| נשלח ב-16/1/2011 11:31 |
 |
| |
"סיפור מרגש" - שיעור קצר בקריאה
.
הסיפור הבא מתחיל להתגלגל ברשת. אני מאמין שבמהלך השבוע הקרוב, הרבה מאתנו יתקלו בו, או בדוא"ל או בפורומים שונים.
הנה הסיפור:
===================
רב חדש ואשתו נשלחו למשרתם הראשונה לשרת בקהילה, ולפתוח מחדש בית כנסת בפרברי ברוקלין.
הם הגיעו לשם בתחילת פברואר, כשהם נרגשים מן ההזדמנות שנפלה בחלקם.
כאשר ראו לראשונה את בית הכנסת, הוא היה מוזנח ונזקק לעבודת שיפוץ רבה. הם הציבו להם למטרה לסיים את כל העבודות, כך שיוכלו להיכנס ולקיים בו את התפילה הראשונה בליל פורים. הם עמלו קשה בתיקון הספסלים הישנים, בסיוד הקירות, בצביעה וכד´, ובעוד מועד, ביום ח´ באדר (17 בפברואר) הם עמדו לסיים. ב-19 בפברואר פקדה את האזור סערת שלגים איומה, שנמשכה יומיים. ב-21 בפברואר הלך הרב לבית הכנסת, וליבו נפל בקרבו כשראה שהגג דלף וגרם לנפילת הטיח משטח גדול של הקיר המזרחי בדיוק מאחורי הבמה. הוא ניקה את הלכלוך מן הרצפה, ולא נותר לו אלא להחליט לדחות את תפילת הפתיחה שתכנן לליל פורים, וללכת הביתה.
בדרכו הביתה, הוא הבחין בבאזר לצרכי צדקה שהתקיים בבית עסק מקומי, ונכנס לשם. אחד הפריטים שעמדו למכירה הייתה מפת שולחן יפהפייה בצבע שנהב, רקומה בעבודה יוצאת מן הכלל ובצבעים נאים, כשמגן דוד רקום במרכזה. היא הייתה בדיוק בגודל הנדרש לכיסוי החור בקיר הקדמי של בית הכנסת. הוא קנה אותה ופנה לחזור לבית הכנסת. בינתיים החל לרדת שלג. הוא הבחין באישה מבוגרת שרצה מן הכיוון הנגדי כשהיא מנסה להגיע לאוטובוס שעמד בתחנה, אך לא הספיקה. הרב הזמין אותה להמתין בתוך בית הכנסת המחומם לאוטובוס הבא שאמור היה להגיע 45 דקות מאוחר יותר. היא ישבה על הספסל מבלי לשים לב למעשיו של הרב, אשר בינתיים הביא סולם וציוד כדי לתלות את המפה ולכסות את הקיר. הרב התקשה להאמין כמה יפה הקיר נראה עתה, כשהמפה כיסתה את כל השטח הבעייתי.
עתה הבחין הרב באשה שהיא יורדת במעבר המרכזי בין הספסלים. פניה היו חיוורים. והיא שאלה "רבי, מהיכן השגת את המפה הזאת ?". כשהרב הסביר לה, בקשה ממנו האישה לבדוק בפינה הימנית התחתונה של המפה, אם רקומות שם האותיות EBG. ואכן כך היה. אילו היו אותיות ראשי התיבות של שמה של האישה, והיא עשתה את המפה, 35 שנים קודם לכן, בפולין. האישה התקשתה להאמין כשהרב סיפר לה כיצד השיג את ה"מפה" אך לפני זמן קצר.
האישה הסבירה שלפני המלחמה היא ובעלה היו אנשים אמידים בפולין. כאשר הגיעו הנאצים, היא אולצה לעזוב. בעלה היה אמור לבוא אחריה כעבור שבוע. הוא נתפס, נשלח למחנה ומאז היא לא ראתה עוד את בעלה או את ביתה. הרב רצה לתת לה את המפה, אבל היא שכנעה אותו להשאיר אותה למען בית הכנסת.
הרב עמד על כך שהוא יסיע אותה הביתה – הדבר המינימאלי שהוא יכול היה לעשות. היא גרה בצידו האחר של ´סטאטן-אילנד´ ורק הגיעה לברוקלין למשך היום כדי לעסוק בעבודות ניקיון.
בליל פורים הייתה להם תפילה מקסימה. בית הכנסת היה כמעט מלא. התפילה הייתה נהדרת. בסיום התפילה, ברכו הרב ואשתו את כולם ליד דלת היציאה, ורבים אמרו שיש בכוונתם לבוא שוב.
אדם זקן אחד, שאותו הכיר הרב מן הסביבה, המשיך לשבת על אחד הספסלים, ולהביט, והרב לא הבין מדוע הוא אינו עוזב. האיש שאל אותו היכן השיג את המפה שתלויה על קיר המזרח, מפני שהיא זהה לזו שאשתו עשתה שנים קודם לכן כשהם גרו בפולין לפני המלחמה, וכיצד זה ייתכן שתהיינה שתי מפות כל כך דומות?! . הוא סיפר לרב כיצד הנאצים הגיעו, כיצד הוא אילץ את אשתו לברוח למען בטחונה וכי הוא היה אמור לבוא אחריה, אבל נעצר והושם במחנה. הוא לא ראה את אשתו או את ביתו מאז, זה 35 שנה.
הרב שאל אותו אם הוא מוכן להצטרף אליו לסיור קצר. הם נסעו ל´סטאטן-אילנד´, לבית שאליו הביא הרב את האישה שלושה ימים לפני כן. הוא עזר לו לטפס במעלה המדרגות אל דירתה של האישה, הקיש בדלת וראה איחוד משפחה של ליל פורים, גדול מכל דבר שיכול היה לדמיין.
סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי. ה´ אכן עושה את מלאכתו בדרכים נסתרות.
קח לעצמך 60 שניות ואמור תפילה קצרה:
"אנא ה´, ברך נא את כל משפחתי וחברי בכל מה שידוע לפניך שהם זקוקים לו. יהי רצון מלפניך שחייהם יהיו מלאים בשלום, בהצלחה ובכוח בדרכם לדרוש את קרבתך. אמן."
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 11:32 |
|
| |
קריאה ביקורתית - התאריכים
.
עובדה ראשונה:"...האיש שאל אותו היכן השיג את המפה ... כשהם גרו בפולין לפני המלחמה, ...
הוא סיפר לרב כיצד הנאצים הגיעו, כיצד הוא אילץ את אשתו לברוח למען בטחונה וכי הוא היה אמור לבוא אחריה, אבל נעצר והושם במחנה. הוא לא ראה את אשתו או את ביתו מאז, זה 35 שנה.
עובדה שניה:
"... ובעוד מועד, ביום ח´ באדר (17 בפברואר) הם עמדו לסיים...."
כעת, הבה נשים לב:
האיש לא ראה את אשתו מאז עזבה את פולין בעקבות הגעת הנאצים. הוא לא ראה אותה 35 שנים.
ב-1 בספטמבר 1939 נכנסו הכוחות הנאצים לפולין. מכאן מובן כי הסיפור שלנו אמור היה להתרחש בערך בשנת 1974, או מעט אחריה.
האם יצא ח´ באדר ביום 17 בפברואר אז?
אז זהו, שלא.
אבל לא רק אז. למעשה במאה השנים האחרונות, אפילו פעם אחת לא יצא ח´ באדר שלפני פורים, ביום 17 בפברואר.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 11:34 |
|
| |
מפה בזהב ובשנהב
.
מה אתם יודעים, קצת ניחוש, קצת זיהוי וקצת גוגל - ותוך דקותים ניתן להגיע למקורו של הסיפור
סיפור לחג המולד, שהתפרסם בארה"ב, ב- Readers Diget בשנת 1954:
by. Howard C. Schade
At Christmas time men and women everywhere gather in their churches to wonder anew at the greatest miracle the world has ever known. But the story I like best to recall was not a miracle * not exactly.
It happened to a pastor who was very young. His church was very old. Once, long ago, it had flourished. Famous men had preached from its pulpit, prayed before its altar. Rich and poor alike had worshipped there and built it beautifully. Now the good days had passed from the section of town where it stood. But the pastor and his young wife believed in their run-down church. They felt that with paint, hammer, and faith they could get it in shape. Together they went to work.
But late in December a severe storm whipped through the river valley, and the worst blow fell on the little church * a huge chunk of rain-soaked plaster fell out of the inside wall just behind the altar. Sorrowfully the pastor and his wife swept away the mess, but they couldn´t hide the ragged hole.
The pastor looked at it and had to remind himself quickly, "Thy will be done!" But his wife wept, "Christmas is only two days away!"
That afternoon the dispirited couple attended the auction held for the benefit of a youth group. The auctioneer opened a box and shook out of its folds a handsome gold and ivory lace tablecloth. It was a magnificent item, nearly 15 feet long. but it, too, dated from a long vanished era. Who, today, had any use for such a thing? There were a few halfhearted bids. Then the pastor was seized with what he thought was a great idea.
He bid it in for $6.50.
He carried the cloth back to the church and tacked it up on the wall behind the altar. It completely hid the hole! And the extraordinary beauty of its shimmering handwork cast a fine, holiday glow over the chancel. It was a great triumph. Happily he went back to preparing his Christmas sermon.
Just before noon on the day of Christmas Eve, as the pastor was opening the church, he noticed a woman standing in the cold at the bus stop. "The bus won´t be here for 40 minutes!" he called, and invited her into the church to get warm.
She told him that she had come from the city that morning to be interviewed for a job as governess to the children of one of the wealthy families in town but she had been turned down. A war refugee, her English was imperfect.
The woman sat down in a pew and chafed her hands and rested. After a while she dropped her head and prayed. She looked up as the pastor began to adjust the great gold and ivory cloth across the hole. She rose suddenly and walked up the steps of the chancel. She looked at the tablecloth. The pastor smiled and started to tell her about the storm damage, but she didn´t seem to listen. She took up a fold of the cloth and rubbed it between her fingers.
"It is mine!" she said. "It is my banquet cloth!" She lifted up a corner and showed the surprised pastor that there were initials monogrammed on it. "My husband had the cloth made especially for me in Brussels! There could not be another like it."
For the next few minutes the woman and the pastor talked excitedly together. She explained that she was Viennese; that she and her husband had opposed the Nazis and decided to leave the country. They were advised to go separately. Her husband put her on a train for Switzerland. They planned that he would join her as soon as he could arrange to ship their household goods across the border. She never saw him again. Later she heard that he had died in a concentration camp.
"I have always felt that it was my fault * to leave without him," she said. "Perhaps these years of wandering have been my punishment!" The pastor tried to comfort her and urged her to take the cloth with her. She refused. Then she went away.
As the church began to fill on Christmas Eve, it was clear that the cloth was going to be a great success. It had been skillfully designed to look its best by candlelight.
After the service, the pastor stood at the doorway. Many people told him that the church looked beautiful. One gentle-faced middle-aged man * he was the local clock-and-watch repairman * looked rather puzzled.
"It is strange," he said in his soft accent. "Many years ago my wife - God rest her * and I owned such a cloth. In our home in Vienna, my wife put it on the table" * and here he smiled * "only when the bishop came to dinner."
The pastor suddenly became very excited. He told the jeweler about the woman who had been in church earlier that day. The startled jeweler clutched the pastor´s arm. "Can it be? Does she live?"
Together the two got in touch with the family who had interviewed her. Then, in the pastor´s car they started for the city. And as Christmas Day was born, this man and his wife, who had been separated through so many saddened Yule tides, were reunited.
To all who hear this story, the joyful purpose of the storm that had knocked a hole in the wall of the church was now quite clear. Of course, people said it was a miracle, but I think you will agree it was the season for it!
True love seems to find a way.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 11:36 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 11:42 |
|
| |
מואדיב
זה באמת משנה הסיפור יפה מרגש, הזוטות של אמת תאריכים ושל חשבון השנים, לא פוגם בסיפור.
אגב אם תבדוק בצורה כזו את רוב הסיפורים תגלה בכולם את מה שגילית בסיפור זה, ולכן באמת ברוב הסיפורים, אין תאריכים מדויקים, כשמעתיקים סיפור. יש לתת את הדעת לאפשרויות שמואדיב יבדוק אותם, וחבל לקלקל את ההויה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 12:05 |
|
| |
מואדיב, לי יש שתי מסקנות מהסיפור הזה.
1. לך ולי יש היכנשהו קישור ברשימות התפוצה.
2. לך, להבדיל מלי, יש זמן לקרוא את ההודעות הללו עד תומן. או שבתוכנת המייל שלך אי אפשר למחוק הודעה בטרם תקרא אותה עד תומה...
:-)
ואגב, שכוייח עצום - אני שולח קישור של דבריך המחכימים למי שהעביר אלי את הסיפור. על אף שמנסיוני, אינך משכנע את מאמיני האגדות, אלא מתייג את עצמך בצד הרעים במאזן הקוסמי של הקונספירציות. באי-אמונתך ובכפירתך אתה מסייע ל"הם" (הממשלה, השב"כ, FBI, וגם כל מיני מוסדות נסתרים פי כמה, כגון שבכס"ל) להסתיר את ה"אמת". והאמת, כידוע, נמצאת אי-שם.
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 14:12 |
|
| |
מואדיב
איקון ירוק.
אני בהחלט בעד פתיחת מדור "הקורא הסקפטי" אצלנו שבו יידונו מעשים כאלו ויוצג שברונם.
אך הערה אחת ובקשה אחת.
א. האם המקור הוא כן סיפור אמיתי? אם כן, האם אין זה נס? (לא היו לי זמן וסבלנות לקרוא, והאמנתי שהבסיס הוא משם). כמובן, זה מעורר את השאלה אם יש נס לגויים, אבל למה לא? הרי הם בני אדם כמונו בדיוק... רק שאנו זכינו לאמת שלהם בדרך כלל טרם נגלתה כצורתה לנו.
ב. יש סיפור שעבר בהייד פארק בערך כך. רב אחד נסע עם שכן זקן במטוס ושוחחו על כל מיני דברים והתברר שהלה מתנגד נמרצות למצוות בגלל שהיה ניצול שואה ואיבד את בנו (יחידו?) שנלקח בידי איזה קצין נאצי. לאחר זמן פגשו הרב שהגיע בדרך לא דרך לאיזה בית כנסת רחוק ממקום מגוריו, אולי בראש השנה או במועד שבו אומרים את הסדר הפופולרי של אזכרת נשמות. הזקן היה בחוץ וקרא עיתון. הרב ניסה לפתותו להיכנס. בסוף הזקן, אחרי עשרות שנים מחוץ לבית כנסת, נכנס. ביקש שיזכירו את בנו בשמו, והיה לו שם נדיר. החזן החל לקרוא את השם, כולל שם האב, הסתובב אחורה, נעץ מבט בזקן.
"אבא!"
CUT.
במסגרת המדור החדש, "הקורא הסקפטי", האם אפשר לזהות מקור? הסיפור הוא מרגש מאד. ואני יודע שה' עושה נסים, אף גדולים מאלו, רק הייתי רוצה לדעת אם הסיפור הזה גם היה ונברא, אם אפשר לברר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 14:15 |
|
| |
התאמצתי לקרוא את המקור האנגלי. אולי זה הבדלי תרבות, אבל הסיפור שלנו, בגרסה היהודית, יפה יותר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 14:21 |
|
| |
מיימוני, ברור ששלנו יפה יותר - שלנו אמיתי, הגויים ימח שמם רק העתיקו
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 15:08 |
|
| |
השכן (וכולם)
כבר שכחתי היכן ראיתי את הבדיחה הזו. זה לא יכול היה להופיע בדרויאנוב. משהו כזה. שואלים, רצוי בסבר פנים רציני, "איך ידיעות אחרונות יודע כבר ביום ראשון מה יכתוב המודיע ביום שני?"
(בדיחה מהימים טרום יתד נאמן וטרום אינטערנעט).
אם כל ההעתקות היא כנראה המעשיה על המרצה לכף זכות שאכלה ופלים בטיסה והשכן שלה אכל ביחד איתה, ואפילו העניק לה את הופל האחרון, והיא רתחה ושתקה, ורק כשירדה מהמטוס גילתה שהחבילה שלה נותרה בארנקה, והיא אכלה משלו... המקור אי שם אצל מרצים פרוטסנטים.
ומצד שני - יש מקרים שחוזרים על עצמם יותר מפעם אחת. כך שייתכנו שני מעשים שנראים דומים ושאחד פותח כחיקוי על בסיס השני.
ואם אפשר היה לציין כמה מקורות לתופעה של כפילות אמיתית, זה יכול להיות חשוב.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 15:24 |
|
| |
הרב מיימוני
למה ללכת לשדות זרים? כתבת כמה סיפורים יפים מאד מאד, השכן הטוב כותב סיפורים לעילא ולעילא, הבעל- כותב משהו משהו, סליחה שלא הזכרתי את היתר,-
למה שלא נפתח אשכול עם סיפורים משלנו- אינזעריגער- אני חושד בצנע- שהיא מצטנעת, שלא נדבר על המשוררת, אולי תכתוב שירה כפרוזה- או פרוזה כשירה.
אדרבא- אומר ועושה- כל אחד מהמספרים- ייביא ראשית את סיפוריו,הישנים- בעייני החדשים הם יהיו כשמן המור,
ולאחר מכן כל אחד יספר סיפורים חדשים, ואולי מואדיב יגלה בסוף כי הפרוטסטנטים יגנבו לנו את הסיפורים,
יעמוד הרב מימוני- בכבוד בכבוד!
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 15:48 |
|
| |
אני שמעתי שהמודיע תבע לדין את ידיעות אחרונות שהוא גונב ומפרסם את הידיעות שלו יום יומים קודם.
בענין הכפילות.
בדרומה של סין חיי סיני צעיר בשם פינג-לילה אחד חלם על משחק זוגי מאד חכם, כשהקיץ בבוקר, שם פניו לבירה פקין למשרד רשום הפטנטים, לרשום פטנט על משחקו.
בדיו באותו לילה בצפון הרחוק של סין, סיני בשם פונג- חלם על משחק זוג מאד חכם, עם הקיצו שם פניו לעיר הבירה פקין למשרד רשום הפטנטים לרשום פטנט על משחקו.
לאחר כמה ימים הגיעו שני הסינים פיג ופונג יחד למשרד הפטנטים, והגישו לפקיד את הפטנט שלהם על המשחק.
בחן הפקיד את המשחק של פינג- ובחן את המשחק של פונג. והנה פלא למרות שלא יכול היה להיות כי פינג או פונג גנבו את הפטנט איש מרעו, המשחק היה דומה להפליא כאילו כפילות, ישב וחשב וחשב וישב הפקיד, והחליט לקרא למשחק?????? איך נקרא המשחק?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 15:49 |
|
| |
מזה כארבע שנים מתפרסם בעיתון "בשבע" מדור בשם "סיפור לשבת"של עודד מזרחי ובו מובאים סיפורי אמונה מהסוג הנ"ל ובכל שבוע אני תוהה על מידת אמיתותם.על אף שאני מאמינה ב"ניסים"מסוג פגישות אקראיות הרות משמעות.
הנה דוגמא:
http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/6623
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 15:54 |
|
| |
אוקיי,
לרוב מי שיש לו משפחה מרובת ילדים וגם מחתן אותם, יכול לספר אלפי סיפורים אמתים, נסים ממש,
אבל נסים שכבר נקבע מזמן בריאת העולם, וזה הגדלות של האלוקים, כי להיות קוסם יכול גם קוסם,
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 16:27 |
|
| |
את המעשיה על הבפלות* קראתי לפני שנים הרבה בספר כלשהו, לא כמעשיה אלא כמשהו שאירע עם הגיבור. לאחר זמן מה סיפרתי לחבר'ה, שכשהייתי בתחנה המרכזית בכפר סבא, מוקדם בבוקר, וחיכיתי לאוטובוס, התישב לידי מישהו והחל לאכול מהעוגיות שלי וכו'. המשעשע היה שהאמינו לי - כנראה שלספר סיפורים אני יודע. היה הרבה יותר קשה לשכנע בשלב כלשהו (לא מוקדם מידי...), שזו סתם מתיחה! ההיפך, היתה מישהי שטענה שאני מספר שזו מתיחה כי בעצם זו "פדיחה" שלי, ואני מנסה להחלץ ממנה...
כפילויות לסיפורים - הרי זה נושא נכבד. יש כפילויות בסיפורי צדיקים, סיפורי חז"ל, ושומו שמים - גם סיפורי התנ"ך נכפלו או הועתקו. כל סוגה ספרותית יש לה "שלשלת הקבלה" משלה, ובצדה מחקר מתאים. סיפור המבול, למשל, מופיע במקורות שקדמו לתורה, ובמקורות מאוחרים יותר, שהושפעו מהמסופר בתורה. חוקרי המקרא עוסקים בזה, וגם הפורום המכובד שלנו, חוקרי הספרות עוסקים בגלגולן של אגדות, חוקרי החסידות בגלגולם של סיפורי צדיקים, וכו' (ומכאן קריאה לאחי יקירי, לשנס מתניו, ולשתף אותנו בתורת גלגולי הסיפורים).
אומרים, שלסיפורים יש נשמה. איני יודע אם אכן כך הוא, אבל אם כן, אני מוכן להאמין בגלגול נשמות...
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2011 17:08 |
|
| |
אני רואה שבין כל חברי הפורום החכמים אין ולו אחד שניחש את שם המשחק הסיני- השם שניתן למשחק היה דמקה!
|
|
|
|
|
