|
|
| נשלח ב-15/1/2011 23:57 |
 |
| |
צענע,
אצל אריסטו תאוות האכילה שייכת תמיד למישוש. ראי למשל באתיקה ספר ג פרק י.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 09:27 |
|
| |
למרחביה
תודה.
הספר איננו בידי ואודה לך אם תספר לי מה הנימוק שלו.
האם הוא סבור שמישוש האוכל בידיים לפני הכנסתו לפה-(שהרי סכו"ם נדמה לי לא היה אז עדיין-?)יש לו חשיבות גדולה יותר מטעם האוכל?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 09:29 |
|
| |
אם חוש המישוש (במובן המצומצם) חרפה הוא לנו, אזי קיומנו הוא חרפה לנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 10:12 |
|
| |
כידוע לכולם, ספר מסילת ישרים מסביר את דרך העבודה בסימנו יצח"ק.
ישרים הם אלה הצדיקים שהופכים לחסידים ושהופכים אח"כ לקדושים.
והכוונה בכ"ז (כפי שהוא מבאר באריכות) ביחסי הגוף והנשמה.
עבודת הצדיק היא לקיים בדיוק את ההלכות, אשר מאזנות את היחס בין הגוף והנשמה.
עבודת החסיד היא לקיים פרישות וחסידות בלפנים משורת הדין, ולצמצם את חלק הגוף ע"ח הנשמה.
עבודת הקדוש היא להחזיר את חלק הגוף למקומו ולהעלותו לדרגת הנשמה, וע"ז הוא אומר שזו מתנה משמיים.
ממילא מובן שהרמב"ם מדבר במעבר מדרגת צדיק מקיים המצוות לדרגת החסיד הפועל לפנים משורת הדין, בעוד שהמבט שאנחנו שקועים בו הוא מבט הצדיק מצד אחד או מבט הקדוש מצד שני.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 11:24 |
|
| |
| צענערענע כתב: |  | למרחביה
תודה.
הספר איננו בידי ואודה לך אם תספר לי מה הנימוק שלו.
האם הוא סבור שמישוש האוכל בידיים לפני הכנסתו לפה-(שהרי סכו"ם נדמה לי לא היה אז עדיין-?)יש לו חשיבות גדולה יותר מטעם האוכל? |
|
הוא סבר שהנאתם של הפרוצים בתאוות האוכל אינה מטעמו אלא מאכילתו, או אם לדייק - מחיכוכו בגרון:
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 11:40 |
|
| |
מדהים .
האם השתנו הטבעים?-אחרת אין להבין קביעות כאלה.
(לקבוע עובדה על סמך בוחני היינות ומתבלי התבשילים וגרגרן שהתפלל להארכת גרונו?)
תוקן על ידי צענערענע ב- 16/01/2011 11:41:48
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 11:49 |
|
| |
ממש מדהים לאיזה תהום יכולה הפילוסופיה ובנותיה, לגרור אנשים חושבים וחשובים.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 12:07 |
|
| |
לגבי התורה נאמר:
"זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה נעשית לו סם המיתה"
זה רלוונטי לגבי כל לימוד של חכמה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 12:13 |
|
| |
צענע
חלילה לא למשתתפי הפורום כיונתי- וודאי לא אלייך,
אני אבל לא מסכים לשורה האחרונה במסקנתך-
התורה בסיסה חיובי לאדם, החכמה הזו על המישוש- ואחרות הדומות להן שליליות בעליל
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 12:23 |
|
| |
כוונתי היתה לכך שבהודעתך הקודמת עשית הכללה לגבי הפילוסופיה בכלל ועל זה עניתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 12:27 |
|
| |
רציתי להוסיף,
שבאגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן או לאחד מרבותיו (כתבי רמב"ן חלק ב', מוסד הרב קוק). הוא מביא מיד בתחילה את הרמב"ם בשם אריסטו על החרפה שבחוש המישוש. והוא מאריך להסביר שיש לרמב"ם טעות, כי חלילה שיהיה במעשי ה' חרפה. אבל הוא מוסיף שרק אם אדם משתמש בחוש זה לקיים רצון הבורא מעשיו מתוקנים אבל אם הוא משתמש בזה להנאתו הרי הוא כמשתמש בידיו למעשים רעים.
נראה שהתפיסה בתקופתם הייתה שכל עונג וסיפוק ממעשים גשמיים הם פסולים ומגונים.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 12:45 |
|
| |
שגעת- שהתפיסה בתקופתם הייתה שכל עונג וסיפוק ממעשים גשמיים הם פסולים ומגונים
למי שיש את התפיסה הזו- הוא אדם הוא פסול ומוגנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 12:57 |
|
| |
ירוחם
כבר הגבתי למעלה, שהיום נהנתנות היא העיקרון המנחה בחיים, גם עיסוק במדעים או עיון פילוסופי מטרתם עונג לאדם. אבל בעבר חשבו אחרת. הם חשבו שעיקרון החיים של האדם הוא התעלות החלק האנושי על החלק הבהמי.
אתה וודאי לא מתכוון שהרמב"ם או הרמב"ן או אריסטו היו אנשים מגונים. אתה כנראה מתכוון שלחשוב היום במושגים של אז זה מגונה (או שלא הבנתי אותך נכון).
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 13:14 |
|
| |
שגעת
דברי הרמב"ן הם הבסיס לדברי- לשייך את המילה מגונה למשהו שה' ברא לטובת ולרווחת האדם, הוא מעשה פסול
אלוקים נותן לאדם מתנה והאדם בועט בה! האם זה לא מגונה בעייניך? בתורה בפ' האזינו- שכל כולה מדברת על כפיות הטובה של האדם כלפי האלוקים, יש פסוק- צור ילדך תשי- ותשכח קאל מחללך,
אלוקים נתן לבן האדם תכונה חיובית של שכחה- בלי שכחה האדם לא היה מחזיק מעמד- ואנחנו ניצלנו לשכוח את ה' ואת טובתו. והפכנו את הטובה של השכחה לדבר פסול. כפי שהפכנו את הטובה של ההנאה מכל התענוגות- מתנת קאל- לדבר מגונה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 13:45 |
|
| |
|
|
|
|
|
