צר לי שאיני זוכה להבין כוונתך, כפי שאמרתי לעיל אפרט במקרה הצורך, הנה המקרה.
בירושלמי נאמר:
רבי הוה מסב לר"ש בריה והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא
עבר ר"מ ושמע קלהון אמר "רבותינו הותרה השבת"
שמע ר' קליה, אמר מי הוא זה שבא לרדותינו / לצנעינו בתוך ביתינו?
שמע ר"מ קליה וערק נפקין פריי בתרי' (רצו אחריו)
מפרי אפרח רוחא פיקייליה מעל קדליה דר"מ (בריצתו, הפריחה הרוח צעיפו של ר"מ מעל ערפו)
אודיק ר' מן כוותא וחמא קדליה דר"מ מן אחוריו (הסתכל רבי מן החלון וראה ערפו של רבי מאיר מאחוריו)
אמר לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמי קדליה דר"מ מן אחוריו.
אליעזר פתח את הדיון, בכדי להגיע לתיאוריה מסויימת. להעלות את פירושו, שאומר כך:
רבי ראה את רבי מאיר מאחוריו, ואמר "לא זכיתי לתורה אלא משום שראיתי את ר"מ מאחוריו", וכוונתו היתה: "ראה כיצד נתבזית -- אל תעז ללמדני תורה!"
כמובן שהפירוש הזה מנוגד להבנת התלמוד הבבלי וגם להבנת התלמוד הירושלמי שראו את הדברים כשבח. מה הביא את אליעזר לפרש פירוש חדש ומקורי כזה? בהפטירו שדברי העורך (מחברי התלמוד הבבלי והירושלמי) אינם הלכה למשה מסיני.
1) אליעזר פתח בשאלה, שלכאורה יש סתירה בין הירושלמי לבבלי, בבבלי אפשר להבין כדעת רש"י שרבי היה תלמיד של רבי מאיר והיה יושב מאחוריו. אבל בירושלמי נראה שראהו רק פעם אחת במקרה?
שאלה זו היתה אמורה לשלול את הפירוש שמדובר במשהו שקשור לכך שרבי למד לפני רבי מאיר. ולסלול את הדרך לפירוש החביב והמקורי שרבי דיבר בלשון סגי נהור.
אלא שכאן היתה טעות היסטורית חמורה, לא ייתכן שרבי לא ראה את רבי מאיר. רבי נולד בימי השמד של גזרות אדריינוס, כפי שמבואר במקומות רבים בתלמוד, רבי מאיר רק אז נסמך יחד עם ר' יהודה. רק אז התחילו כל המחלוקות והדיונים בין תלמידי רבי עקיבא שנהרג בעצמו באותם ימי השמד. רבי מאיר נשא משרה באותו בית הועד המרכזי של הנשיא, והתגורר רוב ימיו באיזור של רבי. וברור שראה אותו גם ראה אותו, כפי שמלמד הסיפור בירושלמי שהסתובבו באותה עיר, ושרבי זיהה אותו כשראה אותו מערפו לרגע. השאלה הזו יורדת מעל הפרק. לא יתכן שמדובר בראיה חד פעמית. ולכן עדיין אין שום ראיה לפרש את הירושלמי שלא כהבבלי.
2) נימוק נוסף, ניתוח פסיכולוגי מעמיק של המקרה מוכיח זאת! פסיכולוגיה בגרוש. כל אחד שקורא מעשה יכול לחשוב עליו כרצונו, וכך כותב אליעזר, בשתי הזדמנויות:
"מיד יצאו הרצים דחופים לעשות שפטים באיש שבא להפר את השמחה. הנשיא לא מיחה בידם אלא צופה לו בנחת מהחלון בבריחתו ובבזיונו של האיש שמחמת הבריחה העיפה הרוח את סודרו, ומעיר מה שמעיר".
"רבי מאיר העז לזעוק 'געוואלד שבת היום' וסופו שנאלץ לנוס כל עוד נפשו בו - ונתבזה: סודרו נשמט
ואחוריו נחשפו. איני מוצא שום דרך לפרש את דברי רבי -- בעל השמחה ששמחתו הופרה -- כדברי שבח"
וכאן הבן שואל "לעשות שפטים" "לנוס כל עוד נפשו בו", "אחוריו נחשפו", "רבי מאיר שלא הוזמן", וכל מיני לשונות כאלו, מהיכן נולדו? "הנשיא לא מיחה בידם.. ומעיר מה שמעיר", לפי מה שכתוב בירושלמי אין רמז לכך שלא מיחה, אלא להיפך, כשראה שזה רבי מאיר שיבח אותו.
בהמשך מסופר כמובן על התנפלות ועל מכות, וכל פיקנטריה כיוצא בזו.
האם יש ראיה להוציא את המעשה מפשוטו, שרבי שיבח את רבי מאיר? ולפרש שנתכוין לבזותו? נשמח לשמוע.
3) אליעזר מניח כדבר פשוט שרבי לא ראה את רבי מאיר כמישהו שראוי ללמד אותו תורה. ומתעלם מהעובדה שתורתו של רבי במשנה מבוססת על דעת ותורת רבי מאיר. עובדה היא שכן חשב שרבי מאיר ראוי ללמדו תורה.
4) אבקש לשמוע הסבר שיענה על איזו שהוא קריטריון בסיסי של פרשנות, כיצד המשפט
"לא זכיתי לתורה אלא משום שראיתי את ר"מ מאחוריו"
קשור בדרך כל שהיא, למשפט:
"ראה כיצד נתבזית -- אל תעז ללמדני תורה!"
ולצערי אמנע מלכבד את בקשתך שלא להשתמש בלשונות חריפים. לדעתי אתה פשוט מדגים כאן את הטמטום השורר באקדמיה בנושא מחקר התלמוד. נא לא לקחת אישית, איני בא לאמוד את כישוריך וכו', כבוד רב לי לכל אדם, ובפרט לך, חביבי ויקירי. אבל זו דעתי, שמחקר התלמוד באקדמיה גובל לפעמים בטמטום, ולצערינו הרב הוא משפיע על החניכים התמימים בהאקדמיה, שחושבים שהם מגלים ספונות ואוצרות. ואינם אלא מבלבלים את המח בחוסר הבנה ובנסיון להתחכמולוגיה.
ואם נאים הדברים בעיני רבינו געציל למחקם, לו יהי כן.
