שלום
טענת ינוח נראת בעיני יפה חריפה ובלתי מוזרה כלל. הבעיתיות שהעלה נובעת מנסיון שילוב שתי מערכות זרות זו לזו במקורן ובהנחות היסוד שלהן, עד שאי אפשר כלל לפשר ביניהן. ההשקפה היוונית מוצגת באופן תבוני, מופשט, מקיף ושיטתי, עד כי דחיתה גוררת בהכרח מסקנות שאינן מתיישבות עם האמת והשכל הישר כפי שנתפסו אז. ההשקפה היהודית חסרה לגמרי את התפיסה התבונית המופשטת והשיטתית הזו. היא מוצגת כנובעת מדברי אלהים חיים שעל כן היא אמיתית בהכרח. מכאן המילכוד.
כדי לפתור את הבעיה שהעלה ינוח צריך לשלם איזה מחיר. למשל, כל הצפוי מסתיים ב'אחרית הימים' והוא סופי. אפשרות אחרת משל הרלבג, שהאל יודע רק את העקרונות הכלליים ולא את הפרטים, כמו ידע איזו נוסחה שיש לפתור אותה עבור כל מקרה ומקרה. אפשר לטעון נגד תפיסת האינסוף האריסטוטלית, מה שיעשה המקורי שבחבורה, קרשקש.
על זרות התפיסות עמדתי באשכול 'מונותאיזם ישראלי ומונותיאיזם יווני'.
מספר הערות
1.
חשוב מאד לציין מקור של דברים ולהבין את משמעות המלים כפי שהיו במקור. דעה אינה צונחת לה סתם כך משמיים. היא יוצאת מתוך הנחות מסוימות, מגיעה לתוצאות ובדרך משלמת גם איזה מחיר. למלים יש משמעות המאפשרת לחשוב על הדעה ולהביע אותה בהקשר מסוים. הקשרים ומשמעויות משתנים עם הזמן. אני מבקש להרחיב בעניין כפי יכולתי לתועלת המתענינים.
2.
בו בזמן – סימולטאניות – היות ביחד. טור חיילים צועד בקצב אחיד. רגל ימין של כולם דורכת בו בזמן על המסלול. לוח המקשים, המסך והעכבר מצויים באותו הזמן יחד על השולחן שלי.
עקיבה בזה אחר זה היא הניגוד של היות ביחד. היום בא לאחר הלילה, הלילה עוקב ליום, לעולם אינם ביחד.
סטאטי – מצב של מנוחה. היות בו בזמן אינו מחייב מנוחה. כמו הליכת הצועדים.
צמד מלים מנוגדות.
ביוונית: דינמיס – אנרגיה
בלטינית: פוטנציה – אקטואליה
בעברית ימי ביניימית [תרגום מוצלח מאד]: בכח – בפועל
הסבר. יש לי בול עץ. הוא נמצא בפועל, מונח במחסן. מבול עץ זה אפשר לעשות כל מיני דברים. לגלף פסל, להכין ממנו קופסת תכשיטים או, אולי מקלות גולף. כל אלו הן אפשרויות, ואפשרויות אלו 'נמצאות' בו, בבול העץ בכח אבל לא בפועל. כעת הן נעדרות ממנו. אי אפשר ליצור מהעץ הזה כבלים להולכת חשמל. אני אוחז בידי חרצן של ענב. זה מה שהוא בפועל. אבל בכח הוא גפן המסוגלת לשאת אשכולות ענבים. אם אזרע את אותו חרצן ואשקה אותו, תגדל גפן, כלומר, תצא מן הכח לפועל, אבל עץ תפוחים לא ינבט מחרצן ענבים לפי שאינו מצוי בו בכח.
המילה דינמיס, כח, מציינת גם סגולה מהותית, כח או יכולת לפעול באופן מסוים מאד . למשל כנף הציפור משמשת למעוף, סנפיר הדג לתנועה במים.
הכותב הציג את 'דינמי' כהיפוכו של ה'סטאטי', תנועה מול מנוחה, כדרך שאנחנו משתמשים היום. אבל אנחנו קוראים טקסט ישן ורוצים להבין אותו.
3.
הכותב מביא קטע בעניין האינסוף מתוך ממורה נבוכים חלק א פרק עג הקדמה אחת עשרה, שענינה מושג האינסוף. פרק עג מציג עקרונות ה'מדברים' – הכלאם, והשגות הרמבם עליהם. צריך להבין דעת אריסטו על ענין האינסוף, ומה שיוצא ממנו, כי הוא בסיס עיקרי לעסוק הרמבם בעיון זה. הרמבם עצמו לא קרא את אריסטו אלא קיבל מדעותיו כפי שהתגלגלו לידיו מהוגים ערביים.
אותו בול עץ שבידינו הוא עצם מוגדר, המצוי בפועל. אני יודע את מידותיו, משקלו, קשיותו איכותו וכדומה. בה בעת יש אפשרויות המצויות בו בכח, אף אחת מהן לא התממשה. מתקבל איפא עצם, המוגדר בפועל ועם זה מצויות בו אפשרויות רבות בכח הנעדרות ממנו בפועל. עצם כזה אינו מוגדר סופית. כאלו הם כל העצמים שבטבע. ועוד, שכל העצמים שבטבע התהוו, נתונים לשינויים, וסופם כיליון. אף עצם אינו יציב באופן מוחלט. (צריך להשוות זאת עם המושג של המשולש במישור, שהוא לעולם מצולע בן שלש צלעות ושלוש זויות. הוא אינו מתהווה, אינו משתנה ואינו כלה).
4.
עשרת העקרונות הפיתגוראים. האסכולה הפיתגוראית מונה עשרה זוגות של עקרונות. כל זוג מציין עקרון מסוים ועקרון המנוגד לו מאותו הסוג. אלו הם:
מוגבל – בלתי מוגבל
פרט – זוג
אחד – רבוי
ימין – שמאל
זכר – נקבה
מנוחה – תנועה
ישר – עקום
אור – חושך
טוב – רע
ריבוע – מלבן
(אם טבלה זו מזכירה לקורא תכונות של עשר הספירות, אין הוא טועה. טבלה זו היא המקור). הזוגות מסודרים בטור, ויש קשר בין אברי הצד הימני של הטור וקשר בין אברי הצד השמאלי של הטור.
הזוג הראשון, מיוחד ליוונים, מציין שני עקרונות מופשטים. ה'בלתי מוגבל' הוא חסר מידה, לא קבוע, לא מוגדר. ה'גבול' הוא שיכול להגדיר אותו, לעשותו מסוים וקבוע. ה'גבול' הוא מה שיכול לקבוע את הניתן להיקבע, אשר כשלעצמו הוא בלתי מוגדר.
לזוג הזה מתאים גם הזוג 'צורה – חומר', וכבר אנו במחשבה האריסטוטלית הרואה בשני אלו שתים מארבעת הסיבות: צורנית, חומרית, פועלת ותכליתית. אם יש בידיכם גוש חימר א-מורפי, כלומר חסר 'צורה', ה'צורה' היא שיכולה להפוך את החימר למשהו מוגדר, שיש לו גבול. (שים לב. 'צורה' אינה המראה החיצוני של דבר מסוים אלא המהות שלו שמגדירה אותו ומבדילה אותו מדבר אחר. שולחן הוא לעולם איזה משטח, זו הגדרתו. אבל הצורה החיצונית שלו מרובת אפשרויות: מרובעת, עגולה, רגל אחת, שלש או ארבע, עשוי עץ, מתכת, וכדומה).
כל הנמצאים הם מסוימים. כולם חומריים, יש להם איזו מהות, צורה בפועל, ויש להם עוד הרבה אפשרויות בכח, כל אחת מהן נעדרת בפועל. אפשר כעת לרשום סידרה שלמה מבחינה הגיונית:
צורה טהורה – הדברים הנמצאים – חומר היולי
חומר היולי אינו קיים במציאות. הוא הבלתי מוגדר, העדרו של כל דבר מוגדר ומסוים. מה שיכול לקבל גבול וצורה ולהפוך לדבר מסוים. כשלעצמו, חומר היולי הוא ה'אין'. על הדברים הנמצאים עמדנו קודם. הצורה הטהורה, צורה מוגדרת בשלמות, כולה בפועל, אין בה דבר שבכח, חסרת כל העדר. היא, על פי צד הימין של הטבלה, אחת, נתונה במנוחה ללא כל שינוי, אינה מתהווה וכלה אלא נצחית, והיא טובה (משום שאין בה העדר, חסרון). אריסטו רואה בה את 'המניע הראשון', הסיבה התכליתית המניעה את הכל, במה שכל הנמצאים שואפים אליה להיות במצבה. בימי הבינים היא נקראת 'שכל משכיל ומושכל', שכן השכל הוא צורה טהורה, היא מצויה בפועל, כאשר פעולתה היא חשיבה, והיא חושבת את עצמה, במחשבה אחת שלמה ופשוטה. (התוכן של זה סתום לגמרי). שכל זה הוא האל האריסטוטלי, ועמדה זו היא מונותאיסטית שלמה.
האל האריסטוטלי הוא איפא המציאות המוגדרת ביותר, המושלמת ביותר, הסופית ביותר. אל זה הוא ניגוד מוחלט לכל מה שתופסות הדתות באל. הוא חסר כל זיקה לעולם. כיוון שמושגו של אל זה נבנה בצורה רציונלית שיטתית, הוא מציב אתגר גדול ודורש מאמץ אינטלקטואלי כביר על מנת לישב בינו לבין תפיסת האל הדתית השונה לחלוטין.
5.
אינסוף אריסטוטלי. כל אחד יודע כי ניתן למנות עד לאין סוף, אין סוף למספרים המונים. אבל אין סוף זה מצוי בכח בלבד, כאפשרות. כל דבר המצוי בפועל, כל דבר שקיים הוא מוגדר, מסוים ומוגבל, ולכן סופי. אפשר למנות לאין סוף אבל בפועל נשיג תמיד מספר סופי.
אפשר להוסיף לאין סוף גודל על גודל, כמות על כמות, אבל בפועל יתקבל תמיד גודל סופי או כמות סופית. אפשר לחלק לאין סוף. אין גודל שאינו נתן עוד לחלוקה. אבל בפועל תמיד נמצא גודל מסוים ומספר מסויים וסופי של חלוקות שבוצעו. אריסטו מתנגד לרעיון האטומיסטי בדבר מציאות בפועל של גודל שאינו ניתן עוד לחלוקה, ובדבר מציאותו של הריק.
6.
ינוח מסיק איפא מסקנה וכותב:
בהנחה לאינסוף "דינאמי" בזמן, אז "הכל צפוי" לא יכול להתקיים, כי כרוך באינסוף פרטים, מספרים, אשר אמורים להיות "צפויים" מראש בו-זמנית.
'נתרגם' משפט זה ונקרא:
בהנחת אפשרות המצאו בו בזמן של אינסוף בכח בלבד, אז 'הכל צפוי' – כל אינסוף האפשרויות לעתיד שהן בכח, – 'הכל' הזה, המצוי בידיעת האל בו זמנית בפועל, הוא מן הנמנע.
ראיה יפה הביא ינוח, אלא שהיא מקרה פרטי המצוי ממילא בתוך מכלול הבעיות שעמדו עליהם הפילוסופים:
מן הנמנע שידע כי אפשרות מסוימת יצאה מן הכח לפועל כי הדבר גורם בו שינוי.
מן הנמנע בכלל שיהיו פרטים בידיעתו כי הדבר מנוגד לאחדותו הפשוטה.
מן הנמנע שיהיה לו איזה רצון ועניין בדבר זולתו כי מעיד על חסרון וצורך ופוגם בשלמותו הפשוטה.
תפיסת האל האריסטוטלי אינה מתישבת כלל עם תפיסת האל של בעלי הדתות.
7.
תשובת הרמבם לעניין זה שהוא מקבל הדרישות האריסטוטליות [מו'נ חלק א פרק נה] ונמלט מהן בטענה שאין ביכולתנו לדעת שום תואר מתארי האלוהים. כל מה שאנחנו תופסים בקטגוריות אנושיות, יודע, רוצה, פועל, שופט, – כל אלו אינם חלים כלל על האלוהים. בפרק נ'ג בחלק השלישי של מורה נבוכים, מתיחס הרמבם לפסוק 'השכל וידוע אותי כי אני השם עושה חסד משפט וצדקה' [ירמיהו ט 23], ומסביר כי אינו מציין תארים של האל ולא תפקידים המוטלים עליו, ואין באפשרותנו להשכיל ולדעת אותו מכל וכל למרות שאנחנו משתמשים במילים אלו לתאר אותו. 'תארים' אלו הם ביטוי למצבו של העולם. חסד – שיש בכלל מציאות, כי העולם הוא אפשרי המציאות ולא הכרח המציאות. משפט – הסיבתיות שיש בעולם. צדקה – יכולת החי לפעול באופן ספונטאני מתוכו, בלא כפיפות לסיבתיות. פרק נד הבא אחריו הוא תביעה לאדם לעשות 'חסד משפט וצדקה' במובנים האנושיים שלהם.
עודד
