אכזריות ראש הפילוסופים (אריסטו) ימ"ש

בעל
השאלה שהצגת (מה היה הרמב"ם עונה לנבוכי זמנינו), היא שאלה מאוד מענינת. אולי אתקן אותך בניסוח ואשאל- היכן היה הרמב"ם מוצא את מקומו בין נבוכי זמנינו.

מצד אחד, כי כפי שציינתי אמונתו של הרמב"ם במסורת הנביאים ודברי חז"ל היתה איתנה מאוד. כפי המשתמע מהקדמתו לפרק עשירי ממסכת סנהדרין, בסוף היסוד השלושה-עשר (שהוא אימץ אותה גם אחרי חיבורו את ספר מורה הנבוכים,  נמצאת שם הגהתו בה הוא מציין לספר מו"נ), מי שהתקלקל לו אחת משלוש-עשרה היסודות שביאר שם (מה שקרוי היום י"ג אני-מאמין) הרי שמצווה לשונאו ולאבדו. הוא מדבר על קלקול ולא על כפירה מתריסה, ועפי"כ הוא פוסק שהוא מין ואפיקורס ומצווה לאבדו. למרות שאדם שעשה אפי' תועבות גדולות וטבעו גרוע מאוד אם הוא מאמין ובירר את י"ג היסודות הללו מצווה לאוהבו ולרחם עליו (הרמב"ם שם).
גם במו"נ קטעים שצוטטי למעלה וקטעים רבים נוספים מלמדים על תוקף אמונתו בכל המסורת ללא כחל או שרק. ושכל עיסוק בפילוסופיה ועיון חייב לבוא כהמשך לקבלת יסודות הדת המסורתיים. ומי שיודע בעצמו שידיעותיו או הבנתו מנוגדת לעיקרי ויסודי הדת, שומה עליו להסתמך ולהשען על חכמי העיון האמיתיים שהם פרשני ומעמיקי עיון הדת.

לדעתי הפתיחות שהוא שהוא מגלה במו"נ בהביאו דעות רבות ומגוונות של כפירה באלוקים או בשאר יסודות הדת, והצורה הקלילה בה הוא מתעמת איתם. נובעת דווקא מהאיתנות האישית שלו באמונתו. הוא לא חש כל איום או חשש השפעה מדיון מפורט בדעות הכפרניות הללו. (בנוסף, הרמב"ם ניחון בביטחון עצמי רב בטיעוניו כמו בכל הרצאת דבריו,).

אולם מצד שני, הרמב"ם לא סבל אמונה תמימה שאיננה מגובה בטיעונים משכנעים, מקיפים, ומפורטים. שאינם מניחים לספק או חוסר בהירות כל שהוא. הוא דרש הבנה ברורה ומעמיקה בכל יסוד או פרט שאדם מאמין בו. ולמעשה הוא ראה את החובה העליונה של המאמין, להפוך את אמונותיו לידיעותיו. וכפי שצוטטי למעלה מסיכומו בסוף המו"נ, הוא כינה בדיות את האמונות המסתמכות על הזולת שלא התבררו ע"י מחזיקיהן. לצורך כך הוא עסק ועיין בטורח רב בכל החוכמות העיוניות שהיו ידועות עד לזמנו כפי שמשתקף מספרו מו"נ, והוא בירר על פיהם את מה שראה כאמת ועל פיהם בנה את שיטתו האמונית המרחיקה לכת כל כך.

בזמנו העיון והמדע הקלאסיים היו בעלי גוונים רבים של: מושכלות ראשוניים בעניני פיזיקה ומטפיזיקה. הדעה הרווחת הייתה אמונה מונותאיסטית בתפיסות שונות (לא שנעדרו תאיסטים ואפיקורסים. אבל התחרות הרעיונית הגדולה הייתה דווקא בין שלושת הדתות הגדולות על ביסוס אמונתן). השאיפה האנושית הייתה להשתלמות מידותית של האדם והגברת הרוח על החומר. כך שהתוצר של אמונת ישראל בעלת תוכן מדעי פילוסופי היה כמעט תוצר מתבקש מיהודי משכיל הגהה בדתו.
כיום ברבות החקירות וסתירת המוסכמות. בעידן של התקדמות לאין ערוך במדעים ריאליים ומופשטים. בעת של תובנות חדשות ומפתיעות בכל התחומים פיזיים ומטאפיזיים. לא ברור כלל כיצד ענק רוח כהרמב"ם היה מתעמת עם כל אלו. הרי הרבה מהגיונותיו ותובנותיו עליהם ביסס את מסורת אמונתו פשוט נעלמו. רבים מהיסודות האיתנים שינק מתורתו של אריסטו עורערו עד היסוד. מושכלות ראשוניים רבים שהיו פשוטים כבסיס לכל דיון נותרו כנושאים שהם עצמם טעונים בירור. כך שהרבה מאוד מהחקירה שהוא השתמש בה לביסוס ובהירות יסודות האמונה, כיום עומדת בחיכוך עם האמונה.
דעתי האישית , שאמונתו היתה איתנה ואפילו תמימה. מכדי שאפילו היום הוא היה נשאר נבוך. אבל אשמח לשמוע כאן דעות נוספות.

יפה שמישהו הזכיר את הרב קוק. יש דמיון בין השתיים (אצל הרב קוק אולי חסרה ההעמקה המדעית שישנה אצל הרמב"ם ביחס לזמנו), שתיהם אחזו בידם אחת באמונה טהורה ובידם שניה בחקירה פתוחה וריאליזם, וניסו לאחדם ליחידה אחת.


ולסיום:   http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4005465,00.html

שגעת

מה היה קורה לו היה הרמב"ם משתכנע בטענות שלדעתו היום הן כפירה? האם יתכן שהיה משתכנע? האם חשב שזה יתכן?