[ראה ראיתי את סערת הרוח של הדוברים הרבים בעניין התיאוריה של אנשי המדע על דרך בריאת כל בעלי החיים אשר בארץ וראיתי את הכל דוברים בנחרצות שנראה שבא מתוך שכנוע פנימי שאין למעלה ממנו ולא ביררו דבריהם מאין הם באים ולאן הם הולכים ולכן ראיתי לעצמי עניין להביא כאן דברים שכתבתי לשואל אחד [אני] בעניין המדובר כאן כל כך [וראיתי שהם הניחו את ליבו מעט] אולי ימצאו בו אף אחרים איזה דבר חפץ]
אבולוציה, או בריאה תבונית? למאי נפק"מ?!
בנושא האבולוציה ביחס לדת, עושה רושם שיש בה שני דעות קיצוניות
יש שאומרים שצריך להניח לה' לברוא את העולם שלו איך שהוא מבין ואין לזה שום משמעות בשבילנו ביחס לדת [כיון שלדת יש משמעות בשבילנו גם כשהיא לעצמה, והיא תשובה דומה למה שהשיב ה' לאיוב על השאלה של צדיק ורע לו רשע וטוב לו], לעומתם אומרים אחרים שחלילה לה' לברוא עולם שיש בו דבר שאין לו משמעות מעשית לאדם, כיון שהאדם הוא התכלית היחידה שיש לה' בעולם ולכן כל מציאות בעולם שיתברר שהיא חסרת משמעות בשבילו יש בה סתירה לדת.
נראה שנתחלקו על דרך זה דעות החכמים מימי עולם, בין בעלי הנטיה לרציונליות והפרדת רשויות לבין בעלי נטיה למיסטיקה והשאיפה לשלמות, בין המקובלים המופנמים לבין הפילוסופים המוחצנים,
ונראה שבעיקר הדבר הוא עניין המסור ללב, וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות כך דברי תורה מתחלקים לכמה טעמים וכל הממשמש בה מוצא טעם [כל עוד הוא במסגרת התורה שהוא ההכרה שהעולם הוא של ה' והמסירות שיש בה הקרבה בשביל ביעור הרע שיש בו, שהוא החלק המעשי שהוא חלק האדם]
ובכ"ז יצאתי אני הצעיר באלפי ישראל להעמיק ככל יכולתי לדעת מהו דעת חז"ל בעניין באיזה דרך ישכון אור חכמתם, שהם עינינו בכל עניין של דעת ודרך ה', ולאחר העיון והחקירה נראה שחז"ל הלכו בדרך שלישית, וזה החלי לבאר דבריהם
בבראשית רבה פרשה א' על הפסוק והארץ הייתה תוהו ובוהו
"ר' הונא בשם בר קפרא פתח (תהלים לא) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז ...
הדוברות על צדיק - חי העולמים
בגאוה - אתמהה בשביל להתגאות ולומר אני דורש במעשה בראשית
ובוז - אתמהה מבזה על כבודי דא"ר יוסי בר חנינא כל המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא בכבודו של מקום על אחת כמה וכמה
ומה כתיב אחריו (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ליראיך ולא לבוזים את מוראך ... במה רב טובך בנוהג שבעולם מלך ב"ו בונה פלטין במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות כל מי שהוא בא לומר פלטין זו בנויה במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות אינו פוגם [?] כך כל מי שהוא בא לומר העוה"ז נברא מתוך תוהו ובוהו אינו פוגם אתמהה
ר' הונא בשם בר קפרא אמר אילולי שהדבר כתוב אי אפשר לאמרו בראשית ברא אלהים מנין הן והארץ היתה תהו ובהו"
כתוב כאן במדרש שה"רב טוב" שצפון ל"יראים" דווקא, הוא הפלטין שהוא הארמון שאין לו קיום לאדם אלא על ידי היראה, ואילולי היראה הפלטין לא "צפון לו", ופאר היצירה של ה' לא עומד לו.
ועוד מבואר כאן שה"ביזוי" שהוא דבר שאסור לעשות אותו, הוא ההסתכלות בתוהו ובוהו שהיו כאן קודם "בראשית ברא אלוהים", שהוא קודם הבריאה שאותה אנחנו מכירים היום, ושהיא המציאות שתורה מעידה שזו היא שהייתה כאן קודם העולם שלנו, ועל זה המדרש אומר שיש בהסתכלות בזה ביזוי היראה,
ונראה שאין הבדל בין התוהו שמפורש בתורה לתאורית האבולוציה כיום מבחינת "ביזוי היראה" שבו, ואין בזה ביטול המציאות ההיא אלא שיש בו איסור הסתכלות.
ובמשנה בחגיגה העניין מפורש יותר
וזה לשון המשנה שם - "כל המסתכל בשלושה דברים ראוי לו שלא בא לעולם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם"
והגמרא אומרת על זה "בשלמא מה למעלה ומה למטה לחיי, אלא מה לפנים מאי דהוה הוה, ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוויהו משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין גדולים על אשפה, הלכו ובנו לו, אין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה"
ה"הסתכלות" היא ההתבוננות שהוא הדבר שיוצר את המבט על ההוויה העכשוית של החיים - יש מי ש"מסתכל" על הארוחה שהוא יאכל בערב ויש מי שמסתכל על הכסף שהוא הרוויח אתמול וירוויח מחר, הסתכלות כזו או אחרת הם המניע היחיד של כל סוג של חיים, ולכן מי שמסתכל בדברים שאין לו שום אפשרות להשיג באמצעות מציאות ההיגיון הטבעי שלו, - כיון שהוא חוץ לתחומי העולם, "ראוי לו שלא בא לעולם" כיון שהוא לא משתמש בכלים שניתנו לו [שהוא המחשבה וההיגיון] בשביל למצוא את עצמו בעולם שהוא נמצא בו בפועל, ובכך חוסר התמצאות במציאות יוצר בלבול שיוצר סטייה, דבר שמביא את האדם לחיות מציאות של דברים ה"מוציאים את האדם מהעולם", דברים שהוא נמשך אליהם כשאין לו הכרה ברורה שמכוונת אותו.
וזהו מה שאבחנו חז"ל מראש, שאדם זה "ראוי לו שלא בא לעולם" כיון שגם כשהוא בא הוא יוצא ממנו בעצמו, ולכן עדיף היה שהוא לא היה, כיון שתקלתו מרובה מתקנתו, שהוא יוצר בסטייתו חוסר איזון גם אצל אחרים.
ועל זה הגמרא שואלת - "בשלמא מה למעלה מה למטה מה לאחור לחיי, אלא מה לפנים מאי דהוה הוה?!"
כלומר, מה החיסרון בהתבוננות בזה שבאנו מהעפר ומטיפה סרוחה וממקום שאין בו דעת ? "מאי דהוה הוה" - מה שהיה היה, בכל מקרה אין לו שום משמעות שיש לה תוקף על חיינו ושום השפעה על הכרת עצמנו בהווה, בעבר אמנם היינו ללא דעת אך בהווה כולנו חכמים.
והגמרא עונה - "ר' יוחנן ור' אליעזר דאמרי תרוויהו משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין גדולים על אשפה, הלכו ובנו לו, אין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה"
ההסתכלות בעבר היא ביזוי המלך כיון שזה מקיים בתודעת האדם את העבר שלו שאין בו כבוד, העבר היא הזהות של ההווה שהוא המציאות היחידה שהאדם יכול לראות בו את עצמו כמציאות שמעבר לרגע הנתון, ולכן ההתמקדות בו משפילה, כיון שהוא רואה רק כלים ולא תוכן, הוא רואה את עצמו רק כהמשך טבעי של העבר, ולא הווייה חדשה שהוא עצמו אחראי לו, ליצור אותו מתוך מחשבה תחילה, ולכן ה"הסתכלות" בעבר יוצר בעצמו משמעות מכרעת על מציאות חיי ההווה, והוא מבטל את היום והעכשיו של האדם ביחס לגוף עצמו שמהעבר,
וזה שקר, וזה ביזוי היראה, וזה חורבן ה"פלטין" ללא תקומה, כיון שהאדם כבר לא רואה את עצמו בעצמו, כמציאות נפרדת שיש לה אמת, כמציאות שהמלך עצמו ושהבורא בכבודו נתן לו כבוד ועבדות ויראה, ושהעבר אין, שהיא כמו הינקות לאדם בוגר.
והגמרא שם ממשיכה - "וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם מאי היא, ר' אבא אמר זה המסתכל בקשת"
ההסתכלות בקשת היא ההתבוננות במציאות היופי שהוא הניתוח שלו לגורמים, והוא דבר שמבטל את ההתפעלות שיוצר רושם על הנפש.
הנימוק הראשוני של כל אדם שלא לגנוב הוא שזה דבר לא יפה, והדבר הוא עקרוני, כיון שהיופי הוא הפתח האנושי הראשוני לתיקון העולם
וכך זה מבואר בתורה שחוסר האנושיות של קודם המבול היה החמס שאפילו הגדולים שבהם ["בני אלוהים"] לא תפסו בו מציאות בעייתית
והיא האנושיות שהתחדשה לאחר המבול בברית "בין אלוהים [שהוא המציאות עצמה] לבין כל נפש החיה"
וה"קשת" הוא ה"אות" שהיופי הוא לא סתם המצאה אנושית אלא מציאות שלמה שיש לה קיום בטבע הבסיסי שהאנוש מכיר בו
ולכן כשה' רוצה להחריב את העולם הוא מסתכל בקשת ומתנחם כיון שהוא המציאות של הבסיס האנושי שקיים על אף כל השקר שהאנושות מערימה עליו בחטאיה
וזהו מה שהגמרא שם אומרת "המסתכל בקשת עיניו כהות" הוא מפסיק לראות נכוחה את עיקר המציאות ואת עיקר הבריאה עצמה שהוא מציאות היופי שהוא מציאות האנוש שברא ה', ורק השימור והקיום שלו בצורה מודעת וההכרה הבהירה שהיופי המהותי הוא עיקר רצון ה' והיא הבריאה שהוא עיקר מעשה שמים וארץ, רק היא זו שיוצרת את העולם שעל ידה לא ייאמר עליה "ראוי שלא בא לעולם"
[וזה דבר שהטכנוקרטיה המדעית מאבדת, שהמדענים עצמם הופכים בה לטכנוקרטים אילולי שיש בהם אנשי רוח גדולים כאיינשטיין ז"ל שרואים את אלוהים שמעבר לגוף המציאות שהמדע מתמקד בו]
והדבר הזה הוא בשורש התורה והוא מבואר בלא יבוא ממזר בקהל ה' עד עולם, כיון שהחתך שבין ה"אשפה" לאדם הוא בברית נח והתקבל כמציאות גמורה המחויבת במעשה מתוך מודעות בהליכת אברהם ובבחירת ישראל כעם בנעשה ונשמע, ולכן הממזר שנוצר מתוך חטא אין לו עבר אנושי של קיום שחתוך מהחמס שקדם לנח של בני אלוהים שבאו על בנות האדם, ולכן אין לו חלק במציאות קהל ה' שחי חיי הווה נפרדים שיש להם הוויה שלמה של מחשבה ומעשה
ואלו הם דבריו הראשונים שאותם אמר ה' לאברהם שהיה [ועודנו] לאב המון גוים "לך לך מארצך –והיה ברכה" וההתמקדות היא ב"והיה" שהוא ביצירת ההווה שרק בו מתקיימת הברכה שהוא קיום מציאות המחשבה שיוצרת את ההוויה מחדש בכל עת ואילו חסרון ההוויה שהוא חסרון המחשבה וההתמשכות אחר העבר ללא הוויה עצמית הוא הקללה ממנה פרש אברהם לחיים
"הברכה והקללה אשר נתתי לפניך החיים והטוב ובחרת בחיים "
מואב אסור לבוא בקהל ה' עד עולם כיון ששכר את בלעם בן בעור לקללך ויש לזה שורש בממזרות שבראשיתו לעם
השאלה שנשאלת לבסוף תמיד היא, האם הבחירה שלך היא היות אדם או קוף מגודל האם יש בך יצירה של חידוש היום הזה ה' אלוהיך מצווך בכל יום יהיו בעיניך כחדשים או פתח זרימה למציאות שאין בה אחיזה
האם האני הוא האני שבמחשבה שיראת ה' נוכח בו תמיד כמציאות מכוננת [שהרי הבורא ברא אותי עצמי כאדם וכחושב ולא כקוף] או שאני הוא האני שמהעבר שהאני של עתה נותן לו לזרום
והיא ההתמודדות המתמדת וההתכתשות שאין לה סוף ואילמלי הקב"ה עוזרו אין יכול לו ועזרת ה' הייתה בלך לך של אברהם שמהעבר להיות לברכה לעולם שבהווה, והיא המצווה שעלינו לקיימו מאז ועד עתה ועד עולם וצדיק ה' ולא יביט ברע
_________________
