גולשי 'שידוכי חרדים' כותבים: סיפור בהמשכים

דני החוויר והאדים חליפות.
לא. על זה הוא לא חלם.
רבש"ע, מה קורה פה???

איך זה יכול להיות?

הוא ניתק בלי לשים לב אל הטלפון ורץ לשירה.
"אפשר לדבר איתך כמה מילים?" כך הוא שאל.
"אין לי כוחות. לכלום. לאף אחד בעולם, גם לא לעצמי..." כך היא ענתה.
דני נאנח,
היא אפילו לא מסוגלת להקשיב.
אפילו לו.
מה יהיה, למען ד'?

הוא החליט שהוא בא בגישה שונה. אולי זה יעזור..
"שירה, את חייבת להקשיב לי בדחיפות! זה בקשר אלי. לא אליך."
היא הרימה את עיניה הכבויות, האדומות, הנפוחות ושילחה אליו מבט חודר. 
הוא נשם עמוקות וזרק:
"היום נפגשתי עם בחורה. קוראים לה יעלי קגל."

"מההההההההההה????????"
היא שאגה בלי לשים לב.
אפילו דני נבהל מהעוצמה.

"כן, כן.
זו היתה רק הפגישה ראשונה, אבל אני לא יכול להירגע."
עכשיו היא הקשיבה לו בדריכות.
"אני לא יכול להירגע
כי בחיים שלי לא הלכתי ליד בחורה ושוחחתי איתה משוחרר באמת.
בחיים שלי לא ראיתי עיניים חכמות ומבינות כ"כ שמביטות בי בהערצה.
בחיים שלי לא הרגשתי מן הרגשה מוזרה בלב, מן קול שלוחש ומדגדג לי על הדופק.

איך לא אחזתי שהבחורה המיוחדת הזו קשורה אליך?
ועוד יודעת הכל עליך....
לא סתם חברה."

שירה חיוורת, לבנה כסיד, שתקה.
הוא הביט בה, מנסה להבין את פשר השתיקה.
ראה את העינים המיוסרות מתחבטות, ולפצע זיק מוזר נדלק בהן.
היא קפצה מכסאה ואמרה:
"דני, מי הציעה אותה לך?
מי החליט שאתם מתאימים בכלל?
אני אומרת לך בתור חברה טובה שלה, שזה לא יקרה!!
זה לא ילך!
אתם לא בשביל להתחתן!!
אתם שונים כ"כ!"

הוא צנח אל הכסא.
"אבל, למה???"
הלב שלו התפתל מכאב.

 "אתה סומך עלי? אני אחותך! אני רוצה שלא תטעה ותסתנוור!"

כן, הוא סומך עליה,
אבל הלב שלו.
הלב שלו רוצה אותה!!



שירה הביטה בו מיוסרת.
איך היא נותנת לו ככה לכאוב?
איך???
אבל היא לא יכולה.
לא מסוגלת.
היא לו תתן לאחיה האהוב ולחברתה להתחתן.
היא מפחדת.
היא חוששת להישאר לבד...
לא.
היא לא תתן לזה לקרות.

היא הביטה עליו והרגישה דפוקה. רעה. איגואיסטית נוראית.
אבל,עדין,
אין לה הכוחות לראות אותם מאושרים והיא מאחור!!



דני קם מהכסא.
היא ראתה שהוא מנסה להסתיר את עיניו האדומות. הדומעות.
הוא מפחד לטעות,
אחרי מה ששירה עוברת הוא יזהר.
הוא יודיע לאמו שעוזבים את ההצעה הזו, וזהו.

--------------------------
בהנאה!

הוא שכב במיטה תחת הפוך. בוהה בחשיכה.
המחשבות היו מהירות כמעט כמו הרוח שנשבה בחוץ. כמעט? אולי אפילו יותר.
בראשו התרוצצו מחשבות על שירה.
הוא ניסה להבין את אותה. ניסה להכנס לנעליים שלה. אבל כנראה הם היו גדולות קצת יותר מהמידה שלו...
שירה. אחותו הקטנה. איך היא נכנסה לכל זה?
הוא זוכר איך הוא היה מגן עליה בתור ילדים. איך היה מאיים על מי שהעיז להתקרב אליה בגינה.
ומה עכשיו? שבר כלי. והוא לא יכול לעזור, במאומה.
ולא רק זה, הוא לא יכול להגיד שזה לא קצת באשמתו...
וכי מי ברר על הישיבה בוחער אם לא הוא?
ומי התלהב כל כך מהמידות מהיראת שמיים מהלימוד...
מי אם לא הוא? אבא שעסוק כל היום???
המחשבות איימו להטריף אותו.
הוא זרק את עצמו קדימה בפתאומיות והשליך מעליו את הפוך.
באותו רגע קרו שני דברים.
הנטלה והדלי של נטילת הידיים התהפכו מהצלפת השמיכה בהם.
והדלת נפתחה.
"שירה?"
"דני?"
הם בהו זה בזה...
זה אוחז בפוך רטוב ופרצוף מיוסר.ו
זו עם כיסוי ראש סתור ופרצוף מיוסר עוד יותר.
"דני.אנחנו חייבים לדבר"

תוקן על ידי אחת_מעל ב- 17/01/2011 03:45:45