למה לא להיות נבל?!

על השאלה למה להיות בני אדם, במה עדיפה הבחירה בהנאות הגוף על הנאות הרוח כיון ששניהם נתן לנו ה'

תשובה לדבר, ודאי העיסוק ברוח אינו כיון שיש בו הנאה אלא כיון שהיא חובתנו ביראת אלוהים, ובהתאם לכך אין כל מקום לשאלה

שלמה המלך אמר בחכמתו "כי אין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ולשמוח" וזה כולל כל הנאה שהיא כל אחד ממה שהוא נהנה אם בגוף ואם ברוח והכל הוא מתת אלוהים

אלא שבסיומו וחתימת ספרו שהוא הרושם העיקרי שהוא רוצה להשאיר ואותו הוא בא ללמד אותנו, אחרי שהוא עשה וחווה הכל, והוא אומר "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ומצוותיו שמור כי זה כל האדם" "כל האדם" משמעותו שאין לאדם דבר מחוץ לדבר הזה.

והוא כבר שילב את שני הקצוות של העניין הזה שהם שני הקצוות של המציאות שבה האדם חי בפסוק אחד וגם הוא בסיומו וסיכומו של סיפרו והוא כותב "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורתך - ודע כי על כל אלו יביאך אלוהים במשפט" האלוהים הוא כל דבר שהוא חוץ לגוף של עצמי והאלוהים שהוא המציאות עצמה יתנקם במשפט על כל נעלם למי שהוא רק שמח בילדותו ואין לו יראת אלוהים

והדבר כבר מתחיל בעיקרי התורה שהנחילונו האבות

אברהם אבינו אמר "רק אין יראת אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" ואין יראת אלוהים במקום שיש נהנתנות כאידיאל וכעיקרון, - במקום שמקדשים נהנתנות אין אלוהים כלל, כדברי הכתוב "אמר נבל בליבו אין אלוהים"

כל המטרה של התורה היא להוכיח ולהבהיר את העיקר הזה שיש אלוהים, ויש סדר הגיוני בעולם, והעולם הוא לא עולם של הפקר ואנרכיה, אלא עולם של בניין עם מטרה ותכלית מוגדרת, כדברי התורה בחתימתה "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו" ו"אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה מגן עזריך ואשר חרב גאוותיך ויכחשו אויבך לך – ואתה על במותימו תדרוך" שיש תיקון ויש אחרית ויש תכלית לעם ה'.

וכבר אמרו על זה חכמינו באבות "הוי מתפלל בשלומה של מלכות [גם של מלכות הרשעה] כי אלמלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" בדברים האלו שלהם יש עניין עמוק מאוד, שהם חידשו כאן שיש במלכות מציאות רוחנית, מציאות ששייך להתפלל עליה כיון שיש בה תכלית אמת לכשעצמה, שהתפילה היא לא רק להינצל מן הפורענות אלא תפילה על המורא של מלכות עצמו, שיהיה לו קיום, שישמר הסדר בעולם וישמר השלום, - "כי בשלומה יהיה לך שלום" והאדם עצמו חפץ בה והמניע הראשוני הוא אמנם פחד אך לאחר מכן יש לו אליו חיבור אמיתי ורצון פנימי לקיים אותו.

המלכות מעיקרה היא קיום רצון העם כולו שהוא קיום האנושות שבעולם שאינם רוצים לחיות במלחמה תמידית שכשם שחיו אבותיהם וחיות השדה ובהמות היער, ובשביל זה יש מלכות ששומרת על השלום והעם כולו מקיים אותו ומגביל את עצמו בשביל השלום הכולל הזה, אפילו שהיחיד הממליך ההוא יאבד את העצמאות שלו שהייתה לו קודם לכן, והמלך יכול לקחת את בנותיו לשפחות ואותו לעבד.

ההגבלה העצמית הזאת היא ההשלמה עם המציאות והאמת הכללית של העולם החיצוני.

ולכן על השאלה למה לא להנות, למה לא לעשות חיים ללא גבול, התשובה היא שהם זה לא האדם, כיון שלאדם יש כבר רצון פנימי בשלום.

אלא שיאמר האומר אהיה חציי נבל וחציי אדם, נבל ברשות עצמי ואדם ברשות הרבים.

התשובה לכך היא שבני אדם שונאים את הנבלים מתוך פחד שאין להם אלוהים והם יכולים לבלוע אותם, וכיון שאנשים אינם אוהבים להיות שנואים הם מיישרים קו והם מייפים את עצמם לכל הפחות בעיני אחרים,

וכיון שהמציאות היא שמביאה את בני האדם לרצות להיות יפים בשביל שתהיה להם תמיכה חברתית לחיים ושיהיה להם תפקיד בעולם, אם לא מתוך רצון אישי אז מתוך הכורח החיצוני, לכן אמנם שהחוש האסתטי נוצר מתוך כורח החיים, בכ"ז כיון שלאדם באשר הוא אדם המקום הזה הוא עיקר מציאות החיים, כיון שהוא איזור התמודדות שלו תמיד, ולכן ללא אהבת היראה אין לאדם חיים באמת, כיון שאין לו אהבה למקום שהוא נמצא בו תמיד, וכיון שאוהב האדם את היראה ואת היושר הריהו כולו אדם ואין אצלו מקום לחצי נבל.

ואם נשאל שוב - אמנם שיש מקום פנימי ליראה גם כשאין לה הכרח חיצוני בכ"ז למה לא להיטיב את ליבי בימי בחרותי ללא מחשבה נוספת וללא יראה מה יקרה אם אני יעשה כך ?

התשובה בדברי קהלת היא "כי אלוהים יביא במשפט על כל נעלם" כיון שזה או אלוהים או נהנתנות ואין שניהם דרים בכפיפה אחת לעולם, כיון שמציאות האלוהים הוא מציאות הענווה האנושית, שמקבלת דברי אמת גם כשהם לא הדבר שהכי נוח לעשות, ומציאות הנהנתנות היא קיום הגאווה של אני ואפסי עוד, שיוצר חוסר התחשבות בחשבונות חיצוניים, ולכן אין מציאות כזאת ששניהם יתקיימו במקביל, וכיון שנטה האדם להנאות הגוף הריהו נוטש את האהבה הכללית ושם שמים מתחלל על ידו, ולכן הטבת הלב שאין בה חשבון ואין בה יראה יש בה בגידה בבורא שהוא מקור הכל כשאין אלוהים במזימותיו ויש כאן קלקול הבניין באפן כללי, בניין שלכל יחיד יש חלק בו, ולכן האלוהים יביא אותה במשפט.

ובאמת שהאנושות בעיקרה וברובה הריהי פוסחת על שני הסעיפים

וכאן הוא עיקר חידוש התורה שאומרת "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'" ועיקר הקדושה היא במליאות האהבה על הכל, שאין בו חילול של חטא, והמציאות שתלויה בהכרח בחסד ה' תמיד, אין בה בסיס מציאותי לשקר, והיראה כדבר עצמי צריכה יושר פנימי, ולכן כל גניבה נרשמת וכל חטא נמנה במשפט, והחפץ של האהבה הנקייה של עולם מלא ברכת ה' מליאות שיש בה ברכה שלמה, מתקיים רק בקדושת המחשבה, וביחוד המעשה לשם שמים ולשם שותפות עם הבורא בקיום מעשה שמים וארץ,

והוא האידיאל שעומד כנגד עינינו תמיד בחינוך בנינו ובחינוך עצמינו עימם, ואמנם שאידיאל מטבעו אין אפשרות שהוא יתממש בצורה שלמה, אלא שהיא שאיפתינו הרמה, והיא חלקנו בחיים אותו אנחנו יוצרים בעצמנו, ואמנם יש זוכים ומקבלים פני שכינה בכל יום והם כבודינו והיא עמלינו תמיד שיהיה חלקנו עימהם שיהיה חלקינו עם יושבי בית המדרש, ואנו עמלים ומקבלים שכר, ועל הפושעים בי האומרים "מאי אהנו לן רבנן" עליהם הכתוב אומר "כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה והיו דרעון לכל בשר"

ובאמת שעיקר חידוש התורה הוא הדוגמתיות הקדושה כזאת המכוונת כל אורחותינו לדרך אמת שיש בה אויר מהגן שבעדן מקדם שהוא המקום שיש בו רק את ציווי ה', ורק בו יש את היציאה מתוך העולם השפל יותר שעומד נמוך יותר והריהו רק פוסח תמיד בין שני הסעיפים

_________________