"ליל הסקאדים הגדול", אור לג' שבט תשנ"א.
השעה 2 אחר חצות. אזעקת אמת, עולה ויורדת,
החרידה את שלוות הלילה והאיצה בתושבי ישראל
להיכנס לחדרים האטומים. ישראל המבולבלת
הגיבה בהיסטריה רבתי.
בלילה הקודם פקע תוקף האולטימאטום לעיראק
להסיג את כוחותיה מכוויית והחלה תקיפה של
הכוחות העיראקיים בכווית ובעיראק עצמה.
הרודן העירקי, סאדאם חוסיין, לא נותר חייב והוא
הגיב בשורה של טילי סקאד אימתניים ששוגרו
אל עבר ישראל. עם ישראל חבש את המסכות
והסתגר בחדרים האטומים מאחורי דלתות ספוגות
באקונומיקה. החשש הגדול היה מנשק כימי וביולוגי
אותו הבטיח סאדאם לפזר.
שריקות הטילים וההדף שיצרו – נשמעו והורגשו
היטב בערי גוש דן שעה שחדרו לאטמוספרה
והרעידו את חלונות הבתים המודבקים, והאנשים
נקשו זה אל זה בחיל ורעדה. בשלב זה שררה
אנרכיה. קולה של ממשלת ישראל שהתבקשה
ע"י ארה"ב של בוש האב להישאר פאסיבית ולא
להילחם – לא נשמע באותו לילה.
ראש הממשלה יצחק שמיר ושר הביטחון שלו,
משה ארנס, נבלעו בבור הביטחוני בקריה. העובדה
הזאת תרמה לא מעט לפאניקה הציבורית. את אותו
לילה לא ישכחו רבים. בכיותיהם וצעקותיהם של
ילדים מבוהלים התערבלו עם קולו החיוני של דובר
צה"ל המיתולוגי, נחמן שי, מי שייזכר "כמרגיע
הלאומי" שהעסיק את האזרחים בכל מיני הצעות
מהסוג של לקחת כוס מים ולהירגע. השלטון הועבר
לידי הג"א, גלגולו הישן והאנכרוניסטי של פיקוד-
העורף שהופקד על כל שרותי החרום האזרחיים
כחילוץ ופנוי פצועים והרוגים והגשת עזרה ראשונה
ופינוי האוכלוסייה.
מלחמת המפרץ לוותה בניסים גלויים, על אף
קטלנותם של ל"ט טילי הסקאד הכבדים והמשופרים
ששלח הרודן העיראקי שלו היה "חשבון ארוך" עם
מדינת ישראל עוד מימי "הפצצת הכור העיראקי",
ועל אף ההרס העצום שנטעו הטילים במאות דירות
שנחרבו כליל. להוציא אדם אחד, איתן גורנדלנד
הי"ד, שנהרג מפגיעה ישירה של 'סקאד' ברמת חן
שברמת-גן, לא נהרג איש. אך המספר הגדול יותר
של הקרבנות שאולי לא נרשמו כהרוגים מפגיעות
הטילים, היה מאלו שנפטרו כתוצאה מהתקפי לב
וכן כאלו שנחנקו ממסכות האב"כ. ברובם הגדול
היו אלו אנשים בגיל מבוגר, שליבם לא עמד בקולות
ההדף והפיצוץ שהחרידו את האוויר. אותם אנשים,
הי"ד, לא נמלטו מפגיעותיו של המרצח, סדאם
חוסיין, שאת מחיר פשעיו שילם רק כעשור ומחצה
לאחר מכן.
החלל הראשון של "מלחמת המפרץ" או בשמה
הנרדף מלחמת "סופת המדבר", היה גדול החזנים
והפייטנים המזרחיים הרב רפאל אבוהב ז"ל מבני
ברק, ששימש כחזן הראשי של בית-הכנסת הגדול
בתל-אביב. הוא השיב את נשמתו ליוצרה בתוך
החדר האטום לאחר שלקה ב"התקף לב" עם נפילת
הטיל הראשון קרוב לביתו שברמת-גן הסמוכה.
הסתלקותו של החזן הייתה בלתי-שגרתית: דקות
קודם עוד הרעיף פרקים באמונה וחיזוק לרעייתו
ושוחח בטלפון עם בנו ממשיך-דרכו החזן ר' יצחק,
ואף את אמירת "שמע ישראל" אמר לאחר מכן
במתינות ובצלילות. באסונם הפרטי של משפחת
אבוהב השתתפו אלפים מתושבי בני ברק והאזור,
ובראשם רבני וגדולי התורה והחסידות שהעריכו
והעריצו את ייחודיותו של רבי רפאל המנוח, שקולו
קול-הזמיר נשמע למרחוק והרטיט את ליבם של
ישראל בתפילותיו ובהשתפכויותיו.
כוחות ההצלה בחדר האטום
במלאת שני עשורים למלחמת המפרץ משחזר הבן
ר' יצחק את קורות אותו "ליל סקאדים" בו הפך
אביו, 'שליח הציבור', רבי רפאל אבוהב, ל'קרבן
הציבור' הראשון של המלחמה הארורה.
עבור ר' יצחק היה זה "ליל שימורים", לילה בו
נאלץ לעזוב את ילדיו ומשפחתו בגפם ולצאת
בניגוד לכל הכללים מהחדר האטום - אל מול פני
הסכנה. היו אלו רגעים של דהירה מטורפת נגד כל
הסיכויים ברחובותיה השוממים והמפחידים של
בני-ברק החשוכה, כשקולות ונפצי הטילים נשמעים
מסביב. כדי לקיים את מצוות "כיבוד אב", אץ-רץ
רבי יצחק להציל את חייו של אביו היקר. יחד עימו
שבנו לרגעים המתסכלים של המחדל הרפואי הגדול
שנרשם בהתעכבותם של כוחות ההצלה שבוששו
מלבוא. במשך כשעה וחצי המתינו רעייתו והבן ר'
יצחק לאמבולנסים שיבואו – אך אלו לא באו. בכל
אותם רגעים גסס רבי רפאל עד שהשיב את נשמתו
ליוצרה.
"כמנהגו בכל ליל שישי", משחזר הבן ר' יצחק,
"למד אבא יחד עם הרב רפאל הילל זצ" ל בביהכ"נ
"אור החיים" שברח' רבי עקיבא בבני-ברק. עקב
המצב החמור נאמרו סליחות ותחנונים כשאבא ניגש
לפני התיבה. בסיום הסליחות פנה אבא לביתו ברח'
הרצל (כיום הרב שך) כדי לנוח מעמל יומו. כשהגיע
הביתה, החל אבא בשיחת עידוד לקראת הימים
הקשים הממשמשים ובאים כאילו רוחו צפתה את
הנולד. חצי שעה אח"כ נשמעה הצפירה בכל רחבי
הארץ. תוך כדי האזעקה מיהרתי להתקשר לאבא
ודרשתי בשלומו. אבא הרגיעני והתבטא בהאי
לישנא, לשון שהובנה מאוחר יותר להפליא: "הכל
בסדר – תשמור לי על הילדים! להתראות!" וכך
הסתיימה שיחתנו האחרונה!
"רק הסתיימה השיחה ושוב צלצול טלפון נשמע.
אמא על הקו. הבהלה נשמעה בקולה: אבא נפל על
הרצפה! - היא צווחה. וניסית להתקשר לאמבולנס?
אני שואל אותה מוכה הלם. הן לפני דקה שוחחתי
עם אבא – וקולו היה צלול וזך. מד"א לא עונה,
זעקה אמא, אני מתקשרת ומתקשרת, הכל תפוס,
אין כל מענה. לא איבדתי את קור רוחי, משחזר
ר' יצחק, ועל אף חוסר הוודאות והערפל הכבד
ששרר מסביב החלטתי: אני רץ להציל את אבא!
בכל מחיר! לקחתי את מסכת הגז וחבשתי אותה
במהירות על ראשי. אמרתי שלום ילדים, אני הולך
לעזור לאבא. כמובן שלא שיתפתי אותם במאומה
במה שהתרחש כדי לא להלחיצם יתר על המידה.
גם כך המצב היה מספיק לחוץ. שימשתי אז כאב-
בית בישיבת "תורת ישראל" בבני ברק, הייתי גם
אחראי על בחורי הישיבה שהיו מסוגרים בחדריהם
האטומים, אך הם כבר נערכו למצב וידעתי שאני
יכול להותירם בגפם. רק על אשתי וילדי הקטנים
חסתי, אך ידעתי שצו השעה הוא הצלת חייו של
אבא. דהרתי ברחובותיה השוממים של בני ברק.
אני זוכר כמו עכשיו את המחזה שנגלה לנגד עיני.
תושבי בני-ברק מילאו את צו הג"א בדייקנות והיו
מסוגרים בחדרים האטומים. זה היה מחזה הזוי -
לראות את בני ברק כל-כך ריקה ושוממת מאדם
ועוד ב"ליל שישי". אפילו החתולים הקבועים של
בני-ברק נעלמו.
"אני נוסע והלב שלי הולם מפחד ומאימה.
אני שומע את קול נפילות הטילים באזור. את
הפיצוצים, את ההדף ואת האזעקות היבבניות
שהמשיכו להחריד את הלילה. טסתי במהירות.
איש לא הפריע לי בדרכי. פרצתי לבית הורי כרוח
סערה, ופתחתי היישר בהחייאה. השעה הייתה
2:02 לפנות בוקר. מהרגע שאמא קראה לי עד
לבית, חלפו בקושי שתי דקות. היכרותי עם מקצוע
ההחייאה הייתה מתקופתי בשירות בצבא. אך לא
הייתי חובש מיומן וברור היה לי שאנחנו זקוקים
כאן לעזרה מקצועית אך זו בוששה מלבוא. אני
עבדתי ללא הרף על אבא וניסיתי להנשימו
בכוחותיי הדלים, ואמא ביד אחת עם ספר תהילים
וביד השניה מחזיקה את השפופרת דומעת, מנסה
שוב ושוב להזעיק את כוחות ההצלה. אך כל
הקריאות היו כקול קורא במדבר.
"האנרכיה באותו לילה הייתה מוחלטת. מוקדי
מד"א קרסו טוטאלית ולא עמדו בלחץ הכבד
שיצרו אזרחי ישראל. מבול של פניות שנעשו
באותו ערב יצר את הקריסה. את המחיר הזה שילם
אבא ז"ל. ארגון "הצלה" היה אז בשחר נעוריו.
מתנדביו, הפעילים הבני-ברקים המסורים שמאוד
רצו לצאת ולסייע, קיבלו הוראה גורפת ותמוהה
כאחת מכוחות הביטחון שלא יעיזו לצאת. אין זה
תפקידכם, כך נאמר להם. רק כוחות הג"א ומד"א
הם היחידים שמורשים לפעול. אז גם הם לדאבון
ליבם נותרו בבית, וכך קצרה ידם מלהושיע""אבא ז"ל השיב את נשמתו ליוצרה כבר בדקות
הראשונות", משחזר ר' יצחק. "זאת הייתה גזירה
משמים", הוא קובע בעצב. "עד היום אני מנסה
לדמיין מה היה אם כוחות ההצלה או מד"א היו
נענים ובאים ישר, מה היה עולה בגורלו? ייתכן
מאוד ואבא היה נשאר עוד איתנו לאורך ימים
ושנים טובות.
"כדאי שתבין: רק בשעה 3 וחצי לפנות בוקר,
כשעה ומחצה לאחר הקריאה – הגיע סוף-סוף
האמבולנס ולצוות המכובד שבא איתו לא נותר
אלא לקבוע את מותו. כך בעצם הפך אבא לקרבן
הראשון של מלחמת המפרץ.
"הסתבר, בשחזור שערכתי, כי אבא שמע את
הפיצוצים שנשמעו מרמת-גן הסמוכה ולבו היהודי
לא עמד במעמסה. הוא הספיק להיכנס לחדר
האטום בעזרת אמא. אמא ניסתה להזעיק עזרה, אך
הקווים כולם היו תפוסים. בהרגישו כי קרב קיצו
הפציר אבא באמא לומר עימו "שמע ישראל", נפל
על הריצפה וליבו נדם.
"מאוחר יותר התברר לנו כי היו עוד כמה יהודים
כמו אבא שנפטרו מדום לב, אך התקשורת הכללית
אפילו לא טרחה להכליל אותם ברשימת הנפגעים
באסון המלחמה. דיווחים יבשים ולקוניים סיכמו
את מצבת הנפטרים של הימים הראשונים של
המלחמה. אך גורלם, אין כל ספק, לא היה שונה
משאר אלו שנפגעו ישירות מהטילים. הלא גם אלו
וגם אלו – נפלו קורבן למזימותיו השפלות של
הרודן סאדאם ימ"ש.
אגב, גם לאחר קביעת המוות של אבא, החלטתי
שאני עד הבוקר לא משתף איש מאחיי ואחיותיי
באסון שאירע. גם כשהטלפונים צלצלו ודרשו
בשלום אבא, השבתי שמצבו טוב והוא הלך לנוח.
רק כשהאיר הבוקר הרמתי טלפון לגיסי הגדול
הגאון רבי ניסים פרץ ומיהרנו לסדר את ענייני
הקבורה. יש לציין כי אנשי החברא-קדישא, בניגוד
למד"א, מיהרו לבוא חיש-מהר ובזריזות מופלאה
סידרו את כל הנצרך."
"הלוויתו של אבא – הוא משחזר - נערכה
למחרת היום כשאלפים אלפים מתושבי בני ברק
והארץ כולה, אנשים שהיו מעריצים מושבעים
של שירתו ותפילתו האגדית – שלא ניתנת הייתה
לחיקוי, הצטערו לשמוע על האסון הכבד ובאו
לחלוק לו כבוד אחרון, כבוד שהיה שמור רק
לאנשים מסוגו של אבא. זה היה יום שישי קצר.
בוקר שבו עם ישראל התעורר כולו ליום מתוח
ומפוחד. תושבי המרכז, בעיקר תושבי רמת אביב,
ארזו מזוודות. חלקם עלו על מטוסים ואחרים בחרו להדרים דרומה, עד לאילת הרחוקה, וכונו
ע"י ראש עיריית תל אביב דאז שלמה להט (צ'יץ)
בלעג: "עריקים"!. "כדי לארגן הלוויה שכזו", הוא
משחזר, "נדרשנו לאישורים מטעם כוחות הביטחון
שלא ששו להלוויה המונית.
"הם העדיפו למשל לדחות את מסע ההלוויה
ליום ראשון מטעמי ביטחון, או לחילופין להגביל
את מספר המשתתפים, אך כמובן אני ובני
המשפחה התנגדנו לכך בחריפות. עד שלא נותרה
להם ברירה וההלוויה יצאה ביום שישי כשאלפי
אנשים התקבצו ובאו.
"המחזה הסוריאליסטי ביותר, שאם לא היה עצוב
היה ממש מצחיק - היה מראם של אלפי האנשים
שהלכו ברחוב ומסכות הגז בידם כמצוות כוחות
הג"א. הפלא הגדול עוד יותר - היה שעל אף
שחששנו שהרבה ממוקירי ומדורשי טובתו של
אבא לא יגיעו – בגלל המצב הביטחוני – התבדנו.
"במהלך השבעה הגיעו אלפים לנחמנו, גם
בשעות הלילה כשאזעקות אמת נשמעו שוב ושוב.
בימי ההלוויה והשבעה הופיעו בביתנו גדולי
התורה, רבנים ואדמו"רים ויושבי על מדין, שאבא
הסתופף בצילם ואף הנעים להם מגרונו. התבטאות
מעניינת ביותר הייתה זו של הגאון רבי שמעון
בעדני שהתבטא ואמר לנו: "אבא היה "קרבן
ציבור" כי הוא היה שליח של "ציבור" וכי ציבור
ראשי-תיבות "צדיקים, בינוניים ורשעים" ואבא
היה חזן של כולם – ללא יוצא מן הכלל".ר' יצחק: "אבא פיזר רמזים די עבים, לפני האסון.
אפילו באותו לילה שנפטר, הוא היה בביתה של
אחותי שהגישה לו כוס מים ואבא אמר: אני חש
שמשקים אותי ממים של גן-עדן.
"שבועיים לאחר פטירתו נערכה חתונה של
נכדתו, בת חתנו, גיסי הגר"נ פרץ, ראש מוסדות
בית-קל. תמיד כששוחחו איתו על החתונה אבא
היה מתחמק מהנושא ומתבטא באופן קבע: ה'
יעזור! ה' יעזור!...
"חודש לפני פטירתו אבא מיהר לבקר ידידים
ובני משפחה – אותם לא ראה במשך שנים רבות.
כששאלתי אותו מה קרה אבא? להיכן אתה נחפז?
הוא השיב: אני חש צורך לבקר אותם. הוא פיזר
שלל בלתי פוסק של רמזים על הכנתו לקראת
עזיבתו אותנו.
"הסיפור האמיתי", מדגיש ר' יצחק, "שיכול אולי
לשפוך אור על מה שקרה, הוא חזרה אחורה לראש
השנה תשמ"ה. באותו ר"ה כמידי שנה התפלל
אבא לפני העמוד בביהכ"נ הגדול במקסיקו סיטי
לשם היה טס מדי שנה. באותו ראש השנה חוותה
מקסיקו אסון מחריד, מהמחרידים שבתולדותיה.
רעידת אדמה עזה 8.2 . בסולם ריכטר פקדה אותה
והיא גבתה את חייהם של מאתיים חמישים אלף
אזרחים מקסיקנים שנקברו מתחת להריסות.
"אבא חווה את רגעי המוות הללו בבית הכנסת
בשעה שעמד והתפלל לפני התיבה. ביהכ"נ כולו
הזדעזע, וכמעט מט ליפול. כל המתפללים פרצו
בקריאות אימה בעמדם לנוס החוצה. אבא קם,
התייצב וצעק: איש בל ייצא. בחוץ מסוכן עוד
יותר. האדמה רעדה כך במשך דקות ארוכות. ורק
בסיום הרעידה יצאו המתפללים מביהכ"נ רוטטים
מפחד, מבוהלים ומפוחדים ומזועזעים עד היסוד
מגודל ההרס והחורבן. עשרות ומאות גופות של
גויים מקסיקנים שכבו בצידי הדרכים, מבצבצות
מההריסות. זה היה אסון בקנה מידה בלתי נתפס
ונס ההצלה של המתפללים היה כה מוחשי. אבא
צעד בסיום התפילה לבית המלון שלו ונחרד
לראות כי בית המלון כולו נהרס חוץ מחדרו. הוא
נכנס לחדר כדי לאסוף את חפציו ואז החלה רעידה
חזקה נוספת בה הוא נלכד - הוא נאלץ להמתין
יחד עם אמא לחילוץ שהפעילו כוחות הביטחון
המקסיקניים. מאז הוא לא חזר יותר להתפלל
במקסיקו, ולשנה אחרת קבע את תפילתו בביהכ"נ
"תורת משה" במיאמי ביץ.
"הבהלה שחווה במקסיקו מאוד השפיעה עליו.
סביר להניח, ואני אומר זאת רק בדרך אפשר, כי
הבומים שנשמעו מטילי הסקאד גרמו משום כך
להתקף הלב. אך מה זה בעצם משנה. אנו כיהודים
מצווים להאמין כי הכל מאיתו יתברך ולכל כדור
הלא יש כתובת.
"מבחינת המדינה, אבא הוכר כחלל נפגע
פעולות איבה. זה היה המינימום ההכרחי לפיצוי
על המחדל הגדול ואמא שתחי' מקבלת עד היום
ר' יצחק מייחד את הדיבור לשירת חייו
של אביו: "אבא נחשב לאחד מגדולי החזנים
הספרדים, בארץ ובעולם. הוא שימש כחזן בימים
הנוראים בבית הכנסת הגדול בנתניה, בהונג קונג,
בארה"ב - מיאמי, לוס אנגלס וסיאטל. הוא נודע
בקולו האדיר ובידע הרחב בסולם המקאמים
והשירה המזרחית. אבא החייה את התפילה
הספרדית השורשית כאן בישראל אך את הווית
השירה והתפילה הספרדית הוא ספג באיסטנבול
שבתורכיה, עיר הולדתו. כבר בגיל צעיר, התגלו
בו כשרונות מוסיקליים נדירים ותפיסה מפליאה
של ניגונים ופיוטים. הוא נשלח ללמוד חזנות אצל
החזן המפורסם רבי יצחק אלגאזי, החזן הראשי
של יהודי איסטנבול. עוד לפני הגיעו לגיל מצוות
כבר נהג אבא לסייע לחזנים. כשהגיע לגיל 15 הוא
מונה לסגנו של אלגאזי ולאחר מכן שימש כחזן
הראשי בבית הכנסת "בית ישראל" באיסנטנבול.
לצד שירתו הנפלאה הוא גם הוסמך לרבנות
בתורכיה כשהוא בן 22 בלבד.
"שירתו של אבא הייתה ייחודית על רקע קולו
הערב שסחף אליו אלפים. סגנונו היה הסגנון
התורכי הקלאסי שלו השפעה כבירה על כל החזנות
הספרדית. בנוסף אבא היה מהחזנים יחידי הסגולה
בתורכיה שגם יראת השמים ניכרה בהם. ב"בית
ישראל" הוא שימש כחזן במשך כעשור שנים, בהן
התמחה בחזנות מעולה מלאת רגש והתעוררות
לכוונת התפילה שאצל יהודי תורכיה מבוססת
על שיתוף הקהל בקטעי התפילה. בתקופה זו הוא
הלחין וחיבר שירים ומנגינות לשירים ידועים
ולפיוטים מסורתיים ובעיקר ביצוע נפלא ומחודש
של נוסח התפילה – נוסח שלא ניתן לחיקוי בשל
היות קולו של אבא מוטיב מרכזי בנוסח זה. נוסח
זה ללא קולו של אבא – כגוף ללא נשמה.
"את שיריו של אבא ניתן לשמוע בדיסק "תפילה
לפרנסה" - (להזמנות 0525171303)דיסק חדש משיריו של אבא שהוצאנו
עתה לאור לצד דיסקים נוספים שבהם גם אני שר.
אני ב"ה ממשיך את שליחותו של אבא ומכהן כחזן
במספר בתי כנסת בארץ ובעולם. בימים נוראים
אני משמש כחזן במיאמי ביץ' בביהכ"נ "תורת
משה".
"אך כמעשהו בתורכיה כך מעשהו בארץ ישראל.
בשנת תשי"ז עלה אבא ארצה. באותה תקופה נבנה
בית כנסת גדול ומפואר לעולי תורכיה בדרום תל
אביב בשם "בית התפילה המזרח". בית כנסת
זה נבנה לזכרם של משפחת פאפו מצאצאיהם
של בעל ה"פלא יועץ". בבית כנסת זה נתמנה
אבא לחזן הראשי. כאן בארץ הוא מצא כר נרחב
ומגוון בשירה ובחזנות ועד מהרה הוא קלט
ולמד את נוסח שאר העדות. לאחר תקופה של
ארבע שנים מלאות פעילות ענפה ופורה בשדה
החזנות, קיבל אבא הזמנות מרחבי תבל לבוא
ולהשמיע מנעימותיו-זמירותיו. המקום הראשון
היה אורגוואי, משם התפרסם ויצא שמו של אבא
בכל אמריקה הדרומית והוא אף נקרא לשורר
בארגנטינה ובהמשך אף בארצות הברית שם כיהן
כחזן בקהילה הספרדית "אמת ושלום" בניו יורק.
כשחזר ארצה הוא נקרא ע"י ידידו הקרוב הגרי"י
פרנקל זצ"ל, רבה של תל-אביב, לעמוד ולשמש
כחזן הראשי של בית הכנסת הגדול בת"א.האשכנזי
"אבא גם היה משורר ומשתתף בשולחנותיהם של 
אדמו"רים מקרעטשניף, מלעלוב וגם אצל יבדחל"ט האדמו"ר מקאליב שקירבו אותו וגילו לו
יחסי חיבה מיוחדים. גם אצל ה'בית ישראל' מגור
זי"ע זכינו לקירוב מיוחד ופעם אחת אף ישבנו
אצלו במשך 25 דקות, זמן ארוך מהרגיל. כנראה
שגדולי הדור הטיבו לראות את יראת השמים
והתמימות שכה אפיינה אותו.
"אבא", מסכם הבן ר' יצחק, "היה "כלי קודש"
במלוא מובן המילה. לצד תפקידו הראשי כחזן
הוא שימש גם כשוחט ומוהל מומחה.
"הסיפור הבא שאספר ואיתו אני אסיים - הוא
סיפור מפורסם ומרגש, אחד מני רבים שמלמד על
השפעתה הנשגבה של עבודת הקודש אותה ביצע
אבא בדחילו ורחימו. הסיפור הזה הוא סיפורו של
ילד חילוני שנימול על ידו וכיום הוא אחד מבני
התורה המסולאים בפז – מתמיד ידוע ומפורסם.
וכך היה מעשה: אבא נקרא לפני שנים רבות לברית
בחולון. באותו בוקר כשהגיע לכתובת המיועדת
פתח לו אדם חילוני מגושם במראהו את הדלת.
"אתה המוהל?", שאל בקוצר רוח. כשנענה בחיוב
החווה לו לכיוון חדר התינוק ואמר לו: "טוב!
תעשה את זה מהר כי אני צריך לצאת לעבודה!".
"אבא שאל אותו בתימהון: "ומה עם מניין?" -
"אין צורך במניין", האיץ בו האבא. "תעשה את
הברית ותסיים". אך אבא לא ויתר. הוא ירד לרחוב
וחיפש אנשים אך לצערו לא מצא אפילו אחד.
כשחזר הביתה הופתע לראות שאבי הילד כבר
לא בבית. הוא יצא לעבודתו. האם שעדיין נותרה
בבית נחפזה גם היא לעבודתה ואמרה לו: "אני
הולכת. עד שהעוזרת תגיע אבקש ממך לשמור על
התינוק". אבא נותר בבית לבד עם הרך הנולד. לא
הייתה לו ברירה. הוא הושיב את התינוק על ברכיו
וערך את הברית. כך ללא מנין כשהמוהל משמש
גם כסנדק.
"לאחר הברית הילד פרץ בבכי ואבא שנשאר
לבד ללא האם, לא ידע כיצד להרגיע אותו. מרוב
חוסר אונים הצטרף אבא אף הוא בבכי תמרורים
לבכיו של התינוק. הוא בכה על גורלו הרוחני המר
שבצורה כזו נעשתה לו ברית.
13 שנה חלפו מאז ויום אחד דופקים בביתנו "
אם ובנה. האמא סיפרה שהילד לא מפסיק לבקש
מלראות את המוהל שמל אותו. ההורים לא הבינו
את מניעיו של הילד אך נענו לדרישתו ולאחר
חקירה ודרישה מצאו את כתובתו והגיעו לכאן.
ומה רצה הילד: הוא אמר להפתעתו ולשמחתו
הגדולה של אבא שרצונו ללמוד בישיבה ולקיים
תרי"ג מצוות. אבא נענה לבקשתו, רכש לו תפילין
והכניסו לישיבה והילד צמח ופרח לקודש פרי
הילולים.
"הדמעות ומסירות הנפש של אבא – מסכם ר'
יצחק – לא שבו ריקם. התפילות והבכי המר על
גורלו הרוחני של הילד פעלו את פעולתם והוא
בכוחות עצמו מצא את דרכו ליהדות". והיום הוא אחד האברכים החשובים בבני ברק
_________________
תוקן על ידי מאיר666 ב- 11/01/2011 15:55:42
תוקן על ידי מאיר666 ב- 11/01/2011 16:28:27
תוקן על ידי מאיר666 ב- 11/01/2011 16:37:50
