שבועת הדיינים בזמן הזה

אני רואה בתובנה הזו של התחמקות מדין תורה את הקיצוניות של תרבות החומרות.
ספרות ההלכה מהתלמוד והלאה כוללת לא מעט דוגמאות של "אנן לא בקיאינן", וזה גדל והולך עד הדור שלנו, יתמי דיתמי.
בענין דין תורה, ההזהרות החמורות במקורות הקדומים על האסון הצפוי לדיין ששגה, בצרוף עם המיוחדות - ההלכה הזו בטוש"ע מכוונת לדיינים/רבנים/פוסקים כמו כותב ההלכה בעצמו; האם זה לא "נגיעס"? - מקצינה את החומרה לכדי איסור גורף כמופיע באשכול.
אני מסכים גם עם הכותבים למעלה שאינם מסוגלים לתפוס איך זה מתיישב עם האיסור על ערכאות.

אני רוצה להעלות כמה שאלות נוספות.

אם כן השאלה היא לא מהו דין אלא מיהו דיין.

_________________

שנרב

התורה עצמה נתנה לאנשים זכות להתנות בממון על מה שכתוב בתורה. לא אכפת לה שהמלך יסדיר עניינים לפי הנחוץ (ופשוט שיכול לכי יכול אף להחרים ממון). לכן מעמד ד"ת בענייני ממונות נחות בד"ת עצמו מענייני איסור והיתר ויכולים דיינים לשכנע הצדדים שלא ידונו לפי ד"ת. איני חושב שזה כנגד הר"ן

מדוע צריך א"כ בכלל דין תורה?

_________________

כל הדיון כאן רצוף באי הבנה יסודית של דיני הממונות בתורה.
אני לא זוכר אם זה היה באשכול הזה, אבל לפני כיומיים ביארתי בטוטו"ד שדיני ממונות הם זכויות, וככאלה יש אפשרות להתנות ולוותר עליהם. ולכן המלך יכול לשנות אותם (דהוי כקבלת הציבור), לא כמו איסורי יו"ד. אבל בו בזמן המעמד ההלכתי של דיני הממונות הוא כמו כל דין אחר בתורה. זוהי תורה לכל דבר ועניין.
זהו דין תורה האמיתי, שכן רצון ה' הוא ששומר שכר יתחייב למפקיד בגניבה ואבידה. נכון יותר: שיהיו למפקיד זכויות לקבל אחריות על גניבה ואבידה. ומתוך כך שאלו הן זכויות של המפקיד (ולא רק חובות של השומר), ברור שהמפקיד יכול לוותר על זכותו או להתנות עליה. ברור שהזכויות (כל עוד לא ויתר עליהן) יוצרות חובות על הצד השני (זוהי טבלת הופלד של בני דודנו המשפטנים).
לכן אין שאלה מדוע זה דין התורה, שכן זוהי זכות שמגיע למפקיד על פי האמת האלוקית. וזה נכון בכל מקום ובכל זמן ותנאי. לכן על חו"מ מברכים ברכות התורה, ולא על לימודי משפטים (שדווקא מחייבים למעשה יותר מחו"מ).
ומכאן גם תבינו שלא קשה מאומה על דרשות הר"ן, שהרי הוא כותב להדיא כדבריי כאן, שיש מערכות שמביאות לסדר חברתי טוב יותר מהתורה (וכן כתב מהר"ל בבאר הגולה). ואין בזה שום קושי, שכן לא זו מטרת התורה להביא לסדר החברתי. מבחינת התורה אלו הן עובדות משפטיות, שנכונות תמיד, ולא נורמות שמיועדות להסדיר את חיי החברה. לכך יש מלך, שיסדר את החיים החברתיים. זו לא מטרת התורה, וגם לא דיני הממונות בה.
ומכאן נבין שעל אף שאלו הזכויות האמיתיות, אין כל מניעה לוותר עליהן. זה לא אסור אפילו לכתחילה, ואפילו לא לא רצוי. אין שום בעייה בזה. אדם יכול לתת מתנות ולוותר על זכויות. זו מהותה של זכות. רצון התורה הוא שתהיה לו הזכות, ולא שהוא יקבל אותה בפועל (כלומר שהוא לא יוותר עליה).
לדוגמא, אדם שמתייאש מחפץ שהוא איבד, פוקעת בעלותו על החפץ (אם עדיין לא הרימו אותו בעת הייאוש). המוסר וההגינות אומרים שבכל זאת יש להחזיר לו את החפץ, וגם חז"ל מסכימים לזה כידוע (כך גם נפסק להלכה ברמב"ם ושו"ע, לרמ"א אף כופים על כך). ובכל זאת התורה קובעת שאין כאן חובה (או זכות) משפטית. המאבד אינו הבעלים מבחינה משפטית. זוהי חובה מוסרית. כעת תשאלו: מה יביא יותר לסדר החברתי ולצדק? ודאי שהדין של להחזיר, שגם נפסק בשו"ע שכופים עליו (את מי שאינו עני). אבל העובדה המשפטית היא שלמאבד אין זכות. זוהי אמת, לאו דווקא צדק או סדר או הוגנות. דיני הממונות מכילים את הזכויות האמיתיות של כל אחד, ולא את המרשם לסדר וצדק חברתי.
דיני הממונות אינם ברירת מחדל למקרה שהמלכות לא מתקנת, כפי שחושבים רבים. אלה הן הזכויות שהתורה מקנה לכל אחד מאיתנו, בין אם המלך תיקן ובין אם לאו. לכן חשוב ללמוד את זה גם אם זה לא נוהג למעשה כלל ועיקר. אנו לומדים תורה, כלומר את רצון ה', ולא את המציאות האם מישהו ויתר ונתן מתנות או לא. זו שאלה טכנית, שכמובן חשובה למטרות המעשיות אבל לא ברמה העיונית-ערכית.
ובזה א"ש כל הקושיות כאן, ולא צריך להתלבט מה לומר ומה לחשוב (כאילו התורה גרועה יותר ממערכות אחרות. כפי שהעירו להדיא בעל דרשות הר"ן ומהר"ל, שהיא אכן גרועה יותר מבחינת הסדר החברתי).

מיכי
כלומר שלא סבירא לך את טעמי המצוות של הרמב"ם, ח"ג פכ"ח ופמ"ב.
הרמב"ם מציין שמטרת המצוות היא המצב החברתי התקין ואתה טוען שלא כך ומשפט התורה אינו מספיק לכך.
לדבריך, מדוע התורה נתנה זכויות שכמעט אי אפשר לממשן כפי שכתבת בעצמך על דיני הראיות שבתורה?

_________________

שנרב_ב

<לגבי שבועת הדיינים בזה"ז ראיתי השבת מאמר של הרב יועזר אריאל ב"תחומין" יב. המאמר אינו תח"י כעת ואני כותב מן הזכרון>

לא הרב יועזר אריאל אלא הרב שלמה לוי, ולהלן מפתיחת מאמרו,  את המאמר המלא העליתי כאן:

 http://www.zumodrive.com/share/abPBMmE3YT

"א. מנהג בתי הדין במדינת ישראל

מנהג בתי הדין בארץ כפי שמובא בפסקי הדין הרבניים (המקורות יובאו בהמשך), להטיל פשרה בין בעלי הדין במקום שיש חיוב שבועה. במאמר זה נעמוד בקצרה על מקור המנהג, נבדוק באלו סוגי שבועה יש לנהוג כך, ומה טיבה של פשרה זו.

לא נתיחס לעצם שאלת השבועה, האם היה ראוי להשביע גם בדורנו במקרים אלו או אחרים. בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים נאמר (בתחילת פרק ח):

חוייב בעל דין להישבע - מפציר בית הדין תחילה בבעלי הדין לחזור מענין השבועה. לא חזרו בהם - מנסח בית הדין את השבועה בכתב...

כלומר, עקרונית יש אפשרות להשביע גם היום. חומרתה של שבועה ברורה, ובעיקר שבועה דאורייתא. וכבר כתב רש"י בשבועות לח,ב ד"ה בספר תורה (מובא בשו"ע חו"מ פז,יט) שנהגו לא להשביע שבועות דאורייתא. כמו כן כתבו הראשונים והאחרונים, שראוי לשכנע את בעלי הדין להתפשר. בשו"ע הרב הל' הלואה אות ל משמע שבעלי הדין חייבים במקרה כזה להגיע לפשרה, ואכמ"ל. ברם, כל זה עוסק בפשרה מוסכמת, ואילו מאמרנו עוסק בכפיית הפשרה גם ללא הסכמת בעלי הדין, מתוך הנחה שבית הדין אינו מוכן להשביע".