוסופיה היא מילה יוונית המורכבת משני מילים: פילו, סופיה, פילו פרושה אהבה, סופיה זו חכמה. כלומר, המשמעות הכללית של הפילוסופיה היא אהבת החכמה. תחומי הפילוסופיה כוללים את התחומים כולם, ובמילה אחת ( כפי שהגדיר זאת פרופ' יובל שטייניץ) ה"כוליות". הפילוסופיה עוסקת ברבדים העמוקים יותר של ההוויה כולה והאדם במרכזה.
הכלים הראשיים לכל בחינה פילוסופית, יהיה הנושא אשר יהיה. הנם, הפשטת המושגים והלבשתם בהגדרות מדויקות, באופן זה היא בוחנת דברים בהקשרים רחבים וברבדים עמוקים.

כעת, נבחן את מהות החכמה כפי שהיא מוגדרת במובאות היהדות:
ישנם שני מאמרים ידועים על החכמה:
"איזהו חכם הרואה את הנולד" (בבלי, תמיד ל"ב)
"איזהו חכם הלומד מכל אדם" (משנה, אבות ד, א)

ראיית הנולד, פירושה חשיבה מרחבית. הבלתי חכם רואה את קליפת הבננה המושלכת על המדרכה, אך אינו רואה את הנופל הפוטנציאלי, ואילו החכם מבחין בו בעיני רוחו. כלומר, החכם רואה את הדברים בהקשרם הרחב. הוא אינו רואה רק את אשר לפניו ותו לא, הוא לוקח בחשבון את כל הנתונים הנקשרים לדבר.
למידה מכל אדם, משמעותה יכולת ניתוח. כדי ללמוד מכל אדם, (ובמדרש הוסיפו "אפילו מן השוטים"), יש צורך בניתוח המשמעות של פעולת האדם, כדי ללמוד מכך איך מגיב האדם ומה הם מניעיו. ניקח משל פשוט, שני בני אדם מהלכים בדרך האחד חכם והשני לא, שניהם רואים לפניהם אדם הולך ועוצר מידי פעם להביט סביבו, הבלתי חכם יחשוב זאת לשיגעון סתם, החכם יתרגם את המבט סביב כפחד, או כטראומה, או סתם חיפוש מה שאבד לו. החכם יוכל ללמוד איך מתבטאת מצוקה נפשית, איך נראה אדם שנכנס ללחץ ומאבד את שליטת ההגיון וכו', כך יפיק לקח לגבי החיים בכלל ויפנים את המסר השייך לו. במילים אחרות החכמה הנדרשת כאן, היא הבנה של דברים, מעבר למשמעותם הפשוטה, ונתינת הסבר המעמיק אל מתחת לפני השטח.

ראינו אם כן כי החכמה ביהדות מתאפיינת במבט רחב, מופשט ומעמיק. כלים אלו, כפי שציינו למעלה, הם הם הכלים הראשיים לכל בחינה פילוסופית, הפילוסופיה מפשטת מושגים ומעניקה להם הגדרות מדויקות, כן היא בוחנת דברים בהקשרים רחבים וממעוף גבוה. מהאמור לעיל אפשר להסיק, שהחכמה ביהדות והחכמה בפילוסופיה, משתמשים (ומאופיינים) בכלים זהים.

אולם עדיין לא ברור, היכן נמצא את הפילוסופיה ביהדות, והאם היהדות מציגה את עצמה, כמערכת חכמה.

לשם בחינה זו, נציג מספר מצוות שלהן אפיונים השקפתיים בולטים.

*מצוות של חינוך השקפתי - פילוסופי*

התורה אומרת, בפר' ואתחנן, על התורה: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", גדול הפילוסופים, הרמב"ם, מבאר על פי פסוק זה את מהות התורה בדרך זו - "שכל מצווה מאלו השש מאות ושלוש עשרה מצוות, היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממדה רעה". ראשית אנו רואים כאן, את התורה מוגדרת ע"י עצמה כחכמה ובינה. שנית אנו למדים מהרמב"ם על "מצוות השקפה", דבר זה עשוי לעזור לנו במערך ההשוואה והקשר בין פילוסופיה לתורה.

כפי שהזכרנו קודם, הרי שהפילוסופיה עוסקת, במהות האדם, יחסו לאל ולעולם. כל שאר הדיונים מתרכזים סביב נקודות אלו. אם כן נראה אפוא, מה הן ה"השקפות", אותן מציין הרמב"ם בראש רשימת מהות המצוות. כאשר נסקור מלמעלה באופן כללי את "מצוות ההשקפה" נוכל למצוא זהות והקבלה בנושאים בהם עוסקים השניים.

השבת
נתחיל מהמצווה המפורסמת והבולטת כ"מצווה השקפתית", השבת. התורה מסבירה לנו על השבת שמהותה "אות היא...", המהות של השבת היא אות להשקפה, כי האדם אינו "יצור קובע" אלא "יצור מבקש". האדם אין לו "כוח" משלו על המציאות של האל, הכוח היחיד שלו היא הבקשה. האדם בוחר שתנוע ידו, ואכן היא נעה. כמה בני אדם יש הבוחרים להניע את היד והמציאות לא נענית להם? רבים הם עד מאוד!
התורה מבטאת זאת ביחס האדם לאל. התורה אומרת "אות היא ביני וביניכם כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי". הביטוי המעשי הבא להחדיר עיקרון זה, הוא מצוות השביתה, בה חדל האדם מיצירת מלאכה, ביום בו חדלה יצירת הבריאה.

את הרעיון של היות האדם "מבקש" בלבד מבטאים חז"ל בצורה חזקה באמרה: "אין אדם נוקף את אצבעו מלמטה עד שיכריזו עליו מלמעלה". בנ"ך מופיע הכינוי לאדם "מבעה", משמעות הכינוי- בקשה. כי מה שאכן מגדיר את מהות האדם כיצור חי ומתקשר, זה כוח הבקשה שלו. ללא בקשה אין כלום, ומעבר לבקשה אין כלום. האדם מבקש לחשוב, מבקש להזיז את היד, ומציאות הבורא נענית לו.

עיקרון זה, הוא ללא ספק רעיון פילוסופי ממדרגה ראשונה.

שמע ישראל

כולנו מכירים היטב את הפסוק "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד". מה בעצם כתוב בו? גם כאן, מבלי שנכנס לאריכות הראויה, נמצא רעיון פילוסופי בסיסי. הקריאה כל יום את שמע, מחדירה בנו שוב ושוב, לא לעבוד ולא להתקשר לחלק מסויים במציאות- לא להיות אלילי. להאליה דבר, פירושו לעשות סביבו הילה, להפנות לו אנרגיה מיוחדת. קריאת שמע חוזרת ומשרישה, הכל זה "אחד", הכל זה אל אחד. כלומר, בקריאה הזו, אנו אומרים לעצמנו, אל תתעלם מכלום, אתה ניצב בפני מערכת אחת, אל אחד, וממילא האחריות שלך היא כלפי כל שתיפגש בו, אל נא תיסגר לתחום מסוים ומצומצם.

כדאי לציין, שרעיון האלילות בתורה, אינו מכוון רק להשתחויה לאבן, הר ועץ, האלילות כוללת גם את ההשתחוות והפניית המחשבה אל כל דבר, בתור נושא מרכזי להתכוונן דרכו.

הרמב"ם מתאר בתחילת הלכות עבודה זרה את מהלך התפתחותה. תחילה היו עובדים את השמש והכוכבים כשמשי בריאה חשובים. לא חשבו שהשמש ברא או אל לעולם, אלא היו מפנים אליו את אנרגיית ההערכה והתחושות כלפי הבריאה. באומרנו "שמע ישראל" וכו' אנו שוללים כל הפניה ממוקדת לתחום מצומצם, ביחסנו אל המציאות.

למרות שיש עוד מצוות רבות המפורסמות כהשקפתיות, די בשתי אלו כדוגמא.

ראוי לציין, שבמבט מעמיק, כל מצווה וכל הנהגה טובה, (מלבד המצוות ה"רגילות" המובנות לכל) כלולה בעיקרון של פילוסופיה, ועל כך אפשר להאריך במאמר נפרד.

התורה לא רק שהיא אבי הפילוסופיה בעומק רעיונותיה, היא אף עשתה דבר שלא נעשה מעולם בתחום הפילוסופיה, והיינו, ביטוי עקרונות הפילוסופיה במעשים, המחדירים את עקרונות הפילוסופיה למודעות ולחיי היום יום.

קלף
את מי מייצג בן זומא כשהוא אומר "איזהו החכם? הלומד מכל אדם" עליו מסתמך הרמב"ם באומרו: "שמע האמת ממי שאמרה"

בשאלתך ישנה הנימה המוכרת - בהבחנה בראיית חיבוריו הפילוסופים של הרמב"ם טפלים ל"משנה תורה" בעוד שיש לראותם כמקשה אחת - רוח אחת בהם







תוקן על ידי - איקה - 6/4/2003 1:09:32 AM

קטע ממאמר הנוגע ישירות בנושא:

פילוסוף חכם דימה את מעשי האדם השונים לגוף, ואת הפילוסופיה, שתפקידה להגדיר את היסודות העקרוניים והמופשטים בבסיס אותם מעשים כשלדו של אותו הגוף. תורת ישראל אינה ספר פילוסופיה, שהרי על פניה אינה כתובה בצורת שלד עקרוני-פילוסופי. אולם, טומנת היא בחובה יסודות פילוסופים עמוקים המעניקים למשכיל בם אפשרות לסידור מחשבותיו, זיקוק השקפותיו והכוונת בחירותיו אל הנכון.

תורתנו מציגה את עקרונותיה, השקפותיה וציוויה המעשיים דרך סיפור התהוותו, יסודו וביסוסו של עם ישראל. בתוך כך מתוארים התהליך ההיסטורי וההתפתחות הרעיונית שהובילו להיווצרות העם, מתגלות נסיבות מתן תורה, ובשיאן יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ומוצגות המצוות ועקרונותיהם שהם הבסיס לתשתית ההלכתית מאז ועד היום.

ברמה יסודית ומופשטת יותר, מציגה התורה את האלוקים, ומוצגים רבים משמותיו, שלימוד משמעותם והיחס הנכון אליהם הוא הבסיס הרעיוני והפילוסופי שבחכמה הקרויה בלשון ראשונים חכמת האלוקות שהיא כהגדרתם החכמה הנשגבה ביותר.

(ראה "חובות הלבבות" לר' בחיי, בהקדמה שם מוגדרת חכמת האלוקות כ"דעת הא-ל יתברך ודעת תורתו ושאר המושכלות, כנפש, שכל וכאישים הרוחנים"....ואנו חיבין ללמוד אותה כדי להבין ולהגיע אל תורתנו".. עיין גם באמונות ודעות לרס"ג ובמורה נבוכים לרמב"ם. חכמה זו נקראה בלשון היונים ועד היום בשם מטאפיזיקה ואפיסטמולוגיה שהם שני ענפיה היסודיים והעיקריים של הפילוסופיה. חכמה זו מגדירה את הבסיס לכל מה שהיה הווה או יהיה מתוך עיון בהקשר הרחב ביותר האפשרי לנו, תוך הצבעה על טבעו של עיון זה עצמו)

רבי סעדיה גאון (הרס"ג) כותב על מלאכת רכישת החכמה בספרו "האמונות והדעות":
"כמו כל מלאכה מן המלאכות......כך מלאכת החכמה צריך להתחילה מראשיתה וללכת בה פרק אחרי פרק עד סופה, עד שיזדכך לו בסופו של דבר אותו האחד המבוקש, וישאר לבדו- שאין בו שום פקפוק ולא ספק".
וכמו בכל מלאכה וחכמה, וקל וחומר שבזו, מחייבת חכמת האלוקות חשיבה וחקירה מאומצת והדרגתית, וקשה מאין כמוה, וכדי לרכשה חייב המשכיל להתאמן רבות הן בעיון מושגי והן בקיימו את מצוות התורה והסברא תוך מחשבה ועיון על הקשר בינן ובין עקרונות אלו.

(רב ניסים גאון כותב בהקדמתו לש"ס את הדברים הבאים: "כל המצוות שהן תלויין בסברא, כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ", וראה גם חובות הלבבות בהקדמה על חלוקת חובות האדם לחובות האברים והלבבות שאף אותם מחלק ר' בחיי זצ"ל לקבוצות שרובם מחויב בשכל והשאר אינן מחויבות או נשללות בעזרו, אלא הם בגדר חוקים)

ספרו הקדוש של הרמב"ם- משנה תורה, נפתח בהלכות יסודי התורה. שם פוסק הרב זצ"ל להלכה את הבסיס הידיעתי הראוי לכל יהודי, ובראש ובראשונה את מחויבותו לידע (לדעת) שיש שם אלו-ה. וכך לשונו:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.....והוא שהנביא אומר והשם אלקיכם אמת".

וישים המעיין את ליבו שהרמב"ם משתמש כאן במושג "לידע", שידע רבינו שדבר זה אפשרי לידיעת האדם ואף פסקו להלכה. בנוסף כותב הרמב"ם בפרושו למשנה בסוף מסכת ברכות "כי חשוב אצלי להסביר יסוד מן היסודות יותר מכל דבר אחר אשר אני מלמד". וזהו יסוד היסודות שציוה עליו דוד לשלמה בנו "דע את אלקי אביך ועבדהו" (דברי הימים א', כ"ח, ט').

אור

מאמר משובח אך תורשה לי הערה על המובא בו 'מצוי ראשון'. אלו הן שתי מילים בעייתיות הפוגעות מאד ברעיון אותו הן אמורות לבטא.

1. מצוי יכול שלא להימצא.
2. ראשון אינו שני, שלישי והלאה.