היום נקרע לי הלב.
זהו,
לגמרי,
לחתיכות.

לא,
לא בגלל שידוכים.
לא בגלל הצעות.
לא בגלל אכזבות.

היום לצערי, ד' זימן אותי להיפגש חזיתית עם כמה טרגדיות
שגמרו עלי.

אתם יודעים מה זה לשמוע קול בכי זועק של אישה שהתאלמנה פתאם, ברגע,
ובעלה הצדיק טבע במקווה, והשאיר אותה עם 8 ילדים קטנים והיא צריכה ללדת????
אני שמעתי אותה בוכה באזניים שלי, אמאלה, זה נורא!

אתם יודעים מה זה לשמוע שאישה צעירונת  שאני מכירה טוב ילדה תינוקת ראשונה מפגרת ועיוורת???
אחרי 9 חודשים של הריון קשה, וכל ההתרגשויות, ופתאום התינוקת יצור גולם מפחיד!

אתם יודעים מה זה לבוא להתנדב בבי"ח , לשמור על תינוקת בת 3 חודשים תסמונת דאון,
ולמה? כי אשפזו עוד ילד באותה המשפחה, האבא היה צריך להיות איתו במיון, ולא היה מי שישמור על הקטנטנה הזו!
אתם קולטים איזה קשה זה לדבר כל הזמן עם אבא אומלל שכזה???


זהו.
כל הדברים האלו קרו היום.

לא נרגעתי הרבה זמן,
וחשבתי לעצמי:

רב"שע,
אני ואנחנו, מתלוננים, מתבכיינים, לפעמים מתוסכלים.
למה? עדין לא הגיע הרגע שלנו להיות שלמים, עם חצי הנשמה שלנו.
עדין אנחנו לבד.
עדין אנחנו מצפים בכליון עינים.
עדין אנחנו בניסיון.

אבל,

הניסיון הזה הוא עדיף.

הוא עדיף על בדידות מזעזעת של אלמנה צעירה שנשארה לבד.
הוא עדיף על לידת ילד עיור ומפגר
הוא עדיף על הסתובבויות בבתי חולים.

אז,
תודה אבא,
שבחרת למרק אותי ככה
שבחרת להגדיל אותי ככה
שבחרת לבחון אותי ככה
שבחרת לקרב אותי אליך ככה.

לך אבא אוהב,
תודה.


ושלא נדע עוד מצרות.

_________________

על אלה אני בוכיה...
רחוק ממני מנחם.