| נשלח ב-10/1/2011 10:26 |
 |
| |
רבי ובר קפרא - אגדה תמוהה על שיחות בחתונה ועל הנטיות הפוכות
האגדה שלפנינו סתומה וחתומה ומתארת שיחה בחתונה שגרמה לפיצוץ.
לאחר מכן אביא שתי התייחסויות שלמדו מהאגדה עמדה לגבי נטיות ההפוכות - האחת, האיגרות משה; והשניה, הראי"ה קוק.
מוקד הדיון שברצוני להעלות אינו דיון בנטיות הפוכות אלא:
1. מה פשר האגדה
2. האמנם ניתן ללמוד ממנה מה שביקשו להסיק ממנה (לשם כך תוצג פרשנות של האגדה המובאת בספר מקור ברוך).
3. הפיסקה מהראי"ה קוק היא מעניינת ויתכן ששוה גם דיון נפרד באופן התייחסותו.
להלן בשלוש הודעות נפרדות
הסיפור הראשון הוא מבוא, הסיפור השני הוא העומד במוקד
נדרים דף נאל תדיר את הבדרן מהאופוזיציה...
רבי עבד ליה הלולא לרבי שמעון ברבי, ולא אזמניה לבר קפרא.
כתב [בר קפרא] על בית גננא: "עשרין וארבעה אלפין ריבואין דינרין נפקו על בית גננא דין". אמר ליה: אם לעוברי רצונו כך - לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!? אזמניה. אמר: לעושי רצונו בעולם הזה - כך לעולם הבא על אחת כמה וכמה! ובכן מסתבר שרבי היה אדם רציני אולי רציני מידי
יומא דמחייך ביה רבי - אתיא פורענותא לעלמא;
האיום על הרצינות הוא ההומור / האירוניה ואלו שמבטים מהצד ורואים משם מה שלא רואים מכאן
אמר ליה לבר קפרא: לא תבדיחן ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי.
אמר ליה: ליחזי מר דכל גריוא דבעינא שקילנא!?
שקל דיקולא רבה, חפייה כופרא וסחפיה על רישיה ואזל, ואמר ליה: ליכיל לי מר ארבעין גריוי חיטי דרשינא בך!
אחוך רבי, אמר ליה: לאו אזהרתך דלא תבדחן!
אמר ליה: חיטי דרשינא קא נסיבנא.
כשהאירוניה מציבה מראה למול הרצינות - האם תדע הרצינות להתמודד איתה...
אמר ליה בר קפרא לברתיה דרבי: למחר שתינא חמרא בריקודא דאבוך ובקירקני דאמך.
עם מי רבי משתדך, ועל מה משוחחים בחתונה?
האם ניתן לשוחח על התועבה והזימה ברצינות?
בן אלעשה - חתניה דרבי הוה, ועשיר גדול הוה, אזמניה לבי הילולא דרבי שמעון ברבי.
אמר ליה בר קפרא לרבי: מאי [ויקרא כ,יג: ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה] 'תועבה' [עשו שניהם, מות יומתו, דמיהם בם]?
כל דאמר ליה רבי דהכין הוא תועבה - פרכה בר קפרא.
אמר ליה: פרשיה את!
אמר ליה: תיתי דביתכי תירמי לי נטלא.
אתת רמיא ליה.
אמר ליה לרבי: קום רקוד לי, דאימר לך!
הכי אמר רחמנא: 'תועבה' - תועה אתה בה.
לכסא אחרינא, אמר ליה: מאי (ויקרא יח כג: ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה; ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה) תבל [הוא]?
אמר ליה: כי עניינא קדמאה עיביד לי דאומר לך.
עבד.
אמר ליה: 'תבל הוא' - תבלין יש בה? מי שניא הדא ביאה מן כולהון ביאות?
אמר ליה: ומאי (ויקרא יח יז: ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה--שארה הנה) זימה [הוא]?
אמר ליה :עיביד כי עניינא קדמאה; עבד, ואמר ליה: 'זו - מה היא'?
החתונה מתפוצצת
לא יכיל בן אלעשה למיסבל, קם ונפק הוא ואינתתיה מתמן.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2011 10:28 |
|
| |
שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ד סימן קטו והנה ראשית הידיעה דחומר האיסור דסקילה וכרת וגם שנקרא תועבה והוא מחטאים המגונים ביותר ואף בני נח נצטוו ע"ז הוא כח גדול לעמוד כנגד היצר הרע, ושנית שהוא דבר שלא מובן שיהיה ע"ז ענין תאוה דבבריאת האדם בעצם ליכא תאוה מצד טבעו להתאוות למשכב זכור, שלכן אמר בר קפרא לרבי על תועבה זו שנאמר באיסור דמשכב זכור דפירושו תועה אתה בה בנדרים דף נ"א ע"א ופי' הר"ן שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר, וכוונתו דהוא על לשון תועבה שנאמר במשכב זכור יתר על לשון התועבות הנאמר ד' פעמים בסוף פרשת אחרי שקאי על כל העריות דעל קרא דתועבות לא הוקשה לו משום שאין צורך לבאור שפירוש שהם דברים מתועבין ומאוסין מצד איסורי התורה, אבל הוקשה לו על לשון תועבה הנאמר בזכור שני פעמים בפ' אחרי כשנאמרה אזהרה בלאו ובפ' קדושים שנאמר העונש מה שלא נאמר כן בשאר איסורי עריות דאם מצד האיסור מ"ט לא נאמר זה בשאר עריות, וע"ז תירץ בר קפרא שהוא תביעת הקב"ה בהקרא להרשעים, שלעבירה זו דמשכב זכור הרי ליכא כלל תאוה מצד הטבע שבראתי שיהיה להם תאוה למשכב הנשים דבלא תאוה לא היה אפשר לקיום ישוב העולם כדאיתא בגמ' בשני מקומות ביומא דף ס"ט ע"ב ובסנהדרין דף ס"ד ע"א, ולא אפשר שיהיה פלגא שיהיה לו תאוה לאשה המותרת ולא יהיה לו תאוה לעריות כמו שאיתא שם שפלגא מרקיעא לא יהבי ע"י תפלה שהוא מהטעם שלא נברא בתחלת הבריאה פלגא, אבל למשכב זכור ליכא שום תאוה מצד הבריאה וכל התאוה לזה הוא רק תועה מהטבע לדרך אחר אשר גם רשעים בעלי תאוה שלא נמנעין מצד חטא ועון אין הולכין לשם שיצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור שהוא כמו להכעיס ח"ו, והחלוק הוא דהרשע הרי איתא ביומא דף ל"ה ע"ב שמתרץ עצמו נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי ומחייבין אותו רק מצד שיוסף מחייב את הרשעים, אבל על עבירה דמשכב זכור אין להרשע העובר על זה שום טענה לתרץ את עצמו כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו. והוא פירוש המדויק והנכון.
רא"יה קוק "ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטייה הטבעית שיש לאילו בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכר ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלוהינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה, תועבה – תועה אתה בה, שהיא נטייה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להילחם עליה. ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה כל מה שאדם רוצה וכו' משל לדג הבא מבית הציד רצה לאוכלו צלי שלוק מבושל אוכלו (לשון הגמרא נדרים כ,ב: כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי אוכלו, מבושל אוכלו, שלוק אוכלו וכן דג הבא מבית הצייד), ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם. ומכל מקום העירו (נדרים כ,א) חגרין מפני מה הויין מפני שהופכין את שולחנם, ואע"פ שאינה הלכה מכל היא סיחה של מלאכי השרת (לשון הגמרא שם: ד' דברים סחו לי מלאכי השרת חיגרין מפני מה וכו'), דהיינו תלמידי חכמים הדומים למלאכי ד', וכל עם ד' על פיהם יחנה ויסע. וכל הנותר ונשאר בירושלים קדוש יאמר, וישנא תהפוכות, ודרך ישרים סלולה (שמונה קבצים, קובץ ו אות צט)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2011 10:29 |
|
| |
והנה הפירוש האחר לאגדה
בר קפרא בחר לו לשון ערומים וַידַמֶה את הברית עם הרומים לעריות. והוא שואל את רבי מאי תועבה, והוא מדמה את הברית עם הרומים למשכב זכור כמו שדימו את הברית עם נבוכדנצר למשכב זכור (שבת קמט ע"ב), מפני שאיננו נושא פרי וגם רק צד אחד יש לו הנאה, וכן הברית עם שליטי הארץ הם מקרבין לאדם רק בשעת הנאתן. כל דא"ל דהכין הוא תועבה, והוכיח לו שאין לדמות את השלום עם הרומים לתועבה, מפני שעושים חסד עם אותם העמים אשר מכניעין את עצמן לפניהם... פרכיה בר קפרא והוכיח לו שהכל המה עושין לצורך עצמן... א"ל שהכינוי תועבה נאה להם, ואמר תועה אתה בה, וזה אמר כלפי רבי אשר הוא תועה בממשלת הרומים, ולכן הוסיף מלת "אתה". אח"כ כינה את הברית עם הרומים בשם תבל כמו השוכב עם בהמה, והנה השוכב עם בהמה הוא קל מכל העריות כי אין זנות לבהמה, וע"ז השיב לו בר קפרא אמנם תבלין יש בה, אך מה נשתנה ביאה זו מכל הביאות, פירוש, ברית עם הרומים לא נשתנתה מכל הבריתות עם מצרים ועם אשור, כי סוף כל סוף צמחו מהם רעות גדולות לישראל... כן הוכיח לו בר קפרא אשר רומי מעגבת עם עמים רבים, וקרא עליה את הכתוב "ומלאה הארץ זימה", ומפרש רש"י ע"פ הגמרא ביבמות באיש הבא על נשים הרבה... רק למלאות תאותם, כן הרומים מעגבים על עמים רבים רק למען לשלוט עליהם... ונראה שניצח בר קפרא את רבי והודה לו רבי, ומאז שינה את דעתו על הרומים... בן אלעשה חתנו של רבי התקרב לרומים בכל נפשו... ולא יכול למיסבל, קם ונפק. ואולי התספורת שלו... אשר הוציא עליה ממון הרבה, היתה קרובה למספר קומי, ורק לרבי אמר שהוא חפץ להראות תספורת של כה"ג... ואפשר כי שינה רבי את שיטתו כלפי הרומים... וגם בר קפרא נהרג על קידוש השם והיה מן הרוגי מלכות, כדאיתא במדרש תהלים מזמור ט פסוק יג. (רבי ברוך פריידנברג, מקור ברוך, עמ' צח-קד)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2011 14:17 |
|
| |
שאלה אחרונה אע"פ שהיא גולשת מעט - כיצד לדעתכם יש לפרש את הקטע מדברי הראי"ה דלעיל?
"ומקצת הטינה.. ואמרו על זה כל מה שאדם עושה וכו' ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה"
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2011 16:44 |
|
| |
[הלך,
תודה רבה על שהזכרת לי את הסיפור המוזר הזה ועל ההזדמנות ללמוד אותו שוב כאן בעזרת חכמי המקום.
תודה גם על הבאת דברי ה"מקור ברוך" (האם תוכל לומר עליו משהו?), שהם מרתקים בעיני, במיוחד באופן שבו הם מביטים על הקשר הערכי והרעיוני בין שני הסיפורים הצמודים (ואינם פוטרים קשר זה כ"אסוציאציה" בלבד...).
מעניין אותי מה אתה חושב על דברי בר קפרא בעניין תועבה, זימה ותבל דוקא בחתונה ודוקא לרבי - מה פשר השיחה הזו? מדוע היא מלווה בהשפלה חוזרת ונשנית של המארח (שומע ה"שיעור") ואשתו? כיצד ה"כוריאוגרפיה" הסיפורית שייכת לתוכן הדברים?
השאלה האחרונה יכולה לעזור, לטעמי, להבין משהו שלעתים קשה להבנה מתוך טקסט כתוב והוא האינטונציה בה נאמרים הדברים - באירוניה? בלהט הלכתי? בשכנוע עמוק? בחצי חיוך? בזלזול? וכו' וכו'...]
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2011 17:55 |
|
| |
אני לא רוצה להפריע, רק אזכיר את פירושו של ר' שמואל רוזובסקי (כמדומני שמופיע בקצרה ב'זכרון שמואל'), ועיקרו הוא איך רבי היה 'שיכור פון תיירע', כלומר שיכור מתורה. באמצע החתונה, עם כל המוזמנים החשובים (כזכור הוא היה נשיא), בר קפרא מצליח להפנט אותו עם קושיות על משמעות של מילים בפשט התורה, והוא שוכח הכל ורוצה תשובה בכל מחיר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2011 18:41 |
|
| |
מקור ברוך - ר' ברוך פרידנברג,
הפרטים ע"פ המובא בהקדמת הספר שיצא לאור ע"י הבן.
ביאליסטוק תר"ה- ירושלים תרפ"ה. הוכר כעילוי למד עם ר' מאיר שמחה מדווינסק - האור שמח והתכתב עם חלק מגדולי ישראל שבאותו דור, בהמשך חי גם ברוסיה, היה מצוי בהשכלה כללית והיתה בביתו אחת מהספריות הגדולות שבעיר! הצטרף לתנועת חיבת ציון והיה גם בעל נכסים בתרע"ד עלה לא"י וגר ביפו.
את כתביו החל לסדר בסוף ימיו ולא הספיק להשלים.
הספר יצא לאור ע"י בנו, בראש הספר הסכמה של הראי"ה קוק.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2011 18:47 |
|
| |
נדרים כ,א:
ההיא דבאה לפני רבי, אמרה לו, רבי ערכתי לו שולחן והפכו.
אמר לה, בתי תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2011 19:00 |
|
| |
[הלך,
תודה.
מדוע הבאת את הציטוט? האם לדעתך יש קשר בינו ובין שיחת רבי ובר קפרא? מהו?]
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2011 20:22 |
|
| |
כווני חשיבה
1. מדוע בשעת חתונה כל הדיון - בין אם הוא מטפורה בין אם לא, בין אם הוא אירוני או רציני - נסוב דווקא סביב מושגים מהתחום האינטימי?
2. האם הדיון סביב מערכת היחסים הבין זוגית למול מערכות אחרות מעלה שאלה לפשרה של החתונה / השידוך ומטרתו?
3. מה תלונת האישה כלפי הזוגיות לפני - בעיה אישית / הלכתית רבי
האם רבי עונה תשובה הלכתית או זה ביטוי נוסף ליחסו למערכת "הזוגית"? אולי הוא לא חשב על המשמעויות של בר קפרא כי הוא תופס את משמעות המרחב האינטימי באופן שונה?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2011 07:57 |
|
| |
ועוד אסוציאציה:
חותנו של רבי אינו מכונה בשמו אלא מכונה "בן אלעשה"
ושנים רבות קודם לכן היה מישהו בשם הזה שזה היה תפקידו
ירמיה כט,א: "ביד אלעשה בן שפן...אשר שלח צדקיה מלך יהודה אל נבוכדנאצר מלך בבל".
בן אלעשה הוא השליח המלכותי היהודי לנבוכדנצר.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2011 08:11 |
|
| |
| הלך כתב: |  | ועוד אסוציאציה:
חותנו של רבי אינו מכונה בשמו אלא מכונה "בן אלעשה"
ושנים רבות קודם לכן היה מישהו בשם הזה שזה היה תפקידו
ירמיה כט,א: "ביד אלעשה בן שפן...אשר שלח צדקיה מלך יהודה אל נבוכדנאצר מלך בבל".
בן אלעשה הוא השליח המלכותי היהודי לנבוכדנצר. |
|
[הלך,
מעניין ביותר וכמובן מחזק את פירושו של ר' ברוך פריידנברג.
ולגבי השיחה עצמה בין רבי ובר קפרא -
אני תוהה (כמוך, כך נדמה לי) על נושא השיחה בהקשר בו היא מתרחשת. מדוע דווקא במסיבת נישואין חושב בר קפרא שנכון לשוחח על קשרים זוגיים אסורים ועוד להדגיש את ה"תועבה" וה"זימה" המיוחסים להם? האם יש כאן רמז לביקורת על נישואי בנו של רבי? אולי על יחסי הזוגיות של רבי עצמו? אמנם הפירוש הפוליטי של הביקורת מוצא חן בעיני, אבל אולי יש כאן (גם) ביקורת מסוג אחר?
אולי בכלל בר קפרא מנסה בכל כוחו - כמו בסיפור הקודם - להצחיק את רבי, כדי להוכיח לו שיש טעם גם בחיוכים (והתרגול של אלה ימנע מכל אחד מהם להיות כה מכאיב והרה גורל)? אם כך, מעניין "שיתןף הפעולה" של רבי עם השיחה הזו ועם ההשפלה הכרוכה בה - האם הוא מבין שיש כאן שיעור משמעותי לנפש? האם ההשפלה הזו היא חלק מהשיעור? (ומה יש לנו לומר על התובנות ההלכתיות והחברתיות שנגזרו מתוך דברי בר קפרא במהלך הדורות? האם פיספסו הפרשנים והפוסקים את מהותו האמיתית של השיעור ולכן התייחסו לתוכנו ברצינות גמורה?)]
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2011 08:39 |
|
| |
ואולי
רבי היהודי הרציני מתייחס לחיים בכובד ראש
רבי אינו צוחק כי מיום שחרב בית המקדש אסור לאדם שימלא פיו שחוק וצחוק
מיום שחרב בית המקדש אין עוד קדושה שתגן על הצוחקים שלא ידרדרו בצחוקם ושחוקם במשתה ובתאוה.
אבל
האם יש תקוה לחיים ללא צחוק?
האם ניתן לכבוש את הצחוק, או שהצחוק שוחק לו במסתרים כל הרציניים
שנאבקים ומתאפקים?
החיים ממשיכים וצריך להתחתן כדי לחיות
המערכת בין גברים לנשים צוחקת ואף היא חומדת לצון למתאפקים
האם ניתן לחגוג חתונה ללא שתיה שמחה וצחוק?
בר קפרא צוחק על הרצינות הקדושה המאופקת ומהתנזרת הגוזרת שלא לשמוח.
האמנם ניתן להתנזר?
האם הרציני יכול שלא לשמוח בחתונה?
האם הרציני מבקש שנתאבל על המתחתנים המבקשים להמשיך לחיות?
לא, החתונה שעה קדושה היא - ומותר לו לרציני לשמוח.
האם השעה הקדושה (-החתונה) היא היא המגן מפני תהפוכות האירוניה?
רבי רוקד ואשתו מוזגת יין.
האם לא ימצאו אז במסתרים פתרונות פחות מאופקים
ומה על התועים או המחפשים להם תבלין לחיים?
ואם נתקדש ונתנזר מהצחוק - הילודה תיפסק, או אולי -
כבר לא ידעו מנין מגיעים הילודים - עד שישאלו זו מי היא?
בין כוס לכוס רבי מתחיל להבין -
אם לא נצחק בעוה"ז ונאמר לשמחה מה זו עושה, העולם הזה יצחק עלינו.
לא כולם מבינים.
בן אלעשה קדוש.
ואולי קדוש יותר מידי כי הוא מסתפר כמו הכהן גדול.
בן אלעשה יוצא מהחתונה.
הוא מצנזר את התכנים של הפסוקים הקדושים
הוא לא יכול לשמוע ערעור על הקדושה הקדושה מידי...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2011 09:19 |
|
| |
הלך
טול כמה וכמה איקונים ירוקים על הנושא, על הניתוח, על המקורות, ועל הפרשנויות המרתקות.
***
יש לדעתי לשים לב כי כאשר פרשן נוטל חלק מן המונח בדברי בר קפרא, ומסתמך עליו בטענה שמצא יסוד במחשבת חז"ל, אין לדחות זאת. נכון שבר קפרא עשה שימוש מרחיק לכת בפסוקים ובדרשנות, אבל עד היכן הוא מציג פרשנות לגיטימית, ואפילו על דרך הפשט או הפשט העמוק של הסברה, ומתי הוא כבר יוצא למחוזות אחרים? יתכן שהפרשן, כמו ר' משה פיינשטיין, לא היה יכול (מפאת הנחות היסוד שלו לגבי חז"ל) או לא רצה (מפאת הקוראים של דבריו) להבדיל בין רמות אלו, אבל אנו, שכן מבדילים, יכולים להסכים שהנחות היסוד בחלק הראשון של הדרשה הן כפי שעשה בהן הרמ"פ שימוש. ובזה לא יידחו דבריו.
***
לא כל באי פורומינו יודעים ארמית. מן הראוי לתרגם!
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2011 09:36 |
|
| |
מימוני
אמנם כאן כתוב "תועבה עשו"
אבל גם זו תועבה:
אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ--לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה: כֹּל, עֹשֵׂה עָוֶל.
לֹא תִזְבַּח לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלהֶיךָ הוּא. לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2011 16:07 |
|
| |
הלך
לא הבנתי את השאלה. האם תואיל להבהיר ולהסביר כלפי מי אתה מקשה? בר קפרא שבחר את הציטוטים? ר' משה פיינשטיין שהסתמך עליהם?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
