ידענו שנתחתן. אנחנו, המשפחה, הסביבה. פשוט כולם!
זה היה פשוט וברור,
גם למי שלא ידע מהסיפור – לפחות פעם פעמים בשבוע משהו משהו היה מציע את זה לי, לו, לאבא שלי, אבא שלו, אמא שלי, שלו, איחים, גיסים בקיצור כל העולם ואישתו. (אתם יודעים איך זה הולך – תקשיבו יש ל שידוך פצצה, אני לא מבין איך זה לא היה עד עכשיו אבל תאמינו לי אין דבר יותר מתאים בעולם מהשידוך הזה בעולם!!!)
ידענו שזה יקרה, רק צריך לתת לזמן לעשות את שלו ואז נתחתן.
זה לא שנפגשנו הרבה בכלל לא, נפגשנו כמה פעמים ואז הן הפסיקו בגלל סיבה מסוימת (אני לא יכולה לפרט)
הכרנו הרבה לפני שנפגשנו לא הכרות אשית (ז"א לא שהיה משהו 'לא בסדר' פשוט המשפחות מכירות, כולם מכירים הוא חבר של אחים שלי היה אוכל אצלינו תמיד בשבתות וכו' בקיצור הסתובבנו אחד סביב השני.
גם אחרי שנפגשנו ראינו אחד את השני הרבה מאד (לפחות כמה פעמים בשבוע, אם לא כל יום) כל פעם שהיה שניה שנשארנו רק שנינו לבד, דברנו על זה וחיזקו אחד לשני יותר ויותר את ההרגשה/ידיעה שזה זה.
אני לא יודעת אם המפגשים האלה היו טובים לנו או לא, מצד אחד יש סיכוי שהייתי משתגעת בלי זה אבל מצד שני אולי הייתי שוכחת אותו? לאלוקים פיתרונם.
פשוט רצינו אחד את השני. וכלום לא היה משנה, עברה שנה כמעט שנתיים, אני נפגשתי פה ושם (כמעט רק כדי לצאת לידי חובת השתדלות)
הוא לא נפגש בכלל. הוא אמר לי במפורש 'אני רוצה אותך אז למה לי להפגש?', היה לי לא נעים ממנו שאני נפגשת אבל ידעתי שאני חייבת אולי אני יפספס את השידוך שלי?
ככה עובר הזמן יום עוד יום, שבוע ועוד שבוע, חודש ועוד חודש.
כמעט שנה ועוד שנה.
ימים שלמים של חלומות עליו. לילות שלמים של חוסר שינה מרוב טרוף של נו מתי זה כבר יקרה, אני לא מסוגלת יותר? מה יהיה?
אני יודעת שגם אצלו זה היה ככה גם ממה שהוא שידר לי וגם ממה ששמעתי מהחברים/משפחה שלו וכו'
עד שיום אחד אני מגיעה הביתה הוא יושב עם אח שלי בסלון, נכנסתי למטבח להכין קפה אחרי שניה הוא אחרי, שלום, מה נשמע? אני צריך לומר לך משהו מחר בערב יש לי פגישה.
אבל אין לך מה לדאוג כמו שאת נפגשת ולא קרה כלום ככה גם אני.
היה לי קשה עם זה אבל לא נורא.
בקיצור, לא ראיתי אותו כל השבוע התחלתי קצת לדאוג (שאלתי את אחים שלי הם התחמקו)
ואז אחרי שבוע+ הוא מתקשר
אני מתארס היום, חשבתי שקורא לי משהו, לא ידעתי מה לעשות, בכיתי ובכיתי ושוב בכיתי.
כולם ניחמו אותי שזה כנראה לא זה וכו' וכו' אבל אני לא יכולתי.
המשכתי לראות אותו אבל כמעט שלא דברנו בפעמים הבודדות שדברנו שתינו היינו עם דמעות בעיינים. הוא התנצל שוב ושוב, אמר שגם לו קשה (שאין לי מושג עד כמה, אבל זה מה שצריך להיות וכו' וכו')
בקיצור בחודשים הראשונים עדיין לא תפסתי הייתי קמה בבוקר וחושבת עליו בשיא הכייף, ואז תופסת את עצמי את לא נורמלית הוא מאורס, מאורס, את שומעת מאורס!!!
לפני בערך חודש התחלתי להפנים מאז אני משוגעת לגמרי...
בקיצור (פשוט אין לי כבר כח לכתוב וגם אני מרחמת אליכם כמה אפשר לקרוא?) הוא מתחתן מחר, אני צריכה להיות בחתונה, כל המשפחה תהיה, אנחנו חברים לא?
ואני לא מסוגלת פשוט לא מסוגלת.
איך עושים את זה, איך מחייכים לכולם כשבפנים כל כך רע (וזה עוד חוץ מהעייפות שלא ישנתי כבר שבוע), אני אוכלת את עצמי כל הזמן.
כמעט שנתיים הלכו על זה. ועכשיו הוא מתחתן הם מאושרים וטוב להם (אני מקווה) ומה איתי?
הוא הולך לגור רחוק (לפחות זה) כך שלא הראה אותו בשנה הקרובה - עד הברית של הבן הבכור(; (בע"ה)
בקיצור הבו עצה
איך מפסיקים לחשוב עליו? איך ממשיכים מפה? מה יהיה מחר?
הוא כל כך מתאים לי, שאני לא מצליחה להאמין שמתי שהוא אני אמצע משהו כזה (מבחינה שכלית אני בכלל לא בטוחה שזה טוב אבל זה כזה כייף שיש משהו כל כך מתאים, שחי אותו דבר, חושב אותו דבר בקיצור פשוט מאים)
