פרשת משפטים

כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם (משפטים כא-ב)

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (משפטים כב-כד)

"אם כסף תלוה" האם הכסף ילוה אותך בשעה שאתה יוצא מן העולם הזה. "את העני עמך" רק את המעשים הטובים תהיה נוטל עמך וזוהי הצדקה שנתת ל עני, רק זה יהיה אתך וילוו אותך בשעת פטירתך.

מספרים על עשיר גדול שהיתה לו אשה יראת שמים ואשת חיל שהיתה דואגת לבית ולבעלה. תמיד השתדלה להכין לו מאכלים טובים, תרנגולת פטומה עם כל מיני תבלינים כדי שיערב לחיכו ויאכל לשבעה. אך בר מינן, ילדים לא היו להם.

והנה יום אחד, דפק עני על דלת ביתם בשעת הצהרים והם היו יושבים ליד השולחן ואוכלים. אמר העשיר לאשתו: גשי לראות מיהו הדופק. פתחה האשה וראתה עני עומד ומבקש פת לחם. הודיעה לבעלה וזה אמר לה: הגידי לעני שאין כלום. האשה בעל כרחה, עשתה כמצוות בעלה. אך העני לא זז משם אלא צעק שהוא רעב ושיתנו לו פת לחם וכוס מים להשיב את נפשו, שכבר יום שלם שלא בא אוכל לפיו והוא נוטה למות. קם העשיר בחרי אף וצעק וגידף והשליך את העני מפתח ביתו החוצה ואמר לו הלא אמרתי לך שאין כלום. אח"כ חזר לשולחנו והמשיך לאכול כאילו לא קרה דבר. ולא זכר שכל העושר שבא לו, זה מהקב"ה ישתבח שמו לעד.

למחרת הלך לעבודתו כרגיל, אך התפלא שהפרנסה לא היתה כבראשונה, גלגלו החל חוזר אחורנית ר"ל ומיום ליום הלך ונהיה יותר גרוע. במקום להרויח היה רק מפסיד ולאט לאט איבד את כל הונו. והחל למכור את כלי ביתו כדי להשיג פת לחם לו ולאשתו, עד שלא נשאר כלום בבית. כשראה כך, אמר לאשתו: שמעי לעצתי, קבלי ממני גט ולכי לבית אביך, שם תוכלי להחיות את נפשך. קיבלה האשה גט וחזרה לבית אביה. כיון שהאשה הייתה עדיין צעירה באו שדכנים ולבסוף התחתנה עם איש אחד בן טובים והתנהגה עמו כמו שהתנהגה עם בעלה הראשון, והכינה לו מאכלים טובים וטעימים. יום אחד כשישבו לאכול דפק עני על הדלת. פתחה האשה את הדלת ואמרה לבעלה שעני מבקש דבר מה לאכול. מיד לקחת הבעל מן השולחן ככר לחם וחצי עוף ונתן לאשתו שתתן לעני, כשחזרה האשה לשולחן היו עיניה דומעות ולא יכלה לעצור בעד דמעותיה. כששאל בעלה לשר הענין והפציר בה שתספר לו, אמרה שעני זה היה בעלה הראשון ואוי לעיניה שרואה אותו בכך. כששמע בעלה כך, אמר לה ואת יודעת מי אני? אני אותו עני שבאתי אצלכם וצעקתי שאני רעב ובעלך יצא נגדי והשליך אותי מפתח ביתו!

ישתבח שמו לעד, הקב"ה מקים מעפר דל ומאשפות ירים אביון. לומדים מסיפור זה כמה גדולה מצות הצדקה ואם עני דורש פת לחם חייבים לתת לו. כי מי יודע באיזה מצב הוא, כי כל המציל נפש אחת מישראל – כאילו קיים עולם מלא (אוצר המעשיות).

ועיקר שלמות מצות צדקה הוא לתן לעני הגון כזה המחדש בכל פעם חידושי תורה והלכות, המביאין לידי קיום התורה, ומקרבין את נשמות ישראל לאביהם שבשמים, כמו שאמר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק ב', סימן ב') כי יש תומכי אורייתא שנותנים ממון ללומדי תורה, ובתחילה הם מחסרים ממונם מעצמם, כי כשנותנים הממון לתלמיד חכם, נחסר אצלם, אבל אחר כך על ידי ממונם שמחזיקים את התלמיד חכם, נולדות הלכות, אזי ממילא יושפע גם עליהם חסד, ויתמלא חסרונם, ואי אפשר לשער בשכל אנושי מעלת הזוכים ליתן צדקה לצדיקים אמיתיים ולעניים הגונים, שכלולים מכמה נפשות ישראל (עין לקוטי מוהר"ן חלק א', סימן י"ז) כי בצדקה שנותן להם לבד, הוא קונה לו רעים רבים מאוד, כי הם כלולים מכמה נפשות, מכל שכן וכל שכן כשנותנים לצדיקים ותלמידי חכמים מהוגנים, שעוסקים לקרב נפשות להשם יתברך, ומחדשים חדושים דאורייתא כאלו, המבטלים את קול החיות רעות, חכמי הטבע, ומגבירים את קול דקדושה המגלה את הרצון העליון, שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, צדקה כזו עולה על כל הצדקות, אך צריכים זכיה גדולה למצוא צדיקים ועניים הגונים כאלו, כי לאו כל אחד זוכה לזה שיהיה נעשה מממונו וכספו כלים להמשכת אורו יתברך בעולם, ויעזרו לקרב נפשות שבורות ואומללות אליו יתברך, ולחזקם ולאמצם ולשמחם, כי צריכים לבקש הרבה מאד מאד ממנו יתברך, שיזכה למצוא את הצדיקים האמיתיים ותלמידי החכמים האמיתיים, שהם עוסקים לחדש חדושים כאלו, אשר מצילים את כל העניים והשבורים והאומללים שבעולם, ועל צדקה זו אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מדרש זוטא, שיר השירים, פרשה א') כל הנותן צדקה, לא לעצמו בלבד הוא מיטיב, אלא לכל הבריות מסוף העולם ועד סופו, כי בזה שיעזור להם, שתהיה להם הרחבה בפרנסה, ויוכלו לחדש חדושים אמיתיים, ויזכו להדפיסם ולהפיצם בכל העולם, על ידי זו הצדקה, לא לעצמו בלבד הוא מיטיב שגם הוא יחיה ויחזק את עצמו מאלו חדושים, ויקרב את עצמו אליו יתברך, אלא לכל הבריות מסוף העולם ועד סופו, כי יתפשטו חדושי התורה, ורבים יהנו מהם ויתקרבו על ידי זה אליו יתברך, ועל כן צדקה כזו היא עולה על כל הצדקות, כי צדקה זו נשארת לעולם, ועל צדקה זו נאמר (תהילים קי"ט) "צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת" איזו צדקה נשארת לעולם? אם נותנים להפצת תורת האמת.

ועל כן ואשרי מי שיש לו מעט דעת ושכל, ועושה ממונו צדק למען זכות הרבים לדורות העולם. (מקור השימחה).

מעשה בר' ברוך זלדוביץ היה אחד הגבירים הגדולים ברוסיה הצארית ותומך תורה גדול. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב הישיבות נאלצו לגלות ממקומותיהן, החזיק ר' ברוך על חשבונו את שלוש הישיבות הגדולות: קמניץ, סלבודקה ונובהרדוק.

אחרי זה עלו הבולשביקים לשלטון והרגו את כל הגבירים, אבל ר' ברוך, שהיה גומל חסד גדול כל השנים והחיה הרבה משפחות עניות ומחוסרות כל, ניצל בזכות צדקתו, כי מבין המשפחות שתמך בהן, היו גם כאלה שמבניהם הצעירים הצטרפו לבולשביקים והם זכרו לו את חסדו, עד שבעצמם הצילו אותו, איפשרו לו לצאת בחשאי מרוסיה ואף נתנו לו קצת כסף שיוכל לנסוע לארץ ישראל.

בדרכו לארץ ישראל, עשה ר' ברוך ביקור אצל רבי חיים מבריסק, כי הכיר את כל הגדולים שבימיו. היו כולם מתאכסנים בביתו כאשר ביקרו בעירו, מינסק. רבי חיים, שראה אותו בגדולתו, אמר לו בביקורו אצלו בעת שפלותו יודע אתה, כאשר הולכים ללמוד באוניברסיטה, לומדים קורס אחד, וכאשר מצטיינים בו הולכים לקורס שני. העולם הזה הוא אוניברסיטה גדולה, ויש בו שני קורסים, אחד הוא ניסיון העוני ואחד הוא ניסיון העושר. כך כותב המסילת ישרים, שהעושר הוא מצד אחד והעוני מצד אחד, השלוה מצד אחד והיסורים מצד אחד, וכולם הם נסיונות שעל האדם לעבור אותם. אתה עברת את נסיון העושר בהצלחה גדולה, עכשיו הקב"ה שולח אותך לקורס של נסיון העוני, מי יתן ותעבור עכשיו את נסיון העוני בהצלחה.

אני מעיד עליו רבי שלום שבדרון הכהן זצ"ל הכרתי את ר' ברוך כאשר הגיע לירושלים ת''ו, ויכול אני להעיד שהוא עבר גם את נסיון העוני בהצלחה.

כאשר נפטר, הספיד אותו ראש ישיבת חברון, והוא אמר בהספדו, כתוב: "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד". מה הפירוש של "פזר נתן לאביונים"? יש אנשים שהם פזרנים, ויש בזה מעלה וגם חסרון. המעלה היא, שאפשר לקבל מהם הרבה כסף, לפי שהם פזרנים מטבעם, הכסף נושר להם מידיהם, וזה גם חסרון, כי לא הם הנותנים, שהרי הכסף נופל מידיהם מאליו. ויש גם מי שיודע להעריך את ערכו של הכסף, וגם בזה יש מעלה וחסרון. המעלה היא, שכאשר הוא נותן, הוא נותן, כי הוא יודע מה זה כסף והוא בכל זאת נותן, והחסרון הוא, שהוא לא נותן כל כך הרבה. אבל "פזר נתן לאביונים" כורך את שתי המעלות גם יחד, הוא "פזר", נותן כמו פזרן, אבל הוא גם "נתן", כי הוא יודע ערכו של הכסף, ולכן "צדקתו עומדת לעד".

וראש ישיבת חברון סיים בהספדו: כזה היה ר' ברוך, הוא היה "פזר" והיה גם "נתן", ידע מה זה כסף, אבל הוא נתן כמו פזרן!

וההסבר הזה הוא פלאי פלאים! (שאל אביך ויגדך).

ומסופר על הגאון רבי יחזקאל לנדא זצ"ל בעל "הנודע ביהודה" שבאחד מימות החול, לאחר תפילת ערבית כשחזר לביתו נתקלו עיניו בנער נוצרי אחד לבוש קרעים, שתעה לרחוב היהודים. סלים ריקים בידו, והוא עומד ובוכה, ניגש רבי יחזקאל מתוך היסוס אל הילד העלוב שהקרעים נתלו כמדולדלים, ושאל אותו בחמלה, מה מעשיך ברחוב היהודים לפנות ערב, ועל מה אתה בוכה?

סילוני דמעות פרצו מעיני הנער הנוצרי, והוא התחיל לספר: יתום אני מאמי, ואבי שמלאכתו מלאכת נחתום, לקח לו אשה אחרת, מפלצת בעלת לב חלמיש, ואכזרית, בכל יום בבוקר השכם היא מעמיסה על שכמי סלים מלאים ככרות לחם, ועלי למכור את הכל במשך היום ברחובות העיר, אם אנני מצליח למכור את כל הלחם, הריני מקבל מכות אכזריות מאמי החורגת, היום קרנו "ששון ואסון", בבת אחת הצלחתי למכור את כל ככרות הלחם, אבל לאחר הערב שמש, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי בכיסי, והנה כסף הפדיון, בסכום של שלושים זהוב, אבד או נגנב ממני ואיננו, אם אחזור בידים רקניות, נכונים לי שבטים ומהלומות מאת אימי החורגת, כל היום לא אכלתי מאומה, ועכשיו אני תועה ברחובות והריני מפחד לשוב הביתה.

נכמרו רחמיו של רבי יחזקאל על הנער הנוצרי, הביא אותו אל ביתו, וציוה לתת לו לאכול ולשתות, לאחר שגמר את סעודתו, הוציא הרב מכיסו שלושים זהוב, סכום כסף הפדיון שאבד לו, לנער הנוצרי, מסרם לידו והלה חזר לביתו בלב שמח.

לאחר המאורע הזה, שהרב בעצמו לא ייחס לו ערך רב עברו כמה שנים, רבה של פרג כבר הזדקן ובא בימים, והנה בליל שביעי של פסח, לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב, כבר היו שקועים בשינה ורק הרב בעצמו היה עדיין ער, הוא עסק בחדר הספרים שלו ועסק בתורה, פתאום קלטו אזניו הדי צעדי חרש המתקרבים לבית, נשמעה דפיקה קלה הדלת נפתחה, ולתוך החדר נכנס נוצרי אחד, הרב סקר אותו במבט תמוה ושאל אותו מה הוא מבקש, ולמה הוא בא אליו עכשיו באישון לילה? הלה הסתכל לצדדים ואחרי כן ניגש אל הרב ולחש לו באזנו, הרב איננו מכיר אותי? אני הנני אותו הילד הנוצרי, שלפני כמה שנים עשית איתי טובה גדולה, הכניסני לביתו, האכילני והשקני, וגם סכום כסף נתן בידי, והצילני מזעמה של אם חורגת, מרשעת ואכזרית.

עכשיו כאשר נודע לי כי פורענות איומה מתרחשת לבוא על עדת היהודים בפרג, נזכרתי במאורע זה, והחלטתי לבוא בלאט ובסתר לבית כבודו ולגלות את אזנו על האסון הצפוי לעדתו, בבית אבי הנחתום ובעצת אמי החורגת הרשעית, נתאספו לפני כמה ימים כל האופים הנוצרים שבעיר והחליטו לאבד את כל היהודים שבפרג בלילה אחד, הם יודעים כי במוצאי חג המצות שלכם ממהרים היהודים לאכול לחם חמץ, האופים הנוצרים מכינים בשבילם לחם למוצאי חג הפסח (כפי המסופר היו יהודי פרג בימים ההם נזהרים מלאכול פת גויים בכל ימות השנה, ורק במוצאי פסח שאי אפשר ליהודים להכין בעצמם לחם חמץ, התירו הרבנים פת פלתר נכרי בתור הוראת שעה).

והנה המשיך אותו נוצרי את ספורו, השנה, החליטו כל הנחתומים הנוצרים בסודי סודות לשים רעל בפת הנאפית על ידם בשביל היהודים ולהמית על ידי עצת רשע זאת אל כל יהודי פראג בלילה אחד, הנה גליתי לכבודו רז איום ונורא, סיים הנכרי את סיפורו, מובטחני כי הרב לא יגלה את סודי וייחד עם זה יחפש עצות להציל את עדתו ממות ודאי.

חיוורון מוות כיסה את פני הרב, חלחלה פנימית הסעירה אותו בשמעו את הדברים האלה, מתוך לב עמוק הודה לנוצרי שגילה את אזניו בדבר האסון הצפוי לקהילתו וכשנפרד הלה ממנו נשאר הרב יושב תפוס במחשבותיו, נקפה שעה אחר שעה והרהורים שונים הסתחררו בלבו, איך לקדם את פני הרעה, הוא החליט שלא לגלות למי שהוא מה ששמע עכשיו, דחוף למצוא עצה איך להציל את בני עדתו ויחד עם זה לגלות את מזימת הרשע לממשלה, תוי פניו הפיקו מתינות וישוב הדעת, והנה נצנץ במוחו רעיון וברק או חלף על פניו, באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב, כל בתי הכנסיות והמדרשות שבעיר, והכרוז יצא ברחוב היהודים, כי הרב ידרוש היום לאחר תפילת שחרית על אודות ענין נחוץ הנוגע ליסוד היהדות וקיומה, וכל בני העיר מוזמנים לבוא להתפלל בבית הכנסת הגדול ולשמוע את דברי רבם, לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל לנדא על הבימה, הסתכל בפני הקהל הרב, שנאסף מסביב לו בחצי עגול רחב, כולו מלא סקרנות, ואחר דומיה קצרה פנה אל קהל עדתו בדבריו אליהם.

רבותי, הלא יודעים אתם כי לצערנו התורה הולכת ומשתכחת, המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם חכמי הדור עלולים לפרקים לטעות ולשגות, לדאבון ליבי קרא הרב מתוך רעדה, מוכרח אני להודות לפניכם כי אף על פי שבקיאים אנו בקביעתא דירחא, ובחשבון החגים וסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שיגעתי ועיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי לדעת כי אני ובית דיני טעינו טעות גדולה, וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח, טעינו והקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום אחד קודם זמנו, כי צריכים היינו להקדיש את החג למחרת היום ההוא, ולכן תדעו כי טעינו, היום הזה שאנו עומדים בו הוא לא אחרון של פסח, אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור הוא לאכול חמץ משהו עד למחרת בערב...

מתוך הקשבה מיוחדת שמעו בני עדת ישראל בפרג את דברי רבם הגדול, שמעו כן תמהו הם היו כמשתאים, אבל אף אחד מהם לא המרה את פי הרב, כולם סרו בכל לב למשמעת מורם ורבם, וכל היהודים בפרג חגגו את הפסח בשנה ההיא תשעה ימים.

כשראו הנחתומים הנוצרים, שאין היהודים באים לקנות מהם את הלחם במוצאי החג, כפי שהיו רגילים בכל שנה ושנה, תבעו אותם לדין לפני שופטי העיר בטענה שנגרם להם עקב כך הפסד כספי עצום, כאשר יצטרכו לזרוק את כל הככרות לחם באשפה, השופטים הזמינו את רבי יחזקאל למשפט, ולאחר שהנחתומים הגישו את טענותיהם, הציע רבי יחזקאל לכבד את הנחתומים לאכול מהככרות...כיון שהמשפט עלול להתארך זמן רב ושלא יסבלו מרעב, אך הנחתומים סרבו לאכול מהככרות...

הרב הפציר בהם לאכול, או אפילו לטעום מהככרות ושוב סרבו, וכולם ראו ותמהו מדוע מסרבים הם אפילו לטעום מהככרות, ואז הציע הרב לבדוק את הככרות ואכן בסדקו ומצאו כי שמו רעל בלחם שהכינו בשביל היהודים, וכולם נמסרו למשפט, אז ידעה והבינה קהילת היהודים בפרג, את דברי רבם, שהוסיף עוד יום תשיעי לחג המצות, וכי הודות לפקחותו וחכמתו הציל את קהילתו מכליון ואבדון, בקרב היהודים שלטה צהלה ובטחון, אבל מי גילה לרבם רז זה? על זה התפלאו והשתוממו כל יהודי פרג ולא יכלו לפענח את הנעלם והסתום.

הרב עבר על כל המאורע הזה בשתיקה, ורק לפני פטירתו סיפר לבנו רבי שמואל לנדא (בעל שאלות ותשובות שיבת ציון) את כל פרטי המאורע, וסיים ואמר לו לא חכמתי היא שעמדה לי בזה, אלא מידת הרחמים שבלייב, שחמלתי גם על נער נוצרי אומלל לעמוד לו בשעת דחקו וצרתו, היא שהצילה ממות את יהודי פרג...

נמצנו למדים את גודל שכר המרחם על הבריות שזכה בכך להציל ממוות את כל יהודי פרג, ואף על פי שהרחמנות היתה על נער נוצרי, עם כל זה מן השמים סייעוהו להציל עם ועדה, כל שכן המרחם על יהודים, ונותן צדקה ליהודים, על אחת כמה וכמה ששכר רב ועצום צפוי לו מן השמים (הבית היהודי ח"ד) (לוקט מזיכוי הרבים).

שחננך ה' בכסף רב אז "תלוה את עמי" דע לך שמהשמים רוצים שתעסוק בכסף לצרכי מצוה להלוות לעם ה' ולגמול עמהם חסד בממון כי מהשמים גלגלו שעל ידך תעשה מצות החסד, וזכות הוא לך שצינורות אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים (כב, כב-כג).

ואינו לוקה על לאו זה, כיון שהכתוב קבע משפט חמור בזה, שאומר אם תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. וזה שנאמר וחרה אי הכונה שתהיה עצירת גשמים, כמו שנאמר וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. והרגתי אתכם בחרב. בחר"ב ר"ת חי"ת חסדים, רי"ש רחמנים, בי"ת ביישנים, כפי שבארנו בפרשת יתרון שכל שאין בו המידות האלו בודאי הוא מן הערב רב ולא מזרע ישראל. שאם אין בו מידות אלו ייענש. נמצא שברית כרותה היא שכל זמן שצועקים הם נענים. ואע"פ שהם אינם צועקים אף ינקום הקב"ה בעושה עולה, אבל אם צועקים נענים יותר מהן. אבל בין כך ובין כך ייענשו.