תושיה מוקירה שבת

אייקון מאוכזב.

לא משנה איך הסיפור נגמר, עם המרמלדה או בלעדיה, אבל היה מתבקש שאבא של תושיה יסביר לה במילים שמתאימות לגילה (מהו?) למה הוא לא סומך על זה שהשם יחזיר (למשל: כי השם לא מחזיר כשקונים דברים שלא צריך), ולא יסתפק בלקנטר אותה באופן שרק ישאיר אותה אפופה תהייה על דוֹגמות ואמיתותן.

***
צודק מאד.

והיה עלי לעשות כן, אלא שנכשלתי ולא עשיתי. אבל אפשר גם מאוחר.

בכל אופן, מן הדו שיח כבר אפשר להבין את ההסבר של תושיה מדוע לפעמים זה עובד ולפעמים לא.

כשאדם מאמין באמת בסייעתא דשמיא, הוא מקבל אותה. ואם לא, אז לא.

ואבא (לדעתה של ילדה שעדיין רואה באבא את מי שיכול הכל), בוודאי יכול לקיים זאת בעצמו.

למי שלא מכיר את תושיה, כבר היו עליה אשכולות. כמו "שיחה פילוסופית עם ילדה בת חמש" ועוד.

אם ישאלו אותי מה מקום יש לסיפור משפחתי (של אב גאה) בפורום רציני כזה, התשובה היא שזה בסך הכל אשכול בנושאי חינוך. כוונתי כמובן להערתו של החכם שתיקן אותי.

ומכאן פתוחה הדרך לדון באמונה בהשגחה פרטית, ועד כמה ראוי ואפשרי להעביר אותה לילדים, וכיצד עלינו להכין אותם לקראת האפשרות שהעולם לא תמיד מתנהג לפי הציפיות שלנו, ויש נסיונות.