אכזריות ראש הפילוסופים (אריסטו) ימ"ש

שגעת אותנו

אכן ראוי להקדיש מקום לבירור שיטות הרמב"ן, וזה מעניין כיצד הן הפכו להיות הדוגמות (מלשון דוגמה=אמונה מחייבת) בזמננו.

עד כמה שאני מבין העלית שתי שאלות על שיטת הרמב"ן. האחת היסטורית, אם הרמב"ן צודק בתיאורו. השניה בכללי הפילוסופיה והרציונליות. האם אפשר לבוא בטענות למי שניסה את נושא הכישוף וטוען שלא מצא כלום.

שאלה קודמת צריכה להיות: מה בדיוק קובעת שיטת הרמב"ן בנושאים אלו.

זה נראה לי נושא חשוב עוד יותר. אך לגבי שאלותיך אעיר מה שאני יכול למצוא בציטוט הקצר והראוי להרחבה וביאור שלך.

א. יש להבדיל בין מה שכתבו הוגי דעות בתקופה ההיא בתור היסטוריה לבין מה שהיה היסטוריה. 

ב. עיון בדברי הרמב"ן מראה שהוא סבור שבמציאות יש.

1. מה שניתן להרגשה, שנקלט בחוש.

[לעצם דברי הרמב"ן, השווה עם הכוזרי, מאמר א סג-סה.]

השאלה היא האם ניתן לחקור את הרמב"ן בכלים עצכ"חיים. תסלחו לי, אבל אם הייתי רואה את הציטוט הזה בלי לדעת שזה מהרמב"ן, הייתי חושב שכתב את זה משגיח בישיבה קטנה סוג ב'.

הרב מימוני,
 תודה. בררת יפה את שאלותי.

מרחביה,
 הרמב"ן מביא שם את הכוזרי, ונראה שהוא הסתמך עליו.

נורת אזהרה,
 השאלה היא האם רק לאריסטו מותר לפקפק במסורת של העם היהודי או שאפילו לאחד מבני עמינו גם מותר. האם מסורת אבות גוברת על חשיבה עצמאית.




נ.ב.
וודאי שעיקר מלחמתו של הרמב"ן באריסטו (ראה גם הקדמת הרמב"ן לאיוב, שם עמ' כ') היתה נגד הרוח שהכניס הרמב"ם ליהדות. הרמב"ן כידוע היה מכבד ומעריץ מאוד את הרמב"ם, ובעצם היה גדול חשובי המגינים עליו בספרד. ולכך הפנה את חיציו נגד אריסטו כשהטענות מכוונות לרעיונותיו שהתנחלו ביהדות.

בהמשך אותה דרשה (עמ' קנג) אומר הרמב"ן:

...שאין לאדם חלק בתורת משה עד שיאמין שכל דברינו ומעשינו כלם ניסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם. שהרי יעודי התורה כולם ניסים ומןפתים גמורים הם וכו', ואין הפרש בין מי שאכל תרומה ימות לבין קריעת ים סוף. ופסוק והשלחתי בכם חית השדה שווה עם מכת בכורות וכו' וכו'
ע"כ נתמה על הרמב"ם שהוא מגרע הניסים ומגביר הטבע ואומר שאין הניסים עומדים אלא לפי שעה...

חצוף אחד,
נראה לך שאם הרמב"ן היה חיי היום הוא לא היה גולש לכאן ומסכים עם כל משאנו כותבים כאן ??
בוודאי שכן !! 

תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 02/01/2011 06:29:42

אני מוחה על לשונות הגנאי של סוס נגד האיש האלקי הרמב"ן, נא למחוק ההודעה.

אני חושבת שהרב מיימוני צודק.

ראוי לפתח כאן דיון מקיף ועמוק על המחלוקות בין הרמב"ם והרמב"ן. למעשה הם חלקו בהרבה נקודות הפזורות בכתבי ופרושי הרמב"ן. אבל כולם יצאו מתוך נקודת מחלוקת אחת, האם אופיה של היהדות הוא שכלתני-אמוני או אמוני-שכלתני. כלומר מה קודם למה החשיבה לאמונה או להפך, ובמקום ספק מי נדחה מפני מי ויד מי על העליונה.

הרמב"ן מאוד הושפע מהרמב"ם. הוא כתב עליו בהערצה לא רגילה ובהכנעה מרובה. הוא מליץ ומגן עליו מפני משטיניו בכל מליצה ולשון, ואפילו ראה בו כמגן היהדות מפני האריסטוטליות. (כתבי רמב"ן ח"א אגרת ב', עמ' שלט). אך עם זאת הוא חלק עליו פעמים רבות בלשונות תמיהה ונסיונות בירור.

הרב מימוני העלה גם את הנקודה של דוגמות הרמב"ן השליטות על האמונה הדתית הרווחת היום, יותר מהערכים עליהם ניסה הרמב"ם להשתית את האמונה היהודית.

לדעתי מספר סיבות לכך.

 1. במשך הדורות הוכח שהמקצינים בשכלתנות עזבו מהר יותר את הדת בעתות מצוקה (חומריים או רוחניים) בעוד הדוגלים באמונה תמימה יותר שרדו תקופות אלו יותר. כך שמבחינה כמותית ממשיכי המסורת היו יותר רמב"ניסטים.

2. המון העם שהשפעתו מרובה על דברי ומנהיגי העם. לא היה נכון לקבל שכלתנות יתר, והחום האמוני היה עדיף לו מהקרירות המחשבתית.

3. הנאבקים על עקרונות אמונה בקנאות היו יותר שייכים לזרם האמוני ופחות לזרם המחשבתי. הראשונים היו בדרך כלל מתקיפים והאחרונים מתגוננים.

נדמה לי שישנן כאן כאלו שיוכלו לתרום הרבה בחקר מחלוקת מענינת זו. שעד היום היא קיימת בווריאציות שונות.

אל לנו לשכוח שצורת האמונה כפי שמשתקפת מהמדרשים והתלמוד, יותר דומה לאמונת הרמב"ן (אם כי הוא הוסיף והכניס לה מוטיבים קבליים בגלוי). אני מקבלת את הקביעה שמישהו העלה באחד האשכולות כאן, שהרמב"ם היה אנרכוניסט והוא קרא את המקרא והתלמוד בעיניים אריסטוטאליות שהיו שכיחות בזמנו, ומאוד היו זרות לאגדות חזליו"ת.

תוקן על ידי שגעת_אותנו ב- 02/01/2011 11:44:28

ישנם נקודות מחלוקת נוספות בין הרמב"ם והרמב"ן שאינם מצויים בכתובים.

ולדוגמה.
גלגול נשמות.   בעוד הרמב"ן מבסס על רעיון זה (בפירושו לאיוב ובעוד מקומות) את כל תורת הגמול וצדיק ורע לו. הרמב"ם אפילו לא טרח (כרס"ג) לרמוז עליה לשלילה.

לי נראה שאכזריות להבנת הרמב"ן, היא העדפת חשיבה קרה על פני התחשבות ברגישויות (אנו מאשימים את הנאצים באכזריות אפי' לשיטתם שהעם היהודי הוא גורם מזיק, כי הם העדיפו את ביצוע תוצאת שיטתם על פני תחושות קרבנותיהם). הרמב"ן ראה באריסטו כזה המתעלל בתמימותה של האמונה, וההורסה בקרירות מחשבתית בלא התחשבות במאמיניה.

שגעת אותנו,

בדבריך האחרונים ארתחת אותי יותר מזוטא -- וכי מה עניין הנאצים לכאן?!